Question 1

הילדים חזרו לשגרת הלימודים. אתם חזרתם לריב עליהם

Accepted Answer

החגים הסתיימו. התיקים חזרו לעמוד ליד הדלת, השעון המעורר שוב מצלצל בבוקר, החוגים חוזרים וקבוצות הווטסאפ של הכיתה מתעוררות לחיים. שוב צריך לקום בזמן, להכין אוכל לבית הספר, להסיע, לאסוף, להכין שיעורים, לכבות מסכים ולהחזיר ילדים ומתבגרים לשעות שינה שמתאימות לימי לימודים.
יחד עם השגרה חוזרות גם המחלוקות בין ההורים. כמה זמן מסך? מי אחראי על שיעורי הבית? עד איזו שעה המתבגרת יכולה לצאת? כמה לעזור לילד שמתקשה וכמה לתת לו להתמודד בעצמו?
על פני השטח אנחנו רבים על חינוך הילדים. מתחת לוויכוח על שעת השינה או הטלפון יכול להתנהל מאבק עמוק יותר: על הדרך שבה כל אחד מאיתנו מבין הורות, על הבית שממנו באנו, על הערך שלנו כהורים ועל היכולת להישאר צוות גם כשאנחנו רואים את הילד אחרת.

ניווט במאמר

למה אנחנו רבים כל כך על חינוך הילדים?
מעט מאוד דברים נוגעים בזהות שלנו כמו ההורות. כשבן הזוג שלי חולק על הדרך שבה אני מגיבה לילד, אני יכולה לשמוע הרבה יותר מדעה אחרת על חינוך.
המשפט "אני חושב שצריך להציב לה גבול" עלול להישמע בתוכי כמו "את לא יודעת להציב גבולות". המשפט "כדאי שנקשיב לו לפני שאנחנו מחליטים" יכול להישמע כמו "אתה לא רואה את הילד שלך".
מחלוקת עניינית יכולה להפוך מהר מאוד למאבק על הערך שלנו כהורים. בשלב הזה אנחנו פחות סקרנים לגבי מה בן או בת הזוג רואים ויותר עסוקים בהוכחה שהדרך שלנו נכונה.
אני יכולה לחשוב שהילדה זקוקה עכשיו לגבול ולשמוע שבן הזוג שלי רואה בה צורך אחר. אני יכולה להאמין שהמתבגר שלנו זקוק ליותר עצמאות ולתת מקום לכך שבן הזוג שלי מודאג. אני יכולה להחזיק בעמדה שלי ולראות שמולי עומד הורה אחר, שווה ערך, שרואה דברים אחרת ממני.
שני הורים שאוהבים את אותו ילד יכולים לראות אותו אחרת
כל הורה הוא אדם בפני עצמו. לכל אחד מאיתנו אופי אחר, רגישויות אחרות, ניסיון חיים אחר ויחסים אחרים עם כל אחד מהילדים. אמא יכולה לראות ילדה מוצפת שזקוקה כרגע לגמישות. אבא יכול לראות באותה ילדה יכולת להתמודד ולחשוב שוויתור נוסף לא ישרת אותה. ייתכן ששניהם רואים משהו חשוב.
הקושי מתחיל כשהדרך של בן הזוג נעשית בעיניי עדות לכך שהוא אינו רואה את הילד נכון או אינו הורה מספיק טוב. ברגע הזה אנחנו עלולים להפסיק לחשוב יחד על הילד ולהתחיל לנהל מאבק על השאלה מי מאיתנו ההורה שיודע מה נכון עבורו.
הורות משותפת נמדדת גם ביכולת שלנו להישאר צוות הורי כשאנחנו רואים את הילד ואת צרכיו אחרת.
היכולת הזאת מאפשרת לי להחזיק בעמדה שלי בנוכחותו של הורה אחר, שווה ערך, שרואה דברים שאני אולי איני רואה.
אתם לא חוזרים לשגרה לבד, גם משפחות המוצא חוזרות איתכם
כששני אנשים הופכים לזוג, נפגשים גם שני סיפורים משפחתיים. כשהם הופכים להורים, המפגש הזה מקבל ביטוי יומיומי מאוד.
אחת גדלה בבית נוקשה והבטיחה לעצמה שהילדים שלה יוכלו לדבר איתה על הכול. השני גדל בבית שבו הגבולות היו מטושטשים ורוצה שילדיו ירגישו שיש בבית מבוגרים שמסוגלים להחזיק מסגרת. אחד גדל עם הורים שדרשו ממנו להסתדר בעצמו, ולכן חשוב לו ללמד את הילדים עצמאות. השנייה זוכרת כמה לבד הרגישה כשהייתה צריכה להסתדר בעצמה, ולכן חשוב לה שהילדים שלה ידעו שתמיד אפשר לבקש עזרה.
שניהם אוהבים את הילדים. שניהם רוצים בטובתם. שניהם גם מגיעים אל הרגע הזה מתוך בית אחר.
הסיפור המשפחתי יכול להוסיף שכבה לעוצמה שבה אנחנו מגיבים למחלוקת הורית. אנחנו מביאים אל ההורות דברים שקיבלנו ורוצים להמשיך, וגם חוויות שאנחנו מבקשים שלא לשחזר. ההבטחה הפנימית "אצלי בבית זה יהיה אחרת" יכולה לקבל מקום משמעותי מאוד באופן שבו אני מגיבה לבן הזוג שלי.
כשהוא מציע דרך שמזכירה לי משהו מהבית שבו גדלתי, ייתכן שאני כבר מגיבה ליותר מהמחלוקת שמתרחשת בינינו עכשיו. אפשר לעצור ולשאול: "כשאני נלחמת עכשיו על מה שנכון לילד שלי, מה שייך לילד שנמצא מולי ומה פוגש בי משהו מהילדה שהייתי?"
העבר יכול לעזור לי להבין את עוצמת התגובה שלי. הבחירה כיצד לפעול איתה היום שייכת לי.
ככל שאני מקצינה עמדה אחת, בן הזוג עלול להקצין את השנייה
בעבודה עם זוגות אני פוגשת שוב ושוב תנועה דומה: ככל שאחד ההורים נעשה נוקשה יותר, השני נעשה רך יותר. ככל שאחת מגוננת יותר על הילדים, השני מרגיש שהוא מוכרח להציב גבולות. ככל שהוא מתעקש שהילד צריך ללמוד להתמודד, היא מרגישה שהיא מוכרחה להגן עליו מפני הקשיחות שלו.
כל אחד בטוח שהוא מגיב לבעיה שהוא רואה אצל האחר. בתוך המערכת הזוגית, התגובה של כל אחד מהם מתחילה לחזק את התגובה של השני.
עם הזמן בני הזוג יכולים לחלק ביניהם את התפקידים בלי שהחליטו על כך. ככל שאני מחזיקה יותר את הרכות, בן הזוג שלי עשוי להחזיק יותר את הגבול. ככל שהוא מחזיק יותר את הגבול, אני מרגישה צורך להביא עוד רכות. כך כל אחד מאיתנו עלול להיעשות קיצוני יותר בתוך התפקיד שקיבל במערכת, אף שבמצבים אחרים הוא מסוגל להיות גם רך וגם סמכותי.
היא אומרת: "אם היית קצת יותר רגיש אליו, לא הייתי צריכה כל הזמן להגן עליו." הוא אומר: "אם היית מציבה לו גבולות, לא הייתי צריך להיות כל הזמן האיש הרע." כל אחד מסביר את ההתנהגות שלו באמצעות ההתנהגות של האחר.
אני רוצה להחזיר את המבט אל עצמי: איך אני משתתפת ביצירת הדינמיקה הזאת, ומה מתוך החלק שלי אני מוכנה לשנות גם אם בן הזוג שלי לא ישתנה?
אני אחראית לעמדה שלי, למילים שאני בוחרת, לאופן שבו אני מדברת על בן הזוג מול הילדים ולדרך שבה אני מתנהגת כשהוא אינו מסכים איתי. האחריות הזאת מאפשרת לי לבחור מי אני רוצה להיות בתוך הקשר גם כשאין לי שליטה על הבחירות שלו.
האם אנחנו עדיין רבים על טובת הילד?
בתחילת הוויכוח ייתכן שבאמת ניסיתי להגן על משהו שחשוב לי עבור הילד שלי. כעבור עשר דקות כבר יכול להתרחש בינינו משהו אחר. חשוב לי להוכיח שאני צודקת. אני רוצה שבן הזוג יודה שהוא טעה. אני אוספת דוגמאות מהעבר שמוכיחות שהדרך שלו אינה עובדת ומחכה לרגע שבו יתברר שמה שאמרתי מלכתחילה היה נכון.
הילד עדיין נמצא במרכז השיחה, ובו בזמן המאבק כבר נעשה גם מאבק בינינו.
זו נקודה שבה כדאי לשאול: "האם אני עדיין נאבקת על טובת הילד, או שהתחלתי להיאבק על הניצחון שלי מול בן הזוג?"
האהבה לילדים יכולה לחיות בתוכנו לצד הצורך להיות צודקים, לקבל הכרה או לנצח במאבק זוגי. היכולת לזהות את הרגע שבו עברתי מדאגה לילד למאבק בבן הזוג מאפשרת לי לעצור ולבחור כיצד אני רוצה להמשיך.
מי "ההורה הטוב" ומי "ההורה הרע" אצלכם בבית?
בקיטוב זוגי סביב הילדים יכולים להיווצר תפקידים קבועים. אחד הוא הקשוח והשנייה היא הרכה. אחת אחראית והשני זורם. אחד מציב גבולות והשנייה מבינה את הרגש. אחת "רואה את הילד" והשני "רואה את המציאות".
ככל שהתפקידים האלה מתקבעים, בני הזוג עלולים להתחיל להאמין שהם באמת מתארים אותם. במקום לפגוש הורה שמחזיק כרגע בעמדה מסוימת, אנחנו מתחילים לראות "הורה רך" מול "הורה קשוח", "הורה אחראי" מול "הורה שמוותר".
גם הילדים לומדים את המפה המשפחתית הזאת. הם יודעים למי לפנות כשהם רוצים אישור, מי צפוי לומר לא, מי עשוי לשכנע את מי ומתי כדאי לנסות שוב אצל ההורה השני. ילדים חיים בתוך מערכת משפחתית ולומדים כיצד היא פועלת.
הילד מגיב לכל אחד מהוריו וגם ליחסים שביניהם. הוא לומד את המרחק והקרבה, את הקיטוב, את חלוקת התפקידים ואת המקומות שבהם אפשר לעבור בין ההורים. האחריות על המבנה הזה נשארת אצל המבוגרים.
כשהילד נעשה המקום שדרכו בני הזוג מנהלים את המאבק ביניהם, כדאי להחזיר את השיחה למקום שבו היא שייכת: אל הזוג.
הילדים אינם צריכים להכריע מי מכם צודק
הילדים שלנו יכולים לחיות עם שני הורים בעלי סגנונות שונים, גבולות שונים ורגישויות שונות. המצב נעשה מורכב יותר כשהילד נדרש לבחור צד, להגן על אחד ההורים מפני האחר, לשמש שליח ביניהם או להפוך לזירה שבה הם מנסים להכריע את המאבק הזוגי.
האחריות על היחסים בין ההורים ועל ניהול המחלוקת שייכת למבוגרים. הילד יכול להישאר מחוץ לצורך לקבוע מי מהם צודק או לבחור באחד מהם מול האחר.
אפשר לא להסכים גם מול הילדים בלי לבטל זה את זו. אפשר לומר: "אבא ואני חושבים אחרת על זה ואנחנו נדבר בינינו." המשפט הזה משאיר את המחלוקת אצל מי שאחראים לנהל אותה.
כשההורים מחזירים אליהם את האחריות על המחלוקת, הילד יכול לחזור למקום שלו: להיות הילד שלהם.
תרגיל זוגי: לפני הריב הבא על הילדים
בחרו מחלוקת אחת סביב חינוך הילדים שחוזרת ביניכם: מסכים, שיעורי בית, שעת שינה, גבולות, כסף, חברים, לימודים, עצמאות או מטלות בבית.
לפני שאתם מנסים להגיע להסכמה, קחו כמה דקות בנפרד. כל אחד מכם מוזמן להתבונן בארבע שאלות.
1. מה אני באמת רוצה עבור הילד שלנו?
נסו להגיע אל מה שנמצא מתחת לפתרון שאתם מציעים. אם חשוב לכם להציב גבול, מה אתם מקווים שהילד יקבל או ילמד ממנו? אם אתם רוצים לתת יותר מרחב, מה חשוב לכם לאפשר לו?
נסחו לעצמכם במשפט אחד מה אתם מנסים לשמור עבור הילד.
2. מה בעמדה של בן או בת הזוג כל כך מפעיל אותי?
שימו לב גם לגוף. מה קורה בנשימה כשבן הזוג מציג את העמדה שלו? האם הגוף מתכווץ? האם עולה דחף לקטוע אותו, להסביר שוב או להביא מיד דוגמה שמוכיחה שהוא טועה?
שאלו את עצמכם: "ממה אני חוששת אם הפעם נעשה את הדברים בדרך שלו או שלה?"
3. מה מתוך העוצמה הזאת מוכר לי מהבית שבו גדלתי?
בדקו אם משהו במחלוקת מוכר לכם ממערכות יחסים מוקדמות יותר. אולי אתם מכירים בית נוקשה מאוד, בית ללא גבולות ברורים, ציפייה לעצמאות מוקדמת או תחושה שלא היה מי שיעזור כשקשה.
שאלו את עצמכם: "מה אני רוצה לקחת איתי מהבית שבו גדלתי, ומה אני רוצה לעשות אחרת במשפחה שאני בונה היום?"
4. מי אני רוצה להיות בתוך השיחה הזאת?
חשבו על הדרך שבה אתם רוצים לדבר ולהקשיב, על הדברים שחשוב לכם לעמוד עליהם ועל המקומות שבהם אתם מוכנים לבדוק את עצמכם.
שאלו: "כשאסתכל מחר על הדרך שבה התנהגתי בשיחה הזאת, איזו התנהגות תאפשר לי לכבד את עצמי?"
אחרי שכל אחד מכם ענה לעצמו, חזרו לדבר.
במקום לפתוח במשפט כמו "את תמיד מוותרת לה", אפשר לומר: "אני מודאג מכך שאנחנו מתקשים להציב לה גבול סביב המסך. חשוב לי שנחשוב על זה יחד."
במקום "אתה פשוט לא מבין מה עובר עליה", אפשר לומר: "אני רואה כמה היא מתקשה בתקופה הזאת, וחשוב לי שהקושי שלה יהיה חלק מההחלטה שלנו."
נסו להבין מה כל אחד מכם רואה בילד, ממה הוא חושש, מה הוא מבקש לשמור עבורו ומהו החלק שעליו הוא מוכן לקחת אחריות. משם אפשר לחזור אל ההחלטה המעשית.
הילדים חזרו לשגרה. איזו זוגיות חוזרת איתכם?
אחרי חגי תשרי אנחנו עסוקים מאוד בשאלה איך להחזיר את הילדים לשגרה. כדאי להתבונן גם במה שחוזר לשגרה בינינו: אילו מריבות חוזרות, אילו תפקידים אנחנו מיד לוקחים, ואיפה אני כבר יודעת מראש מה בן הזוג שלי יגיד עוד לפני שאמר.
חינוך הילדים מפגיש דברים יקרים ורגישים מאוד: את האהבה שלנו לילדים, את הזהות שלנו כהורים, את הזוגיות שבנינו ואת הסיפורים המשפחתיים שמהם הגענו. לכן מחלוקת קטנה לכאורה על מסך, שיעורי בית או שעת שינה יכולה לקבל במהירות משמעות גדולה הרבה יותר.
שני הורים יכולים להישאר שני אנשים שונים. הם יכולים לראות דברים שונים, להשפיע זה על זו, לבדוק את עצמם ולבנות בהדרגה דרך הורית ששייכת למשפחה שהם יוצרים יחד.
הילדים חזרו לשגרה. השאלה המעניינת עבורי היא איזו שגרה ניצור עבורם, ואיזה זוג אנחנו רוצים להיות בתוכה.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 2

המשפחה שלך תמיד שם. שלי לא: הפער הזוגי שאף אחד לא מדבר עליו

Accepted Answer

"ברור שנעשה את החג אצל ההורים שלי. איפה עוד נעשה אותו?"
זו שאלה הגיונית. המשפחה שלך בקשר איתכם, המשפחה של בת הזוג שלך לא. ההורים שלך מזמינים, האחים שלך מגיעים, הילדים מכירים את בני הדודים ויש שולחן שאפשר לשבת סביבו. אז אתם נוסעים למשפחה שלך.
גם בחג הבא סביר שתיסעו אליהם. וגם ביום ההולדת. וכשתצטרכו עזרה עם הילדים, תתקשרו להורים שלך. לאט לאט, בלי שאף אחד מכם החליט על כך, המשפחה שלך הופכת למשפחה שסביבה מתארגנים החיים המשותפים שלכם.
זו תנועה טבעית. החיים נמשכים אל המקום שבו יש קשר, וזה פער עצום בתוך זוגיות.

ניווט במאמר

המשפחה שנמצאת הופכת לברירת המחדל
כשאת מנותקת ממשפחת המוצא שלך ובן הזוג שלך נמצא בקשר עם משפחתו, אתם מביאים אל הזוגיות שתי מציאויות משפחתיות שונות מאוד. בצד אחד יש אנשים שמתקשרים, מזמינים, עוזרים, חוגגים ורוצים לפגוש את הנכדים. בצד השני יש נתק.
החיים המשותפים נמשכים באופן טבעי אל הצד שבו יש קשר. שם יש ארוחת חג, שם יש סבא וסבתא, שם יש מי שיכול לשמור על הילדים, שם מתקיימים המפגשים המשפחתיים. מה שמתחיל כפתרון טבעי ונוח יכול עם השנים להפוך למבנה שלם של חיים.
אף אחד לא החליט שהמשפחה שלו תהיה המשפחה המרכזית. היא פשוט המשפחה שנמצאת.
המשפחה שנמצאת הופכת לברירת המחדל.
וכשהמשפחה שנמצאת הופכת לברירת המחדל, היא מתחילה להשפיע גם על הבית שאתם בונים יחד.
את יכולה להיות חלק מהמשפחה שלו ועדיין להרגיש שאין לך משפחה
יכול להיות שההורים שלו אוהבים אותך באמת. אמא שלו יכולה להתקשר אלייך גם כשהוא לא נמצא, אבא שלו יכול להגיע לעזור לכם, האחים שלו יכולים לראות בך אחות. הילדים שלכם יכולים להיות עטופים בסבים, בדודים ובבני דודים שאת שמחה מאוד שיש להם.
כל זה יכול להיות אמיתי, ובאותו זמן את יכולה לשבת בארוחת שישי ולהרגיש צביטה כשאת רואה את בן הזוג שלך נכנס לבית של הוריו בלי לדפוק. זה הבית שממנו הוא בא. כשהוא ואחותו נזכרים במשהו מהילדות, את יכולה לצחוק איתם ולדעת שאת יושבת לצד היסטוריה שאינה שלך. כשאמא שלו מחבקת אותו, את יכולה לשמוח בשבילו ולכאוב בשבילך.
להיות אהובה במשפחה שלו ולהיות בת למשפחה הזאת הם שני דברים שונים.
ההבדל הזה יכול להישאר כמעט בלתי נראה. דווקא משום שמקבלים אותך, דווקא משום שהם אנשים טובים ודווקא משום שיש הרבה על מה להודות, קשה יותר לומר שגם כואב לך.
אפשר לאהוב את המשפחה שלו ולקנא במה שיש לו
קנאה במשפחה של האדם שאת אוהבת אינה דבר שקל להודות בו. קל יותר לכעוס על כמות המפגשים, על הטלפונים של אמא שלו, על הקשר עם האחים או על העובדה ששוב נוסעים אליהם בשבת.
מתחת לכעס יכול להיות כאב פשוט הרבה יותר: את רוצה את מה שיש לו.
את רואה שהוא יכול להתעצבן על אמא שלו ועדיין להתקשר אליה למחרת. הוא יכול לריב עם אחיו ולהישאר אח שלו. הילדים שלכם מכירים את הבית שבו גדל ואת הסיפורים המשפחתיים שלו. יש לו עבר משפחתי שהוא עדיין יכול להיכנס אליו בהווה.
את לא רוצה לקחת ממנו את הקשרים האלה. יכול להיות שאת אפילו שומרת עליהם ומעודדת אותם. ועדיין, הקרבה שלו למשפחה שלו מפגישה אותך מקרוב עם מה שאין לך.
המשפחה שלו אינה יוצרת את הכאב הזה. היא יכולה להאיר אותו.
הכאב הזה נכנס בקלות לזוגיות בתחפושת
הכאב לא תמיד מגיע אל השיחה הזוגית בשמו האמיתי.
במקום לומר "קשה לי לראות כמה אתה שייך וכמה אני מרגישה שאין לי את זה", את יכולה לומר "אנחנו כל הזמן אצל ההורים שלך". במקום לומר "כואב לי לראות את הקשר שלך עם אמא שלך", את יכולה לשאול למה היא צריכה להתקשר כל יום.
בן הזוג שלך שומע ביקורת על האנשים שהוא אוהב ומתחיל להגן עליהם. ככל שהוא מגן עליהם יותר, את יכולה להרגיש שהוא בוחר בהם על פנייך. ככל שאת תוקפת יותר את הקשר שלו איתם, הוא מרגיש שהוא נדרש לבחור בין הזוגיות שלו לבין משפחתו.
בתוך המעגל הזה כבר קשה לראות מה התחיל אותו.
החוויה שלך אמיתית. אם את מרגישה בחוץ, הכאב של להיות בחוץ ראוי למקום. התחושה הזאת עדיין אינה מוכיחה שבן הזוג שלך משאיר אותך בחוץ. אם הקרבה שלו לאמו מעוררת בך בדידות, הבדידות אמיתית. היא אינה בהכרח אומרת שהקשר שלו איתה בא על חשבונך.
ההבחנה הזאת משנה את השיחה. היא מאפשרת לך להביא את הכאב שלך אל בן הזוג בלי להפוך אותו מיד לכתב אישום נגדו או נגד משפחתו.
זו אותה הבחנה שאני מרחיבה עליה גם במאמר על פחד מקרבה בזוגיות: להכיר במה שמתעורר בי בלי להפוך את התגובה של האדם שמולי למדד לערך שלי או להוכחה לכוונותיו.
כשאת מבקשת גבול, כדאי לדעת מה את באמת מבקשת
למשפחה שלו יכולים להיות הרגלים שלא מתאימים לכם. הורים יכולים להיות מעורבים מדי, אחים יכולים להיכנס למקומות שאינם שלהם, ויכול להיות שאתם באמת נמצאים עם המשפחה שלו יותר מכפי שמתאים לחיים שאתם רוצים לבנות.
גבולות הם חלק חשוב מהקשר עם משפחת המוצא. ובתוך הפער הזה כדאי לבדוק עוד דבר: האם את מבקשת גבול, או שאת זקוקה להוכחה שהוא בוחר בך?
יכול להיות שאת רוצה לראות אותו אומר לאמא שלו "לא" כדי להרגיש שהוא אמר לך "כן". יכול להיות שאת רוצה שהוא יוותר על מפגש משפחתי כדי לדעת שאת חשובה יותר. יכול להיות שהוויכוח על ארוחת שישי מחזיק בתוכו בקשה עמוקה הרבה יותר: "תגיד לי שאני המשפחה שלך עכשיו."
הבקשה הזאת מובנת. היא גם מטילה על בן הזוג משימה שאי אפשר באמת להשלים. שום מספר של פעמים שבהן יבחר בך על פני משפחתו לא יוכל לתת לך בדיעבד את המשפחה שלא הייתה לך.
על המשקל הזה, שנוצר כשבן הזוג נעשה מקור מרכזי של שייכות וביטחון, כתבתי בהרחבה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי. כאן מעניינת אותי שאלה אחרת: מה קורה לזוגיות כאשר לצד אחד עדיין יש משפחה פעילה ונוכחת, והצד השני חי בנתק ממשפחתו?
וגם אתה צריך לראות מה הפך אצלך למובן מאליו
אם אתה נמצא בקשר טוב עם משפחת המוצא שלך, קל מאוד לא לראות את היתרון שיש לך. אתה רגיל לכך שאמא מתקשרת, שההורים מזמינים לחג, שיש למי לפנות כשצריך עזרה ושיש אנשים שמכירים אותך עוד מלפני שהכרת את בת הזוג שלך.
כשהמשפחה שלך היא המשפחה הפעילה היחידה בחייכם, ההרגלים שלה יכולים להפוך בלי משים להרגלים של הזוגיות שלכם. החגים שלה הופכים לחגים שלכם. לוח הזמנים שלה נכנס ללוח הזמנים שלכם. המסורות שלה הופכות למסורות שהילדים שלכם מכירים.
"איפה עוד נעשה את החג?" יכולה להישמע כמו שאלה טכנית. מתחתיה נמצאת הנחה שכדאי לבדוק: אם למשפחה שלך יש שולחן ולמשפחה שלה אין, ברור שתשבו סביב השולחן שלך.
זה לא חייב להיות ברור.
העובדה שבת הזוג שלך מנותקת ממשפחתה אינה מעניקה למשפחה שלך באופן אוטומטי את המקום שהתפנה. המקום הזה שייך גם לבית שאתם בונים.
אתה יכול להיות בן למשפחה שלך ובן זוג בתוך המשפחה שבנית
הקשר שלך עם המשפחה שלך אינו מכשול למובחנות. השאלה היא איך אתה מחזיק את הקשר הזה עכשיו, כשאתה גם בן זוג ובנית בית משלך.
אתה יכול לאהוב את ההורים שלך ולבחור עם בת הזוג שלך איך ייראו החגים שלכם. אתה יכול להיות קרוב לאחים שלך ולהציב גבול כשמשהו ששייך לזוגיות שלכם יוצא החוצה. אתה יכול להכיר תודה על העזרה שאתם מקבלים מהמשפחה שלך בלי להפוך את העזרה לזכות להתערב בהחלטות שלכם.
ובתוך כל זה, אתה יכול לשמוע את הכאב של בת הזוג שלך בלי למהר להסביר לה כמה המשפחה שלך אוהבת אותה. אהבתם אליה אינה מבטלת את האובדן שלה.
אתה גם לא צריך להתנצל על מה שיש לך או לצמצם את הקשרים שלך כדי להגן עליה מהכאב. אתה נדרש לראות אותו ולהישאר לצדה בתוכו, בלי למסור לו את ההגה של החיים שלכם.
המשפחה שנמצאת אינה צריכה למלא את כל המקום
כשצד אחד חסר, יש נטייה טבעית לתת לצד הקיים להתרחב. עוד חג אצלם. עוד שבת. עוד מסורת. עוד עזרה. עוד החלטה שמתארגנת סביב המשפחה הזאת.
עם השנים אפשר לגלות שהמשפחה שבניתם קיבלה כמעט בלי לשים לב את הצורה של משפחת המוצא של אחד מכם.
זו נקודה שכדאי לעצור בה. הבית שלכם זקוק גם לדברים שאין להם היסטוריה אצל אף אחד מכם. מסורת שאתם יוצרים. חג שאתם בוחרים לחגוג בבית. אנשים שאתם מזמינים מפני שהם חלק מהחיים שבניתם. דרך משלכם להיות משפחה.
לא כל חלל שהותירה המשפחה שאיננה צריך להתמלא על ידי המשפחה שישנה. חלק מהחלל הזה יכול להפוך למקום שבו נוצר משהו חדש.
לבנות בית שלישי
בעיניי זו אחת המשימות המשמעותיות של זוג שחי עם הפער הזה.
את לא צריכה להפוך את המשפחה שלו למשפחה שלך. הוא לא צריך להתרחק מהמשפחה שלו כדי שתהיו שווים. אתם גם לא צריכים לבנות את חייכם סביב החסר.
אתם יכולים ליצור בית שלישי.
חלק ממנו יישא דברים טובים שהוא מביא ממשפחתו. חלק ממנו יישא את מה שאת רוצה להביא, גם אם אין היום קשר עם המשפחה שממנה באת. חלק ממנו יהיה חדש לגמרי.
אתם תחליטו איך נראה חג אצלכם, כמה מקום מקבלת המשפחה המורחבת, איפה עובר הגבול בין עזרה למעורבות, אילו מסורות אתם רוצים להעביר לילדים ומי האנשים שאתם רוצים סביב השולחן שלכם.
הבית הזה אינו צריך לבחור בין שתי משפחות המוצא. הוא צריך להיות שלכם.
העורף שלך אינו יכול להישען רק עליו ועל משפחתו
אם את מנותקת ממשפחת המוצא שלך, טבעי שהקשרים של בן הזוג שלך ייתנו גם לך תחושת משפחה. יש בזה הרבה טוב. הקושי מתחיל כשהעולם המשפחתי והחברתי שלך עובר כמעט כולו דרכו.
אז בן הזוג שלך מחזיק גם את הקשר איתך וגם חלק גדול מהדרך שלך אל תחושת השייכות. המשפחה שלו הופכת למקום שאת נשענת עליו, ובאותו זמן למקום שמכאיב לך מפני שהוא מזכיר לך את מה שאין לך.
האחריות שלך היא להרחיב בהדרגה את העולם הזה. לטפח חברויות, לבנות קהילה, להעמיק קשרים משמעותיים וליצור סביבך אנשים שהם חלק מהחיים שלך בזכות הקשר שלהם אלייך. אנשים שתוכלי להזמין אל שולחן החג משום שאת בחרת בהם והם בחרו בך.
הם לא יחליפו את המשפחה שממנה באת. הם יכולים להיות חלק מהעורף שאת בונה לעצמך היום.
תרגיל אישי: מה הפך לברירת המחדל שלנו?
אם את מנותקת ממשפחת המוצא שלך, כתבי לעצמך באילו מקומות המשפחה של בן הזוג הפכה לברירת המחדל של החיים שלכם: חגים, שבתות, עזרה עם הילדים, אירועים, מסורות, חופשות, כסף או קבלת החלטות.
עכשיו סמני מה מתוך הדברים האלה באמת טוב לך ואת רוצה בו.
אחר כך שאלי את עצמך איפה בתוך המבנה הזה חסר לך מקום משלך, ואיפה הכאב שלך על מה שאין לך הופך לכעס על מה שיש לו.
אם אתה נמצא בקשר עם משפחת המוצא שלך, בדוק איזה מקום המשפחה שלך קיבלה בזוגיות שלכם פשוט מפני שהיא המשפחה שנמצאת. אילו דברים שנראים לך טבעיים הפכו למובנים מאליהם עבור שניכם בלי שבאמת בחרתם בהם יחד?
ולבסוף, בחרו דבר אחד שאתם רוצים ליצור בעצמכם: מסורת, ארוחה, חג, קשר או החלטה משפחתית אחת שלא נולדים מתוך הצורך להתרחק ממשפחה אחת או לפצות על היעדרה של האחרת.
משהו ששייך לכם.
המשפחה שיש לך והמשפחה שאין לי
הפער הזה לא ייעלם מפני שאנחנו אוהבים.
את יכולה לאהוב את המשפחה שלו ולכאוב שאין לך את מה שיש לו. אתה יכול להיות קרוב למשפחה שלך ולראות שהקרבה הזאת מפגישה את בת הזוג שלך עם אובדן. שני הדברים יכולים לחיות באותו בית.
כשהכאב מקבל שם, הוא כבר לא חייב להתחפש למאבק על עוד ארוחת שישי או על הטלפון של אמא. וכשהמשפחה שנמצאת מפסיקה להיות ברירת המחדל האוטומטית, אתם יכולים להתחיל לבחור מה ממנה נכנס אל הבית שלכם ומה אתם רוצים ליצור בעצמכם.
"ברור שנעשה את החג אצל ההורים שלי. איפה עוד נעשה אותו?"
עכשיו אפשר לשמוע בתוך השאלה הזאת שאלה נוספת:
"איך אנחנו רוצים שהמשפחה שלנו תיראה?"
על השאלה הזאת כבר אין תשובה שאחת ממשפחות המוצא יכולה לתת במקומכם.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 3

"אם היית רוצה אותי, היית רוצה סקס": כשהפער במיניות הופך למבחן של אהבה

Accepted Answer

"אני תמיד זה שיוזם. אם אני לא מתחיל, יכול לעבור חודש ולא יקרה כלום."
"אני כבר מפחדת לחבק אותו. אני לא יודעת אם החיבוק יוכל להישאר חיבוק, או ששוב אצטרך להסביר למה אני לא רוצה להמשיך."
פער בחשק המיני מתחיל לכאוב הרבה לפני שמישהו סופר כמה פעמים קיימנו יחסי מין החודש. הוא כואב כשאחד מבני הזוג מרגיש שוב ושוב שהוא רוצה יותר, והשני מרגיש שוב ושוב שרוצים ממנו יותר מכפי שהוא רוצה לתת, ואז מגיעות המסקנות:

"אם היית נמשכת אליי, היית רוצה אותי."
"אם באמת היית אוהב אותי, היית מכבד את זה שאני לא רוצה."
"אם אני תמיד זה שיוזם, כנראה שאני כבר לא רצוי."
"אם אני כל הזמן מאכזבת אותך, אולי משהו בי לא בסדר."

בשלב הזה הסקס כבר מחזיק הרבה יותר מסקס. הוא הופך למדד של אהבה, משיכה, קרבה וערך. כל יוזמה וכל סירוב מקבלים משמעות, ושני בני הזוג עלולים למצוא את עצמם מנסים לקבל דרך המיניות תשובה לשאלה הרבה יותר עמוקה: האם אני עדיין אהוב ורצוי בעיניך?

ניווט במאמר

פער בחשק המיני הוא קודם כול פער
שני אנשים אינם מגיעים לזוגיות עם אותה מיניות. גם בתוך קשר ארוך שנים החשק של כל אחד מהם יכול להשתנות בתקופות שונות ולהיות מושפע מגיל, עומס, מצב גופני ונפשי, תרופות, הורות, איכות הקשר, תחושת ביטחון ודימוי גוף.
עצם העובדה שאחד מבני הזוג רוצה יותר אינה מספרת לנו עדיין מה מצב הזוגיות. מה שקורה בין בני הזוג סביב הפער כבר מספר הרבה יותר. אני יכולה לרצות אותך יותר מכפי שאתה רוצה אותי ולחוות כאב. אני יכולה להרגיש בודדה, מתוסכלת ולא רצויה. החוויה הזאת אמיתית וראויה למקום. השאלה היא מה אני עושה עם הכאב הזה, ובעיקר איזו משמעות אני נותנת לו.
פער בחשק הוא דוגמה אחת למשהו רחב יותר שמתרחש כאשר שני אנשים שאוהבים זה את זו רוצים דברים שונים. על האפשרות להישאר קרובים גם בתוך הבדל כתבתי בהרחבה במאמר על פערים בזוגיות.
כשהחשק שלך הופך להוכחה שאתה אוהב אותי
דחייה מינית נוגעת במקום חשוף. הרצון של האדם שאנחנו אוהבים יכול לגרום לנו להרגיש נחשקים, אהובים ורצויים. כשהוא אינו רוצה מגע מיני באותו רגע או באותה תדירות שאנחנו רוצים, קל לעבור מהחוויה שלנו למסקנה על עצמנו, עליו ועל הקשר.
יש הבדל משמעותי בין "כואב לי שאתה לא רוצה עכשיו" לבין "אתה כבר לא נמשך אליי". יש הבדל בין "אני מרגישה דחויה" לבין "אם היית אוהב אותי, היית רוצה לשכב איתי."
הכאב שייך לי והוא אמיתי, הפרשנות שלי לגבי מה שאתה מרגיש כלפיי דורשת בדיקה.
כשאני זקוקה לחשק שלך כדי לדעת שאני אהובה, כל "לא" מקבל משקל עצום. הוא כבר אינו תשובה להזמנה מינית מסוימת. הוא יכול להישמע בתוכי כמו "אני לא רוצה אותך", "את כבר לא מושכת אותי" או אפילו "אני לא אוהב אותך מספיק."
דרך עדשת הראויות עולה שאלה עמוקה יותר: האם אני יכולה להמשיך לדעת שאני ראויה גם ברגע שבו האדם שאיתי אינו רוצה מגע מיני?
העמדה הזאת מבקשת ממני להרגיש את הכאב ולהישאר מחוברת לערך שלי. החשק של האדם שמולי חשוב לי, והוא יכול לגעת בי עמוקות, ועדיין הגוף שלו אינו זה שקובע כמה אני ראויה וכמה אני ראויה לאהבה.
גם מי שרוצה פחות עלול להתחיל להוכיח אהבה דרך הגוף
מבחן האהבה פועל גם בכיוון השני. אם בכל פעם שאני אומרת "לא" אתה נפגע, מתרחק, כועס או מטיל ספק בקשר, אני יכולה להתחיל ללמוד שהגבול שלי מכאיב לך.בהדרגה עלולה להיווצר בתוכי משוואה אחרת: אם אני אוהבת אותך, אני אמורה לרצות, ואם אני לא רוצה, אולי כדאי שאיענה כדי שלא תרגיש דחוי. מכאן יכולה להתפתח מיניות שמתרחשת מתוך רצון למנוע אכזבה, להחזיר את השקט, לשמור על הקרבה או להוכיח שהקשר עדיין בסדר.
מובחנות מאפשרת לי לפגוש את האכזבה שלך ולהישאר מחוברת לעצמי. אני יכולה לראות שכואב לך, להיות רגישה לכאב הזה ולומר "אני לא רוצה עכשיו." אני יכולה גם לשאת את העובדה שאתה מאוכזב ממני כרגע, לשמור על הגבול שלי ולהכיר בכך שהאכזבה שלך אמיתית.
על היכולת להישאר מחוברים לעצמנו גם מול האכזבה של האדם שאנחנו אוהבים הרחבתי במדריך השלם למובחנות בזוגיות.
האהבה שלי אליך אינה נמדדת בכל פעם מחדש באמצעות היכולת שלי לייצר חשק, והעובדה שאני רוצה פחות משאירה אותי שותפה מלאה לשיחה על המיניות שלנו.
כשהסקס הופך למבחן, כל מגע מתחיל לשאת ציפייה
אחד מבני הזוג מרגיש שחסר לו מגע מיני ולכן יוזם יותר, מעלה את הנושא, בודק אם הערב יקרה משהו ומנסה להבין מדוע האחר אינו רוצה. בן הזוג השני מתחיל לחוות את המיניות כאזור שיש בו ציפייה. ככל שהלחץ גדל, הוא עשוי להתרחק יותר.
ההתרחקות מגבירה את הכאב והחרדה של הראשון, שמנסה שוב להתקרב. אחרי זמן מה גם מגע שהיה פעם פשוט מקבל משמעות חדשה. חיבוק כבר אינו בהכרח רק חיבוק, ונשיקה יכולה לעורר שאלה לאן היא אמורה להוביל.
מי שרוצה פחות מתחיל להיזהר ממגע כדי שלא ליצור ציפייה. מי שרוצה יותר חווה גם את הירידה במגע הלא מיני כהוכחה נוספת לריחוק. כך כל אחד מגיב לתגובה של האחר והמעגל הולך ומתחזק.
ככל שהחרדה סביב המיניות עולה, גם התגובתיות עולה. אחד מנסה להשיג יותר קרבה כדי להירגע, והשני מנסה להשיג יותר מרחק כדי להירגע. תשומת הלב עוברת יותר ויותר למה שהאחר עושה ופחות למה שקורה בתוכי ולדרך שבה אני עצמי משתתפת במעגל.
פער בחשק שהיה יכול להישאר הבדל בין שני אנשים הופך למערכת שלמה של בדיקות: האם אתה רוצה אותי, האם אני מספיק מושכת, האם אני יכולה להתקרב בלי להתחייב לסקס, האם אני יכולה לסרב ולהישאר קרובה אליך.
העבודה מתחילה כשכל אחד מצליח לזהות את החלק שלו במעגל ולשאול מה הוא עושה כשהחרדה עולה.
להביא את הרצון שלי בלי לדרוש ממנו להוכיח לי אהבה
אני יכולה להביא את הרצון המיני שלי אל הקשר באופן ברור, ישיר ופגיע.

"אני רוצה אותך."
"המיניות בינינו חשובה לי."
"אני מתגעגעת למגע שלנו."
"קשה לי עם כמה מעט סקס יש בינינו."

המשפטים האלה מספרים לך עליי. הם משאירים לך את האפשרות להרגיש אחרת ממני.
המובחנות נמצאת ביכולת שלי להישאר מחוברת לרצון שלי גם כשאינך נענה לו. אני יכולה לרצות, לבקש, להתאכזב ולדבר על המשמעות של המיניות עבורי. אני יכולה גם לבדוק אם מתחת לרצון שלי נמצא צורך נוסף: שתוכיח לי שאני עדיין רצויה, שתאשר שהקשר שלנו בטוח או שתעזור לי להרגיש שוב בעלת ערך. 
הגוף והרצון שלך נשארים שלך.
מהצד השני, אני יכולה לומר שאיני רוצה מגע מיני כרגע. האחריות שלי היא להיות כנה לגבי עצמי ולהיות מוכנה לפגוש איתך את השאלה הרחבה יותר של המיניות בינינו.
במקום לחפש אצל מי הבעיה, לבדוק מה כל אחד עושה בתוך הפער
פער בחשק מזמין בני זוג לחפש את האדם שאצלו נמצאת הבעיה.

"יש לו צורך מוגזם בסקס."
"אין לה חשק."
"הוא לוחץ."
"היא דוחה אותי."

ברגע שאחד מבני הזוג מוגדר כבעיה, השני יכול להפסיק להתבונן בעצמו. דרך עדשת המובחנות מעניינת יותר השאלה מה כל אחד מאיתנו עושה בתוך הפער.
מי שרוצה יותר יכול לבדוק מה קורה לו כשאומרים לו לא. איזו משמעות הוא נותן לסירוב? האם הוא מסוגל להביא את הרצון שלו בלי להפוך אותו לדרישה? האם הוא מעניש על אכזבה באמצעות כעס, קור, שתיקה או התרחקות? האם הוא זקוק לסקס גם כדי לקבל אישור לכך שהוא אהוב ורצוי?
מי שרוצה פחות יכול לבדוק מה קורה לו מול הרצון של האדם שאיתו. האם הוא מסוגל לדבר על המיניות שלו באופן ישיר? האם הוא מחכה שהאחר יפסיק לרצות כדי שלא יצטרך לפגוש את הפער? האם הוא משתמש בהימנעות במקום לומר משהו שקשה לו לומר? האם הוא מסכים למגע שאינו רוצה מפני שקשה לו לשאת את אכזבתו של האחר?
ראויות כוללת גם יושרה. אני יכולה לדעת שאני ראויה ובאותו זמן לזהות התנהגות שלי שפוגעת בקשר ולקחת עליה אחריות.
כשהערך שלי נשאר שלי, אפשר לדבר על המיניות עצמה
אם תחושת הערך שלי תלויה בכך שתרצה אותי, כל סירוב שלך עלול להפוך לאיום. אני זקוקה להיענות שלך כדי להרגיש רצויה.
גם בצד השני הראויות יכולה להישחק. אם אני מאמינה שכדי להיות בת זוג טובה ואוהבת אני צריכה להיענות לרצון שלך, אני עלולה להתרחק מהגוף שלי ומהיכולת להרגיש מה אני באמת רוצה.
ראויות מאפשרת לשני אנשים להישאר בעלי ערך גם בתוך אי ההתאמה. אני ראויה גם כשאתה לא רוצה מגע מיני עכשיו. אתה ראוי גם כשאני מאוכזבת ממך. אני יכולה להציב גבול ולהישאר בת זוג אוהבת, ואני יכולה לרצות יותר ממך בלי להפוך את הרצון שלי לבושה או לפגם.
מתוך העמדה הזאת הסקס יכול להפסיק לשמש מבחן מתמשך של הקשר. אפשר להתחיל לדבר על המיניות עצמה: מה נעים לנו, מה חסר לנו, מה מכבה אותנו, מה מעורר אותנו ומה היינו רוצים ליצור יחד.
יכול להיות שהחשק שלנו פשוט מתעורר אחרת
כשמדברים על פער בחשק כדאי לבדוק גם איך החשק של כל אחד מאיתנו מתעורר. אצל אדם אחד הרצון המיני יכול להופיע מעצמו, עוד לפני שנוצר מגע. אצל האחר החשק יכול להתחיל דווקא ממצב ניטרלי ולהתעורר כשיש תנאים שמתאימים לו, כמו פרטיות, רוגע, קרבה, תחושת חיבור ומגע נעים.
ההבחנה בין חשק ספונטני לחשק תגובתי יכולה לשנות את הסיפור שבני הזוג מספרים לעצמם. אדם שלא חשב על סקס במהלך היום יכול לגלות רצון אחרי שנוצרו התנאים שבהם החשק שלו מתעורר. לכן המשפט "אני תמיד רוצה והיא אף פעם לא רוצה" עשוי לתאר רק חלק ממה שקורה ביניהם.
ההבחנה הזאת מזמינה אותנו להיות סקרנים לגבי האופן שבו החשק שלנו עובד. במקום להשתמש במהירות בכמות היוזמות כהוכחה למידת המשיכה או האהבה, אפשר לבדוק מה מאפשר לכל אחד מאיתנו להתקרב למיניות.
האחריות המשותפת מתחילה בסקרנות כלפי המיניות של שנינו
בפער מתמשך יכולה להיווצר חלוקת תפקידים. מי שרוצה יותר הופך לאחראי על המיניות: הוא יוזם, מעלה את הנושא ומנסה למצוא פתרונות.מי שרוצה פחות הופך למי שמחליט אם תהיה מיניות ומתי. החלוקה הזאת משאירה את שניהם לכודים.
אחריות משותפת יכולה להתקיים גם כשהחשק שונה. היא דורשת משני בני הזוג להיות נוכחים ביחס לחיים המיניים שהם חולקים. מי שרוצה יותר יכול לשאול את עצמו מה הוא מחפש דרך המין: הנאה, מגע, קרבה, תחושת רצייה, הרגעה אחרי ריחוק או ביטחון בקשר. הוא יכול לבדוק אילו מהצרכים האלה קשורים עבורו באופן עמוק למיניות ואילו יכולים לקבל מקום גם בדרכים נוספות.
מי שרוצה פחות יכול להתעניין בחשק שלו באותה רצינות. מה מאפשר לי להתקרב? מה מכבה אותי? איך אני חווה את המיניות בינינו? מה הייתי רוצה שיקרה אחרת? מה קשה לי לומר לאדם שאיתי?
האחריות משותפת. התשובות יכולות להישאר שונות.
לחשק המיני יש גם גוף ונפש
פער בחשק יכול להיות קשור גם לגוף ולמצב הנפשי. שינויים הורמונליים, תרופות, כאב בזמן יחסי מין, דיכאון, חרדה, מתח, עייפות, מחלה, שינויים בדימוי הגוף וחוויות מיניות קודמות יכולים להשפיע על החשק.
שינוי משמעותי או מתמשך בחשק, כאב או קושי בתפקוד המיני מצדיקים גם בירור רפואי או מקצועי מתאים. כדאי להשאיר פתוחה את האפשרות שהמיניות מושפעת מכמה גורמים במקביל.
זו הבחנה חשובה במיוחד כשהפער כבר הפך למבחן של אהבה. ירידה בחשק יכולה לכאוב מאוד לבן או בת הזוג, ועדיין כדאי לברר מה מתרחש לפני שמסיקים ממנה מסקנה על מידת האהבה, המשיכה או המחויבות בקשר.
בתוך העבודה הזוגית מעניינת אותי גם השאלה מה אנחנו עושים עם הפער אחרי שהוא כבר נמצא בינינו. האם אנחנו מסוגלים להתעניין בו, או שכל שיחה עליו הופכת למשפט שבו אחד נאשם והשני מתגונן?
לדבר על מה שכואב בלי לבחון את האהבה
שיחה על מיניות נעשית אחרת כשאני מפסיקה להסביר לך מי אתה ומתחילה לספר לך מה קורה בי. במקום "את אף פעם לא רוצה אותי", אפשר לומר: "המיניות בינינו חשובה לי. כשהיא כמעט לא מתקיימת אני מרגיש כאב וריחוק, ואני רוצה שנדבר על מה שקורה בינינו."
במקום "כל מה שמעניין אותך זה סקס", אפשר לומר: "כשאני מרגישה שכל מגע עלול להפוך ליוזמה מינית, אני מתחילה להימנע גם ממגע שאני דווקא רוצה. אני רוצה שנוכל להיות קרובים בלי שאצטרך לדעת מראש לאן המגע יוביל."
ההבדל עמוק יותר מניסוח מוצלח. אני מביאה אליך את החוויה שלי בלי להפוך אותה לאמת עליך. אני אומרת מה אני רוצה ומשאירה לך את האחריות על הרצון שלך. אני שומרת על הגבול שלי ונשארת בתוך הקשר.
החלק הקשה ביותר הוא להישאר בשיחה גם כשהחוויה שלך אינה החוויה שקיוויתי לשמוע.
תרגיל אישי: איזה סיפור אני מספרת לעצמי על הפער בינינו?
קחו דף וחשבו על הפעם האחרונה שבה פער בחשק המיני ביניכם כאב לכם. אין צורך לנתח את בן או בת הזוג. ההתבוננות הזאת עוסקת במה שקורה אצלכם.
כתבו והשלימו את המשפטים:

"כשבן או בת הזוג שלי רוצים פחות או יותר ממני, אני מרגיש/ה&#8230;"
"ברגע הזה אני מספר/ת לעצמי שזה אומר ש&#8230;"
"כשאני מאמין/ה לסיפור הזה, אני נוטה&#8230;"

עצרו לרגע ושימו לב להבדל בין מה שקרה לבין המשמעות שנתתם לו.
"הוא לא רצה לקיים איתי יחסי מין" הוא תיאור של מה שקרה. "אני כבר לא מושכת אותו" היא משמעות שאני נותנת למה שקרה.
"היא רצתה סקס ואני לא רציתי" הוא תיאור של הפער. "אני מאכזב אותה ואני בן זוג לא מספיק טוב" היא מסקנה על עצמי.
עכשיו הוסיפו משפט אחד:

"בתוך הפער הזה, מה ששייך לי ואני רוצה לקחת עליו אחריות הוא&#8230;"

אולי זו הדרך שבה אתם מגיבים לסירוב, אולי ההימנעות משיחה. אולי הנטייה להסכים כשאינכם רוצים. ואולי הכעס, ההתרחקות או הצורך לקבל מהאדם שמולכם אישור שאתם עדיין רצויים ואהובים.
אין צורך לפתור את פער החשק בסוף התרגיל. נסו לראות קצת יותר בבירור מה באמת קרה, איזו משמעות נתתם למה שקרה ומה נמצא באחריותכם.
אהבה אינה נמדדת בכמה פעמים רצינו באותו זמן
פער בחשק מפגיש אותנו עם עובדה מורכבת: הרצון שלי והרצון שלך אינם תמיד נפגשים.
אני יכולה להרגיש כאב כשאתה לא רוצה מגע מיני ולשמור על הראויות שלי. אני יכולה לא לרצות ולהישאר נוכחת בכאב שלך. אני יכולה לרצות שינוי בחיי המין שלנו ולהשאיר לך בעלות מלאה על הגוף שלך. אני יכולה להציב גבול ולשאת את העובדה שאתה מאוכזב ממני.
הפער במיניות מתחיל לנהל את הזוגיות כשהוא נדרש לענות שוב ושוב על שאלות שהוא אינו יכול לענות עליהן לבדו: כמה אתה אוהב אותי, כמה אני מושכת אותך, כמה אני חשובה לך, האם אנחנו עדיין בסדר.
מיניות זוגית מתקיימת בין שני אנשים בעלי גוף, רצון וגבולות משלהם. אינטימיות עמוקה מאפשרת לנו לפגוש גם את ההבדל בינינו, בלי להפוך כל "כן" להוכחת אהבה וכל "לא" להוכחת דחייה.
אני יכולה לרצות אותך בלי שהרצון שלך יקבע כמה אני ראויה. אני יכולה לא לרצות מגע מיני עכשיו בלי שהגבול שלי יקבע כמה אני אוהבת אותך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 4

לאהוב אותך בלי להציל אותך: איך נשארים קרובים בלי לקחת אחריות על החיים של השני

Accepted Answer

כשאנחנו אוהבים מישהו, אנחנו רוצים שיהיה לו טוב. אנחנו רוצים להקל על הכאב, לעזור ברגעים קשים, להגן כשאפשר ולחפש פתרון כשמשהו מסתבך. זו אחת הדרכים שבהן אהבה מתבטאת. מה קורה כשאין לנו דרך לתקן את מה שכואב לאדם שאנחנו אוהבים? כשהקושי נובע מבחירה שאיננו יכולים לעשות במקומו, מאובדן שאיננו יכולים להשיב, ממשפחה שאיננו יכולים לשנות, מעבר שאיננו יכולים למחוק או מתהליך שרק הוא יכול לעבור?
בנקודה הזאת האהבה פוגשת גבול, והגבול הזה יכול להיות אחד המקומות הקשים ביותר בתוך זוגיות.
לאהוב אדם פירושו גם לפגוש את העובדה שיש לו חיים שאינם שלנו. יש לו סיפור שהתחיל לפנינו, אנשים שהוא קשור אליהם, פצעים שאנחנו לא יצרנו, בחירות שאנחנו לא יכולים לקבל עבורו ומקומות שהאהבה שלנו, גדולה ככל שתהיה, אינה יכולה להציל אותו מהם.
לאהוב אותך בלי להציל אותך פירושו להיות לצדך בלי לקחת ממך את החיים שלך.

ניווט במאמר

מה פירוש לאהוב בלי להציל?
לאהוב בלי להציל אין פירושו לעמוד מן הצד. אני יכולה להקשיב לך, לחבק, לעזור, להתגייס, להיות איתך בתקופה קשה, להציע נקודת מבט ולשאת איתך חלק מהעומס כשהחיים נעשים כבדים. אני יכולה גם לומר לך שהבחירות שלך משפיעות עליי, לבקש שינוי, להציב גבול, לכעוס ולהיפגע. ההבדל נמצא במקום שבו אני פוגשת את גבול האחריות שלי.
אני יכולה לתמוך בך, אך איני יכולה לבחור במקומך. אני יכולה להיות איתך בכאב, אך איני יכולה להרגיש אותו במקומך. אני יכולה לרצות שתשתנה/י, אך איני יכולה לעשות את השינוי עבורך. זו אינה אהבה קטנה יותר. בעיניי, זו אהבה שמסכימה לראות את האדם שמולה כאדם שלם.
למה כל כך קשה לנו לא להציל?
קל יחסית לתמוך באדם שאנחנו אוהבים כשהעזרה שלנו מועילה. קשה הרבה יותר להישאר נוכחים כשהאדם שמולנו ממשיך לסבול למרות כל מה שאנחנו עושים.
בן/בת הזוג נמצאים במשבר בעבודה, ואנחנו מציעים שוב ושוב מה לעשות, אבל שום הצעה אינה מתקבלת. הם מתמודדים עם קשר משפחתי כואב, ואנחנו כבר יודעים בדיוק מה היינו עושים במקומם. הם תקועים בתוך דפוס שאנחנו רואים היטב מבחוץ, ואנחנו לא מבינים מדוע הם ממשיכים לבחור בו. אנחנו מסבירים, מציעים, מזכירים, דוחפים ומשכנעים.
בשלב מסוים מגיע התסכול: ״אבל אני רק מנסה לעזור לך.״ כדאי להיות סקרנים כלפי המשפט הזה. לעיתים מתחת לעזרה נמצא גם הקושי שלנו לעמוד מול חוסר האונים. אם אצליח לגרום לך להשתנות, אולי לא אצטרך לראות אותך סובל/ת. אם אצליח לפתור את הבעיה, אולי לא אצטרך להרגיש שאין לי שליטה. אם אמצא את המשפט הנכון, אולי אצליח להחזיר את העולם שלנו למקום שבו אני מרגיש/ה בטוח/ה. במקום הזה ההצלה כבר אינה רק למען האחר; היא מנסה להרגיע גם משהו בתוכנו.
אהבה פוגשת חוסר אונים
חוסר אונים הוא אחד המקומות הקשים בתוך קשר קרוב: לראות אדם שאנחנו אוהבים עושה בחירה שאנחנו חושבים שתכאיב לו; לראות אותו נשאר במקום שלא טוב לו; לראות אותה מתמודדת עם כאב שאין לנו דרך להעלים; לדעת מה היינו רוצים שיקרה ולגלות שהרצון שלנו אינו מספיק.
הרבה יותר קל לעשות משהו: לתת עצה, למצוא מטפל, לשלוח מאמר, להסביר שוב, לשאול אם כבר התקשרו, קבעו, החליטו או דיברו. קשה יותר לומר: ״אני רואה מה קורה לך. אני מושפע/ת מזה. אני כאן. ועדיין, הדרך הזאת היא שלך.״
היכולת להישאר שם אינה אדישות. היא דורשת מאיתנו לשאת את העובדה שלאהבה שלנו יש גבולות. היא גם דורשת מאיתנו לראות את בן/בת הזוג כאדם שיש בו כוחות, יכולת בחירה ואחריות לחייו.
מה אני בעצם רוצה ממך כשאני מנסה להציל אותך?
זו שאלה שכדאי להתעכב עליה.
כשאני מנסה שוב ושוב לשנות משהו בחיים שלך, כדאי שאבדוק לא רק מדוע קשה לי לראות אותך סובל/ת, אלא גם מה אני רוצה שיקרה בעקבות כל העזרה שלי?, אולי אני רוצה שתבחר/י אחרת. אולי אני רוצה שתפסיק/י להיות עצוב/ה. אולי אני רוצה שתטפל/י בעצמך בדרך שאני חושב/ת שנכונה. אולי אני רוצה שתראה/י כמה אני עושה עבורך. אולי אני רוצה שתזדקק/י לי. ייתכן גם שאני רוצה שהשינוי שלך ירגיע משהו בתוכי.
מתחת לכל אלה עשוי להימצא רצון שקשה יותר להודות בו: אני רוצה שתשתנה/י כדי שלי יהיה קל יותר להיות איתך.
אין פסול ברצון. בתוך זוגיות אנחנו רוצים דברים זה מזו כל הזמן. אנחנו רוצים קרבה, שינוי, התחשבות, מיניות, שותפות, ביטחון ובחירה. מובחנות אינה מבקשת מאיתנו להפסיק לרצות. היא מבקשת מאיתנו להכיר ברצון שלנו ולקחת עליו אחריות. במקום לומר ״אני עושה את זה בשבילך״, אני יכולה לשאול את עצמי: מה אני רוצה ממך עכשיו, והאם אני מוכנ/ה לומר את זה באופן ישיר?
במקום להסביר שוב ושוב מדוע כדאי לך להשתנות, אני יכולה לומר: ״קשה לי לחיות לצד מה שקורה עכשיו. אני רוצה שמשהו ישתנה בינינו.״ במקום להציל, אני יכולה לבקש. ייתכן שאגלה שהאדם שמולי אינו רוצה את מה שאני רוצה. הגילוי הזה מפגיש אותי עם מקום אחר לגמרי: אני נדרשת להחליט מה אני עושה עם הרצון שלי כאשר איני יכולה לגרום לאדם שאני אוהבת לבחור כפי שהייתי רוצה שיבחר. מובחנות אינה ויתור על הרצון שלי. היא היכולת להחזיק ברצון שלי בלי להפוך אותו לחובה שלך.
מה פירוש לפגוש את הגורל של בן/בת הזוג?
המילה "גורל" עלולה להישמע מיסטית. אני משתמשת בה כאן במובן פשוט מאוד: הדברים בחיים ששייכים לסיפור של אדם אחר ואינם נמצאים בשליטתנו: המשפחה אליה נולד/ה, הילדות שהייתה לו/ה, האובדנים שחווה/תה, הקשרים שהיו בחייו/ה לפני שהכרנו, הגוף, הבחירות שנעשו, המחירים של אותן בחירות והדברים שהחיים עצמם הביאו.
בקונסטלציה משפחתית יש כבוד עמוק לגורל של אדם אחר. הכבוד הזה אינו אומר שאין אפשרות לשינוי. משמעותו היא הכרה בגבול שבין החיים שלי לחיים שלך. לכבד את הגורל שלך אין פירושו לחשוב שמה שקרה לך היה נכון, צודק או ראוי. זו הכרה בכך שזה חלק מסיפור החיים שלך ושאהבתי אליך אינה מעניקה לי כוח לשנות בדיעבד את מה שהיה. אני יכולה להצטער איתך על מה שאבד, לכאוב איתך את מה שכאב ולהיות לצידך מול מה שיש. 
אני לא צריכ/ה לתקן את העבר שלך כדי לאהוב אותך בהווה. אני לא יכולה לקחת את המקום של ההורים שלך. אני לא יכולה לשנות את מה שכבר קרה. אני לא יכולה להתאבל במקומך, לבחור עבורך או לחיות את החיים שלך טוב יותר ממך.
יש כאן הבחנה חשובה נוספת לזוגיות: כשאני מנסה להיות עבורך ההורה שלא היה לך, אני משנה גם את המקום שלי בקשר. במקום לעמוד מולך כבן/בת זוג, אני עלול/ה לעמוד מעליך כמי שאמור/ה לתקן, להחזיק, לדעת ולהציל.
זוגיות זקוקה לשני אנשים שעומדים זה מול זו כבני זוג. לכל אחד מהם הסיפור שלו, הכוחות שלו, הפגיעוּת שלו והאחריות שלו.אני לא צריכ/ה להיות ההורה שהיה חסר לך כדי לאהוב אותך. אני יכולה לפגוש אותך בתוך החיים שלך. בעיניי, זה אחד ההבדלים המשמעותיים בין הצלה לאהבה.
כשאני מציל/ה אותך, מה אני עלול/ה לקחת ממך?
אנחנו רגילים לחשוב על הצלה כעל נתינה. כשאני לוקח/ת אחריות על משהו ששייך לבן/בת הזוג שלי, אני עלול/ה לקחת יחד איתה גם משהו אחר: את האפשרות שלהם לפגוש את הכוחות של עצמם.

אם אני תמיד מרגיע/ה, אולי אין לך הזדמנות לגלות שאת/ה מסוגל/ת לשאת תסכול.
אם אני מקבל/ת עבורך החלטות, אולי קשה לך יותר לסמוך על שיקול הדעת שלך.
אם אני מתערב/ת בכל קונפליקט שלך, אולי אני משדר/ת, בלי להתכוון לכך, שאיני מאמין/ה שתוכל/י להתמודד.

כשאני נושא/ת באחריות לרווחה הרגשית שלך, אנחנו עלולים להתחיל לחיות בתוך מערכת שבה אחד מאיתנו נעשה גדול והשני קטן.
מנקודת מבט של מובחנות וראויות, זו נקודה משמעותית מאוד. ראויות אינה רק הידיעה שאני ראוי/ה לקבל אהבה. היא קשורה גם ליכולת שלי לראות את האדם שמולי כאדם שלם, בעל כוחות, יכולת בחירה ואחריות. אני רואה את הקושי שלך, ואני רואה גם את הכוחות שלך.
מה לגבי הרצון שיצילו אותי?
יש גם צד שני לתנועה הזאת. אנחנו יכולים לבקש מבן/בת הזוג לקחת מאיתנו משהו שקשה לנו לשאת בעצמנו.

האם אני יכולה לבקש ממך עזרה בלי למסור לך את האחריות לחיים שלי?
האם אני יכולה לומר ״אני צריכ/ה אותך״ בלי שהמשפט יהפוך ל-״את/ה אחראי/ת לכך שאהיה בסדר״?
האם אני יכולה להישען עליך ועדיין להישאר מחוברת לכוחות שלי?

זוגיות מאפשרת לנו להישען. אנחנו אמורים להיות משמעותיים זה לזו. אנחנו משפיעים, עוזרים, מנחמים ונושאים יחד דברים שהיה קשה הרבה יותר לשאת לבד.
ההבחנה אינה בין תלות לעצמאות, היא בין להיות איתך לבין להפקיד בידיך את האחריות עליי.
תרגיל זוגי: לעזור, להיות ליד, לשחרר
בחרו קושי אחד שמעסיק כרגע אחד מכם. עדיף לבחור משהו שאפשר לדבר עליו בלי להציף את השיחה.
מי שהקושי שייך לו/ה מתחיל/ה בשני משפטים:

״מה שקשה לי עכשיו הוא&#8230;״
״מה שאני באמת זקוק/ה ממך עכשיו הוא&#8230;״

כעת נסו לזהות איזו משלוש האפשרויות מתאימה לצורך שעולה:

לעזור לי: יש משהו קונקרטי שאפשר לעשות עבורי, ואני רוצה לבקש אותו.
להיות איתי: אני לא מחפש/ת כרגע פתרון. אני רוצה שתהיה/י איתי, תקשיב/י, תחבק/י או פשוט תכיר/י במה שעובר עליי.
לתת לי לפגוש את זה בעצמי: אני יודע/ת שאת/ה רוצה לעזור, ואני זקוק/ה כרגע למרחב כדי למצוא את הדרך שלי.

אחרי שהבקשה נאמרה, בן/בת הזוג יכולים לשאול את עצמם: ״מה קשה לי בבקשה ששמעתי עכשיו?״ אולי קשה לי להימנע מלתת עצה.אולי קשה לי לראות אותך כואב/ת.אולי אני מפחד/ת שאם אשחרר, משהו רע יקרה. ייתכן גם שבקשה למרחב גורמת לי להרגיש דחוי/ה.
כדאי לדבר דווקא על המקום הזה.
התרגיל הזה מאפשר להבחין בין שלוש פעולות שאנחנו מערבבים לעיתים בתוך אהבה: לעזור, להיות ליד ולאפשר לאדם שאנחנו אוהבים לפגוש בעצמו את מה ששייך לו.
ומה אם הבחירות שלך פוגעות גם בי?
לכבד את הגורל של בן/בת הזוג אין פירושו לקבל כל דבר בשם הנפרדות. החיים שלנו מחוברים. הבחירות שלך יכולות להשפיע עליי, על הילדים שלנו, על הכסף, על האמון, על המיניות ועל הבית שבנינו יחד.
אם הבחירה שלך פוגעת בי, אני חלק מהסיפור. אני יכולה לומר מה אני מוכנ/ה ומה אינני מוכנ/ה לחיות איתו. אני יכולה לבקש שינוי, להציב גבול ולקבל החלטות בנוגע לחיים שלי. ההבחנה החשובה היא בין הניסיון לשלוט בבחירה שלך לבין לקיחת אחריות על הבחירה שלי מולה. אני לא יכולה לבחור במקומך, אבל אני גם לא חסר/ת בחירה מול מה שאת/ה עושה. בעיניי, בדיוק בנקודה הזאת אהבה ומובחנות נפגשות.
אני רואה אותך, ואני לא לוקחת ממך את הדרך שלך
״אני רואה אותך, אהוב/ה שלי. גם את הכאב שמעולם לא דיברת עליו.״
יש אהבה שמנסה להעלים את הכאב, ויש אהבה שמסוגלת לפגוש אותו. אני יכולה להיות לידך בלי לדעת איך הכול יסתיים. אני יכולה לרצות עבורך חיים טובים ועדיין להכיר בכך שאינני יכולה לבחור אותם במקומך. אני יכולה לתמוך, להתקרב, להחזיק יד, לדבר בכנות ולהישאר נוכחת.
אני יכולה גם לכבד את המקומות שאליהם אינני יכולה ללכת במקומך. אני אוהב/ת אותך מספיק כדי להיות לצדך. אני מכבד/ת אותך מספיק כדי לא לקחת ממך את הדרך שהיא שלך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 5

פערים בזוגיות: למה זוגות שאוהבים מאוד מתחילים להרגיש לבד זה לצד זו?

Accepted Answer

פערים בזוגיות יכולים להופיע גם אצל זוגות שאוהבים מאוד. הם יושבים באותו סלון, ישנים באותה מיטה ומנהלים יחד בית, ילדים וחיים שלמים. מבחוץ הכול יכול להיראות רגיל. בתוך הקשר משהו נעשה מתוח יותר. השיחות מתקצרות, השתיקות מתארכות. אחד מרגיש שהוא נלחם על הקשר, והשנייה מרגישה שכבר אין לה אוויר.
המרחק הזה אינו מעיד בהכרח על ירידה באהבה. דווקא בקשרים עמוקים וארוכי שנים אנחנו פוגשים בעובדה שהאדם שבחרנו בו הוא אדם נפרד מאיתנו. הוא רוצה אחרת, זקוק לדברים אחרים ומגיב אחרת ללחץ. גם בנושאים כמו כסף, מיניות, הורות, זמן פנוי, משפחה, קרבה ומרחב אנחנו עשויים לגלות פערים משמעותיים.
בתחילת הקשר קל יותר לראות בשונות הזאת חלק מהאדם שהתאהבנו בו. עם השנים, ובעיקר בנושאים שחשובים לנו מאוד, הפער יכול לקבל משמעות אחרת. אם אתה לא רוצה את מה שאני רוצה, מה זה אומר עלינו? אם את זקוקה לפחות קרבה ממני, מה זה אומר על המקום שלי אצלך?
פערים בזוגיות מפגישים אותנו עם אחת המשימות המורכבות של קשר אינטימי: להישאר קרובים לאדם שאינו אנחנו.

ניווט במאמר

כשהשונות שלך מתחילה לומר לי משהו על עצמי
פער זוגי נעשה קשה במיוחד כשהוא מפסיק להיות רק הבדל בין שני אנשים. עכשיו הוא מתחיל לומר לי משהו על המקום שלי בקשר.
"אם את רוצה יותר מרחב, אולי את מתרחקת ממני."
"אם אתה לא רוצה לדבר עכשיו, אולי אני כבר לא חשובה לך."
"אם את לא זקוקה לקרבה באותה מידה כמוני, אולי אני רוצה את הקשר הזה יותר ממך."
הרגש שמתעורר מול הפער הוא אמיתי. עם זאת, הפרשנות שאנחנו נותנים לו אינה בהכרח עובדה. אני יכולה להרגיש לא אהובה כשאתה מתרחק ממני, בלי לדעת מכך שאינך אוהב אותי. אני יכולה להרגיש חנוקה כשאת מבקשת לדבר עכשיו, בלי לקבוע מכך שאת מנסה לשלוט בי.
ההבחנה הזאת חשובה בעיניי מאוד בטיפול זוגי. אני רוצה להבין מה קורה לי מול ההתנהגות שלך, בלי להפוך מיד את החוויה שלי להגדרה שלך.
מכאן אפשר לשאול שאלה אחרת. לצד "למה אתה עושה לי את זה?" אפשר לבדוק גם: מה קורה לי מול העובדה שאתה רוצה משהו אחר ממני?
מה קורה לי כשאתה לא רוצה את מה שאני רוצה?
קל יחסית להרגיש קרובים כשאנחנו רוצים את אותו הדבר. המפגש נעשה מורכב יותר כשאני רוצה לדבר ואתה זקוק לשקט. את רוצה שינוי ואני מרוצה מהמצב. אחד רוצה יותר קרבה והשני יותר מרחב. פערים דומים יכולים להופיע סביב כסף, הורות, מיניות, משפחה והדרך שבה ייראו החיים שלנו.
ברגעים כאלה הרצון שלי יכול להפוך בהדרגה לדרישה ממך. אני מסבירה שוב, משכנעת, מבקרת, נעלבת או נסגרת. אולי אני מגבירה את הלחץ. בשלב הזה אני כבר לא רק אומרת מה אני רוצה. אני מנסה לגרום לך לרצות אותו דבר.
מטופלת שלי אמרה פעם בקליניקה: "כשאתה שותק, אני מרגישה שאני נעלמת." בן זוגה השיב: "כשאת מדברת אליי ככה, אני מרגיש שאין לי מקום אפילו לנשום."
החוויה של שניהם אמיתית. היא באמת מרגישה שהיא נעלמת כשהוא נסגר. הוא באמת מרגיש שאין לו אוויר כשהיא לוחצת עליו לדבר. הקושי גדל כשכל אחד מהם תולה באחר את האפשרות לחזור לעצמו. אם הוא רק ידבר, היא תוכל להירגע. אם היא רק תפסיק לבקש, הוא יוכל לנשום.
כאן נמצאת בעיניי אחת השאלות החשובות בטיפול זוגי: האם אני יכולה להישאר אני כשאתה רוצה אחרת ממני?
להביא את עצמי בלי לנהל אותך
אני יכולה לומר: "חשוב לי שנדבר עכשיו." אתה יכול לומר: "אני צריך זמן לפני שאוכל לדבר." שנינו אמרנו משהו אמיתי על עצמנו. הפער בינינו עדיין נמצא שם.
אני יכולה לבקש ממך משהו ולהסביר כמה הוא חשוב לי. במקביל, אני יכולה להקשיב למה שחשוב לך ולנהל איתך משא ומתן. אני יכולה לנסות להשפיע עליך וגם להתאכזב מהתשובה שלך.
היכולת שלי להביא את הרצון שלי במלואו אינה מעניקה לי שליטה על התשובה שלך.
הפסיכיאטר האמריקאי מורי בואן, מאבות הטיפול המשפחתי המערכתי, נתן ליכולת הזאת שם: מובחנות של העצמי. בואן התעניין ביכולת שלנו להישאר מחוברים לאנשים החשובים לנו ובו בזמן להחזיק עמדה, מחשבה ורצון משלנו. היכולת הזאת נעשית משמעותית במיוחד כשהקשר נמצא במתח.
ככל שאנחנו תלויים יותר באישור של האחר כדי להרגיש יציבים, גדל הסיכוי שננסה להתאים את עצמנו אליו. אפשרות אחרת היא ללחוץ עליו להתאים את עצמו אלינו.
בטיפול זוגי אני פוגשת את הרעיון הזה במקום מאוד יומיומי. האם אני יכולה לומר מה חשוב לי בלי לדרוש ממך לרצות אותו דבר? האם אני יכולה לשמוע שאתה מאוכזב ממני בלי למהר לשנות את עצמי כדי שהאכזבה תיעלם?
כדי להעמיק במושג ובמשמעות שלו בתוך קשר זוגי מומלץ לקרוא גם את "המדריך השלם למובחנות בזוגיות". להעמקה במקור התיאורטי של המושג אפשר לקרוא גם על Differentiation of Self באתר The Bowen Center for the Study of the Family.
פערים בזוגיות נוגעים גם בערך שלנו. אם אתה לא רוצה את מה שאני רוצה, אולי אני לא חשובה לך. אם את מאוכזבת ממני, אולי נכשלתי כבן זוג. אם אינך רוצה אותי עכשיו, אולי אני לא רצויה.
אפשר להרגיש את הכאב הזה בלי לתת לו לקבוע מי אנחנו. הרצון שלי יכול להישאר חשוב גם כשאת לא נענית לו. בדומה לכך, האכזבה שלך ממני יכולה להיות אמיתית בלי להפוך אותי לאדם פחות ראוי.
כשהפער בינינו מפחיד אותי
קשה להישאר מחוברת לעצמי כשהגוף כבר מרגיש מאוים. עוד לפני שהוויכוח מתפתח, בית החזה יכול להתכווץ. הגרון יכול להיסגר, הבטן להתקשות והנשימה להשתנות. בעקבות זאת מגיע לעיתים הדחף להסביר, להתגונן, לתקוף, לשתוק או לצאת מהשיחה.
כל אחד מאיתנו מגיע לזוגיות עם ניסיון חיים אחר. לכן, מה שנחווה אצל אחד כמרחב טבעי יכול להיחוות אצל האחר כריחוק. מה שאחת חווה כניסיון להתקרב, בן הזוג שלה יכול לחוות כלחץ.
העבר יכול לעזור לי להבין מדוע הפער הזה מפעיל אותי בעוצמה כזאת. ההווה, לעומת זאת, מחזיר אותי לשאלה מה אני עושה עם מה שמתעורר בי.
הגוף שלי נושא את ההיסטוריה שלי. ההתנהגות שלי בתוך הקשר היא עדיין באחריותי.
אצל זוגות שחיים בלי עורף משפחתי פערים בתוך הקשר יכולים לקבל משקל נוסף. במקרים כאלה הזוגיות נושאת לעיתים חלק גדול יותר מתחושת הבית, השייכות והתמיכה. על הדינמיקה הזאת הרחבתי במאמר "למה זוגות בלי עורף משפחתי רבים אחרת".
כשפערים בזוגיות הופכים למאבק על מי ישתנה
אני רוצה יותר זמן יחד. אתה רוצה יותר זמן לבד. אני מסבירה מדוע הצורך שלי מוצדק יותר. אתה מסביר מדוע הדרישה שלי מוגזמת. בשלב מסוים כבר איננו מדברים על זמן משותף. עכשיו אנחנו עסוקים בשאלה מי מאיתנו צודק ומי צריך להשתנות.
ככל שהמאבק נמשך, בני הזוג יכולים להילכד בעמדות קבועות. לדוגמה, אחד לוחץ והשני מתרחק. אחד מאשים והשני מתגונן. על הדרך שבה דפוסים כאלה מתחילים לנהל את הקשר הרחבתי במאמר "נכנסים לאותו ריב שוב ושוב? משולש הדרמה שמנהל את הזוגיות שלכם".
במאמר הזה מעניינת אותי שאלה אחרת: מה אני עושה כשאני לא מצליחה לגרום לך להשתנות?
לא כל פער בזוגיות צריך להיסגר
חלק מהפערים ניתנים לפתרון. למשל, אפשר לחלק אחרת את המטלות בבית, לקבל החלטה כלכלית או לקבוע זמן זוגי. אפשר גם להגיע להסכמה לגבי גבולות מול המשפחה.
פערים אחרים מלווים זוגות לאורך שנים. אחד זקוק ליותר זמן לבד. אחת זקוקה ליותר מילים של קרבה. אחד ספונטני יותר, והשנייה מרגישה בטוחה יותר כשיש תכנון. גם אחרי שנים יחד אנחנו עשויים לחשוב אחרת על כסף, סדר, בילוי, מיניות או מידת הקשר עם המשפחה.
עצם קיומו של הפער אינו אומר שהקשר נכשל. הוא מפגיש אותנו עם הנפרדות שקיימת גם בתוך קשר קרוב ואוהב.
במקום להשקיע את כל הכוחות בשאלה "איך אני גורמת לך להבין שאני צודקת?" או "איך נגרום לפער הזה להיעלם?", אפשר לשאול:
איך אני רוצה להיות בתוך הקשר הזה מול העובדה שאתה רוצה אחרת ממני?
לחיות עם פער אינו אומר לקבל כל דבר
יש הבדל בין פער שאפשר ללמוד לחיות איתו לבין מחלוקת שנוגעת להחלטות יסוד של החיים המשותפים.
פער סביב זמן פנוי שונה מפער סביב השאלה אם להביא ילדים לעולם. גם העדפה אחרת לגבי סדר בבית שונה ממחלוקת עמוקה על כסף, נאמנות, מקום מגורים, דת או אורח חיים. בחירות כאלה משפיעות באופן ישיר על החיים המשותפים. לכן הן עשויות לדרוש משא ומתן, גבול ולעיתים גם החלטה.
אני יכולה לראות אותך כפי שאתה ולשמוע את מה שאתה רוצה. במקביל, אני יכולה להפסיק לנהל מאבק שמטרתו להפוך אותך לאדם שאני רוצה שתהיה. ואז האחריות חוזרת אליי: מול האדם שאתה ומול הבחירות שאתה עושה, איך אני רוצה לחיות?
זו אינה עמדה של ויתור. יש בה הכרה במציאות, בעצמי ובאדם שאיתי.
תרגיל זוגי להתמודדות עם פערים בזוגיות
בחרו פער אחד שחוזר ביניכם. התחילו בנושא שאתם מסוגלים לדבר עליו ולהישאר נוכחים זה מול זו.
לפני שאתם מסבירים את העמדה שלכם, הקדישו כמה רגעים למה שקורה בגוף. שימו לב לנשימה. האם מופיעים לחץ בחזה, כיווץ בבטן, חום, רעד או דחף לקום וללכת? שימו לב למה שקורה כשאתם פוגשים את העובדה שהאדם שמולכם רוצה משהו אחר.
אחר כך כל אחד בתורו ישלים:

"מה שאני רוצה בנושא הזה הוא&#8230;"
"כשאת/ה רוצה משהו אחר ממני, הדבר שאני מפחד/ת ממנו הוא&#8230;"
"הדרך שבה אני מנסה לגרום לך להשתנות היא&#8230;"
"אם לא תשתנה/י בנושא הזה, מה שנשאר באחריותי הוא&#8230;"

עצרו אחרי כל משפט. מי שמקשיב אינו צריך להתגונן, להסכים או להציע פתרון. במקום זאת, נסו להקשיב למה שהאדם שמולכם מספר על עצמו.
זוגיות זקוקה למקום לשני אנשים
הפערים בינינו חושפים משהו שקשה יותר לראות בתקופות שבהן הכול זורם: אהבה אינה מבטלת נפרדות.
האדם שאיתי יכול לאהוב אותי מאוד ועדיין לרצות משהו אחר. הוא יכול להיות מחויב לקשר ועדיין לא להסכים איתי. הוא יכול להיות מאוכזב ממני בלי שהאכזבה שלו תקבע את ערכי. גם אני יכולה לרצות, לבחור ולהציב גבול. אני יכולה להישאר בקשר עם עצמי גם כשבן הזוג שלי אינו נותן לי את התשובה שקיוויתי לקבל.
הפער נשאר בינינו, ובתוכו יכולה להיווצר דרך אחרת להיות יחד. אינטימיות עמוקה נוצרת כשיש בזוגיות מספיק מקום לשני אנשים נפרדים: לי, לך, ולמרחב שנוצר בינינו.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 6

סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד?

Accepted Answer

אני פוגשת בקליניקה זוגות שיש ביניהם אהבה. הם בחרו זה בזו, בנו חיים משותפים, מחויבים לקשר ומשקיעים בו. הם מדברים, מנסים להבין, קוראים, לומדים ועובדים על עצמם. ובכל זאת, אותה מריבה חוזרת, אותה פגיעה נפתחת, אותה תחושה שאחד מהם מחפש קרבה והשני מתרחק.
אני קוראת לדרך שבה אני משלבת בעבודה הזוגית קונסטלציה משפחתית עם מובחנות וראויות טיפול בקונסטלציה זוגית. בתוך העבודה הזאת אני מתעניינת גם בשאלה: מאיזה מקום כל אחד מבני הזוג פוגש את האחר?
האם אני עומדת מול בן הזוג שלי כאישה בוגרת וכבת זוגו? האם הפכתי עם השנים לזו שמנהלת אותו, מטפלת בו, מחנכת אותו או מצילה אותו? האם אני פוגש את בת הזוג שלי כאישה שבחרתי לחיות איתה, או נותן לה את האחריות להרגיע אותי, להחזיק אותי ולהבטיח לי שוב ושוב שהקשר בטוח?
השאלות האלה קשורות למושג מרכזי בעבודתו של ברט הלינגר: סדרי האהבה בזוגיות ובמשפחה.
עבורי, סדרי האהבה אינם מערכת חוקים שצריך לציית לה. הם עדשה שדרכה אפשר להתבונן ביחסים ולראות מה קורה כאשר אדם תופס לאורך זמן מקום שאינו שלו, ומה מתחיל להתאפשר כאשר כל אחד חוזר לעמוד במקום שמתאים לו בתוך המערכת.
בזוגיות השאלה הזאת נעשית משמעותית במיוחד. שני אנשים מגיעים משתי מערכות משפחתיות שונות ומבקשים ליצור מערכת חדשה יחד.

ניווט במאמר

מהם סדרי האהבה בזוגיות ובקונסטלציה משפחתית?
ברט הלינגר תיאר כמה עקרונות מערכתיים שחזר ופגש בעבודתו עם משפחות. הוא עסק בשייכות למערכת, בסדר בין הדורות ובתנועה של נתינה וקבלה בתוך יחסים.
אלה עקרונות שצמחו מתוך עבודתו הקונסטלטיבית של הלינגר. אני מתייחסת אליהם כאל עדשה להתבוננות במערכת, ולא כחוקים שמאפשרים לנו לקבוע מבחוץ כיצד משפחה או זוגיות אמורות להיראות.
עקרון השייכות מציע להכיר בכך שמי שהיה חלק משמעותי מן המערכת שייך לסיפורה. הורים, ילדים, בני זוג קודמים ואנשים שגורלם השפיע עמוקות על המשפחה אינם נמחקים מן ההיסטוריה המשפחתית גם כאשר קשה לדבר עליהם.
הסדר בין הדורות מבחין בין המקום של הורים לבין המקום של ילדים. ההורים באו לפני הילדים ונתנו להם את החיים. הילד מקבל מהם את החיים, ובהמשך יוצא אל חייו שלו.
כאשר ילד נדרש לאורך זמן להחזיק את אחד מהוריו מבחינה רגשית, לתווך בין הוריו, להיות אחראי לרווחתם או לתפוס מקום גדול מכפי שמתאים לילד, משהו בסדר המשפחתי נעשה מורכב יותר.
בין בני זוג התנועה שונה. שני בני הזוג הם מבוגרים. שניהם נותנים ושניהם מקבלים. ההדדיות הזאת אינה חשבונאות. בתקופות מסוימות אחד ייתן הרבה יותר. מחלה, לידה, אובדן, משבר מקצועי או תקופה רגשית קשה יכולים לשנות את האיזון לזמן ממושך. זוגיות מאפשרת לנו להישען זה על זו. השאלה היא מה קורה כאשר מצב זמני הופך למבנה קבוע, ואחד מבני הזוג נעשה לאורך זמן ההורה, המטפל, המציל או המחזיק של האחר.
כשאני כבר לא עומדת מולך כבת זוג
אישה אומרת לבן הזוג שלה: "אני מרגישה שיש לי עוד ילד בבית." אפשר לשמוע במשפט הזה תלונה על חלוקת תפקידים, אחריות או עומס. בקונסטלציה זוגית מעניין אותי גם להתבונן בתמונה שהיא מתארת.

אם הוא הילד, מי היא מולו?
אם היא הפכה לאמא שלו, איפה נמצאת בת הזוג?
מה קורה לקשר הזוגי כאשר אחד מהם עומד בעמדה הורית מול האחר?

אותה תנועה יכולה להתרחש בכיוון ההפוך: אדם שמבקש שוב ושוב מבת זוגו להרגיע אותו, להבטיח לו שהיא אוהבת אותו ולהוכיח שלא תעזוב, יכול למצוא את עצמו בהדרגה מוסר לה חלק מן האחריות לתחושת הביטחון שלו.
כשהתנועה הזאת נעשית קבועה, היא כבר אינה רק בקשה לקרבה. בת הזוג עלולה לקבל בתוך הקשר תפקיד של מי שאמורה להחזיק עבורו את הביטחון.
אפשר לראות את התמונה הזאת גם במרחב:

אחד עומד מעל השני.
אחת מחזיקה את בן הזוג שלה מאחור כדי שלא ייפול.
אחד מחכה שהאחרת תוביל.
אחת עסוקה כל כך בלהסתכל עליו ולבדוק מה קורה לו, שכמעט אינה מרגישה עוד את המקום שלה.

בקונסטלציה אני מתעניינת בתמונה הזאת לפני שאני ממהרת לפרש אותה. איפה אני עומדת ביחס אליך? מעליך? מתחתיך? לפניך? מאחוריך? האם אני מחזיקה אותך? האם אני מחכה שאתה תחזיק אותי? האם אני בכלל פנויה לעמוד לצדך? שינוי קטן בתמונה יכול לעורר חוויה אחרת לגמרי.
כשאנחנו חוזרים להיפגש כבני זוג
אחד הדברים שאני מחפשת בטיפול בקונסטלציה זוגית הוא האפשרות של שני בני הזוג לחזור ולפגוש זה את זו כבני זוג. לא מדובר בשוויון מלא בכל רגע, החיים אינם עובדים כך. בתקופה אחת אני יכולה להזדקק לך מאוד. בתקופה אחרת אתה תזדקק לי. אני יכולה לטפל בך כשאתה חולה, להחזיק יותר כשהעולם שלך מתערער, לקחת על עצמי חלקים גדולים יותר מהחיים המשותפים כשאין לך כרגע יכולת לעשות זאת. השאלה היא האם בתוך כל זה נשמרת האפשרות לתנועה.

האם מי שנותנת יכולה גם לקבל?
האם מי שנשען יכול לחזור ולעמוד?
האם אני יכולה לראות את הכאב שלך בלי להפוך את עצמי לאחראית לפתור אותו?
האם אני יכולה להזדקק לך בלי למסור לך את האחריות לעולמי הפנימי?

הלינגר עסק בשאלה דומה גם ב"סדרי העזרה", כאשר בחן מה קורה כשהעוזר תופס מול אדם מבוגר עמדה הורית. בתוך זוגיות השאלה הזאת מקבלת משמעות נוספת: מה קורה לאינטימיות כאשר אחד מבני הזוג נעשה המטפל הקבוע והשני הופך למי שמטפלים בו?
עזרה, תמיכה והישענות הן חלק מאהבה. הסדר הזוגי זקוק גם ליכולת לחזור ולהיפגש כבני זוג.
חשוב גם לזכור שמקום בתוך זוגיות אינו נוצר רק על ידי אדם אחד. ככל שאני מחזיקה יותר, ייתכן שאתה נשען יותר. ככל שאתה נשען יותר, אני עשויה להרגיש שאין לי ברירה אלא להחזיק. כך יכולה להיווצר בינינו תנועה שמחזקת את עצמה. בטיפול זוגי אני מתעניינת בתנועה שנוצרת בין בני הזוג ובאחריות של כל אחד מהם לחלק שלו בתוכה.
אנחנו מגיעים לזוגיות מתוך מערכת
אף אחד מאיתנו אינו מגיע לזוגיות כדף חלק. מאחורינו נמצאים האנשים שמהם קיבלנו את החיים, היחסים שגדלנו בתוכם והדרכים שלמדנו לשמור על קשר ועל שייכות. המקום שתפסנו במשפחה הראשונה שלנו יכול להיות מוכר לנו מאוד, עד שאנחנו ממשיכים לעמוד ממנו גם שנים אחר כך.
כשהזוגיות נדרשת לשאת גם את מה שחסר לנו במשפחת המוצא, בן הזוג עלול לקבל תפקיד שאף אדם אחד אינו יכול למלא. כתבתי על כך בהרחבה בבן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
בקונסטלציה משפחתית אפשר לבדוק את האפשרות הזאת בלי להפוך אותה להסבר מוחלט. אם אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מחזיקה את בן הזוג שלי, אפשר להתעניין אם התנועה הזאת מוכרת לי ממקום אחר.
אם קשה לי מאוד להישען, אפשר לבדוק מה למדתי במערכת שממנה באתי על תלות ועל קבלת עזרה.
אם אני מרגישה קטנה מאוד מול בן הזוג שלי, אפשר להתעניין בתמונה הזאת ולבדוק אם העמדה הזאת מוכרת לגוף שלי ממערכת יחסים מוקדמת יותר.
אנחנו לא זקוקים להוכחה היסטורית כדי לעבוד עם מה שעולה. בקונסטלציה התמונה היא הזמנה להתבוננות. במאמר "מה אבא ואמא עושים בתוך הזוגיות שלכם?" אני מרחיבה על האופן שבו היחסים עם ההורים יכולים להמשיך ולהופיע בתוך הקשר הזוגי. כאן אני רוצה להישאר עם שאלה אחת: איפה אני עומדת מול בן או בת הזוג שלי היום?
לראות את המקום שלי מחזיר אליי גם את האחריות שלי
בנקודה הזאת הקונסטלציה פוגשת את המובחנות והראויות. הקונסטלציה מרחיבה את התמונה. היא מאפשרת לי לראות מאיזו מערכת הגעתי, איזה מקום הכרתי בתוכה ואיזו תנועה אני אולי ממשיכה לשאת איתי. המובחנות מחזירה אותי אל האדם הבוגר שאני היום ואל היכולת להיות בקשר עם אדם נפרד ממני. אני יכולה להיות מושפעת ממך, להזדקק לך ולאהוב אותך מאוד, ובאותו זמן להישאר אחראית לעמדה שממנה אני פוגשת אותך.

אני יכולה להבין מדוע אני נוטה להחזיק אנשים שאני אוהבת, ולבדוק אם אני רוצה להמשיך לעשות זאת באותה דרך.
אני יכולה לראות כמה מרחק של בן הזוג מפחיד אותי, להכיר בפחד ולתת לו מקום בלי להפוך אותו מיד להוכחה לכך שהוא דוחה אותי.
אני יכולה להרגיש את הכמיהה שהוא יראה אותי, יבחר בי ויישאר קרוב, ועדיין לראות שהוא אדם נפרד ממני.

הראויות מאפשרת לי להכיר בצורך שלי בלי להתבייש בו. המובחנות מזמינה אותי לקחת אחריות על הדרך שבה אני מביאה אותו אל הקשר.
העבר שלי נותן הקשר לתגובה שלי, הבחירה שלי מתרחשת בהווה. זו אחת התנועות המרכזיות שאני מחפשת בטיפול בקונסטלציה זוגית: לראות את המערכת שממנה באנו, לזהות את המקום שאנחנו תופסים בתוך הקשר, ולחזור אל העמדה הבוגרת שממנה אפשר לבחור כיצד להיות זה עם זו עכשיו.
שייכות אינה מחייבת קרבה
כשמדברים על סדרי האהבה ועל משפחת המוצא, חשוב לי לדייק גם את המושג שייכות.
הכרה בשייכות אינה דרישה לפיוס או לחידוש קשר.
אני יכולה להכיר בכך שאמא שלי היא אמא שלי ובאותו זמן לבחור מרחק ממנה. אני יכולה לתת לאבא שלי את מקומו בסיפור חיי בלי לתת לו גישה לחיי בהווה.
אפשר להציב גבולות, לצמצם קשר ובמצבים מסוימים לבחור בנתק. הכרה בשייכות אינה הצדקה לפגיעה. היא מאפשרת לי להכיר במשפחה שממנה באתי כחלק מסיפור חיי, ובאותו זמן לקחת אחריות על המרחק ועל מערכת היחסים שמתאימים לי היום.
גם זו שאלה של מקום. ההורים שלי נשארים ההורים שלי. אני יכולה להכיר במקום שלהם בסיפור חיי, ובו בזמן לעמוד בחיי הבוגרים מול בן הזוג שלי כבת זוגו.
תרגיל בקונסטלציה זוגית: מאיזה מקום אני עומדת מולך?
לתרגיל הזה צריך שני דפים.
על דף אחד כתבו "אני". על הדף השני כתבו "בן/בת הזוג שלי".
הניחו את שני הדפים על הרצפה.
אל תנסו ליצור תמונה נכונה. רק הניחו אותם במקום ובכיוון שמרגישים מתאימים כרגע.
עמדו על הדף שמייצג אתכם.הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה.שימו לב לנשימה ולגוף.
הרימו את המבט לכיוון הייצוג של בן או בת הזוג.הישארו מעט עם התמונה לפני שאתם מסבירים אותה.
שימו לב למרחק.לכיוון.לגובה שהגוף מרגיש.בדקו אם אתם מרגישים גדולים ביחס לבן הזוג, קטנים ממנו או בגובה דומה.האם הגוף רוצה להתקרב, להתרחק, להסתובב או להישאר בדיוק במקום שבו הוא נמצא?
בדקו גם מה אתם מרגישים שאתם עושים שם.

האם אתם מחזיקים אותו?
מחכים לו?
שומרים עליו?
מנסים למשוך אותו אליכם?
מחכים שהוא ייקח אתכם איתו?

עכשיו הסתכלו לעבר הייצוג שלו ואמרו:
"אתה בן הזוג שלי. אני בת הזוג שלך."
או: "את בת הזוג שלי. אני בן הזוג שלך."
שימו לב למה שקורה בגוף כשאתם אומרים את המשפט.אם עולה רצון לזוז, אפשרו לעצמכם תנועה קטנה.בדקו מה קורה כשאתם עושים צעד אחד. גם תנועה קטנה יכולה לאפשר לראות את היחסים מזווית אחרת.
אפשר לבדוק אם הגוף מבקש מקום אחר ביחס לבן או בת הזוג. אם עולה תנועה, תנו לה להתרחש ובדקו מה משתנה כשאתם עומדים במקום החדש.
שני אנשים בוגרים.כל אחד עם הסיפור שלו.כל אחד עם המשפחה שממנה הגיע.ועכשיו זה מול זו.
לפני שאתם מרימים את הדפים מהרצפה, שאלו את עצמכם: אם זה המקום שממנו אני רוצה לפגוש אותך, מה אני רוצה לעשות אחרת בפעם הבאה שיהיה בינינו קשה?
לחזור למקום שלי בתוך האהבה
סדרי האהבה מזמינים אותי להתבונן במקום שאני תופסת בתוך היחסים. אני יכולה לגלות שאני עומדת מעל בן הזוג שלי ומנסה לנהל אותו. אני יכולה לראות שאני נעשית קטנה לידו ומחכה שיחזיק עבורי דברים שאני מתקשה לשאת. אני יכולה לזהות שאני עומדת מאחוריו ומנסה לשמור שלא ייפול.
עצם הראייה כבר משנה את התמונה. עכשיו אני יכולה לחזור אל המקום שלי. מאחוריי נמצאת המשפחה שממנה באתי, מאחוריו נמצאת המשפחה שממנה הוא בא.
שתיהן שייכות לסיפור שלנו, ואף אחת מהן אינה הזוגיות שאנחנו יוצרים עכשיו.
אני מסתכלת עליך &#8211; אתה מסתכל עליי.
אני בת הזוג שלך &#8211; אתה בן הזוג שלי.
מכאן אנחנו יכולים להתחיל לנוע יחד.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 7

למה זוגות בלי עורף משפחתי רבים אחרת

Accepted Answer

זוגות רבים. על כסף, על הילדים, על חלוקת התפקידים בבית, על זמן, על מין, על מי אמר למי ובאיזה טון. ועדיין, אותו ריב יכול להרגיש אחרת לגמרי כשמאחורי הזוגיות יש משפחה שאפשר להישען עליה וכשאין.
אני פוגשת זוגות בלי עורף משפחתי שלא בהכרח רבים יותר מזוגות אחרים. הם רבים מתוך עומס אחר.
כשיש פחות אנשים להתקשר אליהם, פחות מקומות להגיע אליהם כשקשה, פחות עזרה שאפשר לבקש ופחות תחושה שיש מאחורינו עוד מערכת שאנחנו שייכים אליה, חלק גדול יותר מהחיים מתנקז אל תוך הזוגיות, ואז גם ריב קטן יכול לפגוש מקום גדול.

ניווט במאמר

מה זה בכלל זוג בלי עורף משפחתי?
כשאני מדברת על זוגות בלי עורף משפחתי, אני לא מתכוונת רק לזוגות שנמצאים בנתק ממשפחות המוצא שלהם. יש זוגות שההורים שלהם נפטרו. יש מי שחיים רחוק מהמשפחה. יש משפחות שקיים איתן קשר, ועדיין אי אפשר להישען עליהן ברגעי עומס. יש קשרים משפחתיים שיש בהם ביקורת, התערבות, תחרות, פגיעה או חוסר יציבות. ויש אנשים שבחרו להתרחק ממשפחת המוצא כדי לשמור על עצמם ועל המשפחה שבנו. המשותף לכל המצבים האלה הוא שהזוג חי עם פחות עורף.
עורף משפחתי אינו רק מי שייקח את הילדים לשעתיים. הוא גם הידיעה שיש עוד מישהו להתקשר אליו, עוד בית שאפשר להגיע אליו, עוד קשר שבו אני מוכרת ושייכת.
כאשר חלק מהמשאבים האלה אינם זמינים, בני הזוג נדרשים להחזיק יותר בעצמם. זה לא אומר שמשהו לא בסדר בזוגיות שלהם. זו המציאות המערכתית שבתוכה הם חיים.
זוגות בלי עורף משפחתי לא בהכרח רבים יותר. הם רבים מתוך עומס אחר
דמיינו שני זוגות שעוברים שבוע קשה. בשני הבתים הילדים חולים, שני בני הזוג עובדים, הבית הפוך, אף אחד לא ישן מספיק וביום חמישי מתפתח ריב על מי היה אמור לקנות מצרכים.
אצל זוג אחד, הסבתא אספה את הילדים פעמיים השבוע. אחד מבני הזוג דיבר עם אחיו בדרך לעבודה. בשבת הם נוסעים לארוחת צהריים אצל ההורים.
אצל הזוג השני אין את האפשרויות האלה. אין למי להעביר את הילדים לכמה שעות, אין ארוחה שמישהו אחר הכין, אין בית נוסף שאפשר להגיע אליו ואין אדם קרוב שמכיר את הסיפור ויכול להחזיק לרגע חלק מהעומס.
שני הזוגות רבו על הקניות, והם לא הגיעו אל הריב מאותו מקום. זו הבחנה חשובה, משום שקל מאוד להסתכל על הזוג השני ולחשוב שהוא צריך ללמוד לתקשר טוב יותר, להיות סבלני יותר או להפסיק לריב על שטויות. אני רוצה קודם להבין כמה משקל הזוג הזה נושא.
כשכל העומס נשאר בתוך המערכת הזוגית
מנקודת מבט מערכתית, זוגיות אינה מתקיימת בחלל ריק. היא חלק מרשת של קשרים, משפחות, חברים, קהילה, עבודה ומקורות נוספים של תמיכה ושייכות. ככל שהרשת הזאת מצומצמת יותר, בני הזוג עשויים למצוא את עצמם נשענים יותר זה על זו גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רגשית.
עייפות נשארת בתוך הבית. דאגה נשארת בתוך הבית. שאלות על הילדים נשארות בתוך הבית. עומס כלכלי, החלטות, חגים, מחלות, חופשות, משברים וגם הצורך שמישהו יראה כמה קשה לי, מגיעים שוב ושוב אל אותו קשר.
גם בגישת גוטמן יש תשומת לב להשפעה של עומסים שמקורם מחוץ לזוגיות על מה שמתרחש בתוכה. עבודה, כסף, ילדים, טיפול בבני משפחה ושאר לחצי החיים יכולים להיכנס אל המרחב הזוגי ולהשפיע על הדרך שבה אנחנו פוגשים זה את זו.
במכון גוטמן מציעים לזוגות לקיים שיחה להפחתת מתח, Stress-Reducing Conversation, שמוקדשת דווקא לעומסים שמקורם מחוץ לקשר. אחד מבני הזוג משתף במה שעובר עליו, והשני מקשיב כדי להבין, מתעניין ומביע אמפתיה, בלי למהר לתת עצות או לפתור את הבעיה. אפשר לקרוא על התרגול בהרחבה במאמר של The Gottman Institute על שיחה להפחתת מתח.
אצל זוגות בלי עורף משפחתי ההבחנה הזאת מעניינת אותי במיוחד. כשיש פחות מקומות נוספים שבהם אפשר לחלוק עומס, הזוגיות עשויה לפגוש יותר ממנו. לכן בתוך ריב כדאי לבדוק גם אם אנחנו מתמודדים כרגע עם בעיה שנוצרה בינינו, או ששני אנשים שנושאים הרבה הגיעו אל המפגש הזוגי עם מעט מאוד מרווח.
בתוך העומס הזה מגיע ריב:

"ביקשתי ממך רק דבר אחד."
"גם אני לא יכול להחזיק הכול."
"אני מרגישה שאני לבד בזה."
"ומה איתי? מי רואה אותי?"

הריב יכול להתחיל ממשימה שלא בוצעה ולהגיע מהר מאוד לשאלה הרבה יותר עמוקה: האם יש לי על מי להישען כאן?
כאשר ריבים שונים מחזירים אתכם שוב ושוב לאותן עמדות ולאותו רצף של תגובות, אפשר להתבונן גם בדפוס שחוזר בריבים זוגיים דרך משולש הדרמה.
ראויות: האם עדיין יש לי מקום כשאתה מאוכזב ממני?
בטיפול מבוסס ראויות מעניינת אותי היכולת שלי לדעת שיש לי מקום בקשר גם כשאני לא במיטבי. גם כששכחתי, גם כשלא נעניתי לבקשה שלך, גם כשאתה כועס עליי, גם כשאני זקוקה למשהו שאתה לא יכול לתת כרגע.
כשיש לי תחושת ראויות יציבה יותר, האכזבה שלך יכולה להיות כואבת ועדיין להישאר אכזבה. היא אינה חייבת להפוך מיד להוכחה לכך שאני לא מספיק טובה, שאני מאכזבת אותך תמיד או שהמקום שלי בקשר נמצא בסכנה.
אצל אנשים שחוו לאורך חייהם שייכות לא יציבה, דחייה, נתק או קשר משפחתי שהיה כרוך במחירים כבדים, אפשר לבדוק כיצד חוויות כאלה פוגשות אותם בתוך הזוגיות היום. אני לא מניחה שכל מי שאין לו עורף משפחתי מרגיש כך. אני כן מתעניינת בשאלה מה קורה לראויות שלי כשהקשר הזוגי נמצא תחת לחץ.

האם אני יכולה לשמוע שאתה מאוכזב ממני בלי לקרוס?
האם אני יכולה לדעת שטעיתי בלי להפוך את הטעות להגדרה של מי שאני?
האם אני יכולה להכיר בכך שפגעתי בך ולהישאר נוכחת מספיק כדי לקחת אחריות?

ראויות אינה מבטיחה שלא יכאב לי. היא מאפשרת לי לפגוש את הכאב בלי שכל הערך שלי יעמוד למשפט יחד איתו. מתוך המקום הזה מתפנה בי יותר יכולת לראות גם את האדם שמולי, להכיר בפגיעה אם הייתה ולקחת אחריות בלי למחוק את עצמי.
מובחנות: האם אני יכולה להישאר אני כשקשה לך איתי?
מובחנות פוגשת צד נוסף של אותו ריב. היא מאפשרת לי להישאר בקשר איתך בלי לאבד את עצמי, ולהישאר מחוברת לעצמי בלי לנתק את הקשר איתך.

האם אני יכולה להישאר בקשר איתך גם כשאתה כועס?
האם אני יכולה לומר מה אני חושבת כשאני יודעת שלא תאהב את התשובה?
האם אני יכולה לראות שקשה לך בלי למהר לשנות את עצמי כדי שהקושי שלך ייעלם?
והאם אני יכולה לבקש מרחק, מנוחה או זמן לעצמי בלי להפוך את המרחק לניתוק?

כשאין הרבה עורף מסביב לזוגיות, השאלות האלה יכולות לקבל משקל נוסף. אם אתה אחד האנשים היחידים שאני באמת נשענת עליהם, חוסר ההסכמה שלך עשוי להיות קשה יותר לשאת. אם את האדם המרכזי שאיתו אני חולק את העומס שלי, ההתרחקות שלך בזמן ריב עשויה לפגוש אצלי רגישות גדולה יותר.
היעדר עורף משפחתי אינו מעיד בפני עצמו על מובחנות נמוכה. הוא יכול ליצור תנאים שבהם נדרשת מאיתנו יותר יכולת לשאת מתח, שונות ומרחק בתוך קשר שמחזיק עבורנו הרבה.
מובחנות מאפשרת לנו להחזיק שתי אמיתות באותו זמן: הקשר הזה יקר לי מאוד, ואני עדיין אדם נפרד בתוכו.

אני יכולה להזדקק לך בלי לדרוש ממך להרגיש כמוני.
אני יכולה לאהוב אותך בלי להסכים איתך.
אני יכולה להיות קרובה אליך בלי לוותר על הגבולות שלי.
ואני יכולה לשאת את העובדה שאתה מאוכזב ממני בלי שהמשימה הבאה שלי תהיה מיד לגרום לך להפסיק להיות מאוכזב.

למה עוד כלי תקשורת לא תמיד פותר את הריב?
זוגות רבים מגיעים לטיפול אחרי שכבר למדו לדבר אחרת. הם מכירים את הרעיון של לדבר בגוף ראשון. הם יודעים שעדיף לומר "אני מרגישה" מאשר "אתה תמיד". הם כבר ניסו להקשיב בלי לקטוע, לקבוע זמן לשיחה ולנסח בקשות במקום האשמות.
כל אלה יכולים להיות כלים חשובים, ועדיין, ברגע שבו אני מרגישה שהמקום שלי בקשר מתערער, קשה להשתמש בהם. אם הכעס שלך נחווה אצלי כסימן לכך שאני עומדת לאבד אותך, אני עלולה להגיב מתוך בהילות גדולה. אם אני מרגיש שאני חייב לפתור מיד את המצוקה שלך כדי שהקשר יחזור להרגיש יציב, יהיה לי קשה מאוד פשוט להקשיב.
במצבים כאלה אני מתעניינת פחות בשאלה "איך אתם צריכים לדבר?" ויותר בשאלות "מה קורה לכל אחד מכם בתוך הריב?" ו־"מה כל אחד מכם מנסה להחזיק ברגע הזה?" משם אפשר לחזור גם לתקשורת, הפעם מתוך יותר יציבות ופחות בהילות.
מי ששוקלים לפנות לעזרה מקצועית ורוצים להבין מה קורה בתוך התהליך יכולים לקרוא גם איך נראה טיפול זוגי ומה חשוב לדעת לפני שמתחילים.
העומס מסביר משהו. הוא לא מנהל את האחריות שלנו
העובדה שאנחנו חיים בלי עורף משפחתי יכולה להסביר חלק מהעומס שבתוכו הזוגיות שלנו מתקיימת. היא אינה קובעת כיצד נתנהג זה לזו. גם בתוך עומס גדול אני אחראית לאופן שבו אני מדברת אליך. גם אם אני מפחדת לאבד אותך, אני אחראית לאיומים, להאשמות או לניסיונות לשלוט. גם אם אני מרגיש מוצף, אני אחראי לדרך שבה אני לוקח מרחק.
מובחנות וראויות מחזירות אותנו בדיוק לנקודה הזאת. אני יכולה להבין מאיפה התגובה שלי מגיעה ולהישאר אחראית למה שאני עושה איתה. אני יכולה לראות את הכאב שלך בלי לקחת אחריות על כולו. אני יכולה לבקש ממך משהו בלי להפוך את ההיענות שלך למדד לאהבה שלך אליי. אני יכולה להכיר בכך שהחיים שלנו עמוסים ולבדוק מה אני רוצה להביא אל הקשר שאנחנו בונים בתוכם.
ההכרה בעומס יכולה להגדיל את החמלה שלנו כלפי עצמנו וזה כלפי זו, בלי להקטין את האחריות. מבחינתי זה אחד הצירים החשובים בעבודה עם זוגות בלי עורף משפחתי.
יש כאן גם גבול שחשוב לי לשמור בין שני נושאים קרובים. העומס שנוצר כשאין סביב הזוג רשת תמיכה הוא דבר אחד. הציפייה שבן או בת הזוג ימלאו גם מקומות שנשארו חסרים במשפחת המוצא היא דבר אחר. על ההבחנה הזאת הרחבתי במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
תרגול זוגי: מה אנחנו נושאים לבד?
את התרגיל הזה כדאי לעשות בזמן רגוע יחסית.
קחו דף וחלקו אותו לשניים. בצד אחד כתבו יחד: מה אנחנו מחזיקים כזוג.
אלה יכולים להיות ילדים, פרנסה, בית, טיפול בהורים, החלטות, חגים, מחלות, תמיכה רגשית, זמן פנוי, משברים וכל דבר אחר שמעסיק אתכם בתקופה הזאת.
בצד השני כתבו: איפה יש לנו עוד תמיכה.
כתבו אנשים, חברים, בני משפחה, קהילה, מסגרות, עזרה בתשלום וכל מקום נוסף שבו חלק מהעומס יכול להיות מוחזק.
עכשיו הסתכלו על הדף. בלי להשוות לזוגות אחרים ובלי להחליט מי מכם עושה יותר, בדקו יחד: כמה אנחנו מחזיקים כרגע, וכמה עורף באמת עומד לרשותנו?
כל אחד מכם בוחר דבר אחד שהוא נושא כרגע ומספר עליו במשך כמה דקות. הצד השני מקשיב, מתעניין ושואל שאלות שמטרתן להבין. בשלב הזה הוא אינו צריך להציע פתרון או לקחת על עצמו את המשימה לתקן את המצב.
אפשר לומר: "אני רואה כמה זה כבד לך. אני כאן איתך."
אחרי השיתוף, האדם שסיפר יכול לשאול את עצמו: מה אני מבקשת עכשיו מהאדם שמולי, ומה מתוך העומס הזה נשאר באחריותי?
יש כאן מפגש בין שלוש עדשות שאני משתמשת בהן בעבודה הזוגית: הפנייה וההיענות זו לזה שמודגשות בגישת גוטמן, הראויות שמאפשרת לי להביא את הקושי שלי ולדעת שיש לו מקום, והמובחנות שמאפשרת לנו להיות קרובים בתוך הקושי בלי שאחד מאיתנו יצטרך לקחת על עצמו את מה ששייך לאחר.
אפשר לסיים בשאלה נוספת: האם יש משהו שאנחנו מחזיקים היום רק בתוך הזוגיות, ואפשר לבנות עבורו עוד מקור של תמיכה מחוץ לה?
עורף לא חייב להיות רק המשפחה שנולדנו אליה. חברים, קהילה, קשרים משמעותיים, מסגרות ועזרה מקצועית או מעשית יכולים להפוך עם הזמן לחלק מרשת התמיכה שאנחנו בונים סביב החיים שלנו.
הריב לא מספר את כל הסיפור על הזוגיות
כשזוג בלי עורף משפחתי מגיע לתקופה שבה יש יותר ריבים, קל להתחיל לחשוב שמשהו בקשר התקלקל. אני רוצה להוסיף עוד שאלה לפני המסקנה הזאת: מה הזוג הזה מחזיק עכשיו?
יכול להיות שיש ביניכם קושי שדורש עבודה. יכול להיות שיש פגיעות שצריך לקחת עליהן אחריות, גבולות שצריך להציב ודפוסים שכבר אינם מתאימים לכם. בתוך כל אלה יש גם את התנאים שבהם אתם חיים.
כשאנחנו מצליחים לראות אותם, אפשר להפסיק למדוד את הזוגיות רק לפי מספר הריבים ולהתחיל להבין את המערכת שבתוכה הם מתרחשים. משם אפשר לבנות יותר ראויות בתוך הקשר, יותר יכולת להישאר שני אנשים נפרדים וקרובים, וגם יותר עורף מחוץ לזוגיות.
זוגיות יכולה להיות מקום עמוק של שייכות, אהבה והישענות. כשהיא אינה נדרשת להיות המקור היחיד לכל אלה, מתפנה בה יותר מקום להיות זוגיות.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 8

איך נראה טיפול זוגי ומה חשוב לדעת לפני שמתחילים?

Accepted Answer

הרבה זוגות רוצים לדעת איך נראה טיפול זוגי עוד לפני שהם מחליטים לפנות. אחרים מגיעים אחרי תקופה ארוכה שבה ניסו לפתור את הקושי בעצמם. הם דיברו, רבו, השלימו, ניסו לדבר אחרת והבטיחו שהפעם יצליחו לא להגיע שוב לאותו מקום. במשך תקופה מסוימת הדברים אפילו השתפרו, ואז הגיע עוד ויכוח על חינוך הילדים, כסף, משפחות המוצא, מיניות, חלוקת האחריות או הזמן המשותף, ואותה דינמיקה מוכרת חזרה.
בשלב הזה עולה המחשבה על טיפול זוגי.
לצד התקווה שמשהו יוכל להשתנות, עולות גם שאלות. מה קורה בפגישה הראשונה? האם המטפלת מחליטה מי צודק? האם צריך לספר את כל ההיסטוריה של הקשר? כמה זמן נמשך טיפול זוגי? ואיך מתחילים תהליך כשאחד מבני הזוג רוצה להגיע והשני פחות בטוח?
אני רוצה לפתוח מעט את הדלת לחדר הטיפולים ולהסביר איך אני רואה תהליך זוגי, מה קורה בו ומה חשוב בעיניי לדעת לפני שמתחילים.

ניווט במאמר

מתי זוגות פונים לטיפול זוגי?
אפשר לפנות לטיפול זוגי הרבה לפני שהקשר מגיע למשבר עמוק.
זוגות מגיעים מסיבות שונות. יש מי שמרגישים שהמריבות נעשו תכופות או קשות יותר. זוגות אחרים כמעט הפסיקו לריב, ובדרך גם הפסיקו לדבר על הדברים החשובים באמת. אחרים מרגישים ריחוק, שחיקה, ירידה באינטימיות או קושי לחזור זה אל זו אחרי פגיעה.
זוגות רבים פונים סביב מחלוקות בחינוך הילדים, קשר עם משפחות המוצא, כסף, חלוקת עומסים, מיניות, אמון או תקופות של שינוי. הנושא שעליו רבים חשוב, ובתוכו אפשר לעיתים לזהות דינמיקה שחוזרת על עצמה: ככל שאחד לוחץ לדבר, האחר מתרחק. ככל שאחת מבקרת, האחר מתגונן. ככל שאחד מבקש שוב ושוב אישור שהוא אהוב, האחר מרגיש שהוא זקוק ליותר מרחב.
בטיפול אנחנו מתעניינים במה שמעסיק אתכם וגם בדרך שבה כל אחד מכם משתתף במה שנוצר ביניכם. כשאנחנו מצליחים לזהות את החלק שלנו בתוך הדפוס הזוגי, מתרחב גם המקום שבו אפשר להשפיע ולבחור אחרת.
מה קורה בפגישות הראשונות של טיפול זוגי?
מבחינתי, הדרך שבה מתחילים היא כבר חלק מהעבודה.
בתחילת התהליך אני רוצה להבין מה מביא אתכם, מה כל אחד מכם מבקש לשנות ומה הייתם רוצים ליצור בזוגיות שלכם. חשוב לי גם שתכירו אותי ואת הדרך שבה אני עובדת ותוכלו לבדוק אם היא מתאימה לכם.
שני בני הזוג יכולים להגיע עם הגדרות שונות מאוד של הבעיה. שני אנשים חיים באותו קשר, וכל אחד מהם חווה אותו מנקודת המבט שלו.
אחד יכול לומר: "אנחנו כבר לא מצליחים לדבר."
השנייה יכולה לומר: "אני מנסה לדבר. הוא פשוט נסגר."
כבר בתוך שתי האמירות האלה נמצא משהו מהדינמיקה הזוגית.
בפגישות הראשונות אני רוצה להכיר את הסיפור הזוגי שלכם: איך נפגשתם, מה משך אתכם זה אל זו, מה בניתם יחד, מתי התחיל הקושי שאתם מתארים ומה כבר ניסיתם לעשות כדי להתמודד איתו.
אני מקשיבה גם למה שמתרחש ביניכם בחדר. מי מדבר ומי שותק? מה קורה כשאחד מכם נפגע? איך אתם מגיבים כשהאדם שמולכם חושב אחרת? עד כמה אתם מצליחים להישאר סקרנים לגבי החוויה שלו גם כשהיא שונה משלכם?
הדרך שבה אתם נמצאים יחד בפגישה מלמדת אותנו הרבה על הקשר עצמו.
האם בטיפול זוגי מחפשים מי צודק?
אחד החששות שאני פוגשת לפני טיפול הוא שהמטפלת תבחר צד. שאחד מבני הזוג ירגיש שהיא מבינה אותו, והשני ימצא את עצמו שוב בעמדת האשם.
התפקיד שלי הוא לעזור לכם לראות באופן בהיר יותר את מה שקורה ביניכם. בתוך זה יש מקום גם לאחריות. יש מצבים שבהם חשוב לקרוא להתנהגות בשמה ולהציב גבולות ברורים, והאחריות בתוך קשר אינה תמיד מתחלקת באופן שווה.
ברבים מהקונפליקטים הזוגיים אני מתעניינת במה שכל אחד מכם עושה בתוך הדינמיקה. מה את עושה כשהוא מתרחק? מה קורה לו כשאת מנסה להתקרב? מה אתה עושה כשאתה מרגיש שמבקרים אותך? כיצד היא מגיבה להתגוננות שלך?
כשאפשר לראות את המעגל, אפשר להתחיל לזהות גם את המקום שבו לכל אחד יש בחירה.
השאלה "איך אני רוצה לפעול מול מה שקורה בינינו?" מחזירה לכל אחד מבני הזוג משהו מהיכולת שלו להשפיע על הקשר.
כשאחד רוצה טיפול זוגי והשני פחות בטוח
בני זוג מגיעים לטיפול עם מידות שונות של רצון וביטחון בתהליך. אחד יכול להיות זה שחיפש מטפלת, קרא, התקשר וקבע, והשני מגיע מסויג יותר, חושש או פשוט אינו משוכנע שטיפול זוגי יעזור.
גם הספק מקבל מקום בחדר. אפשר לדבר על החשש מהטיפול, על חוויות קודמות, על הפחד להיות מואשם או על התחושה שעצם ההגעה לטיפול אומרת משהו קשה על מצב הזוגיות.
אני לא מחפשת אותה מידת התלהבות אצל שניכם. אני מחפשת נכונות להיכנס יחד לחדר, להביא שתי נקודות מבט ולבדוק בכנות מה קורה ביניכם ומה כל אחד מכם רוצה עבור הקשר.
הקשר הזוגי נמצא במרכז הטיפול
בעבודה שלי אני מתייחסת לקשר הזוגי עצמו כמוקד הטיפול.
לכל אחד מבני הזוג יש עולם פנימי, היסטוריה, צרכים, גבולות וכאב משלו. אני רוצה לתת מקום לכל אחד מכם ובאותו זמן להתעניין במה שאתם יוצרים יחד.
אנחנו בודקים איפה אתם מצליחים להיפגש, איפה כל אחד מכם מתקשה להישאר מחובר לעצמו בתוך הקשר ומה קורה כאשר הצרכים, הרצונות והעמדות שלכם שונים.
זוגיות בוגרת זקוקה לקרבה ולהישענות, וגם ליכולת להיות שני אנשים נפרדים. שני אנשים שיכולים לאהוב זה את זו בלי לחשוב, להרגיש או לרצות תמיד אותו הדבר.
האם נפגשים גם בנפרד במהלך טיפול זוגי?
זו שאלה שכדאי לשאול כל מטפלת זוגית לפני תחילת התהליך, משום שיש גישות שונות לעבודה.
בעבודה שלי המפגשים הזוגיים מתקיימים בנוכחות שני בני הזוג. גם כאשר עולה חומר אישי, אנחנו מתעניינים באופן שבו הוא פוגש את האדם שמולכם ואת הקשר שאתם בונים יחד.
השקיפות היא חלק מהעבודה. היא מאפשרת לנו לפגוש ישירות את מה שמתרחש ביניכם ולשמור על המרחב הטיפולי כמרחב ששייך לשניכם.
למה מדברים בטיפול זוגי על משפחות המוצא?
במשפחה שבה גדלנו פגשנו לראשונה קרבה, כעס, בקשות, גבולות, תלות, נפרדות ואהבה. ההיכרות עם הסיפור המשפחתי יכולה לעזור לנו להבין משהו מהדרכים שכל אחד מביא איתו אל הזוגיות.
אפשר לראות זאת היטב סביב חינוך הילדים. שני הורים יכולים לאהוב את הילד באותה מידה ולהחזיק בתפיסות שונות לחלוטין לגבי גבולות, סמכות, עצמאות או אחריות. כל אחד מהם מביא איתו משהו ממה שלמד במשפחה שבה גדל, לצד ההורה שהוא מבקש להיות היום.
הדבר נכון גם ביחס לכסף, אינטימיות, חלוקת תפקידים, חגים וקשר עם המשפחה המורחבת.
המבט המערכתי והקונסטלטיבי על הזוגיות מאפשר לנו לבדוק מה כל אחד מביא איתו אל הקשר והיכן סיפור ישן פוגש מצב שמתרחש עכשיו. ההיכרות עם העבר מרחיבה את ההבנה, ומשם אנחנו חוזרים להווה ושואלים: "מה מתוך מה שלמדתי מתאים גם לחיים שאני בונה היום, ומה אני רוצה לבחור לעשות אחרת?"
כך העבר מקבל את מקומו בסיפור, והבחירה נשארת בהווה.
על מה בעצם עובדים בטיפול זוגי?
שני מושגים שמלווים את העבודה שלי הם מובחנות וראויות.
מובחנות קשורה ליכולת להיות בקשר עמוק עם אדם אחר, להישאר בעמדה שלי ולשאת את העובדה שהאדם שמולי עשוי לחשוב, להרגיש או לרצות אחרת. אני יכולה לשמוע שאתה מאוכזב ממני ולהישאר קשובה למה שחשוב לי. אני יכולה לומר מה אני רוצה גם כשאתה חושב אחרת. אני יכולה לקחת אחריות על הדרך שבה התנהגתי ולהשאיר לך את האחריות על הרגשות והבחירות שלך.
ראויות קשורה לאופן שבו אני מחזיקה את הערך שלי גם ברגעים שבהם קשה לי, כשאני טועה או כשהאדם שמולי מאוכזב ממני. מתוך המקום הזה אפשר להתבונן באופן שבו אני מתנהלת בתוך הקשר: איך אני מדברת כשאני כועסת? איך אני מבקשת את מה שאני צריכה? כיצד אני מציבה גבול? האם אני יכולה לראות שפגעתי, לקחת אחריות ולנסות לתקן?
ההבנה מאיפה הגיעה תגובה מסוימת חשובה. לצדה נמצאת השאלה כיצד אני רוצה לפעול היום.
אני יכולה לזהות שהתנהגתי בדרך שאינה ראויה בעיניי ועדיין לזכור שאני ראויה לאהבה. הערך שלי מאפשר לי לפגוש את הטעויות שלי ביושר, ללמוד מהן ולבחור אחרת בפעם הבאה.
השאלה "מי אני רוצה להיות בתוך הקשר הזה גם כשהאדם שמולי נשאר בעמדה שונה משלי?" מלווה הרבה מהעבודה הזוגית.
מה תפקיד הגוף בטיפול זוגי?
קונפליקט זוגי מתקיים גם בגוף.
את יכולה לדעת בשכל שבן הזוג שלך ביקש זמן לחשוב ולהרגיש באותו זמן את הבטן מתכווצת. אתה יכול לרצות להישאר בשיחה ולהרגיש בגוף דחף חזק לצאת מהחדר.
אני מתעניינת במה שקורה בגוף וברגש בזמן המפגש. אנחנו לומדים לזהות את הרגש, להבחין היכן הוא נחווה בגוף ולהרחיב בהדרגה את היכולת להישאר איתו בקצב שאפשר לשאת.
ככל שאדם מסוגל לשאת יותר מהחוויה הרגשית שלו, נפתח בפניו מרחב גדול יותר של בחירה. הכעס יכול להיות נוכח בלי לקבוע מיד איך אדבר. הפחד יכול להיות מורגש בלי להחליט עבורי מה אעשה.
האם מקבלים משימות בין הפגישות?
העבודה הזוגית ממשיכה גם מחוץ לחדר הטיפולים.
החיים שלכם יחד מתרחשים בבית, עם הילדים, בדרך לעבודה, בערב אחרי יום ארוך וברגע שבו אחד מכם אומר משפט שמפעיל מיד את הדפוס המוכר.
אני יכולה להזמין אתכם להתבונן בדברים מסוימים בין הפגישות או לתרגל דרך חדשה לפגוש מצב שחוזר על עצמו. מעניין אותי מה אתם מגלים על עצמכם בתוך הניסיון.
גם כשאתם מתכוונים להגיב בדרך חדשה ומוצאים את עצמכם חוזרים לדפוס המוכר, יש לנו חומר לעבודה. אפשר לבדוק מה התעורר, מה היה קשה לשאת ואיזו אפשרות הייתם רוצים לפתח לפעם הבאה.
בהדרגה, מה שנבנה בחדר הטיפולים מתחיל להיות זמין גם בתוך החיים המשותפים.
כמה זמן נמשך טיפול זוגי?
מניסיוני בקליניקה, במרבית המקרים אפשר להשלים תהליך משמעותי של טיפול זוגי בתוך ארבעה עד שישה חודשים. משך הטיפול משתנה מזוג לזוג ותלוי בסיבה שבגללה הגעתם, במצב הקשר, בעומק הקשיים שאתם מביאים ובנכונות של שניכם לעבוד גם בין הפגישות.
אני רואה טיפול זוגי כתהליך שיש לו כיוון ומטרה. אנחנו רוצים להבין את הדפוסים שמנהלים את הקשר ולפתח אפשרויות חדשות ברגעים שבהם הדפוס המוכר מתעורר.
מבחינתי, סימן משמעותי לכך שתהליך מתקרב לסיומו הוא התחושה שיש לכם מספיק הבנה ויכולת כדי להמשיך את העבודה הזאת בעצמכם.
איך יודעים שהטיפול הזוגי מתקדם?
שינוי בטיפול זוגי יכול להופיע הרבה לפני שהמריבות נעלמות.
אפשר לזהות אותו בדרך שבה אתם נמצאים בתוך הקונפליקט. אתם מבחינים מוקדם יותר במעגל שאליו נכנסתם, מצליחים לעצור תגובה אוטומטית, מדברים על נושא טעון בלי שהשיחה מתפרקת באותה דרך או חוזרים זה אל זו מהר יותר אחרי פגיעה.
התקדמות יכולה להופיע גם ביכולת לשאת יותר שונות. בן הזוג שלי יכול לחשוב אחרת ממני בלי שאחווה מיד את ההבדל כאיום על הקשר. אני יכולה לשמוע ביקורת בלי להתפרק ממנה או לתקוף בחזרה. אני יכולה להביא צורך באופן ישיר יותר ולהקשיב גם לתשובה שלא קיוויתי לקבל.
הדפוס המוכר עשוי עדיין להופיע. ההבדל הוא שכבר עומדות לרשותכם יותר אפשרויות לפגוש אותו.
האם טיפול זוגי יכול לעזור לכל זוג?
טיפול זוגי יכול ליצור אפשרות משמעותית לשינוי כאשר בני הזוג מוכנים להתבונן בקשר ובחלק שלהם בתוכו.
זוגות מגיעים בנקודות שונות. אצל חלקם האהבה קיימת והם מבקשים דרך חדשה להתמודד עם קונפליקט. אחרים רוצים לבנות מחדש אמון או אינטימיות. יש גם זוגות שמגיעים בתקופה שבה אחד מהם כבר אינו בטוח אם הוא רוצה להישאר.
העבודה מתחילה במפגש כן עם מצב הקשר ובבדיקה של מה כל אחד מכם רוצה ומה אפשר לבנות מכאן.
עבור זוגות רבים התנועה היא התקרבות ובנייה מחודשת של הקשר. אצל אחרים התהליך מביא לבהירות ביחס להמשך הזוגיות. בשני המקרים, היכולת לראות את הקשר באופן בהיר יותר מאפשרת לקבל החלטות מתוך יותר מודעות ואחריות.
מה כדאי לבדוק לפני שבוחרים מטפלת זוגית?
כדאי לברר כיצד המטפלת רואה את תפקידה, איך נראות הפגישות הראשונות, מה עמדתה לגבי פגישות אישיות במהלך טיפול זוגי, כיצד היא מתייחסת לסודות בין בני הזוג ואיך היא עובדת כאשר בני הזוג מגיעים עם רצונות שונים ביחס לתהליך.
חשוב גם לשים לב לחוויה שלכם במפגש. האם לשניכם יש מקום? האם המטפלת מסוגלת להחזיק מורכבות? האם אתם מבינים על מה אתם עובדים ולאן התהליך מכוון? האם המפגש עוזר לכם לראות גם את המקומות שבהם יש לכם אפשרות להשפיע?
טיפול משמעותי מאפשר להרגיש שרואים אתכם, ובו בזמן לפגוש דברים שקשה לראות לבד.
שלוש שאלות שכדאי לשאול את עצמכם לפני שמתחילים טיפול זוגי
אם אתם שוקלים טיפול זוגי, הייתי מתחילה בשלוש שאלות:
"איזה קשר אנחנו רוצים לבנות?"
"מה אני רוצה שיהיה אחרת בינינו?"
"מה אני מוכנה לבדוק בעצמי כדי לאפשר לשינוי הזה להתרחש?"
השאלה השלישית חשובה בעיניי במיוחד. טבעי להגיע לטיפול כשאנחנו יודעים היטב מה היינו רוצים שבן הזוג יבין או יעשה אחרת. לצד הבקשות שיש לנו ממנו, העבודה הזוגית מזמינה כל אחד להפנות חלק מהמבט גם אל עצמו.
שם מתחילה להיפתח האפשרות לעשות משהו חדש.
אז איך נראה טיפול זוגי?
בעיניי, טיפול זוגי הוא מרחב שבו אפשר לעצור ולהתבונן יחד במה שקורה ביניכם, מחוץ לקצב המהיר של הוויכוח עצמו.
בחדר אנחנו לומדים להכיר את הדפוסים שפיתחתם, את מה שכל אחד מביא איתו ואת הדרך שבה אתם מגיבים כשהקשר נעשה מאתגר. ההבנה הזאת מחזירה אותנו שוב ושוב אל החיים שלכם עכשיו: מה מתעורר בי, מה נמצא באחריותי ואיך אני רוצה לפגוש את האדם שמולי.
אני רוצה שתצאו מהטיפול כשאתם מכירים טוב יותר את הקשר שלכם ואת עצמכם בתוכו, ועם יכולת להמשיך לטפח את הזוגיות גם אחרי שהתהליך הטיפולי יסתיים.
השאלה שמעניינת אותי בתחילת הדרך היא פשוטה: "איזה קשר אנחנו רוצים לבנות, ומה כל אחד מאיתנו מוכן להביא כדי ליצור אותו?"
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 9

ערך עצמי אחרי קשר רעיל: איך לומדים שוב להאמין לעצמך?

Accepted Answer

הקשר כבר נגמר. הוא כבר לא נמצא לידך, לא מגיב לבחירות שלך ולא אומר לך מה הוא חושב עלייך. ובכל זאת, משהו מהקשר יכול להמשיך לחיות בתוכך.
את רוצה להגיד משהו ועוצרת. כועסת ומיד בודקת אם הכעס שלך מוצדק. מציבה גבול ואחר כך חושבת שאולי הגזמת. מקבלת החלטה ואז מחפשת מישהו שיגיד לך שזו באמת ההחלטה הנכונה. בתוך כל זה יכולה להופיע גם המחשבה: "אולי הוא צדק לגביי."
אחרי קשר רעיל מדברים הרבה על בנייה מחדש של ערך עצמי. זה חשוב, אך לא תמיד מספיק. מה שנפגע בתוך קשר כזה אינו רק מה שאני חושבת על עצמי. יכולה להיפגע גם היכולת לסמוך על מה שאני מרגישה, על האופן שבו אני מבינה את מה שקרה, על הרצונות שלי ועל שיקול הדעת שלי.
בניית ערך עצמי אחרי קשר רעיל קשורה לכן גם ליכולת לחזור ולהאמין לעצמי.

ניווט במאמר

איך קשר רעיל מערער את האמון בעצמי?
קשר רעיל אינו נראה תמיד אותו הדבר. הוא יכול לכלול ביקורת והשפלה, שליטה, האשמות, ביטול רגשות, ענישה בשתיקה, שקרים או מציאות שבה צד אחד נדרש שוב ושוב להתאים את עצמו כדי לשמור על השקט.
כאשר החוויה שלי מקבלת לאורך זמן תגובות כמו "את מגזימה", "את רגישה מדי", "זה בכלל לא קרה ככה" או "אי אפשר לדבר איתך", משהו יכול להתחיל להשתנות ביחסים שלי עם עצמי.
בהתחלה אני אולי מתווכחת. אחר כך אני מסבירה את עצמי שוב ושוב. בשלב מסוים אני יכולה להתחיל לבדוק את עצמי עוד לפני שהאדם שמולי אומר משהו: "אולי באמת הגזמתי". "אולי אני רגישה מדי". "אולי לא הייתי צריכה להיעלב". "אולי הגבול שלי אינו סביר" &#8211; הקול של האדם האחר כבר אינו צריך להיות בחדר. למדתי להשמיע אותו בעצמי.
מחקר איכותני על גזלייטינג במערכות יחסים זוגיות תיאר כיצד ערעור מתמשך על החוויה והתפיסה של האדם יכול לפגוע בתחושת העצמי וביכולת לסמוך על המחשבות, הרגשות והזיכרונות שלו. לקריאת המחקר על גזלייטינג במערכות יחסים זוגיות. כאשר בתוך הקשר מתקיים דפוס רחב ומתמשך של שליטה, הפגיעה יכולה להגיע גם לאוטונומיה ולחופש הבחירה. סקירה שיטתית ומטא־אנליזה על שליטה כפייתית מצאה קשר בין חשיפה לדפוסים כאלה לבין תסמיני PTSD ודיכאון. לקריאת הסקירה על ההשפעות של שליטה כפייתית.
היציאה מהקשר יוצרת מרחק מהאדם האחר. השיקום דורש גם לזהות מה מתוך היחסים האלה ממשיך להתקיים בתוכי.
ערך עצמי ואמון עצמי אינם אותו הדבר
ערך עצמי עוסק באופן שבו אני תופסת את עצמי: האם אני ראויה לאהבה, לכבוד, למקום ולהתחשבות. אמון עצמי נוגע גם ליכולת שלי להישען על עצמי כשאני פוגשת את המציאות.
האם אני נותנת משקל למה שאני מרגישה? האם אני יכולה לזהות רצון בלי למהר להצדיק אותו? האם אני מסוגלת לקבל החלטה גם כשמישהו שחשוב לי אינו מסכים איתה? האם אני יכולה לגלות שטעיתי בלי להסיק מכך שאי אפשר לסמוך עליי?
אישה יכולה לדעת שהיא ראויה ועדיין לפקפק כמעט בכל החלטה שלה. היא יכולה להבין שהקשר היה פוגעני ועדיין לתהות אם היא זו שהרסה אותו. היא יכולה לדעת שגבולות הם חלק מקשר בריא, להציב גבול ואז להרגיש אשמה מפני שמישהו אחר אינו מרוצה ממנו.
לכן בניית ערך עצמי אחרי קשר רעיל אינה מסתכמת בלחשוב על עצמי מחשבות חיוביות יותר. אני רוצה לבנות מחדש מערכת יחסים שבה אני יכולה להקשיב לעצמי, לבדוק את עצמי וגם לסמוך על עצמי.
לקחת אחריות בלי לקחת על עצמי את כל הסיפור
אחרי קשר קשה יכולה להופיע תנועה בין שני קצוות. בקצה אחד אני לוקחת על עצמי כמעט את כל האחריות למה שקרה. בקצה השני אני זקוקה לכך שכל האחריות תהיה אצל האדם האחר כדי להרגיש שוב בטוחה בצד שלי של הסיפור.
מובחנות מאפשרת עמדה מורכבת יותר: אני יכולה להסתכל על קשר שנגמר ולשאול בכנות מה היה החלק שלי. איפה שתקתי כשהייתי צריכה לדבר, איפה ויתרתי על עצמי, מה לא רציתי לראות, באילו רגעים גם אני פגעתי ומה הייתי רוצה לעשות אחרת בעתיד. זו אחריות.
משפטים כמו "אם הייתי פחות רגישה הוא לא היה מתפרץ", "אם הייתי נותנת לה יותר ביטחון היא לא הייתה בודקת אותי" או "אם הייתי אדם קל יותר לאהוב, הקשר היה מצליח" מטילים עליי אחריות גם להתנהגות של האדם האחר.
אני אחראית לאופן שבו פעלתי בתוך הקשר. האדם האחר אחראי לאופן שבו הוא פעל. אפשר לבחון את הדינמיקה שנוצרה בינינו בלי להפוך פגיעה, שליטה או אלימות ל"אחריות משותפת".
אמון עצמי אינו אומר שאני תמיד צודקת
אחרי קשר שבו למדתי לפקפק בעצמי, החיפוש אחר ודאות יכול להיראות כמו פתרון. אני רוצה לדעת בוודאות שהגבול שלי מוצדק, שהזיכרון שלי נכון, שהתגובה שלי סבירה ושההחלטה שלי היא ההחלטה הנכונה.
אמון עצמי אינו ודאות כזאת. אני יכולה לומר "כך אני זוכרת את מה שקרה" ולדעת שהזיכרון האנושי אינו מושלם. אני יכולה לומר "זה לא מתאים לי" גם אם אדם אחר היה בוחר אחרת. אני יכולה לקבל החלטה מתוך המידע שיש לי היום ולשנות אותה אם אלמד משהו חדש.
יש הבדל בין היכולת לשאול את עצמי "יכול להיות שאני טועה?" לבין העמדה "כנראה שאני טועה." בראשונה יש סקרנות וגמישות. בשנייה אני כבר מגיעה אל עצמי מתוך חשד. המובחנות מאפשרת לי להישאר בקשר עם עצמי גם כשאני פוגשת אי הסכמה, ספק או מידע חדש.
כשהפקפוק בעצמי התחיל עוד לפני הקשר
אצל חלק מהנשים הקשר הרעיל פוגש דרך ישנה יותר להיות בקשר. אם גדלתי בסביבה שבה הייתי צריכה להתאים את עצמי מאוד לאחרים, שבה רגשות מסוימים לא התקבלו או שבה שייכות הייתה כרוכה בוויתור על חלקים מעצמי, ייתכן שהנטייה לפקפק בעצמי הייתה מוכרת עוד קודם. אין בכך הוכחה שהילדות "גרמה" לי לבחור קשר רעיל, ואין צורך למצוא סיפור משפחתי שיסביר כל קשר פוגעני.
מנקודת מבט מערכתית, משפחת המוצא יכולה לעזור לי להבין מה נעשה מוכר עבורי: מה למדתי לעשות כדי להישאר בקשר, כיצד התייחסו אצלנו לכעס ולגבולות, מה קרה כשמישהו אכזב אדם אחר וכמה מקום היה לעמדה נפרדת. העבר נותן הקשר. הוא אינו קובע את הבחירות שלי היום ואינו מעביר אליי אחריות להתנהגות הפוגענית של אדם אחר.
אם את רוצה להעמיק בשאלה כיצד החיים ללא עורף משפחתי יכולים להשפיע על המשקל שאנחנו מניחים על הזוגיות, כתבתי על כך במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
ראויות אינה תלויה בכך שהייתי "בסדר"
אחרי קשר רעיל אפשר להרגיש צורך להגיע לגרסה נקייה של הסיפור: אני הייתי בסדר והוא היה לא בסדר. אולי רק אז אוכל להיות בטוחה שלא הגיע לי מה שקרה.
ראויות אינה דורשת ממני להיות חפה מטעויות. יכול להיות שטעיתי. יכול להיות שאמרתי דברים שאני מצטערת עליהם. יכול להיות שנשארתי הרבה אחרי שכבר ידעתי שמשהו אינו נכון לי. יכול להיות שחזרתי, ויתרתי על גבולות או התנהגתי בדרכים שאינני רוצה לקחת איתי הלאה.
אף אחד מהדברים האלה אינו הופך פגיעה של אדם אחר למוצדקת. אני יכולה לפגוש את ההתנהגות שלי בלי להפוך אותה לזהות שלי. לקחת אחריות בלי לבזות את עצמי. להכיר בבחירות שאני רוצה לשנות בלי להשתמש בהן כהוכחה לכך שמשהו בי פגום. זו ראויות שיש בה אחריות.
איך בונים מחדש ערך עצמי אחרי קשר רעיל?
אמון בעצמי נבנה גם דרך חוויות קטנות שבהן אני מגלה שאני יכולה לשמוע את עצמי ולפעול מתוך מה ששמעתי.
אני שמה לב שאני לא רוצה משהו, ולא ממהרת להסביר לעצמי מדוע אני אמורה לרצות אותו. אני מרגישה אי נוחות ונותנת לה מקום לפני שאני מבטלת אותה. אני מקבלת החלטה קטנה בלי לערוך סקר בין כל האנשים שאני סומכת עליהם. אני אומרת "לא" ופוגשת את העובדה שהאדם שמולי אולי יתאכזב.
היכולת הזאת אינה מחייבת אותי להפסיק להתייעץ. אנשים אחרים יכולים לראות דברים שאני לא רואה, להחזיק מידע שחסר לי או להציע נקודת מבט שתשנה את דעתי. אמון בעצמי אינו הסתגרות מפני השפעה.
ההבדל נמצא במקום שהקול האחר מקבל בתוכי. אני יכולה לתת לעצה להשפיע עליי בלי למסור לה מיד את הסמכות להחליט במקומי.
אם את עדיין נמצאת בקשר ומנסה להבין אם מה שקורה בו הוא קושי זוגי או דפוס שמצמצם אותך, המאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר עוסק בדיוק בהבחנה הזאת.
תרגול קטן: לפני שאני שואלת מישהו אחר
אחרי קשר שבו התרגלתי לפקפק בעצמי, קל לפנות מיד החוצה: לשלוח הודעה לחברה, לספר שוב את כל הסיפור, לשאול "את חושבת שהגזמתי?" או לחפש מישהו שיגיד לי מה נכון לעשות.
בפעם הבאה שאת מזהה את התנועה הזאת, עצרי לרגע לפני שאת שואלת.
שאלי את עצמך שלוש שאלות פשוטות:

מה אני מרגישה?
מה אני חושבת על מה שקרה?
מה הייתי בוחרת עכשיו אילו אף אחד לא היה צריך לאשר לי שהבחירה שלי נכונה?

אין צורך להיות בטוחה בתשובות. גם "אני לא יודעת עדיין" היא עמדה שאפשר להישאר איתה.אחר כך אפשר להתייעץ, לשמוע דעה נוספת ואפילו לשנות את דעתך. ההבדל הוא שאת מגיעה לשיחה אחרי שכבר הקשבת לעצמך.
כך אמון עצמי נבנה בהדרגה: לא בכך שאני מפסיקה להקשיב לאחרים, אלא בכך שאני מפסיקה לדלג על עצמי בדרך אליהם.
לבנות ערך עצמי כשאין עורף משפחתי
היציאה מקשר רעיל יכולה להיות מורכבת במיוחד כאשר אין משפחה שאפשר לחזור אליה. בן הזוג לא היה רק האדם שאהבתי. הקשר היה אולי גם הבית, השייכות, האדם להתקשר אליו כשמשהו קורה והכתובת שחשבתי שתישאר.
במצב כזה, הבחירה לעזוב יכולה לכלול אובדן של זוגיות וגם של חלק משמעותי מתחושת העורף. הבדידות שמגיעה אחר כך אינה הוכחה שהפרידה הייתה טעות. היא יכולה להיות תגובה לאובדן ממשי.
בניית אמון בעצמי אינה צריכה להפוך לפרויקט של "אני לא זקוקה לאף אחד." אנחנו זקוקים לאנשים. אפשר לבנות בהדרגה קשרים, חברויות וקהילה שאפשר להישען עליהם, ובו בזמן לחזק את היכולת לא למסור לאדם יחיד את כל הסמכות על תחושת השייכות והערך שלי.
להיכנס שוב לקשר אחרי קשר רעיל
המאמר הזה עוסק ביחסים שלך עם עצמך אחרי הקשר שנגמר. כשמתחיל קשר חדש עולות שאלות אחרות: איך סומכים שוב על אדם חדש, איך מבדילים בין דריכות שנשארה מהעבר לבין מידע חשוב על ההווה, ואיך נשארים מחוברים לעצמנו גם כשהלב שוב נפתח.
על השלב הזה כתבתי בנפרד במאמר איך להתחיל קשר חדש בלי לחזור על דפוסים של קשר רעיל.
לחזור להיות הכתובת של עצמי
שיקום אחרי קשר רעיל אינו הרגע שבו אני מפסיקה לפקפק בעצמי. עוד יהיו החלטות שאשנה, אנשים שאבקש מהם עצה ורגעים שבהם לא אדע אם אני רואה את הדברים נכון.
ההבדל נמצא ביחסים שאני מקיימת עם הספק.
אני יכולה לבדוק את עצמי בלי לבטל את עצמי. להקשיב לאחרים בלי למסור להם את הסמכות על החוויה שלי. לקחת אחריות בלי לקחת אחריות על מה שאדם אחר עשה. לשנות את דעתי בלי לראות בכך הוכחה שאי אפשר לסמוך עליי. אני יכולה גם לטעות ולהישאר ראויה.
אולי כך נבנה מחדש ערך עצמי אחרי קשר רעיל: לא דרך הבטחה שלעולם לא אפקפק בעצמי, אלא דרך הידיעה שגם כשהספק מגיע, אני לא עוזבת את עצמי בתוכו.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 10

22 שאלות לזוגות שרוצים לחזור לדבר באמת

Accepted Answer

אפשר לחיות יחד שנים, לאהוב, לגדל ילדים, לנהל בית ולדעת בדיוק איך בן או בת הזוג שותים את הקפה שלהם, ובכל זאת לגלות שאנחנו כבר לא יודעים מה באמת מעסיק אותם.
החיים מתמלאים במשימות, בהחלטות שצריך לקבל ובשיחות שצריך לסיים. בהדרגה אנחנו יכולים לדעת הרבה מאוד על החיים המשותפים שלנו, ופחות על מה שמתרחש עכשיו בעולמו הפנימי של האדם שחי לצידנו.
קרבה זוגית זקוקה לסקרנות. ליכולת לעצור ולשאול: מי את עכשיו? מה עובר עליך? מה השתנה בך? ומה אני עדיין לא יודע/ת על האדם שאני אוהב/ת?
אספתי כאן 22 שאלות לזוגות שרוצים לעצור לרגע את ניהול החיים ולחזור לדבר באמת. השאלות נעות בחמישה מעגלים: הקשר שלי עם עצמי, הקשר בינינו, הזוג בתוך המשפחה, המשפחות שמהן באנו והעולם שבתוכו אנחנו חיים. 
לא צריך לענות על כולן בערב אחד. להפך. בחרו שאלה אחת או שתיים. תנו להן זמן.

ניווט במאמר

למה שאלות יכולות להעמיק את הקשר הזוגי?
ג'ון וג'ולי גוטמן מדגישים בעבודתם את החשיבות של היכרות מתמשכת עם עולמו הפנימי של בן או בת הזוג. גוטמן מכנה את ההיכרות הזאת מפת אהבה (Love Map): היכולת להכיר את הדאגות, התקוות, הלחצים, השמחות והחוויות שמרכיבים את עולמו של האדם שאיתנו. המפה הזאת אינה נוצרת פעם אחת בתחילת הקשר ונשארת מעודכנת לנצח. אנחנו משתנים. מה שהעסיק אותי לפני חמש שנים אינו בהכרח מה שמעסיק אותי היום, ומה שידעתי עליך בתחילת הזוגיות אינו פוטר אותי מהצורך להמשיך להכיר אותך.
שאלות פתוחות יוצרות הזמנה כזאת. במקום "הכול בסדר?", שמאפשרת לענות "כן", אפשר לשאול "מה הכי מעסיק אותך בתקופה הזאת?" ולהישאר מספיק זמן כדי לשמוע את התשובה. אבל השאלה עצמה אינה העיקר. העיקר הוא מה אנחנו עושים עם התשובה? &#8211; האם אני מסוגל/ת להקשיב בלי למהר להסביר את עצמי? האם אני יכולה לשמוע חוויה ששונה משלי בלי לתקן אותה? האם אני יכול להיות סקרן גם כשהתשובה נוגעת בי או מעוררת בי אי־נוחות?, מבחינתי, שם מתחיל החיבור בין סקרנות זוגית לבין מובחנות: אני לא צריך/ה לוותר על עצמי כדי להכיר אותך, ואת/ה לא צריך/ה להיות כמוני כדי שאוכל להתקרב אליך.
לפני שמתחילים: לא צריך לענות על כל 22 השאלות

אל תהפכו את הרשימה לשאלון שצריך לסיים. בחרו בכל פעם שאלה אחת או שתיים. אפשר להתחיל בשאלה שמעוררת סקרנות ולא דווקא בזו שמרגישה הכי טעונה.
אחד מדבר והשני מקשיב. אפשר לשאול שאלות המשך מתוך עניין אמיתי, אבל נסו להימנע מוויכוח על העובדות או מהסבר מדוע האדם שמולכם אינו רואה את הדברים נכון.
אם השיחה נעשית מוצפת מדי, עצרו וחזרו אליה בזמן אחר. המטרה אינה להגיע לעומק בכל מחיר. המטרה היא ליצור מפגש ששניכם יכולים להישאר בו.
ועוד דבר חשוב: אל תשתמשו מאוחר יותר במה שנאמר בשיחה כנשק בזמן מריבה. אינטימיות זקוקה לאפשרות להיות גלוי בלי לחשוש שהגילוי יחזור אליי בהאשמה.

מעגל ראשון: הקשר שלי עם עצמי – מי אני בתוך הזוגיות?
לפני שאני שואל/ת מה קורה בינינו, כדאי לבדוק מה קורה בתוכי. זוגיות מורכבת משני אנשים, וכל אחד מאיתנו מגיע אליה עם רצונות, פחדים, גבולות, דרכי הסתגלות וחוויות חיים.
מובחנות מתחילה ביכולת לזהות את עצמי בתוך הקשר. מה אני מרגיש/ה? מה אני רוצה? מה חשוב לי? ומה קשה לי להביא אל האדם שאני אוהב/ת?

באילו רגעים בתוך הזוגיות אני מרגיש/ה הכי חופשי/ה להיות אני?
איזה חלק בעצמי אני מביא/ה בקלות לקשר, ואיזה חלק קשה לי יותר להראות?
איזה צורך או רצון שלי קשה לי במיוחד לומר בקול?
מה הייתי רוצה שתכיר/י בי טוב יותר היום?
מה עוזר לי לזכור את הערך שלי גם כשאנחנו לא מסכימים או כשאני מאכזב/ת אותך?

השאלות האלה אינן מחפשות מי אשם במה שקורה בינינו. הן מזמינות כל אחד מאיתנו להביא יותר מעצמו אל המפגש, במקום לחכות שרק האדם שמולו ישתנה.
מעגל שני: הקשר בינינו – האם אנחנו עדיין מכירים זה את זו?
זוגיות יכולה להימשך שנים בזמן שההיכרות עצמה מפסיקה להתעדכן. אנחנו זוכרים היטב מי היה האדם שהתאהבנו בו, אבל לא תמיד עוצרים לפגוש את האדם שהוא נעשה.
כאן אני מזמינה אתכם להתעניין לא רק במה בן או בת הזוג עושים, אלא בחוויה שלהם בתוך הקשר ובחיים בכלל.

מה מעסיק אותך בתקופה הזאת שהיית רוצה שאבין טוב יותר?
מתי את/ה מרגיש/ה הכי קרוב/ה אליי?
מה אני עושה שגורם לך להרגיש שרואים ומכירים אותך?
איך את/ה בדרך כלל פונה אליי כשאת/ה רוצה קרבה?
מה עוזר לך להרגיש בטוח/ה מספיק כדי לספר לי משהו שקשה לך לומר?
מה את/ה מעריכ/ה בקשר שלנו היום, לא בעבר אלא עכשיו?
איזה דבר קטן היית רוצה שיהיה בינינו יותר?
מה השתנה בך בשנים האחרונות והיית רוצה שאכיר מחדש?

אל תחפשו תשובות זהות. אחת המלכודות בזוגיות היא המחשבה שקרבה מחייבת אותנו לחוות את הקשר באותו אופן.
אפשר להיות קרובים מאוד ולראות את אותה זוגיות משתי נקודות מבט שונות. הקשבה אינה מחייבת הסכמה. היא מאפשרת לי לדעת קצת יותר איך העולם נראה מהמקום שבו את/ה עומד/ת.
מעגל שלישי: הזוג בתוך המשפחה – מה קרה לנו מאז שהפכנו גם להורים?
כשהופכים למשפחה, הזוגיות מקבלת תפקידים חדשים. יש ילדים לטפל בהם, החלטות לקבל, משימות לחלק ועומס שלא תמיד משאיר הרבה מקום לשני האנשים שהיו כאן עוד לפני כל זה.
התפקוד המשפחתי חשוב, אבל הוא אינו יכול להחליף את המפגש הזוגי. כדאי לבדוק מדי פעם מי אנחנו זה לזו כשאנחנו לא רק הורים, נהגים, מבשלים, מפרנסים ומנהלי לוח השנה המשפחתי.

מתי לאחרונה הרגשנו שאנחנו נפגשים כזוג ולא רק מתפקדים כהורים?
מה בבית ובמשפחה שבנינו יחד נותן לך תחושת שייכות?
איזה חלק בזוגיות שלנו קיבל פחות מקום מאז שהפכנו למשפחה, והיית רוצה לפגוש אותו שוב?

שלוש השאלות האלה אינן מבקשות מאיתנו לבחור בין הילדים לבין הזוגיות. הן מזכירות שגם בתוך המשפחה שנוצרה, הקשר הזוגי זקוק למרחב שבו אנחנו ממשיכים להיות בני זוג.
מעגל רביעי: המשפחות שמהן באנו – מה למדנו על אהבה לפני שנפגשנו?
אף אחד מאיתנו לא מגיע לזוגיות כדף חלק. הרבה לפני שפגשנו את בן או בת הזוג כבר צפינו ביחסים ולמדנו משהו על אהבה, כעס, קרבה, מרחק, מחויבות, בקשת עזרה וגבולות.
חלק מהדברים האלה נאמרו לנו במילים. אחרים למדנו פשוט מתוך החיים בבית.
מנקודת מבט של קונסטלציה משפחתית, אני מתעניינת גם בהקשר המערכתי הרחב שממנו כל אחד מאיתנו מגיע. לא כדי לקבוע שהעבר מסביר כל קושי בהווה, אלא כדי להתבונן בסקרנות במה שלמדנו על קשר ובמה שאנחנו בוחרים לעשות עם זה היום.

מה למדתי בבית שבו גדלתי על אהבה, זוגיות ומחויבות?
מה קרה בבית שלי כשמישהו כעס, נפגע, ביקש עזרה או רצה להתקרב?
איזה דפוס מהבית שממנו באתי אני מזהה גם בעצמי, ומה מתוכו הייתי רוצה להמשיך או לעשות אחרת?

המטרה אינה לשפוט את המשפחות שמהן באנו. אנחנו יכולים להכיר במה שקיבלנו, במה שהיה חסר ובמה שהיה קשה, ובו בזמן לשאול: איך אנחנו רוצים לחיות את הזוגיות שלנו היום?
מעגל חמישי: הזוגיות בתוך העולם – מה באמת שלנו?
זוגיות אינה מתקיימת בחלל ריק. תרבות, מגדר, עבודה, כסף, הורות, רשתות חברתיות והציפיות שסביבנו משפיעים על האופן שבו אנחנו חושבים שזוגיות "אמורה" להיראות.
עומס אמיתי יכול להפוך בקלות לוויכוח זוגי. ציפייה חברתית יכולה להרגיש כמו רצון אישי. לכן כדאי להרחיב מדי פעם את המבט ולבדוק מה קורה בינינו ומה מגיע מהעולם שסביבנו.

איזה תפקיד לקחתי על עצמי בזוגיות בעיקר משום שכך למדתי שצריך?
אם הייתי מניח/ה לרגע בצד את הציפיות של אחרים, מה הייתי רוצה שיהיה שונה בחיים שלנו?
איזה מסר על אהבה, קרבה ומחויבות הייתי רוצה שהילדים שלנו ילמדו מהאופן שבו אנחנו חיים יחד?

השאלה האחרונה אינה מבקשת מאיתנו להציג לילדים זוגיות מושלמת. ילדים יכולים לראות שאנשים שאוהבים זה את זו גם שונים זה מזו, טועים, מתווכחים, מתקנים, מציבים גבולות וממשיכים לבנות קשר.
תרגיל זוגי קצר: בחרו שאלה אחת בלבד
בחרו שאלה אחת מתוך ה־22. כל אחד מכם מקבל חמש דקות לענות עליה בלי הפרעה.
מי שמקשיב אינו צריך לתת עצה, להסביר את עצמו או לומר כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו. נסו להקשיב מתוך מטרה אחת: להכיר משהו בעולמו של האדם שמולכם.
אחרי שהוא מסיים, שאלו:
"יש עוד משהו שהיית רוצה שאבין?"
ורק כשהתשובה הסתיימה, אמרו במשפט אחד מה שמעתם:
"מה שאני מבינ/ה ממך הוא&#8230;"
בדקו אם הבנתם נכון. אם לא, אפשר לתקן ולנסות שוב. אחר כך התחלפו.
בסיום אל תחליטו מיד מה צריך להשתנות בזוגיות. במקום זאת, כל אחד ישלים משפט אחד:
"משהו שאני לוקח/ת מהשיחה הזאת עליך הוא&#8230;"
לא כל שיחה זוגית צריכה להסתיים בפתרון. שיחה יכולה להיות משמעותית גם מפני ששני אנשים יצאו ממנה כשהם מכירים זה את זו מעט יותר.
לא צריך לחכות לריחוק כדי להתחיל לשאול
אנחנו שואלים המון שאלות בתחילת קשר. אנחנו רוצים לדעת איפה גדלת, במה את מאמינה, מה אתה אוהב, ממה את מפחדת ועל מה אתה חולם. אחרי שנים יחד קל להרגיש שאנחנו כבר יודעים. אבל האדם שחי לצידנו ממשיך להשתנות, וגם אנחנו. לכן סקרנות אינה רק הדרך שבה אנחנו מכירים בתחילת האהבה. היא אחת הדרכים שבהן אנחנו ממשיכים להכיר את האדם שאנחנו אוהבים לאורך זמן.
22 השאלות האלה אינן מבחן לזוגיות שלכם, ואין תשובות שמעידות שעברתם או נכשלתם. הן הזמנה להניח לרגע בצד את מה שאתם כבר יודעים זה על זו ולפנות מקום למה שעוד אפשר לגלות. כי חיבור זוגי עמוק אינו נוצר מכך שאנחנו יודעים הכול זה על זו. הוא נוצר גם מהנכונות להמשיך לשאול, להקשיב ולהיות מופתעים.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 11

"אמא, אני צריך חיבוק כוח": איך נשארים קרובים למתבגר שמתחיל להתרחק

Accepted Answer

אני אמא לשלושה מתבגרים: בן שכמעט בן 19, בן 17 ובת 14. הבית שלי מכיר היטב את גיל ההתבגרות על שלל צורותיו: את הצורך בנפרדות ובעצמאות, את בדיקת הגבולות, את הדלתות שנסגרות, את הרעש וגם את הרגעים שבהם הם חוזרים ומתקרבים.
את המאמר הזה כתבתי לראשונה לפני כשבע שנים, כשהבן הבכור שלי היה בן 12. באותה תקופה היחסים בינינו עברו משבר. הוא לא רצה שאתקרב אליו, התרחק מהמגע שלי, ובשלב מסוים גם אני התרחקתי ממנו. המרחק הגופני היה חלק ממרחק גדול יותר שנוצר בינינו.
בתוך תהליך שיקום היחסים שלנו התחלנו לתרגל חיבוק. לא חיבוק חטוף בדרך החוצה מהבית. עצרנו לכמה רגעים ונשארנו יחד בתוך המגע. עם הזמן החיבוק קיבל מקום משלו בקשר בינינו, והבן שלי נתן לו שם: "חיבוק כוח".
היום הילד ההוא כמעט בן 19. שבע שנים חלפו מאז, ואני מסתכלת על התרגול ההוא אחרת. אני רואה את הדברים שלמדתי מאז כאמא לשלושה מתבגרים וכמטפלת: על מגע ועל גבולות, על הצורך של מתבגרים להיפרד מאיתנו בלי לאבד אותנו, ועל היכולת שלנו כהורים להציע קרבה ולהשאיר בידיהם את הבחירה אם להתקרב.
החיבוק היה חלק מתהליך רחב יותר של שיקום היחסים בינינו. בתוכו הוא הפך לשפה פרטית של קרבה, כזאת שאפשרה לנו לומר בלי מילים: "אני כאן איתך."

ניווט במאמר

למה מתבגרים מתחילים להתרחק מאיתנו?
אחד השינויים שהורים יכולים לפגוש בגיל ההתבגרות הוא שינוי ביחס של הילדים למגע. הילדה שפעם טיפסה עלייך בספה יכולה פתאום להזיז את היד שלך. הילד שפעם רץ אליך לחיבוק יכול להירתע כשאתה מנסה לנשק אותו ליד החברים.
כשאני מסתכלת על שלושת המתבגרים שלי, אני רואה עד כמה לכל אחד מהם יש דרך אחרת לבקש קרבה ומרחב. ילד אחד יכול לבקש הרבה מגע, ילד אחר מעט מאוד, ואותו ילד יכול לעבור בתקופות שונות בין צורך גדול בקרבה לבין רצון במרחב.
גיל ההתבגרות כולל תנועה משמעותית לעבר נפרדות. המתבגרים שלנו מפתחים זהות, דעות, קשרים, פרטיות וגבולות משלהם. גם היחסים שלהם עם הגוף משתנים. הגוף שהיה במשך שנים חלק טבעי מאוד מהטיפול ההורי נעשה יותר ויותר טריטוריה פרטית שהם מבקשים להחליט עליה.
מתבגר יכול לאהוב אותנו, להזדקק לנו ולרצות לדעת שאנחנו שם עבורו, ובאותו זמן לבקש יותר פרטיות ומרחב גופני. עבורי כהורה עולה מכאן שאלה משמעותית: "האם אני יכולה להישאר אמא קרובה גם כשהילד שלי מבקש ממני כרגע יותר מרחק?"
כשהרצון שלנו להתקרב גורם להם להתרחק עוד יותר
המרחק של המתבגר יכול לעורר אצלנו דאגה. אנחנו רוצים לדעת מה עובר עליו, לוודא שהקשר בינינו בסדר ולהרגיש שהוא עדיין זקוק לנו. מתוך הדאגה הזאת אנחנו עשויים להתקרב יותר: לשאול, לבדוק, לנסות לדבר, להיכנס לחדר או להציע מגע.
הוא, מצדו, עשוי להרגיש שהוא זקוק לעוד מרחב ולהתרחק. ההתרחקות שלו מגבירה את הדאגה שלי, ואני מנסה שוב להתקרב. כך יכול להיווצר מעגל שבו כל אחד מאיתנו מגביר, בלי להתכוון, את התגובה של האחר.
זיהוי המעגל מאפשר לי להתבונן בחלק שלי בתוכו. אני יכולה להישאר זמינה לקשר, להציע קרבה ולהשאיר לילד שלי מרחב לבחור כיצד ומתי להתקרב.
חיבוק עם מתבגר מתחיל בבחירה שלו
מגע יכול לבטא חיבה, נחמה וקרבה כשהוא רצוי. אם אני מציעה חיבוק והמתבגר שלי אומר "לא", מזיז את הגוף או מסמן בדרך אחרת שהמגע אינו מתאים לו, אני עוצרת. הכבוד לגבול שלו הוא חלק מהקשר שאני רוצה לבנות איתו.
אפשר לשאול "רוצה חיבוק?" או לפתוח ידיים ולחכות לתגובה. אם התשובה היא "לא עכשיו", אני רוצה להיות מסוגלת לקבל אותה.
היכולת שלי לשמוע את ה"לא" שלו מאפשרת לו לדעת שגם ה"כן" שלו באמת שייך לו.
הגבול שלו אינו מוציא אותו מן הקשר איתי. הוא יכול לא לרצות שאגע בו עכשיו ועדיין להיות הילד שלי, לאהוב אותי ולהזדקק לי בדרכים אחרות. ה"לא" שלו יכול לעורר בי געגוע, עלבון או חשש שהקשר מתרחק. אלה הרגשות שלי לפגוש.
גם מבוכה וצחוק נותנים לי מידע. אם הוא צוחק ונשאר בחיבוק מרצונו, אפשר לצחוק יחד. אם הגוף שלו מתרחק, משחררים. אם הוא אומר "אמא, די", עוצרים. גם הגבול הוא חלק מן הקשר.
מהו "חיבוק כוח"?
אצלנו בבית חיבוק הכוח נולד מתוך היחסים שלי עם הבן הבכור שלי. זה השם שהוא נתן לחיבוק שהפך בהדרגה לרגע מוכר שבו אפשר לעצור, להתקרב ולהיות יחד בלי צורך לדבר מיד על מה שקרה.
הרעיון מזכיר את מדיטציית החיבוק של טיך נהאט האן: להפנות את תשומת הלב אל המפגש עצמו. כשאנחנו מתחבקים, אנחנו יכולים להיות לרגע בתוך החיבוק במקום לחשוב כבר על הדבר הבא שצריך לומר, לשאול או לפתור.
עם מתבגר אין צורך להפוך את החיבוק לאירוע טיפולי. כשהוא בוחר להתקרב, אני יכולה פשוט להיות איתו ברגע הזה.
מגע הוא חלק ממערכת היחסים
חיבוק הכוח היה משמעותי מאוד ביחסים עם הבן שלי, בתוך תהליך רחב יותר של שיקום הקשר. התהליך דרש ממני להתבונן בדרך שבה הגבתי אליו, בציפיות שלי ממנו, במקומות שבהם ההתנהגות שלו הפעילה אותי וביכולת שלי להישאר אמא שלו גם כשהמפגש בינינו היה מורכב.
אפשר לחבק ילד הרבה ולהישאר רחוקים ממנו. מתבגר יכול גם לרצות מעט מאוד מגע ולקיים עם הוריו קשר עמוק, מכבד וקרוב. איכות הקשר מתגלה גם ביכולת של הילד לבקש קרבה כשהוא זקוק לה, לסיים אותה כשהספיק לו ולדעת שהקשר נשאר גם אחרי שהידיים נפרדות.
זו המשמעות הרחבה יותר שיש היום עבורי ל"חיבוק כוח".
כשהמתבגר מתרחק, מה זה מפעיל בי?
הורות למתבגרים מתרחשת במפגש עם הילד שנמצא מולנו היום, והיא יכולה לפגוש גם את הסיפור שממנו הגענו. אנחנו מביאים איתנו את הדרך שבה חיבקו אותנו או לא חיבקו אותנו, את המקום שהיה לגוף ולפרטיות בבית ואת האופן שבו הגיבו אלינו כשהתרחקנו.
התרחקות של מתבגר יכולה לפגוש בי מקום שמכיר דחייה. הרצון שלי להיות קרובה לילדים שלי יכול להתחבר גם להבטחה פנימית ישנה: "אצלי בבית יהיה אחרת." העבר יכול לעזור לי להבין את עוצמת התגובה שלי; בהווה אני פוגשת את הילד שנמצא מולי ובודקת מה הוא צריך ממני.
כתבתי עוד על הדרך שבה מה שלמדנו במשפחה שממנה באנו נכנס אל הקשרים שאנחנו בונים בבגרות במאמר "סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד?".
אפשר לעצור מול ההתרחקות של הילד ולשאול: "מה מתוך הכאב הזה שייך לקשר שלנו היום, ומה הוא פוגש בתוכי מהקשרים שבהם גדלתי?"
ההבחנה הזאת משאירה יותר מרחב בחירה עבורי ויותר חופש עבורו.
שני תרגילים לקרבה עם מתבגרים
שני התרגילים הבאים פוגשים את שתי התנועות שמתקיימות ביחסים עם מתבגרים: הרגע שבו הילד בוחר להתקרב והרגע שבו הוא מבקש מרחק.
תרגיל 1: חיבוק כוח כשהמתבגר רוצה להתקרב
הציעו חיבוק והשאירו למתבגר את הבחירה. אפשר לשאול "רוצה חיבוק?" או לפתוח ידיים ולחכות.
כשהוא בוחר להתקרב, הישארו כמה רגעים בתוך החיבוק בלי למהר לדבר או לברר מה קרה. שימו לב לנשימה, לכפות הרגליים על הרצפה ולמגע בין שני הגופים.
אפשר להחזיק בתוככם:
בשאיפה: "אני כאן איתך."בנשיפה: "אני יכולה להיות כאן בלי לפתור."בשאיפה: "אתה הילד שלי."בנשיפה: "אני מאפשרת לך להיות אתה."
כשהמתבגר משחרר את הידיים, מזיז את הגוף או אומר "זה מספיק", שחררו גם אתם.
סיום החיבוק הוא חלק מהתרגול: להיות בקרבה ולדעת לשחרר אותה.
תרגיל 2: כשהמתבגר מבקש מרחק
כשהמתבגר אינו רוצה את הקרבה שאתם מציעים, עצרו לפני שאתם מנסים להתקרב שוב. שימו לב למה שקורה בגוף: לנשימה, ללחץ בחזה או בבטן, למתח בלסת, לדחף להיכנס לחדר, לשאול עוד שאלה או לנסות שוב.
שאלו את עצמכם:
מה אני מרגישה עכשיו?
מה אני מבקשת מהילד שלי לתת לי ברגע הזה?
האם אני יכולה להשאיר לו בחירה ולהישאר זמינה לקשר?
אם התשובה שלו לחיבוק היא "לא", אפשר לומר בפשטות:
"בסדר. אני כאן."
גם זה קשר.
אני נשארת אמא שלך גם כשאתה סוגר את הדלת
יש משהו יפה מאוד בחיבוק: שני גופים מתקרבים ועדיין נשארים שני גופים. בעיניי, יש בכך משהו שמזכיר את סוג הקשר שאנחנו מבקשים לבנות גם ביחסים.
זו אחת הדרכים שבהן אני חושבת על מובחנות: היכולת להיות קרובים מאוד לאדם אחר ולהישאר שני אנשים נפרדים. אפשר להישען ולהישאר מחוברים לעצמנו, להתקרב ולשמור על הגבולות שלנו, להתרחק ולדעת שהמקום אצל האדם האחר נשמר.
מתבגר זקוק בהדרגה ליותר מרחב כדי לגלות מי הוא, ובו בזמן הוא יכול להמשיך להרגיש שיש לו מקום יציב בקשר עם הוריו. הוא יכול לסגור את הדלת ולהישאר הילד שלי. הוא יכול לא לרצות שאחבק אותו עכשיו ועדיין להזדקק לי. הוא יכול לבחור דברים שלא הייתי בוחרת עבורו ולדעת שהקשר בינינו מסוגל לשאת את ההבדל.
אני יכולה להחזיק בתוכי את המשפט:
"אני נשארת אמא שלך כשאתה קרוב אליי. אני נשארת אמא שלך גם כשאתה סוגר את הדלת."
שבע שנים אחרי: "אמא, אני צריך חיבוק כוח"
כשכתבתי את המאמר המקורי, הבן שלי היה בן 12 והיינו בתוך התהליך. היום הוא כמעט בן 19, ואני יכולה להסתכל לאחור ולראות שחיבוק הכוח נשאר עבורי הרבה יותר מזיכרון של תרגול שעשינו יחד. הוא מזכיר לי משהו שלמדתי על הורות למתבגרים.
קרבה לא תמיד זקוקה למילים, והתרחקות אינה בהכרח אובדן של קשר. מתבגר יכול להזדקק לנו מאוד ולרצות מאיתנו יותר מרחב באותה תקופה ממש. התפקיד שלנו הוא ללמוד להכיר את השפה שבה הילד שנמצא מולנו מבקש קשר עכשיו, גם כשהיא שונה מהשפה שבה ביקש אותו כשהיה קטן.
אצל הבן הבכור שלי, אחת השפות האלה הייתה חיבוק הכוח. היו ימים שבהם הוא הגיע אליי עמוס ואמר: "אמא, אני צריך חיבוק כוח." בפעמים אחרות אני שאלתי: "אתה צריך חיבוק כוח?" אם הוא רצה, התחבקנו. לא מיהרתי לברר מה קרה ולא השתמשתי ברגע הזה כדי לחלץ ממנו מילים. אחרי זמן מה הוא היה מסובב אליי את הראש ואומר: "תודה, זה מספיק." אז שחררתי.
עם השנים היו גם חיבוקי כרבול מול הטלוויזיה, חיבוקי בוקר טוב וחיבוק מהצד עם זרוע אחת שנדמה לי שאומר: "וואלה אמא, את דווקא בסדר."
היום אני אמא לשלושה מתבגרים, ואני יודעת שכל אחד מהם מלמד אותי משהו אחר על קרבה. לכל אחד מהם קצב אחר, גבולות אחרים ודרך אחרת לומר לי שהוא רוצה אותי לידו. אני רוצה להיות אמא שמסוגלת לזהות את הדרך שבה כל אחד מהם מתקרב ולכבד גם את הדרך שבה הוא נפרד.
החיבוק יכול לפתוח שיחה, והוא יכול להיות כל מה שנדרש באותו רגע. יהיו גם רגעים שבהם לא יהיה חיבוק בכלל.
חיבוק הכוח לימד אותי הרבה יותר מאיך לחבק את הילד שלי. הוא לימד אותי להציע קרבה ולהשאיר אותה בידיים של שנינו.
אני כאן. אתה הילד שלי. הקשר בינינו יכול להכיל גם קרבה וגם מרחק.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 12

התרגלת להקשיב לכולם, אבל מה את רוצה?

Accepted Answer

את יודעת מה את רוצה, ואז מתחילה להסביר לעצמך למה בעצם זה לא כל כך חשוב. את עומדת לומר "לא", וכבר שומעת את עצמך אומרת "בסדר". את רוצה לבקש משהו, ולפני שהבקשה מקבלת מילים את כבר חושבת איך היא תשפיע על האדם שמולך. את מקבלת החלטה שמתאימה לך, וכעבור שעה מתחילה לפקפק בה כי מישהו אחר לא אהב אותה.
מבחוץ אלה יכולות להיראות כמו החלטות קטנות. מבפנים מתרחש משהו משמעותי יותר: את יודעת משהו על עצמך, ומתקשה להישאר נאמנה לידיעה הזאת כשמישהו אחר רוצה משהו אחר. הרצון שלך עדיין קיים, ובכל זאת הרצון של האחר מתחיל לתפוס יותר ויותר מקום.
אם גדלת במשפחה שבה השייכות הייתה כרוכה בהתאמה לאחרים, נאמנות לעצמך יכולה להיות מורכבת הרבה יותר. ייתכן שהתרגלת להקשיב, לקרוא את החדר, לזהות שינוי קטן בטון ולהבין מה מצפים ממך. בתוך כל הקשב הזה עולה שאלה פשוטה, שלעיתים קשה מאוד לענות עליה: "מה אני רוצה?"

ניווט במאמר

כשהשייכות הייתה כרוכה בהתאמה
ילדה תלויה במשפחה שלה. השייכות למשפחה אינה רעיון מופשט. זה העולם שבתוכו היא גדלה, לומדת מי היא ומגלה מה מקרב ומה מרחיק. אם בבית שבו גדלת כעסו כשאמרת "לא", לעגו למה שאהבת או נעלבו מהבחירות שלך, ייתכן שלמדת לשים לב היטב למה שמצפים ממך.
יכול להיות שנעשית מיומנת מאוד בקריאת החדר: מי כועס? מי נעלב? מה כדאי לומר? מה עדיף לשמור לעצמי? מה ירגיע את המצב? איזו גרסה שלי מתקבלת כאן טוב יותר? זו יכולה להפוך ליכולת מרשימה. את מזהה אנשים במהירות, מרגישה שינוי קטן באווירה ומבינה מה מישהו צריך עוד לפני שביקש.
המחיר מתגלה כאשר את שומעת את כולם לפני שאת שומעת את עצמך. מנקודת מבט של קונסטלציה משפחתית, אפשר לראות בהתאמה הזאת גם ביטוי של נאמנות. הילדה מבקשת להישאר שייכת למשפחה שלה, והיא עושה זאת בדרכים שעומדות לרשותה.
לכן אני לא ממהרת לבקש ממנה "להפסיק לרצות", ולא מתייחסת לכל מה שלמדה כאל דפוס שצריך למחוק. אני מעדיפה לכבד את מה שההתאמה הזאת אפשרה לה אז, ולשאול את האישה שהיא היום: "האם אני עדיין זקוקה לאותה דרך כדי להיות שייכת?"
מה שלי ומה ששייך להם
יש ילדות שלומדות לא רק להתאים את עצמן, אלא גם לשאת אחריות גדולה למתרחש סביבן. הן מנסות להרגיע, לא להכביד, למנוע מריבה, לשמור על אמא שלא תיפגע או לדאוג שאבא לא יכעס. כך הן עלולות להיות עסוקות במה שמרגישים המבוגרים סביבן עוד לפני שהספיקו לשאול מה הן עצמן מרגישות ורוצות.
מנקודת מבט קונסטלטיבית, יש כאן שאלה של מקום וסדר. ההורים הם הגדולים והילדים באים אחריהם. ילדה יכולה להרגיש את הכאב של הוריה, להיות מושפעת ממנו ואפילו לנסות להקל עליו, אך האחריות לחייהם, לבחירות שלהם, לזוגיות שלהם ולרגשות שלהם אינה שייכת לה.
בבגרות ההבחנה הזאת יכולה לקבל צורה פשוטה מאוד: אני יכולה לראות שאמא עצובה בלי להפוך את העצב שלה לאחריות שלי. אני יכולה לדעת שאבא מאוכזב ממני בלי למהר לשנות את הבחירה שלי כדי להפסיק את האכזבה. אני יכולה לאהוב אותם ולהישאר הבת שלהם, בלי לקחת על עצמי את המשימה שיהיה להם טוב.
החוויה הזאת אינה קשורה תמיד דווקא להורים. היא יכולה להופיע גם בזוגיות, בחברות ובעבודה. הרצון שלי, הבחירות שלי והאופן שבו אני מתנהלת בקשר שייכים לי. הרגש של האדם שמולי והדרך שבה הוא פוגש את הבחירה שלי שייכים לו. האחריות שלי היא על החלק שלי בקשר, לא על שני הצדדים שלו.
כשנתינה וריצוי נראים מבחוץ בדיוק אותו הדבר
את יכולה לעשות משהו עבור אדם אחר מתוך אהבה ולרצות לעשות אותו באמת. את יכולה לעשות בדיוק את אותו הדבר מתוך חשש מתגובתו. מבחוץ שתי הפעולות עשויות להיראות זהות, ואילו החוויה הפנימית שונה מאוד. לכן אני פחות מתעניינת בשאלה "האם אני מרצה?" ויותר במה שמתרחש בתוכך כאשר את שוקלת לבחור אחרת.
אם את חושבת "הוא יתאכזב", אפשר לבדוק מה קורה לך מול האכזבה שלו. אם עולה המחשבה "היא תכעס", אפשר להתעניין במה שהכעס שלה מעורר בך. ואם את חוששת שיחשבו שאת אנוכית, אפשר לבדוק עד כמה את זקוקה להסכמה של אחרים כדי להרגיש בטוחה בבחירה שלך.
גם אחרי הבירור הזה את יכולה לבחור לתת, להתגמש, לוותר או להעדיף הפעם את רצונו של האדם שמולך. גם ויתור יכול להיות בחירה שיש בה נאמנות לעצמך. השאלה היא אם ידעת מה רצית ובחרת אחרת, או שהיית צריכה להרחיק את הרצון שלך כדי להישאר בקשר.
כשקשה לדעת מה את רוצה
נשים אומרות לי: "אני כבר לא יודעת מה אני רוצה." אני לוקחת את המשפט הזה ברצינות. הרצון שלנו אינו תמיד קול פנימי צלול שיודע את התשובה ורק מחכה שנקשיב לו. אנחנו יכולות לרצות שני דברים שסותרים זה את זה, להתלבט, לשנות את דעתנו או להזדקק לזמן כדי להבין מה נכון לנו.
הבירור נעשה מורכב יותר כאשר לתוך חוסר הוודאות שלי נכנס גם רצונו של אדם אחר. אני כמעט יודעת מה אני רוצה, ואז הוא מביע עמדה נחרצת. הייתי די בטוחה בהחלטה שלי, ואז היא נפגעת. רציתי לומר "לא", וברגע שהאדם שמולי מגיב אני מתחילה לנהל משא ומתן עם עצמי.
המטרה אינה להגיע למצב שבו תהיי בטוחה בעצמך תמיד. העבודה היא להישאר קרובה מספיק לעצמך כדי לברר מה את חושבת ומה את רוצה גם בנוכחות רצונו של אדם אחר. בעיניי, זו אחת המשמעויות העמוקות של מובחנות: לשמוע את האדם שמולי בלי לאבד את היכולת לשמוע גם אותי.
אפשר להתחיל דווקא מהבחירות הקטנות. לפני שאת מסכימה, לבדוק אם ה*"כן"* שאת עומדת לומר הוא באמת ה*"כן"* שלך. לפני שאת חוזרת בך, לבדוק אם משהו חדש התבהר לך או שפשוט נעשה קשה יותר להחזיק עמדה שונה. גם המשפט "אני רוצה לחשוב על זה" יכול ליצור את המרחב הדרוש לבירור.
להישאר עם עצמך מול אי-הסכמה
כשאת נעשית נוכחת יותר בחיים שלך, משהו ביחסים סביבך עשוי להשתנות. אנשים שהתרגלו שאת מסכימה יכולים להיות מופתעים כשאת מסרבת. מי שהתרגל שאת זמינה תמיד עשוי להתקשות בשינוי, ומשפחה שמכירה אותך בתפקיד מסוים יכולה להמשיך לצפות שתמלאי אותו.
התגובה שלהם היא מידע שראוי להקשיב לו. גם את יכולה לטעות, לשמוע ביקורת, להתנצל, להתגמש ולשנות את דעתך. אפשר להקשיב לאדם שמולך ברצינות, בלי למסור לו את הסמכות להכריע מה נכון עבורך.
ברגעים כאלה אני מציעה לעצור ולבדוק: "מה שייך לי כאן, ומה שייך לאדם שמולי?" אולי שייכת לי התנצלות. אולי שייך לי תיקון. אולי שייכת לי האחריות לעמוד מאחורי הבחירה שלי. האכזבה, הכעס או חוסר ההסכמה של האדם האחר יכולים להישאר אצלו.
זו אינה הזמנה להתעלם מההשפעה שלך על אחרים. זו הזמנה לקחת אחריות מדויקת יותר. לראות את החלק שלך, להיות מוכנה לתקן אותו כשצריך, ולא לקחת על עצמך גם את החלק של האדם שמולך.
תרגיל ברוח הקונסטלציה המשפחתית: מה קיבלתי, מה אני משאירה ולאן אני פונה
קחי שלושה דפים והניחי אותם על הרצפה במרחק שנוח לך. על הראשון כתבי "המשפחה שממנה באתי", על השני "אני", ועל השלישי "החיים שלי". הניחי אותם כפי שמרגיש לך נכון והתחילי בעמידה על הדף שמייצג אותך.
הביטי אל הדף שמייצג את המשפחה שממנה באת. אין צורך לפרש את מה שאת מרגישה. הישארי לרגע עם העובדה הפשוטה שאת באה מהמשפחה הזאת. אם המשפטים מתאימים לך, אמרי: "אתם המשפחה שממנה באתי. אני שייכת אליכם. את החיים קיבלתי דרככם."
הכרה בשייכות אינה אומרת שכל מה שהיה במשפחה היה טוב. היא אינה דורשת סליחה, פיוס או קרבה עם מי שאינו מיטיב איתך. היא מכירה במה שאי אפשר לשנות: זו המשפחה שממנה באת, והחיים הגיעו אלייך דרך הורייך.
בדקי אם יש משהו שאת רגילה לשאת עבורם &#8211; מצב הרוח שלהם, האכזבות שלהם, הסכסוכים שלהם, הבחירות שלהם או הצורך שיהיה להם טוב. אם משהו כזה עולה ומתאים לך, את יכולה לומר: "את מה ששייך לכם אני משאירה אצלכם בכבוד. אני הבת. אתם הגדולים ואני באתי אחריכם."
עכשיו הפני את הגוף אל הדף שעליו כתוב "החיים שלי". אם מתאים לך, אמרי: "את החיים שקיבלתי דרככם אני לוקחת איתי. עכשיו אני פונה אל החיים שלי." עברי לעמוד על הדף ושימי לב למה שקורה בגוף, בלי לחפש תחושה מסוימת ובלי לנסות להגיע לתוצאה.
מהמקום הזה בדקי איזו בחירה אחת בחייך מבקשת ממך עכשיו להקשיב יותר לעצמך. זו יכולה להיות שיחה, בקשה, "לא" שאת רוצה לומר או "כן" למשהו שאת רוצה לבחור בו. קחי מהתרגיל רק את מה שמרגיש מדויק עבורך.
להשתייך בלי להיעלם
אם גדלת בלי עורף משפחתי תומך, ייתכן שלמדת ששייכות כרוכה בהתאמה, ולעיתים גם בלקיחת אחריות על מה שמתרחש סביבך. היום, כאישה בוגרת, את יכולה לבדוק אפשרות נוספת: להשתייך בלי להיעלם. לאהוב ולהישאר נפרדת, להתחשב ולהחזיק עמדה, להקשיב לאחרים ולשמור מקום גם לקול שלך.
את יכולה להכיר בכך שההורים שלך באו לפנייך ושדרכם קיבלת את חייך, בלי להפוך את עצמך לאחראית לחיים שלהם. את יכולה להשאיר אצלם את מה ששייך להם ולקחת אחריות על מה ששייך לך &#8211; הבחירות שלך, הקשרים שלך והדרך שבה את רוצה לחיות את החיים שקיבלת.
התרגלת להקשיב לכולם. יש בקשב הזה גם יכולת יקרה: לראות אנשים, להרגיש אותם ולהיות בקשר. עכשיו אפשר להוסיף אליו עוד הבחנה &#8211; מה שייך להם, מה שייך לי, ומה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 13

דפוסים משפחתיים בזוגיות: מה אתם עדיין עושים כדי להישאר שייכים?

Accepted Answer

את שולחת לו הודעה באמצע היום. הוא רואה ולא עונה. עוברות עשרים דקות. אחר כך שעה. כשהוא חוזר הביתה את כבר פגועה. את שואלת למה לא ענה, הוא מסביר שהיה בפגישה. את אומרת שהיה יכול למצוא חצי דקה. הוא מרגיש ששוב הוא צריך לתת דין וחשבון על כל דבר קטן ומתרחק. את רואה אותו מתרחק ומרגישה שהנה, בדיוק כפי שחשבת, את לא באמת חשובה לו.
הריב מתנהל על הודעה שלא נענתה. החוויה של שניכם גדולה הרבה יותר מההודעה. בטיפול זוגי מעניין אותי מה קורה ביניכם עכשיו, וגם מה כל אחד מכם עושה כשהקשר מרגיש מאוים.
אחת מכם עשויה להתקרב מהר כשהיא מרגישה מרחק, אחר מתרחק כשהקשר נעשה טעון. אחת מזהה מיד שינוי במצב הרוח של האנשים סביבה, אחר מסתדר לבד וממעט להזדקק. הדרכים האלה נעשות חלק מהאופן שבו אתם פוגשים קרבה, אכזבה, אי־ודאות ופחד בתוך קשר. חלקן מוכרות לכם הרבה לפני הזוגיות הנוכחית, מתוך המערכת המשפחתית הראשונה שלכם.

ניווט במאמר

דפוסים משפחתיים מתחילים כדרך להסתדר בתוך קשר
כילדים, אתם לומדים את המערכת שאליה נולדתם. אתם לומדים מה מקרב ומה מרחיק, מה אפשר לומר ועל מה שותקים, מי זקוק לעזרה, מה קורה כשכועסים, כמה מקום אפשר לתפוס ואיך חוזרים לקשר אחרי פגיעה. בתוך המשפחה אתם מפתחים דרכים להיות בקשר עם האנשים שאתם תלויים בהם ושאליהם אתם שייכים.
אם גדלת ליד הורה שמצב הרוח שלו השתנה במהירות, יכול להיות שפיתחת רגישות גבוהה מאוד לשינויים סביבך. את מבחינה בטון הדיבור, במבט, בדרך שבה נסגרת דלת. אם גדלת בבית שבו לא היה הרבה מקום לצרכים שלך, אולי למדת להסתדר לבד, לבקש מעט ולמצוא פתרונות בעצמך. ואם חווית יותר קרבה כשהיית נעימה, מתחשבת ומצליחה, ייתכן שגילית שכך בטוח יותר להיות בקשר.
לדרכים האלה היה היגיון בתוך המערכת שבה הן התפתחו. הן עזרו לכם למצוא מקום, לשמור על קרבה, להפחית מתח או להגן על עצמכם. שנים אחר כך אתם עשויים לגלות שאתם ממשיכים להשתמש בהן גם בתוך קשר אחר לגמרי.
מה למדתם לעשות כדי להישאר שייכים?
שייכות היא אחד המושגים המרכזיים בקונסטלציה משפחתית. אתם נולדים לתוך מערכת שלא בחרתם, והקשרים שבתוכה הם המפגש הראשון שלכם עם קרבה, נפרדות, תלות, כעס, אהבה ופיוס.
במאמר "מי לימד אתכם שככה נראית אהבה?" אני מרחיבה על המסרים שקיבלתם בבית לגבי אהבה. במאמר הזה מעניינת אותי הפעולה: מה אתם עושים כשהקשר מרגיש מאוים?
אם את בודקת שוב ושוב אם הוא כועס עלייך, מעניין לבדוק מה קורה לך כשאינך יודעת בוודאות מה הוא מרגיש. אם אתה נעלם לתוך עצמך בכל פעם שיש ביניכם עימות, אפשר להתבונן במה שקורה לך כשהקשר נעשה טעון. אם את לוקחת אחריות על כולם ומתקשה לקבל עזרה, אפשר להתעניין בקשר שבין היכולת שלך להחזיק לבין תחושת הביטחון או המקום שלך. ואם אתה מוותר מהר על מה שאתה רוצה, כדאי לראות מה קורה בתוכך כשמישהי שאתה אוהב אינה מרוצה ממך.
בקונסטלציה אני לא זקוקה להוכחה היסטורית שתסביר כל תגובה. התמונה שעולה מאפשרת להתבונן במה שנעשה מוכר בתוך קשר ולראות כיצד אותה תנועה מופיעה בזוגיות שלכם היום.
הדרך המוכרת פוגשת קשר חדש
בן או בת הזוג שלכם אינם המשפחה שבה גדלתם. בתוך קשר קרוב, דווקא משום שהוא משמעותי כל כך, יכולות להתעורר תגובות שהכרתם הרבה לפני שפגשתם זה את זו.
את יכולה לחיות עם בן הזוג שלך עשרים שנה ועדיין להרגיש בהלה גדולה כשהוא נסגר אחרי מריבה. אתה יכול לחוות שאלה של בת הזוג כביקורת ומיד להתגונן. את יכולה לדעת שהוא אוהב אותך ובאותו זמן לחוות את השתיקה שלו כאיום על הקשר.
העבר יכול להופיע בזוגיות כרגישות, כציפייה, כפרשנות או כדרך פעולה. את מתקרבת, בודקת, מרצה, נסגרת, מסבירה יותר מדי, מוותרת, לוקחת שליטה או נמנעת מלבקש.
מעניין לא רק מאיפה זה הגיע, אלא מה קורה לך, לבן או בת הזוג שלך ולקשר ביניכם כשאת פועלת כך היום.
כששני דפוסים משפחתיים נפגשים בזוגיות
שניכם מגיעים אל הקשר עם היסטוריה, רגישויות ודרכים מוכרות לפעול בתוך יחסים. המפגש ביניהן יכול ליצור מעגל שמתחיל להזין את עצמו.
את מרגישה שהוא מתרחק ומנסה להתקרב אליו מהר יותר. הוא חווה את ההתקרבות שלך כלחץ וזקוק לעוד מרחק. המרחק שלו מגביר את החרדה שלך ולכן את שואלת עוד, מסבירה עוד ומבקשת תשובה עכשיו. ככל שאת לוחצת, הוא מרגיש פחות מקום לנשום ונסגר עוד יותר.
בתוך זמן קצר כל אחד מכם מקבל לכאורה הוכחה למה שכבר פחד ממנו. את רואה אותו מתרחק ואומרת לעצמך: "אני לא באמת חשובה לו." הוא רואה שאת ממשיכה ללחוץ ואומר לעצמו: "אין לי מקום בתוך הקשר הזה."
בטיפול בקונסטלציה זוגית אני עוצרת עם בני זוג על ההבדל בין מה שאתם מרגישים, המשמעות שאתם נותנים להתנהגות של האחר ומה שאתם עושים בעקבותיה. הפחד שאת מרגישה אמיתי. גם הכאב. המחשבה שאת לא חשובה לו היא כבר הפרשנות שלך למה שקורה ביניכם.
כשאת חווה את המרחק שלו כנטישה, את עשויה ללחוץ עליו להתקרב. כשהוא חווה את הלחץ שלך כניסיון לשלוט בו, הוא עשוי להתרחק עוד יותר. כל אחד מכם מגיב לאחר ובו בזמן מחזק את הדבר שממנו האחר חושש.
המבט על המעגל הזוגי מאפשר לכל אחד מכם לזהות את החלק שנמצא בידיו. האחריות אינה נמדדת באחוזים ואינה מוחקת הבדלים ממשיים בהתנהגות או בחומרת הפגיעה. היא מזמינה אתכם לראות את הפרשנות, את התגובה ואת האפשרות לבחור תגובה נוספת.
להבין מאיפה באתם ולבחור איך אתם פועלים היום
הבנה של משפחת המוצא יכולה להביא הרבה חמלה. כשאת מבינה מדוע שתיקה מפעילה אותך כל כך, עוצמת התגובה שלך מקבלת הקשר רחב יותר. כשאתה מבין מדוע ביקורת גורמת לך להיסגר מיד, אתה יכול לזהות שהתגובה שלך קשורה גם למה שקורה בתוכך ולא רק למשפט שבת הזוג אמרה עכשיו.
עבורי, כאן נפגשות הקונסטלציה המשפחתית והמובחנות. המבט המערכתי עוזר לכם לראות מאיפה באתם ומה נעשה מוכר עבורכם בתוך קשר. המובחנות מזמינה אתכם לפגוש את האדם שמולכם כפי שהוא, גם כשהחוויה שלו שונה משלכם וגם כשהתגובה שלו אינה זו שקיוויתם לקבל.
את רוצה להיות חשובה לו. אתה רוצה שהיא תראה אותך. אתם רוצים להרגיש רצויים, אהובים ובטוחים בתוך הקשר. אלה צרכים אנושיים בתוך זוגיות קרובה. העבודה נעשית מעניינת במיוחד ברגע שבו בן או בת הזוג אינם יכולים או אינם רוצים להיענות לצורך בדיוק בדרך שבה ביקשתם.
את יכולה לומר שנפגעת מהמרחק שלו ולבקש קרבה. אתה יכול לבקש הפסקה כשאתה מוצף ולחזור לשיחה אחר כך. אתם יכולים לרצות מאוד שיבינו אתכם ולהישאר סקרנים גם כלפי האופן שבו האדם שמולכם חווה את אותו אירוע. הראויות נותנת מקום לצורך שלכם, והמובחנות משאירה מקום גם לנפרדות של בן או בת הזוג.
אם בן או בת הזוג נעשים בהדרגה מי שאמורים לשאת גם את מה שהיה חסר במשפחת המוצא, אני מרחיבה על כך במאמר "בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי".
לא כל דפוס משפחתי הוא טראומה
המשפחות שגדלתם בהן העבירו לכם הרבה יותר מטראומות. קיבלתם מהן שפה, ערכים, דרכים לאהוב, אמונות על קשר, צורות של נתינה ויחס לכעס, לקרבה ולנפרדות. חלק ממה שקיבלתם הוא משאב שאתם רוצים לקחת איתכם, וחלק התאים למשפחה שבה גדלתם ופחות מתאים למשפחה שאתם בונים.
כאב יכול גם לעבור ולהדהד בין דורות. על טראומה בין-דורית תוכלו לקרוא כאן בהרחבה. כאן חשוב לי להשאיר מקום לטווח הרחב של הדברים שאתם לוקחים איתכם ממשפחה אחת אל המשפחה שאתם יוצרים. כל אחד מכם למד להיות בקשר בתוך משפחה מסוימת. בזוגיות אתם פוגשים אדם שלמד להיות בקשר בתוך משפחה אחרת.
לראות את הדפוס בלי להפוך אותו לזהות
הגדרות כמו "אני חרדתית", "הוא נמנע", "אני מרצה" או "היא שתלטנית" יכולות לתאר משהו שאתם עושים או חווים. כשהן הופכות להסבר שלם לאדם, קשה יותר לראות את התנועה שבתוכן.
אני מציעה להתעניין במה שקורה בפועל: כשאת מפחדת לאבד קשר, את מתחילה לבדוק אותו. כשהוא מרגיש שאין לו מקום, הוא נסגר. כשאת חוששת שאכזבת, את מוותרת מהר על מה שרצית. ההתבוננות בפעולה מאפשרת לכם לראות גם את המחיר שלה עבורכם ועבור הקשר.
המשפט "זה מה יש, ככה אני" סוגר הרבה אפשרויות. כשאתם מזהים דרך שנעשית זמינה לכם במצבים מסוימים, אפשר להתחיל לפתח לצדה עוד דרך.
תרגיל בקונסטלציה משפחתית: מה קורה לכם כשהקשר מרגיש מאוים?
לתרגיל הזה תצטרכו שלושה דפים.
על דף אחד כתבו "אני", על הדף השני "הדרך המוכרת שלי", ועל הדף השלישי "בן/בת הזוג שלי".
הניחו את שלושת הדפים על הרצפה במקום ובכיוון שמרגישים מתאימים לכם כרגע.
עמדו על הדף שמייצג אתכם. הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה.
שימו לב לנשימה, לגוף ולמקום שאליו המבט הולך. 
הסתכלו על הדף שמייצג את הדרך המוכרת שלכם ותנו לה שם של פעולה: "אני נסגרת", "אני בודקת", "אני מוותרת", "אני מחזיק הכול לבד", "אני מנסה להרגיע את כולם" או "אני מתרחק".
עברו אל הדף שמייצג את הדרך המוכרת. הישארו עליו מעט לפני שאתם מסבירים לעצמכם משהו. 
שימו לב לגוף, למבט, למרחק מבן או בת הזוג ולכיוון שאליו הגוף מבקש לנוע.
חזרו אל הייצוג שלכם והסתכלו על הדרך המוכרת. אם המשפט מתאים לכם, אמרו:

"אני מכיר/ה את הדרך הזאת. היא הייתה איתי הרבה לפני הקשר הזה."

עכשיו הסתכלו לעבר הייצוג של בן או בת הזוג ושאלו:
כשאני פועלת בדרך הזאת, מה קורה בינינו?
אם עולה תנועה בגוף, אפשרו לה להתרחש ובדקו מה משתנה. אין צורך למצוא מקום נכון.
לפני שאתם מסיימים, שאלו:
כשאותה תנועה תופיע שוב בינינו, איזו אפשרות נוספת הייתי רוצה שתעמוד לרשותי?
לא במקום הדרך המוכרת, לצדה, עוד אפשרות.
הדרך המוכרת אינה הדרך היחידה
הדרכים שאתם מביאים לזוגיות ליוו אתכם מסיבה טובה. הן עזרו לכם למצוא מקום, לשמור על קשר, להתמודד עם מתח או להגן על עצמכם. היום אתם יכולים להסתכל עליהן מתוך החיים שכבר בניתם ולבדוק אילו מהן עדיין משרתות אתכם ואיפה אתם רוצים להרחיב את האפשרויות שלכם.
מולכם עומד אדם עם סיפור משלו. מאחוריכם נמצאת המשפחה שממנה באתם, ומאחוריו המשפחה שממנה הוא בא. המפגש הזוגי מתרחש ביניכם, בהווה.
את יכולה לראות מאיפה באת בלי לחיות כאילו את עדיין שם. אתה יכול לראות את בת הזוג שלך בלי להפוך אותה לדמות מן העבר שלך. שניכם יכולים לזהות את התנועה המוכרת כשהיא מתעוררת ולבחור מה אתם רוצים לעשות איתה עכשיו. שם מתחילה האפשרות ליצור ביניכם משהו חדש.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 14

הכבשה השחורה במשפחה: למה זה קורה ואיך משתחררים מהתפקיד?

Accepted Answer

אפשר להיות הכבשה השחורה במשפחה ולהרגיש במשך שנים שלא באמת מצאת בה את מקומך. להגיע לארוחה משפחתית וכבר בדרך להרגיש את הגוף מתכווץ. לשקול כל משפט לפני שאומרים אותו. לדעת מי יגלגל עיניים, מי ייעלב ומי שוב יזכיר לך שמשהו בך רגיש מדי, דרמטי מדי או פשוט אחר.
הכבשה השחורה במשפחה היא בן או בת משפחה שלאורך זמן נעשים מוקד חוזר של ביקורת, דאגה, אשמה או תחושה שהם שונים מן השאר. במבט מערכתי, התפקיד הזה נוצר בתוך היחסים המשפחתיים ואינו מעיד בהכרח שאותו אדם הוא מקור הקושי במשפחה.
כשחוויה כזאת חוזרת לאורך שנים, היא עלולה להפוך בהדרגה לזהות: "אני הכבשה השחורה של המשפחה." "אצלי תמיד משהו לא בסדר." "אם רק הייתי יותר כמו כולם, היה לי מקום."
הקושי יכול להמשיך גם כשאנחנו גדלים, עוזבים את הבית או מתרחקים מהמשפחה. אפשר להיות בת חמישים ועדיין להפוך בתוך דקות לילדה שמסבירה את עצמה לאמא. אפשר לבחור חיים שונים לגמרי מאלה שהמשפחה ציפתה להם ועדיין לבדוק דרכה אם הבחירות שלנו נכונות. אפשר גם לנתק קשר ולהמשיך לנהל בתוכנו ויכוח יומיומי עם האנשים שכבר אינם חלק מחיינו. לא בחרתי להיות הכבשה השחורה במשפחה שלי. בבגרות אני יכולה לבדוק כמה מן החיים שלי אני עדיין מארגנת סביב המקום שקיבלתי שם.

ניווט במאמר

למה בכלל נוצרת כבשה שחורה במשפחה?
משפחות מתמודדות עם מתח בדרכים שונות. בחלקן המתח מתחלק בין בני המשפחה ומשתנה עם הזמן. באחרות הוא מתחיל בהדרגה להתארגן סביב אדם אחד, במיוחד כשקשה לדבר ישירות על קונפליקט, שונות, כעס, בושה או אי־ודאות.
בתוך מציאות משפחתית מורכבת יכול להיווצר עם הזמן הסבר פשוט יותר: "אם רק הוא היה מסתדר, היה כאן שקט." "אם היא לא הייתה כל כך רגישה, לא היינו רבים." "כולם מסתדרים במשפחה הזאת חוץ ממנה."
המיקוד באדם אחד יכול להקל באופן זמני על המערכת. כשכולם עסוקים בילד שמסתבך, פחות תשומת לב מופנית למתח שבין ההורים. כשאחות אחת היא זו שתמיד "עושה דרמות", בני המשפחה האחרים יכולים להרגיש שהם דווקא מסתדרים. כשאדם אחד נתפס כמי שמפרק את המשפחה, קל יותר להתמקד בהתנהגות שלו ופחות במה שהתרחש ביחסים עוד קודם.
בתיאוריה המשפחתית של מורי בואן מתואר תהליך ההשלכה המשפחתית – Family Projection Process, שבו חרדה משפחתית יכולה להתמקד בילד מסוים. ההורים נעשים רגישים יותר לסימנים שמשהו אינו כשורה אצלו, מפרשים את התנהגותו דרך הדאגה הזאת ומגיבים בהתאם. גם הילד מגיב למיקוד בו, וכך נוצר מעגל שמחזק את עצמו. זו אחת הדרכים להבין כיצד קושי ששייך למערכת יחסים שלמה יכול עם הזמן להיראות כאילו הוא נמצא בעיקר אצל אדם אחד.
דפוס כזה יכול להתבסס ביתר קלות במשפחה שבה חשוב מאוד שכולם יסכימו, שבה חריגה מן המקובל נחווית כאיום על הלכידות או שבה חשוב מאוד "מה יגידו". הוא יכול להתפתח גם סביב חרדה הורית גבוהה, קונפליקטים שקשה לדבר עליהם או תקופות ממושכות של עומס משפחתי.
במשפחות שנמצאות לאורך זמן תחת מתח אפשר לראות דרכי הסתגלות שונות. אחד נעשה אחראי מאוד, אחר משתדל לא להכביד, ואדם אחר נעשה מוקד של דאגה, ביקורת וכעס. אלה תפקידים גמישים שיכולים להשתנות לאורך החיים, ולא תכונות אופי קבועות.
למה דווקא אני הפכתי לכבשה השחורה?
אין תשובה אחת. המקום שאדם מקבל במשפחה יכול להיווצר מתוך שילוב בין הטמפרמנט שלו, הקשר שנוצר בינו לבין הוריו, הציפיות שהופנו אליו והאופן שבו הוא מגיב למתח. ילד אחד נעשה שקט ומסתגל. אחר מנסה להיות אחראי על כולם. ויש ילד שמוחה, כועס, מתווכח או מסרב.
מי שהופך לכבשה השחורה אינו בהכרח החלש במשפחה וגם לא בהכרח "זה שרואה את האמת". לעיתים הוא שונה יותר מן הנורמה המשפחתית. לעיתים הוא מבטא את המצוקה באופן הבולט ביותר. יכול גם להיווצר בינו לבין אחד ההורים מעגל רגיש במיוחד, או שבחירות שהוא עושה בהמשך החיים מערערות משהו שהמשפחה רגילה אליו.
ברגע שאדם מסוים הופך למוקד, מתחיל מעגל שקל מאוד להמשיך. המשפחה מצפה ממנו להיות זה שיתפרץ, יתרחק או יעשה בעיות, ולכן נעשית רגישה יותר להתנהגויות שמאשרות את הציפייה. הוא מרגיש שממילא רואים בו את הבעיה, נעשה דרוך יותר, מתגונן, מסביר, כועס או מתרחק. התגובה שלו הופכת בעיני המשפחה להוכחה נוספת לכך שהסיפור עליו נכון.
"אי אפשר לדבר איתך.""כי אתם אף פעם לא מקשיבים לי.""את רואה? בדיוק על זה אנחנו מדברים."
גם בני משפחה אחרים יכולים להשתתף בדפוס בלי להתכוון לכך. הורה אחד מבקר והאחר שותק. אח מצטרף לביקורת. אחות מבינה בפרטי, אך אינה אומרת דבר מול המשפחה. בהדרגה התפקיד נעשה חלק מן הסיפור המשפחתי המשותף.
כדי להבין את המקום שקיבלתי שם, אני רוצה להרחיב את המבט: מה התרחש במשפחה שלי באותה תקופה? מה העסיק אותה? אילו ציפיות הופנו אליי? ואיך היחסים בינינו עיצבו בהדרגה את המקום שתפסתי בתוכה?
איך תפקיד משפחתי הופך לזהות?
ילדים לומדים מי הם גם דרך המבט של האנשים המשמעותיים סביבם. כשאותו מסר חוזר במשך שנים, הוא יכול להפוך לחלק מן הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו:
"את רגישה מדי.""אתה תמיד עושה בעיות.""אי אפשר לדבר איתך.""את שונה מכולם."
עם הזמן כבר לא צריך שמישהו יאמר את המשפט. אנחנו מתחילים לומר אותו לעצמנו.
אם הם מרוצים ממני, אני בסדר. אם הם כועסים, אולי עשיתי משהו לא בסדר. אם הם רואים בי את הבעיה, אני צריכה לשכנע אותם שאני לא. כך יכולה להיבנות תחושת עצמי שתלויה מאוד במבט שמגיע מבחוץ.
גם ההגדרה "אני הכבשה השחורה" יכולה להפוך לזהות קשיחה. היא עשויה לתת מילים לחוויה שהייתה במשך שנים מבלבלת וכואבת, ובהמשך כדאי לשאול מי אני מעבר לתפקיד הזה. החלפת התווית "אני הבעיה" בתווית "אני השעיר לעזאזל של המשפחה שלי" עדיין משאירה תווית במרכז הזהות.
העבודה הבוגרת מזמינה בנייה הדרגתית של תחושת עצמי יציבה יותר: לדעת מה אני חושבת, מה אני מרגישה, על מה אני עומדת ואיך אני רוצה להתנהל גם כאשר אדם משמעותי רואה את הדברים אחרת.
התפקיד המשפחתי יכול לעבור איתנו למערכות יחסים אחרות
ביקורת של בן זוג יכולה להרגיש כמו הוכחה ששוב אנחנו הבעיה. מנהלת שלא מסכימה איתנו מעוררת צורך להוכיח שהיא טועה. חברה שמתרחקת לכמה ימים יכולה לעורר את התחושה הישנה ששוב נשארנו בחוץ.
בתוך זוגיות התפקיד יכול להתעורר במהירות. בן הזוג אומר "נפגעתי ממה שאמרת", ואני שומעת "שוב את הבעיה." הוא אינו מסכים איתי, ואני מרגישה שאני שוב עומדת לבד מול משפחה שלמה.
אצל מי שחיים בלי עורף משפחתי עלול להיווצר עומס נוסף על הזוגיות. בן הזוג נעשה האדם המרכזי, ולעיתים היחיד, שממנו מצפים להרגיש "אתה איתי". כשהוא חולק עליי, מציב גבול או רואה אירוע אחרת ממני, הכאב יכול להיות גדול בהרבה מן המחלוקת שמתרחשת עכשיו.
ההיסטוריה עוזרת לנו להבין את עוצמת התגובה. בבגרות אפשר ללמוד לזהות את הרגע שבו ההווה פוגש את המקום הישן, ולהחזיר לעצמנו בהדרגה את הבחירה באופן שבו נגיב.
גם המאבק בתפקיד יכול להשאיר אותנו בתוכו
הרצון שבני המשפחה יבינו מה קרה, יכירו בכאב ויראו אותנו אחרת הוא אנושי. הקושי גדל כשהיכולת שלי להיות שלמה עם עצמי תלויה בכך שזה אכן יקרה.
אני יכולה להקדיש שנים לניסיון להוכיח למשפחה שאני לא אנוכית, לא דרמטית ולא הילדה הבעייתית שהם חשבו שאני. גם הצלחה יכולה לומר "אני אראה להם", התרחקות יכולה לומר "אני לא צריכה אף אחד מכם", והסברים אינסופיים יכולים להמשיך לבקש "סוף סוף תבינו מי אני באמת." כך המבט המשפחתי ממשיך לארגן את החיים גם מתוך המאבק בו.
אצל חלק מהאנשים המקום הזה נעשה ברור במיוחד כשהם מתחילים להציב גבולות, להגיע פחות למפגשים משפחתיים, לבחור אחרת או להפסיק להשתתף בשיחות שפוגעות בהם. השינוי עצמו יכול להיקרא דרך הסיפור הישן: "מאז שהכרת אותו השתנית." "את הורסת את המשפחה." "רק איתך תמיד יש בעיות."
עבור חלק מהאנשים שחיים היום בלי עורף משפחתי, המרחק ממשפחת המוצא הגיע אחרי שנים שבהן היה קשה למצוא בתוכה מקום בלי לוותר על חלקים משמעותיים בעצמם. בתוך הסיפור הזה חשוב להתבונן גם בדרך שבה אנחנו פועלים היום. אפשר להציב גבול מתוך עמדה ברורה, ואפשר להשתמש בהתרחקות כדי להעניש. אפשר לשאת את אי־ההסכמה של המשפחה, ואפשר להמשיך לדרוש ממנה להכיר בכך שאנחנו צודקים.
כשהמשפחה מזמינה אותי שוב אל המקום המוכר, אני רוצה לשים לב לתגובה שלי. האם אני חוזרת להסביר, להתגונן, להתרחק או להילחם על כך שיראו אותי אחרת? האם אני יכולה לבחור תגובה אחרת גם כשהם נשארים בדיוק כפי שהם?
כתבתי על התנועה הזאת גם במאמר "מה יוכל לקרות כשנפסיק לחכות שהורינו ישתנו?".
להשתייך למשפחה בלי למסור לה את ההגדרה של מי שאני
המשפחה שממנה באנו היא חלק מסיפור חיינו גם כאשר היחסים איתה מורכבים. היא יכולה להישאר משמעותית גם כשאנחנו חיים אחרת ממנה, בוחרים מרחק או מחליטים שלא להיות בקשר.
אפשר לגור רחוק מאוד ועדיין לקבל החלטות מתוך פחד מהתגובה של המשפחה. אפשר לא לדבר עם ההורים במשך שנים ועדיין לנהל איתם ויכוח פנימי בכל בחירה משמעותית. ואפשר להיות בקשר ולדעת היטב היכן הם מסתיימים ואיפה אני מתחילה.
מעניין אותי כמה מן העצמי שלי עדיין תלוי בכך שבני המשפחה יבינו אותי, יסכימו איתי או יחשבו עליי אחרת. אני יכולה להכיר במקום שממנו באתי, בכאב שהיה בו ובמה שקיבלתי ממנו, ולבחור כיצד אני רוצה לחיות היום.
כתבתי עוד על התנועה הזאת במאמר "איך להיות נאמנה לעצמך גם כשגדלת בלי עורף משפחתי תומך".
מה קורה כשהמשפחה צודקת בחלק מהדברים?
בעיניי, זו אחת השאלות החשובות ביותר בעבודה עם מי שגדלו ככבשה השחורה. אם כל ביקורת מחזירה אותי מיד לעמדה של הילדה שתמיד מאשימים אותה, אני עדיין פוגשת את ההווה דרך התפקיד הישן. גם הצורך לדחות כל ביקורת כדי להגן על עצמי משאיר אותי קשורה אליו.
יכול להיות שהביקורת שקיבלתי בילדות הייתה קשה, לא הוגנת או משפילה, ובכל זאת אדם שמבקר אותי היום יכול לראות משהו שכדאי לי לבדוק. יכול להיות גם שהוא טועה לחלוטין. אני רוצה להיות מסוגלת לברר את זה.
מה מתוך הדברים שנאמרו לי שייך לאדם שמולי?מה מפעיל בי משהו ישן?מה מתוך הדברים שנאמרו אני רוצה לקחת ברצינות?
זו אחת היכולות שאנחנו מפתחים בעבודה עם מובחנות בקליניקה: להישאר מחוברים לעצמנו גם כאשר אדם משמעותי חושב עלינו משהו שקשה לנו לשמוע. אני יכולה להסכים עם חלק מדבריו, לחלוק על חלק אחר ולקחת אחריות על מה ששייך לי. העובדה שסומנתי בעבר אינה פוטרת אותי מהאחריות לאופן שבו אני מתנהלת היום.
מובחנות וראויות: מי אני ואיך אני רוצה להתנהל?
העבודה על מובחנות מחזקת את היכולת להישאר מחוברת לעצמי בנוכחות אדם שחושב, מרגיש או רוצה משהו אחר ממני. ראויות מוסיפה לכך את האופן שבו אני בוחרת להתנהל: האם אני יכולה לקחת אחריות כשפגעתי? להתנצל בלי להתפרק? להציב גבול בלי להשפיל? לומר אמת גם כשלא נוח לומר אותה? לעמוד מאחורי בחירה שלי גם כשמישהו אחר מאוכזב ממנה?
ההבחנה בין אשמה לאחריות חשובה במיוחד למי שגדלה בתחושה שהיא תמיד הבעיה. אשמה מחזירה אותי אל "שוב משהו בי לא בסדר." אחריות מאפשרת לי לשאול: "מה מתוך מה שקרה שייך לי, ומה אני רוצה לעשות איתו עכשיו?"
כילדים לא היינו אחראים למקום שקיבלנו במשפחה, לאופן שבו הורינו התמודדו עם מתח או לסיפורים שנוצרו סביבנו. בבגרות האחריות שלנו נמצאת בדרך שבה אנחנו פועלים כשהמקום הישן מתעורר. אני יכולה לראות את עצמי ואת האדם שמולי, לשאת אי־הסכמה ולבחור בהתנהגות שאני יכולה לכבד.
הגוף יכול לחזור למקום הישן עוד לפני שאנחנו מספיקים לחשוב
מפגש משפחתי יכול להפעיל תגובה עוד לפני שנאמר משהו מפורש. מבט, טון מוכר או שתיקה יכולים להספיק. הנשימה מתקצרת, הלסת מתהדקת, הבטן מתכווצת ותשומת הלב עוברת מיד אל האחרים.
כשאני מזהה את הרגע הזה, יכול להיווצר מרווח קטן בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני עושה. בתוך המרווח אפשר לשאול: "איזו עמדה אני רוצה להחזיק כאן, ואיך אני רוצה להתנהג מתוכה?" כך הפגיעה מקבלת מקום בלי להחליט במקומי מה אעשה ברגע הבא.
מה קורה בטיפול?
אישה בשנות הארבעים לחייה הגיעה אליי עם תחושה שהיא תמיד הייתה החריגה במשפחה. מילדות תיארו אותה כמי שמגזימה, רגישה ועושה דרמות. גם בבגרותה מפגש משפחתי החזיר אותה במהירות לאותו מקום.
בתחילת העבודה נתנו מקום לסיפור שלה, ובהמשך הרחבנו את המבט אל המערכת שבה הוא נוצר. מה קרה בבית בתקופות שבהן נעשתה "הילדה הבעייתית"? מה קרה בין בני המשפחה כשהיא התנגדה? ומה התאפשר לאחרים כאשר תשומת הלב הופנתה אליה?
אחר כך התחלנו להתעניין במה שקורה היום. היא גילתה שברגע שבו היא מרגישה שלא מבינים אותה, היא נכנסת למאבק על הכרה: מסבירה, מביאה עוד דוגמאות ומנסה לגרום לאדם שמולה להבין מדוע הוא טועה לגביה. כשההכרה אינה מגיעה, היא נסגרת ומתרחקת.
שאלנו: "מה חשוב לך להחזיק בעצמך ברגע שבו אדם משמעותי עדיין לא מבין אותך, ואיך את רוצה לפעול משם?" בהדרגה מרכז הכובד עבר מן המאבק על הסיפור המשפחתי אל היכולת שלה לבחור כיצד היא רוצה להתנהל היום.
תרגיל: מה אני עושה כשהכבשה השחורה מתעוררת בי?
בחרו משפט משפחתי שמפעיל אתכם גם היום. למשל: "את רגישה מדי." "אתה תמיד עושה בעיות." "אי אפשר לדבר איתך."
קראו אותו פעם אחת ושימו לב למה שקורה בגוף. אם עולה תגובה חזקה, עצרו, הסתכלו סביבכם והרגישו את כפות הרגליים על הרצפה או את התמיכה של הכיסא.
עכשיו שאלו את עצמכם:

מה אני מרגישה כשאומרים לי דבר כזה?
מה אני מיד רוצה לעשות כדי לשנות את מה שחושבים עליי?
מה מתוך הדברים שנאמרו לי אני רוצה לבדוק ביושר?
איזו עמדה אני רוצה להחזיק, ואיך אני רוצה לפעול ממנה גם אם האדם שמולי לא ישנה את דעתו עליי?

המטרה היא להרחיב את היכולת להרגיש את מה שמתעורר, לבדוק את עצמנו ביושר ולבחור את ההתנהגות שלנו.
איך משתחררים מתפקיד הכבשה השחורה במשפחה?
השחרור מתחיל בהרחבת הסיפור. להבין איך התפקיד נוצר, לראות את המתח שהיה במשפחה ואת המקום שתפסנו בתוכה. אפשר לתת משקל למה שקרה לנו, לכעוס, להתאבל על מה שלא קיבלנו, להציב גבולות ולבחור מרחק כשהוא נכון לנו.
בהמשך מגיעה ההתבוננות בחיים שלנו היום: מה קורה לי כשהמשפחה ממשיכה לראות אותי דרך התפקיד הישן? איפה אני עדיין מסבירה, מוכיחה, נלחמת או מתרחקת בתגובה למבט שלה? איך אני רוצה להתנהל גם כשהם אינם משתנים?
אני יכולה לדעת מה עברתי בלי להזדקק לכך שהם יאשרו את הסיפור שלי. אני יכולה להקשיב לביקורת בלי להפוך אותה לפסק דין. לקחת אחריות על טעות בלי לחזור לזהות של הילדה הבעייתית. להציב גבול ולשאת את האפשרות שמישהו יכעס עליו. אני יכולה גם לחיות בלי עורף משפחתי בלי לבקש מבן הזוג שלי להפוך לאדם שחייב תמיד לעמוד לצדי כדי שאדע שאני בסדר.
את מי שאני היום אני לומדת להכיר גם מתוך הדרך שבה אני בוחרת לחיות, ולא רק מתוך הדרך שבה אחרים בוחרים לראות אותי.
המשפחה יכולה להמשיך להחזיק בסיפור הישן עליי. אני כבר לא חייבת לחיות בתוכו.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 15

איך להתחיל קשר חדש בלי לחזור על דפוסים של קשר רעיל

Accepted Answer

את פוגשת מישהו נחמד. השיחה זורמת, נעים לך איתו, משהו בלב אפילו נפתח. ואז הגוף נדרך. הנשימה מתקצרת, מחשבה קטנה אומרת "תיזהרי", והרצון להתקרב נפגש עם דחף להתרחק.
אחרי קשר רעיל, התחלה חדשה יכולה להיות מבלבלת במיוחד. את רוצה אהבה, ובאותו זמן אינך רוצה למצוא את עצמך שוב בתוך קשר שבו את הולכת לאיבוד. את כבר יודעת מה יכול להיות המחיר של התעלמות ממה שאת מרגישה, ולכן כל אי נוחות עלולה לקבל משקל גדול.
האתגר עכשיו הוא ללמוד להקשיב לעצמך בלי לתת לקשר הקודם לנהל את הקשר החדש. לזהות סימן אזהרה כשהוא נמצא שם, בלי להפוך כל פחד להוכחה שמשהו רע עומד לקרות. לתת לאדם חדש להתקרב, ולהישאר מספיק קרובה לעצמך כדי לראות מי באמת נמצא מולך.

ניווט במאמר

הקשר הסתיים, הדריכות יכולה להישאר
קשר רעיל אינו בהכרח מסתיים בתוכנו ביום שבו נפרדנו. חודשים או שנים של הליכה על ביצים, ניחוש מצבי רוח, ביקורת, חוסר ודאות או ערעור על מה שאנחנו מרגישות וחושבות יכולים להשאיר אותנו דרוכות גם כשהקשר כבר מאחורינו.
הגוף יכול להמשיך לשים לב לטון הדיבור, לשינוי קטן בהבעת הפנים, לזמן שעובר עד שמגיעה תשובה להודעה. הוא למד לחפש סימנים מוקדמים למה שעלול להגיע, והלמידה הזאת אינה נעלמת בהכרח מפני שהאדם שמולנו התחלף. כך יכולה להיווצר חוויה מבלבלת: את רוצה קרבה ונבהלת כשהיא מגיעה. מחכה להודעה וכשהיא מגיעה רוצה להתרחק. נהנית מהמפגש ובדרך הביתה מתחילה לפרק ולנתח כל משפט שנאמר בו.
הדריכות שלך מספרת משהו אמיתי על החוויה שלך, היא עדיין אינה מספרת לבדה מי האדם שנמצא מולך.
זה דגל אדום או שהעבר שלי מדבר עכשיו?
זו אחת ההבחנות החשובות בתחילתו של קשר חדש אחרי קשר רעיל. משהו לא נעים קורה בתוכך ואת רוצה לדעת אם לסמוך על התחושה. אני מציעה לא למהר לאף אחת משתי מסקנות אפשריות: שהפחד מוכיח שהאדם החדש מסוכן, או שהפחד שייך לעבר ולכן אין צורך להתייחס אליו.
אם כל דריכות הופכת לדגל אדום, הקשר הקודם ממשיך לקבוע מי יוכל להתקרב אלייך. אם כל דריכות מקבלת את הכותרת "זה רק טריגר שלי", את עלולה להשתמש בהסבר הפסיכולוגי כדי לבטל את עצמך.
יש אפשרות שלישית: לבדוק.

מה קרה כאן בפועל?
מה האדם שמולי אמר או עשה?
מה אני פירשתי מתוך מה שקרה?
האם זו התנהגות שחוזרת על עצמה?
מה קורה כשאני מביעה אי נוחות או אומרת משהו שהוא אינו רוצה לשמוע?

מובחנות דורשת ממני להחזיק את החוויה שלי ברצינות בלי להפוך כל פרשנות שלי לעובדה. אני יכולה להרגיש פחד ועדיין לבדוק אם קיימת סכנה. אני יכולה להרגיש משיכה ועדיין לבדוק אם האדם שמולי מיטיב איתי.
זו עמדה בוגרת יותר מהצורך לדעת מיד.
הגוף הוא מקור מידע, לא פסק דין
נניח שאת אומרת לאדם החדש שאת רוצה ערב לעצמך והוא נשמע מאוכזב. משהו בגוף מתכווץ. הכתפיים מתקשות, הנשימה משתנה, ומיד עולה דחף להסביר באריכות, לחזור בך או להציע להיפגש בכל זאת.
כדאי להקשיב לתגובה הזאת. היא יכולה לספר לך משהו על מה שקורה בתוכך ברגע הזה. עכשיו אפשר להפנות את המבט גם אל האדם שמולך.
האם הוא יכול להיות מאוכזב ולקבל את הבחירה שלך? האם הוא מנסה לגרום לך להרגיש אשמה? האם הוא ממשיך ללחוץ אחרי שאמרת לא? האם את יכולה להשאיר אצלו את האכזבה שלו בלי להפוך אותה מיד למשימה שלך?
ההבחנה האחרונה חשובה במיוחד. קשר חדש אינו דורש ממך למנוע מהאדם שמולך אכזבה, כעס או תסכול. היכולת שלו להרגיש משהו שאינו נעים והיכולת שלך להישאר נאמנה לבחירה שלך יכולות להתקיים באותו קשר.
הגוף נותן מידע.ההתנהגות שלו נותנת מידע.גם ההתנהגות שלך נותנת מידע.
את לומדת לראות את שלושתם.
אם הקשר הקודם השאיר אותך עם ספק מתמשך בשיקול הדעת שלך, הרחבתי על הדרך לבנות מחדש אמון בקול הפנימי במאמר ערך עצמי אחרי קשר רעיל: איך לומדים שוב להאמין לעצמך?.
מוכר אינו בהכרח מיטיב
ייתכן שאת מכירה אהבה שצריך להתאמץ מאוד כדי לקבל אותה. אולי כבר היית בקשרים שבהם חיכית, רדפת, ניסית להבין מה האדם השני מרגיש או עבדת קשה כדי להחזיר קרבה שנעלמה.
אפשר לבדוק בסקרנות איפה כבר הכרת את התנועה הזאת. היא יכולה להיות קשורה לקשרים קודמים, למשפחה שבה גדלת או לקשר הרעיל שממנו יצאת. המטרה אינה למצוא הסבר שיקבע מדוע את בוחרת כפי שאת בוחרת, אלא להרחיב את מרחב הבחירה שלך עכשיו.
דווקא אדם יציב, זמין וברור יכול להרגיש בהתחלה פחות מסעיר. קשר שמתפתח בהדרגה עשוי לעורר ספק משום שאין בו את המתח שהתרגלת לזהות כחלק מקרבה.
המוכר אינו בהכרח מיטיב. באותה מידה, מה שחדש לך אינו בהכרח בטוח, לכן אין צורך להחליף כלל ישן בכלל חדש. צריך להכיר את האדם שנמצא מולך.
קשר חדש נבחן לאורך זמן
אחרי קשר רעיל מובן הרצון למצוא סימן שיבטיח שהפעם הכול יהיה אחרת. סימן כזה אינו קיים, אפשר לראות משהו אחר: דפוס.
איך האדם שמולי מגיב כשאני אומרת "לא"? מה קורה כשאני רוצה משהו אחר ממנו? האם הוא סקרן לגבי החוויה שלי גם כשהיא אינה מחמיאה לו? האם הוא מסוגל לשמוע שפגע בי בלי להפוך מיד את השיחה למה שאני עשיתי לו?
גם התאמה בין מילים למעשים מתבררת לאורך זמן. התנצלות מקבלת משמעות כשההתנהגות שאחריה משתנה. הבטחה לכבד גבול מקבלת משמעות כשאפשר לראות מה קורה בפעם הבאה שהגבול הזה פוגש את הרצון שלו.
כדאי לבדוק גם את עצמך. האם את אומרת את מה שאת באמת רוצה? האם את מציגה את עצמך כפי שאת, או מנסה להיות האישה שתבטיח שהוא יישאר? האם את בודקת אותו בלי סוף ובאותו זמן מסתירה ממנו חלקים משמעותיים מעצמך?
קשר חדש נבנה בין שני אנשים. השאלה אינה רק אם הוא ראוי לאמון שלך, השאלה היא גם איזו בת זוג את בוחרת להיות בתוכו. אם את רוצה להעמיק בהבחנה בין קושי זוגי לבין קשר שבו את מתחילה לאבד את עצמך, תוכלי לקרוא גם את המאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר.
להתקרב בלי להתמזג ובלי לברוח
אחרי קשר רעיל אפשר לנוע במהירות לאחד משני כיוונים. להתמסר לקשר החדש ולוותר שוב על חלקים מעצמך כדי לוודא שהאדם השני יישאר, או לשמור מרחק גדול מספיק כדי שאף אחד לא יוכל באמת לפגוע בך. בשני המצבים הפחד עדיין מחזיק חלק גדול מההגה.
מובחנות מאפשרת תנועה אחרת: להתקרב ולהישאר מחוברת לעצמי תוך כדי. אני יכולה להתרגש ממישהו ולהמשיך לפגוש חברות. לרצות לראות אותו ולשמור גם על הקצב שמתאים לי. להתאהב בלי למהר למסור לקשר החדש את כל מרכז החיים שלי.
אני יכולה גם להביא יותר מעצמי לתוך הקשר. להגיד מה אני רוצה. לומר כשמשהו מפריע לי. לא להסכים. לשאת את האפשרות שהאדם שמולי יתאכזב ממני, ועדיין לא למהר להפוך את האכזבה שלו להוכחה שעשיתי משהו לא בסדר.
זו גם תנועה של ראויות: הידיעה שהערך שלי אינו תלוי בכך שהאדם שמולי יהיה מרוצה ממני, יבחר בי או יאשר את הבחירות שלי. אני יכולה לרצות מאוד את הקשר, ובה בעת להישאר אדם נפרד בתוכו.
כשהקשר הופך למקום שממנו אני מבקשת שוב ושוב את השקט, הביטחון והערך שלי, כדאי להעמיק גם בשאלה של תלות רגשית בזוגיות. 
כך משתנה גם אחת השאלות המרכזיות של תחילת הקשר. לצד "האם הוא יבחר בי?" מופיעה שאלה נוספת: "כשאני רואה מי הוא וכשאני נשארת מי שאני, האם אני רוצה לבחור בקשר הזה?"
כמה זמן כדאי לחכות לפני שנכנסים לקשר חדש אחרי קשר רעיל?
אין מספר חודשים שמוכיח שאת מוכנה לקשר חדש. גם זמן רב מחוץ לזוגיות אינו מבטיח שהעבר לא יופיע כשמישהו חדש יתקרב.
אני מחפשת מוכנות מסוג אחר. האם יש לך מספיק יכולת להישאר נוכחת בתוך אי ודאות? להרגיש משיכה בלי למסור לה את שיקול הדעת שלך? להרגיש פחד בלי לתת גם לו להחליט במקומך?
האם את מסוגלת לומר לא ולראות מה קורה? לומר כן ולבדוק אם זה באמת כן שלך? האם יש לך אנשים, עיסוקים ומקורות משמעות שאינם תלויים רק בקשר החדש?
את אינך צריכה להגיע לקשר הבא אחרי שפתרת את עצמך. את כן יכולה להגיע אליו עם יותר נכונות לפגוש את עצמך בתוכו.
תרגול קצר: לפני שאת מחליטה מה זה אומר
בפעם הבאה שמשהו בקשר החדש מפעיל אותך, השהי לרגע את המסקנה.
שימי לב למה שקורה בגוף. איפה מופיעה התגובה? מה קורה לנשימה? איזה דחף עולה: להתקרב, לברוח, להתנצל, להסביר, לתקוף, לרצות?
עכשיו הפרידי בין שלושה דברים:
מה קרה: מה האדם שמולי עשה או אמר בפועל?
מה פירשתי: איזו משמעות נתתי למה שקרה?
מה עשיתי: איך בחרתי להגיב?
ההפרדה הזאת אינה מבטלת את הרגש. היא מאפשרת לך לראות אותו בתוך תמונה רחבה יותר.
אפשר לומר לעצמך:
"אני מרגישה משהו חזק עכשיו. אני לא חייבת לבטל אותו, ואני לא חייבת להחליט מיד מה הוא מוכיח."
ואז לתת לזמן ולעוד מפגשים לספק מידע נוסף.
את לא צריכה לבחור מושלם
אחרי קשר רעיל יכולה להופיע משימה סמויה: הפעם אני אעשה הכול נכון. אזהה מיד כל סימן, לא אתעלם מעצמי ולא אחזור על שום טעות.
זו עדיין דרך לנסות להשיג ודאות.
זוגיות אינה מציעה ודאות כזאת. אדם חדש יכול לאכזב אותך. את יכולה לטעות בקריאה שלו. את יכולה לגלות בהמשך משהו שלא ראית בהתחלה. גם בקשר טוב יהיו רגעים שבהם תיפגעי ורגעים שבהם את תפגעי.
המטרה אינה להפוך לאישה שאי אפשר עוד לפגוע בה.
האפשרות הבוגרת יותר היא להיות אישה שאינה נוטשת את עצמה כשהקשר נעשה מורכב. אישה שמסוגלת לבדוק את המציאות, לקחת אחריות על הבחירות שלה, להציב גבול כשצריך, לתקן כשהיא עצמה פוגעת ולשנות את בחירתה כשהמציאות שהיא פוגשת אינה מתאימה לה.
את לא צריכה לדעת מראש שהאדם הזה לעולם לא יפגע בך. את צריכה להיות שם כדי לראות מי הוא, ולראות גם מי את הופכת להיות כשאת איתו.
אולי זו אחת האפשרויות המשמעותיות שקשר חדש מציע אחרי קשר רעיל: לא להוכיח שהעבר מאחורייך, אלא לגלות שאת יכולה לאהוב בלי למסור לאדם אחר את האחריות להחזיק במקומך את עצמך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 16

אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים לניהול הבית?

Accepted Answer

הבית מתפקד. הילדים מגיעים לאן שצריך. מישהו זוכר לקנות חלב, מישהי משלמת את החשבונות, ואתם מתאמים מי אוסף, מי מחזיר ומי נשאר בבית כשהילד חולה. מבחוץ אתם יכולים להיראות כמו צוות מצוין. אולי אפילו אין ביניכם מריבות גדולות.
ובכל זאת, כשמגיע סוף היום ואתם סוף סוף לבד, אין לכם הרבה מה לומר זה לזו. השיחות עוסקות בעיקר במה שצריך לעשות. אתם יודעים מה חסר במקרר, אבל לא תמיד יודעים מה מעסיק את בן או בת הזוג שלכם. אתם ישנים באותה מיטה, מנהלים את אותם חיים, ואיכשהו התחושה של "אנחנו" נעשתה פחות ברורה. על השקט הזה, שלא בהכרח נראה כמו משבר ובכל זאת יכול להעיד על התרחקות רגשית, כתבתי גם ברעש לבן רגשי בזוגיות &#8211; מה מספר השקט שביניכם?
תפקוד זוגי טוב יכול להסתיר במשך הרבה זמן את מה שקורה לקשר עצמו. הבית מוחזק, הילדים מטופלים והמשימות מתבצעות, ולכן אין משבר שמכריח אתכם לעצור ולשאול מה קרה לכם בדרך. המערכת עובדת. אתם נעשיתם מצוינים בהפעלתה. השאלה היא מה קורה לזוגיות בתוכה.
בספרו The Seven Principles for Making Marriage Work, שכתב ד"ר ג'ון גוטמן יחד עם נאן סילבר, מוצגים שבעה עקרונות המבוססים על עשרות שנות מחקר עם זוגות. אני אוהבת לחזור אליהם מפני שהם מפנים את המבט לדברים מאוד יומיומיים: עד כמה אנחנו מכירים זה את זו, מעריכים, פונים, מקשיבים, מתמודדים עם מחלוקות ויוצרים משהו משותף.
אני רוצה להשתמש בהם כאן כדי לשאול שאלה פחות מנומסת:
אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים לניהול הבית?

ניווט במאמר

אתם יודעים הכול על הבית. מה אתם יודעים זה על זו?
אתם יודעים מי אוסף היום, מתי התור לרופא, כמה צריך להעביר לחוג ומי אמור לקנות אוכל בדרך הביתה. אתם מכירים את לוח הזמנים, המשימות וההרגלים של הבית. בתוך כל הידע הזה אפשר לדעת הרבה מאוד על החיים של האדם שלצידכם, והרבה פחות על מה שמעסיק אותו עכשיו.
גוטמן קורא לזה "מפות אהבה" &#8211; היכרות מתמשכת עם עולמו של בן או בת הזוג. המילה החשובה בעיניי היא מתמשכת. אחרי שנים יחד ההיכרות יכולה להפוך בקלות להנחה: אתם כבר יודעים מי האדם שמולכם, מה חשוב לו, מה מפחיד אותה, איך הוא יגיב ומה היא תגיד.
אנשים משתנים. מה שהעסיק אתכם לפני חמש שנים אינו בהכרח מה שמעסיק אתכם היום. העבודה השתנתה, הגוף השתנה, הילדים גדלו, היחסים עם ההורים השתנו, ואולי גם דברים שפעם רציתם כבר אינם הדברים שאתם רוצים עכשיו.
היכרות דורשת סקרנות, והיא דורשת גם נכונות להיראות. אתם יכולים לספר שמשהו מעסיק אתכם, לשתף ברצון חדש ולתת לאדם שחי לצדכם הזדמנות להכיר את מי שאתם היום. זוגיות ארוכה נעשית סגורה מאוד כשההיכרות מפנה את מקומה לוודאות שאתם כבר יודעים הכול זה על זו.
מתי בפעם האחרונה אמרתם משהו טוב שחשבתם זה על זו?
בתחילת קשר אנחנו מבחינים כמעט בכל דבר: בדרך שבה האדם שמולנו חושב, בהומור, בנדיבות, באופן שבו הוא רואה את העולם ובדברים הקטנים שגרמו לנו לבחור דווקא בו. אחרי שנים יחד העין נעשית מיומנת גם בדברים אחרים: מי שוב השאיר את הכלים בכיור, מי שכח את מה שביקשתם, מי לא ענה להודעה ומי הגיע מאוחר.
אחד העקרונות של גוטמן עוסק בטיפוח חיבה והערכה. גם בתוך כעס, אכזבה וביקורת אפשר להמשיך לראות שהאדם שמולכם גדול יותר מההתנהגות שמכעיסה אתכם כרגע.
אני פוגשת זוגות שיודעים לפרט היטב מה בן או בת הזוג עושים לא נכון, וכשאני שואלת מה הם מעריכים בהם, לוקח להם זמן לענות. זה רגע שאני מקשיבה לו. המבט הזוגי יכול להצטמצם במשך השנים עד שהאדם שמולנו נעשה אוסף הדברים שמפריעים לנו בו.
היכולת לראות את מה שאתם מעריכים אינה מוחקת את מה שחסר לכם. היא מחזירה לתמונה את האדם השלם שאיתו אתם חיים.
מה קורה כשאחד מכם אומר: "בוא/י רגע"?
חלק גדול מהזוגיות מתרחש ברגעים שלא נראים חשובים במיוחד: "בוא תראה משהו מצחיק", "תקשיבי מה קרה לי היום", מבט שנשלח מהצד השני של החדר, יד שנוגעת, אנחה, תמונה שרוצים להראות או סיפור קטן שאין לו שום תכלית מעשית.
גוטמן מתאר רגעים כאלה כפניות לקשר. אחד מבני הזוג שולח לשני איתות קטן: "תהיה/י איתי רגע." בתוך בית עמוס קל מאוד להחמיץ את הפניות האלה. אתם באמצע הודעה, עבודה, כלים, ילדים, חדשות או מחשבה אחרת, ואף אחד אינו פנוי בכל רגע.
מה שמצטבר לאורך זמן הוא הדפוס. כשפנייה אחר פנייה אינה נענית, בני זוג מתחילים לפנות פחות. מי שכבר כמעט לא מספר יכול עדיין לרצות מאוד בקשר, ובו בזמן לצפות פחות ופחות שמישהו יפגוש אותו שם.
ריחוק זוגי יכול להיבנות כך, בלי החלטה אחת גדולה להתרחק. עוד סיפור שלא סופר, עוד מבט שלא נענה, עוד ניסיון קטן להתקרב שנבלע בתוך היום.
האם אתם מקשיבים, או מחכים שהצד השני יבין שאתם צודקים?
את מסבירה את עצמך היטב. גם אתה. כל אחד מביא דוגמאות, מסביר את ההקשר ומנסה לגרום לשני להבין סוף סוף למה הוא רואה את הדברים כפי שהוא רואה אותם. השיחה יכולה להיות ארוכה, אינטליגנטית ואפילו רגועה, ולהישאר סגורה.
אחד משבעת העקרונות של גוטמן עוסק בקבלת השפעה מבן או בת הזוג. הקשבה כזאת משאירה אפשרות שמשהו בדברים של האדם שמולכם ייכנס פנימה ויילקח בחשבון. אתם יכולים להישאר בעמדה שלכם ובכל זאת לצאת מהשיחה כשמשהו ממה ששמעתם נמצא איתכם.
אני בודקת כאן עם זוגות דבר פשוט: האם אתם מנסים להבין זה את זו, או מחכים שהאחר יבין אתכם ויגיע למסקנה שלכם?
אפשר להקשיב שעה שלמה כשהמסקנה כבר נקבעה מראש. אתם שומעים את כל מה שנאמר, מבינים אפילו היטב את נקודת המבט של האחר, ומיד חוזרים להסביר מדוע בכל זאת אתם צודקים. הרבה מילים עברו ביניכם. מעט מאוד הצליח להיכנס.
אתם פותרים בעיה, או מנסים לפתור זה את זו?
חלק מהמחלוקות הזוגיות עוסקות בדברים מעשיים מאוד: כסף, חלוקת משימות, סדר בבית, ילדים, שעות או החלטה שצריך לקבל. גוטמן מבחין בין בעיות שאפשר לפתור לבין מחלוקות עמוקות ומתמשכות יותר.
כשבעיה מעשית חוזרת שוב ושוב, אני בודקת אם בני הזוג עדיין מדברים עליה. מתחת לוויכוח על הכלים, הכסף או שעת החזרה הביתה כבר יכול להתנהל משפט שלם על האדם שמולם: מי אנוכי, מי לא מתחשב, מי תמיד צריך לוותר ומי אחראי לכך שהזוגיות נראית כפי שהיא נראית.
בשלב הזה הבעיה המקורית כמעט נעלמת. המאבק עובר לשאלה איזו גרסה של היחסים תתקבל כאמת ומי יצטרך להכיר בכך שהוא זה שצריך להשתנות.
מריבה כזאת יכולה להימשך שנים, מפני שכבר אין בה בעיה מעשית אחת שאפשר לפתור. אם השיחות שלכם נוטות להידרדר לביקורת, זלזול, התגוננות או הסתגרות, הרחבתי על הדפוסים האלה במאמר "ארבעת פרשי האפוקליפסה בזוגיות". כאן כדאי לבדוק קודם: כשאתם מתחילים לריב, האם אתם עדיין יודעים על מה רציתם לדבר?
מה עושים עם הפערים שלא באמת נעלמים?
יש מחלוקות שאפשר לפתור, ויש הבדלים שנשארים איתכם. אחד מכם זקוק ליותר זמן לבד והשני רוצה יותר יחד. אחת אוהבת לתכנן חודשים מראש, השני מעדיף להשאיר דברים פתוחים. יש זוגות עם תפיסות שונות לגבי כסף, משפחה, פנאי, מיניות, הורות או הדרך שבה החיים אמורים להיראות.
גוטמן מתייחס למחלוקות מתמשכות כחלק מהמציאות הזוגית. בחלק מהנושאים תגיעו לפשרה, באחרים תבינו טוב יותר מה נמצא מתחת לעמדות, ויהיו גם פערים שילוו אתכם לאורך השנים.
אני חושבת שכאן נמצאת אחת האכזבות העמוקות של קשר ארוך. הסברתם היטב, ביקשתם שוב ושוב, אולי אפילו עברתם יחד דרך ארוכה, והאדם שמולכם עדיין אינו חושב, מרגיש או רוצה בדיוק כמוכם. עצם ההכרה בזה יכולה לכאוב.
בני זוג יכולים להמשיך לנהל במשך שנים את אותו ויכוח בתקווה שהפעם יגיעו סוף סוף להסכמה. אפשר גם להתחיל לברר איך אתם רוצים לחיות יחד במקום שבו ההסכמה אינה מגיעה.
זו כבר שאלה על נפרדות ואינטימיות. במאמר הפרדוקס של האינטימיות: כדי להיות קרובים, לא צריך להפוך לאחד אני מעמיקה בדיוק במקום הזה.
מה יש ביניכם חוץ מכל מה שצריך לעשות?
אפשר לבנות יחד מערכת מרשימה: בית, ילדים, משכנתה, לוח שנה משותף, ארוחות שישי, קבוצת ווטסאפ משפחתית וחופשה שנתית. כל אלה מספרים משהו על החיים שבניתם. הם עדיין לא מספרים בהכרח מי אתם כזוג בתוכם.
העיקרון השביעי של גוטמן עוסק ביצירת משמעות משותפת: טקסים, ערכים, מטרות וחוויה של "הסיפור שלנו". משמעות כזאת יכולה להימצא בקפה של יום שישי בבוקר, בבדיחה שרק שניכם מבינים, בדרך שבה אתם מציינים יום הולדת, במקום שאתם חוזרים אליו או בדבר שחשוב לכם להעביר לילדים.
אני חושבת עליה גם דרך שאלה רחבה יותר: איזה זוג אתם רוצים להיות בתוך החיים שבניתם?
התשובה אינה חייבת להיות גדולה. היא יכולה להימצא בדרך שבה אתם רוצים לדבר זה עם זו, במה שאתם רוצים לשמור ביניכם, בדברים שאתם בוחרים לעשות יחד ובערכים שאתם רוצים שהקשר שלכם יבטא. בתוך כל מה שהחיים דורשים מכם לתחזק, יש גם זוגיות שזקוקה להמשך יצירה.
אז אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים?
חיים זוגיים ארוכים כוללים תקופות שבהן התפקוד תופס כמעט את כל המקום. תינוק חדש, עבודה תובענית, מחלה, טיפול בהורים, משבר כלכלי או שנים עמוסות עם ילדים יכולים להפנות את רוב הכוחות אל החיים שמסביב לזוגיות. בתקופות כאלה התפקוד הוא לעיתים בדיוק מה שהמשפחה זקוקה לו.
אני מתעניינת במה שקורה כשהתקופה עוברת והתפקוד נשאר צורת הקשר העיקרית. אתם מסתדרים, מקבלים החלטות, עומדים במשימות ואולי גם כמעט לא רבים. מבחוץ הכול יכול להיראות יציב מאוד.
ובתוך היציבות הזאת כדאי לבדוק מי אתם זה לזו עכשיו. מה אתם יודעים, מה אתם עדיין מספרים, איפה אתם פונים, כמה אתם מאפשרים זה לזו להשפיע, מה קורה במחלוקות שלכם ומה אתם ממשיכים ליצור יחד.
השאלה אינה כמה טוב אתם מנהלים את החיים שלכם. השאלה היא מה קורה לזוגיות בתוך החיים שאתם מנהלים.
תרגיל זוגי: עשר דקות בלי לנהל שום דבר
קבעו עשר דקות שבהן הילדים, הבית, הכסף, הסידורים והמשימות של מחר נשארים מחוץ לשיחה. גם הזוגיות אינה צריכה להפוך עכשיו לפרויקט שצריך לתקן. במשך עשר דקות פנו מקום לאדם שאיתו אתם מנהלים את כל החיים האלה.
בחמש הדקות הראשונות אחד מכם מדבר והשני מקשיב. מי שמדבר משלים שלושה משפטים:

"משהו שמעסיק אותי עכשיו ואולי לא סיפרתי לך הוא&#8230;"
"משהו שאני מעריכ/ה בך בתקופה הזאת הוא&#8230;"
"משהו קטן שהייתי רוצה יותר ממנו בינינו הוא&#8230;"

מי שמקשיב יכול לשאול שאלה אחת מתוך סקרנות. את ההסברים, הפתרונות וההבטחות השאירו להמשך. אחרי חמש דקות מתחלפים.
בסיום שאלו זה את זו: "מה שמעתי ממך עכשיו שלא ידעתי, או שכבר הרבה זמן לא עצרתי לשמוע?"
שימו לב למה שקורה לכם בעשר הדקות האלה. האם קל לכם לספר? להקשיב? האם מתעורר מיד רצון להסביר, לפתור או להתגונן? גם מה שקשה לעשות בתרגיל מספר משהו על האופן שבו אתם נפגשים היום.
בתוך כל מה שאתם מנהלים, נשארתם גם אתם
להיות צוות טוב הוא הישג. זוגיות ארוכה זקוקה לשני אנשים שיודעים להחזיק יחד בית, ילדים, כסף, החלטות ואת כל מה שהחיים מביאים. היכולת לבנות ולנהל חיים משותפים היא חלק משמעותי מהקשר.
דווקא משום שהתפקוד חשוב כל כך, הוא יכול להפוך בשקט למדד העיקרי של הזוגיות. אתם יכולים להכיר היטב את לוח הזמנים זה של זו, לחלק משימות בצורה הוגנת, לקבל החלטות ולפתור את ענייני הבית, ובתוך כל היעילות הזאת להביא פחות ופחות מעצמכם אל המפגש.
וכשזה קורה, אין בהכרח אירוע אחד שאפשר להצביע עליו ולומר: כאן התרחקנו. יש חיים שלמים שממשיכים להתנהל, ושני אנשים שצריכים למצוא שוב מקום להיות בהם גם בני זוג.
החיים שבניתם יכולים לעבוד מצוין. הזוגיות שלכם זקוקה גם לכך שתמשיכו להיות בתוכם זוג.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 17

7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר

Accepted Answer

את שומעת את הדלת נפתחת וכבר מנסה להבין לפי הצעדים באיזה מצב רוח הוא חזר הביתה. את חושבת פעמיים לפני שאת אומרת מה מפריע לך, בוחרת מילים, משנה טון, דוחה שיחה שרצית לקיים. את יודעת שיש דברים שעדיף לא להעלות עכשיו.
רגע אחד כזה אינו מספר את הסיפור של מערכת היחסים. הדפוס שנוצר לאורך זמן מספר הרבה יותר: כמה מקום נשאר לך לחשוב אחרת, לרצות אחרת, להציב גבול, לטעות, להתאכזב ולהשמיע קול.
זוגיות מאפשרת קרבה עמוקה בין שני אנשים. בתוך הקרבה הזאת צריך להישאר מקום גם לחיבור שלך לעצמך. כשהמקום הזה הולך ומצטמצם, כדאי להתבונן ברצינות במה שקורה בקשר.
סימני אזהרה לזוגיות רעילה אינם נמצאים רק בהתנהגות של בן הזוג. חלקם מתגלים בשינויים שמתרחשים בך בתוך הקשר.

ניווט במאמר

מהי זוגיות רעילה?
המונח "זוגיות רעילה" נעשה נפוץ מאוד, ולעיתים משמש לתיאור כמעט כל מערכת יחסים קשה. זוגות עוברים תקופות של ריחוק, כעס, קנאה, תקשורת גרועה ופגיעות הדדיות. בני זוג אומרים דברים קשים, נסגרים בשיחה, מתגוננים ומתנהגים בדרכים שאחר כך יצטרכו לקחת עליהן אחריות. קושי זוגי, גם כשהוא כואב מאוד, אינו מעיד בפני עצמו על זוגיות רעילה.
במאמר הזה אני משתמשת במושג כדי לתאר דפוס יחסים מתמשך שבו הביטחון, החופש, תחושת הראויות או האמון של אחד מבני הזוג בעצמו הולכים ונשחקים.
הקשר הזוגי משפיע על שני האנשים שחיים בתוכו. לאורך זמן אפשר לראות אם הוא מאפשר לשניהם להישאר נוכחים ושלמים, או שאחד מהם לומד לשמור על הקשר באמצעות צמצום מתמשך של עצמו.
1. את מתחילה לפקפק במה שראית, שמעת והרגשת
שני אנשים יכולים לצאת מאותה שיחה עם זיכרונות שונים. כל אחד ראה חלק אחר, שמע טון אחר ופירש את האירוע דרך העולם הפנימי שלו. הבדל בין גרסאות הוא חלק טבעי ממערכת יחסים בין שני אנשים נפרדים.
דפוס אחר נוצר כאשר החוויה שלך מבוטלת שוב ושוב. את אומרת שנפגעת ונענית שאת רגישה מדי. את זוכרת משפט שנאמר ונאמר לך שהמצאת אותו. את מנסה לתאר אירוע והשיחה עוברת במהירות למה שלא בסדר בתפיסה שלך.
בהדרגה הספק עובר פנימה:

"אולי באמת הבנתי לא נכון."
"אולי אני מגזימה."
"אולי הבעיה היא בי."

כשהדבר חוזר לאורך זמן, האמון שלך בעצמך עלול להישחק. את כבר לא זקוקה למישהו שיערער על החוויה שלך מבחוץ, מפני שלמדת לעשות זאת בעצמך.
גזלייטינג הוא מושג שדורש דיוק בפני עצמו. מחלוקת, הכחשה או זיכרון שונה אינם בהכרח גזלייטינג. במאמר נפרד אעסוק בגזלייטינג בזוגיות ובמשפחה ובאופן שבו דפוס כזה יכול לערער את האמון של אדם בתפיסת המציאות שלו.
2. ביקורת הופכת ללעג, השפלה והקטנה
ביקורת יכולה להתקיים בתוך קשר. אפשר לכעוס על התנהגות של בן הזוג, לומר שנפגענו ולבקש שינוי. כשמדברים על מעשה מסוים, עדיין אפשר לפגוש את האדם שמאחוריו.

"מה שעשית פגע בי" מתייחס להתנהגות.
"את פשוט בלתי נסבלת" מגדיר את האדם כולו דרך ההתנהגות.

עקיצות, לעג, חיקוי מזלזל והערות חוזרות על הגוף, האינטליגנציה, ההורות, החברים או היכולת שלך להסתדר בעולם מצטברים. בשלב מסוים את כבר לא מתמודדת רק עם ביקורת על משהו שעשית. את עסוקה בהגנה על עצם הערך שלך.
ההבחנה בין תלונה על התנהגות לבין ביקורת על אישיותו של בן הזוג מופיעה גם במחקר ובעבודה של מכון גוטמן על דפוסי תקשורת זוגיים. לעג, סרקזם, חיקוי מזלזל ועמדה של עליונות מתוארים שם כביטויים של בוז, דפוס הרסני במיוחד ביחסים זוגיים.
ראויות אינה אומרת שכל מה שאני עושה ראוי; אני יכולה לטעות, לפגוע, להתנהג בדרך שאני מתחרטת עליה ולקחת אחריות. גם אז אני נשארת אדם בעל ערך. היכולת להחזיק את שתי האמיתות האלה מאפשרת תיקון. אפשר לראות את המעשה באופן מפוכח בלי להפוך אותו להגדרה של האדם כולו.
3. העולם שלך הולך ומצטמצם
שליטה אינה מופיעה תמיד כאיסור מפורש. היא יכולה להתחיל בשאלות על חברה מסוימת, בחוסר נחת כשאת יוצאת בלעדיו, בביקורת על המשפחה שלך, בתגובה קשה כשאת חוזרת מאוחר, בדרישה לדעת איפה את או בצורך להסביר מדוע את רוצה זמן לעצמך.
כל אירוע בפני עצמו יכול לקבל הסבר. ההצטברות מספרת סיפור אחר. את פוגשת פחות אנשים, נמנעת מדברים שאת אוהבת, מוותרת מראש על החלטות שיעוררו התנגדות ומשקיעה יותר אנרגיה במניעת התגובה של בן הזוג.
זוגיות קרובה כוללת התחשבות ותלות הדדית. אנחנו משנים תוכניות זה עבור זו, מתאימים את עצמנו ולעיתים גם מוותרים. מובחנות מאפשרת לי להיות קשורה אליך מאוד ולהישאר אדם שלם, בעל רצונות, קשרים, מחשבות וגבולות משלי. 
כשהמחיר של השייכות לקשר הוא ויתור הולך וגדל על הנפרדות, הקרבה עצמה מתחילה להשתנות.
4. את נדרשת שוב ושוב להוכיח שאין סיבה לחשוד בך
קנאה יכולה להופיע גם במערכות יחסים טובות. היא יכולה לבטא פחד מאובדן, פגיעה קודמת באמון או חוסר ביטחון. הרגש עצמו אינו הבעיה. האחריות על מה שאנחנו עושים איתו היא כבר עניין אחר.
כשהקנאה הופכת לחקירות, בדיקת הודעות, דרישה לדיווחים, האשמות או ניסיון לקבוע עם מי מותר לך להיות בקשר, האחריות להרגעת הפחד עוברת בהדרגה אלייך. את מצמצמת את החיים שלך כדי למנוע ממנו להרגיש את מה שקשה לו לשאת.
אפשר להבין את הפחד של בן הזוג ולהכיר בכאב שלו בלי לקחת אחריות על ויסות כל רגש שמתעורר בו.אפשר לומר: "אני מבינה שאתה מפחד. אני מוכנה לדבר איתך על הפחד הזה. אני לא מוכנה לחיות תחת חקירה."אני יכולה לראות אותך, להיות מושפעת ממך ולהתחשב בך. אני גם יכולה להישאר מחוברת לגבול שלי כאשר הוא מאכזב אותך. שתי התנועות יכולות להתקיים יחד.
5. האחריות על הקשר נשענת בעיקר עלייך
את זו שיוזמת את השיחות, מתנצלת ראשונה, מנסה להבין למה הוא התכוון, קוראת, לומדת, מציעה טיפול ומשנה שוב את הדרך שבה את מדברת. בזמן משבר את מנסה גם להרגיע אותו וגם להחזיר את הקשר למסלול.
זוגיות אינה סימטרית בכל רגע. מחלה, אובדן, עומס, משבר מקצועי או תקופה נפשית קשה יכולים לגרום לאחד מבני הזוג לשאת יותר למשך זמן מסוים. מערכת יחסים חיה אינה פנקס שבו שני הצדדים צריכים לתת בכל יום בדיוק חמישים אחוז.
לאורך זמן נדרשת יכולת של שני בני הזוג לפגוש את חלקם בדינמיקה. האחריות יכולה לנוע ביניהם. כל אחד יכול לראות את ההשפעה של התנהגותו גם כשהוא משוכנע שיש לו הסבר מצוין למה שעשה.
המשפט "פגעתי בך" אינו מחייב אותי להסכים עם כל הפרשנות שלך למה שקרה. הוא מבטא יכולת לראות שלהתנהגות שלי הייתה השפעה עלייך ולהישאר לרגע עם ההשפעה הזאת.
אדם אחד יכול לשנות את הדרך שבה הוא משתתף בדינמיקה. הוא יכול להפסיק לרדוף, להציל, להתגונן או לוותר על עצמו. את האחריות של בן הזוג להתנהגותו הוא אינו יכול לקחת במקומו.
6. כשאת מביאה גבול או פגיעה, השיחה הופכת למשפט נגדך
אפשר ללמוד הרבה על קשר ברגע שבו שני בני הזוג רוצים דברים שונים. את אומרת לא. מבקשת זמן. מספרת שנפגעת. מחזיקה בדעה אחרת. אי-הסכמה יכולה להיות מאוד לא נעימה. בן הזוג יכול להיעלב, לכעוס ולהתאכזב ממך. הגבול שלך אינו מחייב אותו לאהוב אותו, והאכזבה שלו אינה מחייבת אותך לוותר עליו. זו אחת המשימות המורכבות בתוך קשר קרוב: להישאר ביחסים גם כאשר האדם שאני אוהבת אינו נותן לי את התגובה שרציתי לקבל ממנו.
דפוס מדאיג נוצר כאשר שונות, גבול או אי הסכמה פוגשים שוב ושוב ענישה, שתיקה ממושכת, לעג, הפחדה, איום בפרידה או היפוך של השיחה כך שבסופה את מתנצלת על עצם העובדה שהעלית את הקושי. עם הזמן אפשר ללמוד שכדי לשמור על הקשר עדיף לשתוק. השקט אולי מפחית את החיכוך בין בני הזוג, ובאותו זמן מגדיל את המרחק שלך מעצמך.
7. את כבר לא מזהה את עצמך בתוך הקשר
קשרים משנים אותנו. אנחנו לומדים להתחשב, להתגמש, להתפתח ולוותר על דברים מסוימים למען חיים משותפים. עצם השינוי אינו סימן שמשהו השתבש.
הכיוון שאליו השתנית הוא מידע חשוב! אולי נעשית זהירה יותר. את חושבת זמן רב לפני כל משפט, מסבירה את עצמך עוד לפני שהתבקשת, בודקת שוב ושוב אם יש מקום לכעס שלך או עסוקה בניהול התגובה של האדם שמולך.
חלק גדול מהאנרגיה מופנה לקריאת החדר: מה מצב הרוח שלו, מה יפעיל אותו, מתי כדאי לדבר, כמה אפשר לבקש ומה יקרה אם תסרבי. כשהקשב מופנה שוב ושוב החוצה, קשה יותר לשמוע את מה שמתרחש בפנים: מי את נעשית בתוך הקשר הזה?
למה קשה לזהות קשר שפוגע בך כשאת חיה בתוכו?
מערכת יחסים אינה מורכבת רק מהרגעים שבהם קשה. יש בה היסטוריה משותפת, אהבה, ילדים, מיניות, זיכרונות טובים, תקופות של קרבה, הבטחות, תקווה ושנים של חיים שנבנו יחד.
אדם יכול להיפגע בתוך קשר ועדיין לאהוב את בן הזוג שלו. הוא יכול לראות היטב חלקים יפים באדם שפוגע בו. הסתירה הזאת היא חלק מהמורכבות האנושית של קשרים קרובים.
גם הסיפור שממנו באנו משפיע על מה שמוכר לנו. מי שלמדה בילדות לקרוא היטב את מצב הרוח של המבוגרים סביבה עשויה להגיע לבגרות עם רגישות גבוהה לשינויים באדם שמולה. מי שחוותה שייכות כמשהו שדורש התאמה עשויה להתקשות לזהות את הרגע שבו ההתאמה הופכת לוויתור מתמשך על עצמה. זו אפשרות לבדיקה, ולא הסבר אוטומטי לכל מי שנשארת בקשר פוגעני. העבר יכול לעזור להבין מדוע דרך מסוימת של השתתפות בקשר נעשתה מוכרת. בהווה אפשר לראות מה היא גובה ממני וכיצד אני רוצה לפעול עכשיו.
עבור מי שחיה ללא תמיכה יציבה ממשפחת המוצא, הזוגיות יכולה לשאת משקל נוסף של שייכות, ביטחון ותחושת בית. כתבתי על התנועה הזאת בהרחבה במאמר "בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי".
זוגיות רעילה או משבר זוגי קשה?
במשבר זוגי שני אנשים יכולים לפגוע מאוד זה בזו ועדיין לשמור על אפשרות לאחריות ולתיקון. אחד מספר שנפגע, והאחר מסוגל בשלב מסוים להתעניין במה שקרה לו. שניהם יכולים לבדוק את ההתנהגות שלהם בלי לוותר על החוויה שלהם ובלי למחוק מיד את החוויה של האחר.
בדפוס פוגעני, המרחב הזה הולך ומצטמצם. שונות, גבול ואי הסכמה הופכים שוב ושוב לזירה של שליטה, ענישה, השפלה או ערעור. האחריות נשארת באופן קבוע אצל צד אחד, או שאחד מבני הזוג נדרש לוותר על החוויה שלו כדי להחזיר שקט למערכת.
היכולת לתקן חשובה לא פחות מעוצמת הקונפליקט. זוג יכול לריב בעוצמה ועדיין להיות מסוגל לחזור, לראות את הפגיעה, לקחת אחריות ולבנות דרך אחרת. כשהאפשרות הזאת כמעט אינה קיימת, משהו עמוק יותר בדפוס היחסים דורש התייחסות.
תרגיל מיינדפולנס: לחזור לרגע אל עצמך
בחרי רגע שבו את מרגישה שאת מתחילה להיות עסוקה בתגובה של בן הזוג שלך. אולי את עומדת לומר משהו וחוששת מהתגובה שלו, אולי הוא כועס, אולי כבר התחלת להסביר את עצמך שוב ושוב.
אם את מרגישה בטוחה לעשות זאת, עצרי לכמה רגעים.
הרגישי את כפות הרגליים על הרצפה. שימי לב לנשימה כפי שהיא, בלי לנסות לשנות אותה. הפני את תשומת הלב למה שמתרחש בגוף: כיווץ בבטן, לחץ בחזה, מתח בלסת, חום בפנים, דחף לדבר מהר או רצון להיעלם מהשיחה.
תני שם למה שקורה בתוכך.

"אני מפחדת."
"אני כועסת."
"אני רוצה שהוא יבין אותי."
"אני מפחדת שהוא יתאכזב ממני."
"אני רוצה להגיד לא."

אין צורך להכריע אם הרגש מוצדק או לשכנע את עצמך להרגיש אחרת. הכירי במה שנמצא שם.
עכשיו הפרידי לרגע בין שני אנשים:

מה קורה לו עכשיו?
ומה קורה לי עכשיו?

את יכולה לראות שהוא כועס ולהרגיש את הכעס שלו בחדר. את יכולה להבין שהוא נפגע. לצד זה, את יכולה להבחין במה שאת מרגישה, במה שאת רוצה ובמה שחשוב לך.
לפני שאת מגיבה, שאלי את עצמך: "אם אני לא צריכה כרגע להרגיע אותו או לשכנע אותו, מה נכון לי לומר או לעשות?"
אין צורך למצוא תשובה מושלמת. אולי תאמרי משפט אחד, אולי תיקחי זמן לחשוב. אולי תרצי להמשיך את השיחה, ואולי תבחרי לעצור אותה.
המטרה אינה להתרחק מבן הזוג שלך אלא להישאר בנוכחות גם איתו וגם עם עצמך.
כשיש פחד, שליטה או סכנה
יש מצבים שבהם העבודה הזוגית אינה יכולה להתחיל מבדיקת האופן שבו שני בני הזוג משתתפים בדינמיקה. פחד ממשי מבן הזוג, איומים, אלימות, כפייה, מעקב או סכנה לך או לילדים דורשים התייחסות לביטחון וקבלת סיוע מקצועי מתאים. גם הצבת גבול אינה תרגיל שנועד לבדוק כיצד אדם שאת חוששת ממנו יגיב.
האחריות האישית שלנו בתוך קשר אינה מחלקת אחריות שווה על אלימות, כפייה או התנהגות פוגענית. כל אדם אחראי להתנהגותו.
בישראל אפשר למצוא מידע, סימני זיהוי ודרכי פנייה לעזרה בעמוד אלימות במשפחה: זיהוי וקבלת עזרה של משרד הבריאות. במקרה של סכנה מיידית יש לפנות למשטרה; משרד הבריאות מפנה גם למוקד הרווחה 118 לקבלת מידע וסיוע.
מובחנות מאפשרת לראות את המציאות, להכיר בחוויה שלך ובאחריות שלך ולפעול מתוך קשר לעצמך.
האם יש בקשר הזה מקום גם לך?
אפשר להשקיע הרבה אנרגיה בניסיון להבין אם האדם שמולי הוא "רעיל". המילה יכולה לעזור לתת שם לחוויה ולמצוא מידע, והיא אינה יכולה לספר לבדה את הסיפור של מערכת היחסים.
היחסים שלך עם עצמך מספרים חלק נוסף מהסיפור. שימי לב לאישה שהיית כשנכנסת לקשר ולאישה שאת בתוכו היום. ליכולת שלך לדעת מה את מרגישה גם כשהאדם שמולך רואה את הדברים אחרת. ליכולת להישאר קרובה בלי לוותר על הנפרדות שלך, ולהחזיק גבול גם כשהוא מעורר אכזבה.
זוגיות טובה זקוקה למקום לשניים, האם יש בקשר הזה מקום גם לך?
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 18

למה אנחנו מדברים כל כך הרבה ועדיין לא מצליחים להבין זה את זו?

Accepted Answer

אפשר לנהל שיחה של שעה ולצאת ממנה בתחושה שלא דיברתם בכלל. הסברת למה נפגעת, בן הזוג הסביר למה לא התכוון, ניסית לדייק את מה שאמרת והוא חזר שוב על מה שקרה מבחינתו. שניכם דיברתם, ובסוף כל אחד נשאר עם אותה תחושה: האדם שאני הכי רוצה שיבין אותי לא באמת מבין.
זוגות שמגיעים אליי אומרים הרבה פעמים שיש להם "בעיית תקשורת". כשאני מקשיבה להם, אני מגלה שלרובם דווקא לא חסרות מילים. הם יודעים להסביר, לנמק, להביא דוגמאות ולספר מה קרה, ולעיתים הם כבר ניהלו את אותה שיחה עשרות פעמים. בשלב מסוים אני מתחילה לבדוק אפשרות אחרת: אולי הקושי בתקשורת הזוגית כבר אינו למצוא את המילים הנכונות, אלא לפגוש את מה שהשיחה מגלה.

ניווט במאמר

אנחנו שומעים גם את מה שלא נאמר
נניח שאת אומרת לבן הזוג שלך: "אני צריכה שתהיה יותר איתי." את יודעת למה התכוונת. עבר עלייך שבוע עמוס, את מתגעגעת אליו ואת מרגישה שאתם עסוקים מאוד בבית ובילדים וכמעט לא נשאר לכם זמן יחד. הוא יכול לשמוע באותו משפט משהו אחר לגמרי: "שוב אתה לא מספיק."
מכאן השיחה יכולה להתפתח במהירות. את מנסה להסביר שאת מבקשת קרבה, והוא מסביר כמה הוא עושה וכמה הוא נמצא. ככל שהוא מסביר, את מרגישה פחות מובנת, וככל שאת מנסה לגרום לו להבין את הכאב שלך, הוא שומע עוד ביקורת. בתוך כמה דקות כבר אינכם מדברים רק על הגעגוע שלך, אלא על השאלה מי מכם מתאר נכון את מה שקורה ביניכם.
זה אחד המקומות שבהם תקשורת זוגית מסתבכת. את רוצה שהוא יכיר בכך שנפגעת, והוא רוצה שתכירי בכך שלא התכוון לפגוע. את חוששת שהכרה בכוונה שלו תבטל את הפגיעה שלך, והוא חושש שהכרה בפגיעה שלך תהפוך אותו לאדם שפגע בך בכוונה. כל אחד מכם מגן עכשיו גם על החוויה שלו וגם על האופן שבו הוא רוצה להיתפס בעיני האחר.
אפשר להחזיק את שתי החוויות האלה באותה שיחה. הוא לא התכוון לפגוע בך ואת נפגעת. הכוונה שלו חשובה, והחוויה שלך חשובה. הקושי מתחיל כשאחת מהן צריכה למחוק את השנייה כדי שמישהו יוכל להרגיש שהמציאות שלו קיבלה מקום.
איך שיחה מתחילה משנה את מה שיקרה בתוכה
יש הבדל גדול בין "אתה אף פעם לא נמצא איתי" לבין "אני מתגעגעת אליך. חסר לי זמן שבו אנחנו באמת יחד." בשני המשפטים יכול להיות אותו כאב, אך הראשון כבר כולל מסקנה על בן הזוג ועל האופן שבו הוא מתנהל בקשר. השני מספר משהו עלייך ועל מה שאת מבקשת ממנו.
כשאנחנו פגועים, קל מאוד לעבור מתיאור החוויה שלנו להגדרה של האדם שמולנו. "אתה אדיש", "את ביקורתית", "אתה אף פעם לא מקשיב", "את תמיד חייבת להיות צודקת". ברגע הזה השיחה כבר אינה עוסקת רק במה שקרה. בן הזוג נדרש עכשיו לקבל את התיאור שנתתם לו על עצמו או להתגונן מפניו.
יש כאן גם פיתוי שכדאי לזהות. כל עוד הבעיה נמצאת באופי של בן הזוג, אפשר להמשיך לעסוק בו. הרבה יותר חשוף לומר מה קרה לכם, מה חשוב לכם ומה אתם מבקשים. ועוד יותר קשה להביא את הבקשה הזאת בלי לדעת איזו תשובה תקבלו.
אני מציעה לקחת אחריות על החלק שלכם בשיחה: לתאר את מה שקרה, לתת שם לחוויה שלכם ולומר באופן ברור מה אתם מבקשים. אחר כך מגיע החלק שאנשים נוטים לשכוח כשהם מדברים על תקשורת זוגית &#8211; להפסיק להסביר ולהקשיב לתשובה.
תקשורת זוגית מתרחשת גם בלי מילים
אפשר לומר "הכול בסדר" כשהפנים אומרות משהו אחר לגמרי, לומר "אני מקשיבה" בזמן שהעיניים בטלפון, או לענות "בסדר" בטון שמבהיר היטב ששום דבר אינו בסדר. בני זוג קוראים זה את זו כל הזמן. הם קוראים את הפנים, הטון, המרחק, קשר העין, השתיקה, המגע והתנועה של הגוף.
הקושי מתחיל כשאנחנו עוברים בלי לשים לב ממה שראינו למה שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים. שתיקה יכולה להרגיש כמו ניתוק, מבט הצידה יכול להתפרש כחוסר עניין, והתרחקות פיזית יכולה לעורר תחושה שבן הזוג כבר אינו רוצה להיות בשיחה. התחושה שהתעוררה בכם אמיתית. היא עדיין אינה הוכחה למה שמתרחש בתוכו.
לכן יש הבדל בין לומר "אתה שוב נסגר" לבין "כשאתה שותק ומסתכל הצידה אני מרגישה שאתה מתרחק ממני. מה קורה לך עכשיו?" במשפט הראשון כבר קבעת מה מתרחש אצל בן הזוג. במשפט השני הבאת את מה שראית ואת מה שהתעורר בך, והשארת מקום לגלות את החוויה שלו.
ההבחנה הזאת דורשת אחריות. קל מאוד להפוך תחושה לידיעה: "אני מרגישה לא אהובה" הופך ל-"אתה לא אוהב אותי", ו-"אני מרגישה לא חשובה כרגע" הופך ל-"אני לא חשובה לך". ככל שההבחנה בין השניים נשמרת, אפשר לתת תוקף מלא למה שאתם מרגישים בלי לקבוע עבור בן הזוג מה הוא מרגיש, חושב או מתכוון.
להקשיב בלי להפוך כל דבר שנאמר עליכם למשפט על הערך שלכם
בן הזוג אומר לך: "אני מרגיש שאני לבד עם כל מה שקשור לבית." עוד לפני שסיים את המשפט, יכולות לעלות בך עשרות תשובות: "זה בכלל לא נכון", "גם אני עושה המון", "אתמול בדיוק טיפלתי בזה", "למה אתה אף פעם לא רואה את מה שאני כן עושה?" מבחינתך אלה טענות ענייניות, אך מתחתיהן יכולה להתנהל שיחה אחרת לגמרי: אם הוא מרגיש לבד, מה זה אומר עלייך?
זה המקום שבו התקשורת ביניכם פוגשת את מושג הראויות. כשהערך שלך כבת זוג מתערער בכל פעם שבן הזוג מאוכזב ממך, האכזבה שלו עלולה להישמע כמו כתב אישום. קשה לבדוק ביושר את מה שהוא אומר כשעוד לפני שבדקת את חלקך, את כבר עסוקה בהגנה על עצמך מפני האפשרות שאת בת זוג "לא טובה".
ראויות מאפשרת עמדה יציבה יותר. את יכולה לשמוע שהוא מאוכזב ממך בלי להסיק מכך מי את. את יכולה לגלות שהוא צודק בחלק מהדברים, לקחת אחריות על משהו שעשית ואפילו להכיר בכך שפגעת בו, בלי שהטעות תהפוך להגדרה של הערך שלך כאדם.
אני רוצה לדייק כאן נקודה חשובה: ראויות אינה פטור מאחריות. אדם יכול להתנהג באופן פוגע ועדיין להיות אדם ראוי, והראויות שלו אינה הופכת את ההתנהגות לראויה. דווקא כשאינכם צריכים להוכיח לעצמכם ולבן הזוג שאתם תמיד בסדר, אתם פנויים יותר לראות גם את המקומות שבהם אינכם בסדר ולקחת אחריות עליהם.
פגיעות מתחילה במקום שבו מפסיקים לדבר רק על האחר
אנחנו מדברים הרבה על שיתוף רגשי בזוגיות, אך גם שימוש בשמות של רגשות יכול להשאיר את האדם שמולכם רחוק מאוד מכם. אפשר לומר "אני כועסת" ולהמשיך במשך עשרים דקות להסביר מה בן הזוג עושה לא נכון. הכעס אמיתי וראוי למקום משלו, ולצדו יכולים להיות גם עלבון, פחד, בדידות, געגוע או כמיהה שעדיין לא קיבלו מילים.
יש הבדל בחוויה בין "אתה אף פעם לא רואה אותי" לבין "אני רוצה שתראה אותי". במשפט הראשון את מדברת בעיקר על מה שחסר לך אצל האדם שמולך. במשפט השני את חושפת משהו שאת רוצה ממנו, וברגע שחשפת רצון נפתחה גם האפשרות שהוא לא יוכל או לא ירצה להיענות לו כפי שקיווית.
שם נמצאת הפגיעות. את אומרת "אני מתגעגעת אליך", "נפגעתי", "אני מפחדת שאני כבר לא חשובה לך", "אני צריכה אותך", ונותנת לאדם שמולך לפגוש משהו אמיתי בך. אין לך שליטה מלאה במה שיעשה עם מה שפגש.
זו אחת הסיבות שביקורת יכולה להרגיש בטוחה יותר מפגיעות. בביקורת את מחזיקה עמדה לגבי האחר. בפגיעות את מביאה משהו משלך ומסתכנת בתשובה שלא רצית לקבל.
למה ריבים זוגיים הופכים למאבק על הקשר
מי היה אמור להוציא את הילד מהחוג, למה לא הודעת שתאחר, כמה כסף הוצאתם החודש, אצל מי תהיו בחג או למה הטלפון היה ביד בזמן שאחד מכם דיבר. אלה נושאים אמיתיים שצריך לדבר עליהם. בתוך דקות הם יכולים לקבל משמעות נוספת: "אני לא חשובה לך", "את לא סומכת עליי", "כל האחריות שוב עליי", "שום דבר שאני עושה לא מספיק לך".
עכשיו כל אחד מכם מגיב גם לאירוע וגם למשמעות שהוא מייחס לו. מכאן הדרך לביקורת, התגוננות, זלזול או נסיגה יכולה להיות קצרה. וכשהדפוס כבר השתלט על השיחה, עוד טיעון טוב בדרך כלל רק נותן לו חומר נוסף.
אפשר לעצור ולומר: "יצאנו מהשיחה שרצינו שתהיה לנו. אני רוצה לנסות שוב." אפשר גם לזהות את החלק שלכם בזמן אמת: "אני שומעת שאני כבר תוקפת אותך. אני רוצה לומר את זה אחרת." תיקון כזה אינו מוחק את הקונפליקט. הוא מחזיר לכל אחד מכם אחריות על האופן שבו הוא משתתף בו.
וכאן כדאי להיזהר מעוד מלכודת. ברגע שלמדתם לזהות דפוסים זוגיים, קל מאוד להפוך גם אותם לכלי נגד בן הזוג: "את מתגוננת", "אתה נסגר", "את מזלזלת". האחריות שלכם אינה לקחת על עצמכם את ההתנהגות של בן הזוג או את הסיבות לה. היא לבדוק מה אתם עושים מול מה שקורה עכשיו, ומהי התגובה שאתם רוצים לבחור.
כשהגוף כבר אינו פנוי לשיחה
זוגות רבים מנסים לפתור את הקונפליקט דווקא כשהיכולת שלהם לנהל אותו הולכת ונעלמת. הלב דופק, הגוף דרוך, הקול עולה, המחשבה מצטמצמת וכל משפט נשמע מאיים יותר. אחד ממשיך לדבר משום שהוא מרגיש שחייבים להגיע לפתרון עכשיו, והשני נסגר או מנסה לצאת מהשיחה.
במצב של הצפה, הפסקה יכולה לאפשר למערכת להירגע ולשיחה להימשך מאוחר יותר. אפשר לומר: "אני מוצפת עכשיו ולא מצליחה להקשיב לך כמו שאני רוצה. אני צריכה חצי שעה, ובשמונה וחצי נחזור לדבר." הזמן המוגדר חשוב משום שהוא מבחין בין הפסקה שמטרתה ויסות לבין התרחקות שמשאירה את בן הזוג בלי לדעת מתי ואם השיחה תתחדש.
אני מציעה לבדוק גם מה אתם עושים בזמן ההפסקה. אם במשך חצי שעה אתם ממשיכים לנהל את המריבה בראש, בונים את כתב ההגנה שלכם ומכינים את הטיעון שיכריע את השיחה, הגוף נשאר בתוך אותו מאבק. הפסקה מועילה כשהיא מאפשרת לעוררות לרדת ולהחזיר את היכולת להיות שוב בנוכחותו של אדם אחר.
כשכל שיחה משמעותית נעצרת באותו מקום ואינה מתחדשת, כדאי לבדוק אם לצד ההצפה נוצר גם דפוס של הימנעות מהנושא. אין צורך להניח שמדובר בהתחמקות מכוונת. עדיין חשוב לראות את ההשפעה שיש לדפוס הזה על הקשר: אחד מבני הזוג מצליח לצאת מהשיחה, והנושא שמטריד את האחר נשאר שוב ללא מענה. מי שמבקש לעצור את השיחה נושא גם באחריות לחזור אליה.
יכול להיות שבן הזוג הבין אתכם מצוין
אחת ההנחות העקשניות ביותר בשיחות זוגיות היא שאם בן הזוג באמת יבין, הוא יגיע למסקנה שלנו. לכן אנחנו מסבירים שוב, מביאים עוד דוגמה, מדייקים את הניסוח וחוזרים לאירועים קודמים. אחרי שעה אנחנו אומרים בתסכול: "אתה פשוט לא מבין אותי."
יכול להיות שהוא דווקא הבין היטב. הוא מבין כמה חשוב לך לבלות את החג עם המשפחה שלך ועדיין אינו רוצה לנסוע. היא מבינה כמה אתה זקוק לזמן לבד ועדיין חושבת שהזוגיות שלכם מקבלת מעט מדי זמן. שניכם שמעתם זה את זו, והפער נשאר.
הרגע הזה קשה מפני שאי אפשר עוד לפתור אותו באמצעות ניסוח מוצלח יותר. כל עוד הבעיה היא "תקשורת", אפשר להאמין שעוד שיחה תביא אתכם בסופו של דבר לאותו מקום. כשמתברר שהאדם שמולכם מבין אתכם ורוצה משהו אחר, אתם נדרשים לפגוש את הנפרדות שלו.
מובחנות בזוגיות מקבלת כאן משמעות מאוד מעשית. אתם יכולים להיות מושפעים מבן הזוג בלי להיבלע בעמדה שלו, ולהחזיק ברצון שלכם בלי לדרוש ממנו לאמץ אותו כדי שתוכלו להחזיק בו. אפשר להבין אדם היטב ולהישאר במחלוקת איתו. השאלה עכשיו היא כבר לא רק אם הבנתם זה את זו, אלא אם אתם מסוגלים להישאר במגע גם כשההבנה אינה מעלימה את ההבדל.
"בעיית תקשורת" יכולה להפוך לדרך לא לפגוש את התשובה
יש זוגות שמנהלים את אותה שיחה במשך שנים. הם משנים את המילים, את הטון ואת העיתוי, הולכים לטיפול, לומדים כלים וחוזרים שוב אל אותו נושא. כל עוד הם מגדירים את הבעיה כתקשורת, נשארת תקווה שהניסוח הנכון יביא סוף סוף לתשובה אחרת.
וכאן אני רוצה להיות נחרצת. בן הזוג שלכם אינו חייב להסכים איתכם כדי להוכיח שהוא הבין אתכם. הוא אינו חייב להשתנות כדי להוכיח שאכפת לו מכם. באותה מידה, אתם אינכם חייבים לקבל כל בחירה שלו בשם ההבנה, ההכלה או האהבה.
אפשר לבקש, להשפיע, להתעקש על שיחה, לכעוס ולהבהיר עד כמה הדבר חשוב לכם. אפשר גם להציב גבול מול משהו שאינכם מוכנים לחיות איתו. כשתשובה חוזרת ונשארת עקבית לאורך זמן, כדאי להתייחס אליה כאל מידע על העמדה של האדם שמולכם ועל מה שהוא רוצה או מוכן לתת כרגע בתוך הקשר.
יש נקודה שבה המשך ההסבר מפסיק לשרת הבנה ומתחיל לדחות את המפגש עם המציאות. אמרתם מה חשוב לכם, הקשבתם לתשובה, ניסיתם שוב והתשובה נשארה אותה תשובה. השאלה הבאה כבר אינה איך לגרום לבן הזוג להבין. השאלה היא מה אתם עושים עם מה שכבר הבנתם.
תקשורת זוגית טובה אינה מבטיחה פתרון
אפשר לנהל שיחה עמוקה, כנה ומכבדת ולגלות בסופה פער שאין לכם כרגע דרך לפתור. אחד רוצה ילד נוסף והשני לא. אחת רוצה לעבור לחו"ל והשני רוצה להישאר. אחד מבקש סוג מסוים של קרבה והשנייה אינה רוצה או אינה יכולה לתת אותו.
השיחה יכולה דווקא להצליח ולחשוף פער ממשי שלא הצלחתם לראות קודם. עכשיו אתם יודעים טוב יותר מה כל אחד מכם רוצה, מה חשוב לו ומה נמצא ביניכם. הידיעה הזאת יכולה להיות מכאיבה מאוד, והיא גם מאפשרת להפסיק להיאבק בבעיה שאולי כבר אינה בעיית ניסוח.
גם כאן ראויות ומובחנות חשובות. אתם יכולים להתאכזב מבן הזוג בלי להפוך אותו לאדם רע, ולהכיר בכך שהבחירה שלו שייכת לו בלי להסיק שאתם חייבים לחיות איתה. הוא אחראי לבחירות שלו. אתם אחראים למה שתעשו מולן.
יש פערים שאפשר לשאת, פערים שאפשר לנהל סביבם משא ומתן, ופערים שמחייבים את בני הזוג לשאול שאלות קשות יותר על החיים המשותפים שלהם. תקשורת אינה מבטיחה שתימצא פשרה בכל אחד מהם. היא מאפשרת לראות בצורה בהירה יותר עם מה אתם מתמודדים.
תרגיל זוגי: מה באמת ניסיתי להשיג בשיחה?
בחרו שיחה שחוזרת ביניכם ושאתם כבר מכירים כמעט בעל פה. כל אחד מכם יכתוב לעצמו מה רצה שבן הזוג יבין עליו, ומה שמע בפועל מהאדם שמולו. נסו להפריד בין המילים שנאמרו לבין המשמעות שנתתם להן.
אחר כך בדקו מה קרה לכם מול התשובה. האם התגוננתם, תקפתם, התרחקתם, הסברתם שוב, ניסיתם לגרום לבן הזוג להרגיש אשם או ויתרתם על עצמכם כדי לסיים את המתח? שימו לב גם לגוף: מה קרה לנשימה, ללסת, לבטן או לדחף לקום ולצאת כשהבנתם שהשיחה אינה הולכת למקום שקיוויתם.
עכשיו שאלו את עצמכם שאלה אחת: האם רציתי שבן הזוג יבין אותי, או שהייתי זקוקה לכך שיסכים איתי?
אל תמהרו לענות. יכול להיות שבחלק מהשיחות אתם מבקשים הבנה, באחרות אתם מבקשים שינוי, ובחלקן אתם כבר יודעים מה התשובה של בן הזוג ומתקשים לשאת אותה. אלה מצבים שונים, וכדאי לדעת באיזה מהם אתם נמצאים לפני שאתם פותחים שוב את אותה שיחה.
אחר כך שתפו זה את זו. מי שמקשיב יכול להתחיל במשפט: "עכשיו אני מבינ/ה שזה מה ששמעת ממני." לפני שאתם מתקנים את הפרשנות של בן הזוג, נסו להבין כיצד הדברים שלכם הגיעו אליו. אחר כך תוכלו לספר מה התכוונתם לומר ומה שמעתם בחזרה.
להבין אותך ולהישאר אני
אפשר ללמוד לדבר ברור יותר, להקשיב טוב יותר, לזהות פרשנות לפני שהופכים אותה לעובדה ולעצור שיחה כשהגוף כבר אינו מסוגל לשאת אותה. כל אלה חשובים. האתגר העמוק יותר מתגלה כשעשיתם את כל אלה והאדם שמולכם עדיין נשאר אדם אחר.
הוא רואה את האירוע אחרת, רוצה משהו אחר, מאוכזב מכם, מסרב לבקשה שלכם או מבקש מכם דבר שאינכם רוצים לתת. זוגיות אינה מבטלת את הנפרדות הזאת. היא מכניסה אותה הביתה.
אני חושבת ששם נבחנת היכולת להיות בקשר: לומר מי אתם בלי להפוך את הדברים לנשק, לשמוע מי האדם שמולכם בלי למחוק את עצמכם, ולהכיר בכך שאהבה אינה מבטיחה ששני אנשים ירצו תמיד את אותו הדבר. אפשר להיות קרובים מאוד ועדיין להישאר שני אנשים, עם שתי חוויות, שני רצונות ושתי תשובות שלא תמיד ייפגשו.
יכול להיות שהשיחה כבר הצליחה. בן הזוג שמע אתכם, ואתם שמעתם אותו. עכשיו נשארת השאלה הקשה יותר: מה תעשו עם מה ששמעתם?
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 19

איך לשמור על עצמך בזוגיות ולהעמיק את הקשר - המדריך השלם למובחנות בזוגיות

Accepted Answer

"אני יודעת מה אני רוצה, עד שהוא מתנגד." "אני אומרת כן כדי שלא נריב, ואחר כך כועסת עליו שוויתרתי." "כשהיא נפגעת ממני אני מיד מתחיל להסביר את עצמי." "אני צריכה שהוא יבין אותי. כל עוד הוא לא מבין, אני לא מצליחה להרפות מהשיחה."
כל אחד מהמשפטים האלה מספר משהו על מובחנות בזוגיות. אנשים שומעים "לשמור על עצמי בתוך הזוגיות" וחושבים שמדובר בעצמאות, בהצבת גבולות או ביכולת לעמוד על שלי. מובחנות בזוגיות עוסקת בשאלה מורכבת יותר: מה קורה לי מול אדם שאני אוהבת, שדעתו עליי חשובה לי, כשהוא אינו חושב כמוני, אינו רוצה את מה שאני רוצה או מאוכזב ממני? האם אני יכולה להחזיק את עצמי בנוכחותך גם כשמה שקורה בינינו מפעיל עליי לחץ להשתנות, לוותר, לשכנע או להתרחק, ובאותו זמן להמשיך לראות גם אותך?

ניווט במאמר

מהי מובחנות בזוגיות?
מובחנות היא היכולת להחזיק תחושת עצמי ברורה בתוך קשר רגשי משמעותי. לדעת מה אני חושבת, מרגישה, רוצה ובוחרת, תוך יכולת לראות את האדם שמולי כאדם נפרד, שגם לו יש עולם פנימי, רצונות ועמדות משלו. מובחנות אינה מבטלת את התלות ההדדית שיש בזוגיות. בני זוג משפיעים זה על זו, זקוקים זה לזו, נפגעים זה מזו ומקבלים החלטות שמשפיעות על חיי שניהם.
המושג Differentiation of Self מזוהה עם עבודתו של הפסיכיאטר מאריי בואן, מפתח תיאוריית המערכות המשפחתיות. The Bowen Center for the Study of the Family מתאר מובחנות כיכולת להחזיק חשיבה ועמדה ברורות גם מול לחץ רגשי, קונפליקט, ביקורת או דחייה, בלי להיכנע אוטומטית ללחץ של האחר ובלי לנסות לכפות עליו להשתנות. בתוך זוגיות, השאלה המעניינת היא מה קורה לעצמי שלי בתוך כל ההשפעה ההדדית הזאת. כשאני מובחנת יותר, אני מסוגלת להקשיב לך, לבדוק את עצמי ואפילו לשנות את דעתי, ועדיין לחוות את ההחלטה כהחלטה שלי.
מובחנות מתגלה תחת לחץ
קל יחסית להחזיק עמדה כשהאדם שמולי מסכים איתי. המבחן נעשה משמעותי יותר כשהעמדה שלי מעוררת בו תגובה. את רוצה יותר זמן ביחד והוא רוצה יותר זמן לעצמו; אתה רוצה להוציא כסף והיא רוצה לחסוך; אחד רוצה יותר קרבה מינית והשני פחות; את רוצה להציב גבול למשפחה המורחבת והוא חושב אחרת. דווקא במקומות שבהם הרצונות שלנו נפגשים ולא מתיישבים זה עם זה, אפשר לראות מה קורה למובחנות שלנו.
הפער בינינו יוצר לחץ. אני יכולה להתחיל לשכנע אותך עד שתראה את הדברים כמוני, לוותר כדי שלא תכעס, להתרחק או להתקשח. אני יכולה גם לתת לרצון שלך משמעות גדולה יותר ממה שנאמר בפועל: אם אתה רוצה משהו אחר ממני, אולי לא אכפת לך ממני מספיק. מובחנות מאפשרת לי לזהות מה קורה לי תחת הלחץ הזה, להישאר מחוברת לעצמי מספיק כדי לבחור את העמדה וההתנהגות שלי, ובו בזמן להישאר במגע עם האדם שמולי.
איך נראית מובחנות נמוכה בזוגיות?
מובחנות אינה תכונה שיש לנו או שאין לנו. לכולנו יש מצבים שבהם קל לנו יותר להחזיק את עצמנו ומצבים שבהם אנחנו נעשים תגובתיים מאוד. כשקשה לי להחזיק את עצמי, התגובה של בן הזוג מתחילה לנהל אותי. אם אתה כועס עליי, אני מיד מרגישה שאני צריכה לתקן משהו; אם את לא מסכימה איתי, אני חייב לגרום לך להבין; אם אתה מתרחק, אני רודפת אחריך כדי להחזיר את הקרבה; ואם את מבקרת אותי, אני עסוק מיד בהתגוננות ובהוכחה שאת טועה.
התגובה יכולה לנוע גם לכיוון ההפוך: להיסגר, להתרחק, להפסיק להקשיב או להחזיק בעמדה באופן נוקשה כדי לצמצם את ההשפעה של האדם שמולי. בשני הכיוונים אני נעשית תגובתית יותר ופחות חופשייה לבחור. במקום לשאול את עצמי מה אני חושבת, מה חשוב לי וכיצד אני רוצה לפעול, אני עסוקה במה שצריך לקרות אצלך כדי שאוכל להירגע. המוקד עובר בהדרגה מהעמדה שלי לניסיון לנהל את התגובה שלך.
מובחנות אינה לעמוד על שלי
קל לטעות ולחשוב שאדם מובחן הוא אדם שיודע מה הוא רוצה ואינו זז מעמדתו. משפטים כמו "ככה אני", "זה הגבול שלי" או "זו הבחירה שלי" יכולים לבטא עמדה ברורה, והם יכולים להיות גם דרך להימנע ממפגש. אדם שמסרב להיות מושפע מבן הזוג אינו בהכרח מובחן יותר. לעיתים הנוקשות עצמה היא תגובה ללחץ שנוצר בקשר.
היכולת להיות מושפעת היא חלק ממובחנות. אני יכולה להקשיב לך ולגלות שלא ראיתי משהו, להשתכנע, להתגמש או לוותר משום שהקשר איתך חשוב לי. השאלה היא מאיזה מקום השתניתי: האם בחנתי את מה שאמרת ובחרתי אחרת, או שהייתי חייבת לשנות את עמדתי כדי להפחית את הלחץ בינינו? גם הישארות בעמדה אינה מעידה כשלעצמה על מובחנות, אם הדרך היחידה שבה אני יכולה לעמוד על שלי היא להפסיק להקשיב לך, להקטין אותך או להתנתק ממך.
מובחנות ואחריות
אחד המקומות החשובים בעיניי בהבנת מובחנות הוא האחריות. אם אמרתי "כן" כשבעצם רציתי לומר "לא", ייתכן ששילמתי מחיר אמיתי על הוויתור שלי. לצד הכאב חשוב שאוכל לראות שגם אני הייתי שותפה ליצירת המצב. בן הזוג אינו יכול להיות אחראי ל"לא" שלא אמרתי.
אותה עמדה נדרשת ממני כשאני פוגעת. העובדה שהייתה לי זכות לבחור אינה פוטרת אותי מלראות כיצד פעלתי ומה הייתה ההשפעה של הפעולה שלי על האדם שאיתי. אני יכולה לשאול את עצמי אם הייתי ישרה, אם התנהלתי בכבוד ואם יש משהו בהתנהגות שלי שאני רוצה לתקן. מובחנות מאפשרת לי לקחת אחריות בלי להפוך כל טעות להוכחה שמשהו בי פגום, ולהכיר בכאב של בן הזוג בלי לקחת אחריות על כל מה שהוא מרגיש.
במקום להיתקע בשאלה מי אשם, אני יכולה לשאול: מה מתוך מה שקורה בינינו שייך לי? ההבחנה הזאת מחזירה אליי את החלק שעליו יש לי השפעה, בלי לקחת מבן הזוג את האחריות על החלק שלו. הרחבתי על ההבחנה בין מה ששייך לי, מה ששייך לבן הזוג ומה שקורה בתוך המערכת הזוגית במאמר "סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד?".
מובחנות וראויות
קשה להחזיק את עצמי כשהערך שלי תלוי באופן שבו בן הזוג רואה אותי. אם כדי לדעת שאני בת זוג טובה אני זקוקה לכך שתהיה מרוצה ממני, האכזבה שלך אינה נשארת רק אכזבה. היא עלולה להפוך לאיום על האופן שבו אני תופסת את עצמי. אז אני מסבירה, מתגוננת, תוקפת בחזרה או מוותרת במהירות, וחלק מהמאבק בינינו כבר אינו על הנושא שעליו אנחנו מדברים.
ככל שהערך שלי מוחזק יותר בתוכי, מתפנה בי יותר מקום לבדוק את עצמי. אני יכולה לגלות שטעיתי בלי להפוך לטעות, לשמוע את הטענה שלך ברצינות ולהגיע גם למסקנה שאינני מסכימה איתה. ראויות אינה פוטרת אותי מאחריות; היא מאפשרת לי לקחת אחריות בלי שהערך שלי יהיה תלוי בתוצאה של השיחה. על הקשר שבין ערך פנימי לבין היכולת להישאר נוכחים בתוך מערכת יחסים הרחבתי גם בעמוד "ראויות".
לשאת את האכזבה של בן הזוג
נניח שאת רוצה לנסוע לסוף שבוע עם חברות ובן הזוג שלך מאוכזב. אם קשה לך לשאת את האכזבה שלו, את עשויה לוותר מיד. את יכולה גם לנוע לקצה השני ולהחליט שהרגשות שלו הם עניינו בלבד. מובחנות מאפשרת לך להישאר מולו, להקשיב למה שחשוב לו, לתת לדברים שלו להשפיע עלייך ולבדוק את עצמך.
אולי תחליטי לנסוע ואולי תחליטי להישאר. אי אפשר לקבוע את רמת המובחנות שלך לפי ההחלטה שקיבלת. השאלה היא איך קיבלת אותה. האם פעלת מתוך העמדה שלך לאחר שפגשת גם את העמדה שלו, או שהיית זקוקה לכך שהוא ירגיש אחרת כדי שתוכלי לבחור? האפשרות שבן הזוג יישאר מאוכזב היא חלק מהנפרדות בזוגיות, משום שכששני אנשים נפרדים חיים יחד, כל אחד מהם יפגוש גם בחירות של האחר שלא היה בוחר בעצמו.
על הציפייה שבן הזוג יספק את מה שחסר לנו ועל המשמעות שאנחנו נותנים לאכזבה ממנו כתבתי כאן.
לשאת חוסר הסכמה
קושי במובחנות מופיע גם בצורך לקבל הסכמה. אני מסבירה שוב, מוסיפה עוד דוגמה, מנסחת בדרך אחרת. אולי אם תבין אותי באמת, תראה שאני צודקת. מתחת למאמץ הזה יכולה להיות משאלה שהפער בינינו ייעלם.
אדם מובחן יכול לרצות מאוד שבן הזוג יסכים איתו, ובאותו זמן לפגוש את האפשרות שזה לא יקרה. "אני מבינה איך אתה רואה את זה. אני רואה את זה אחרת." המשפט הזה דורש ממני לוותר על הניסיון לשלוט במה שאתה חושב, בלי לוותר על מה שאני חושבת. הרחבתי על ההבחנה הזאת במאמר על תקשורת זוגית: גם כאשר בני זוג מבינים היטב זה את זו, ההבנה אינה מבטיחה הסכמה.
האם אתם חיים בזוגיות מובחנת?
אין זוג שהוא "מובחן" או "לא מובחן" באופן מוחלט. מובחנות נעה בין מצבים, נושאים ותקופות בחיים, ולכן השאלות הבאות אינן מבחן ואין להן ציון. המטרה היא לזהות באילו מקומות אתם מצליחים להישאר מחוברים לעצמכם גם בנוכחות השונות של בן הזוג, ובאילו מקומות התגובה שלו מתחילה לנהל אתכם.
קראו את השאלות וחפשו בעיקר את אלה שמעוררות בכם אי-נוחות, התנגדות או צורך להסביר.
1. האם אני יודעת מה אני חושבת ורוצה גם כשבן הזוג רוצה משהו אחר?
2. האם אני מסוגלת לומר את עמדתי בלי להזדקק לכך שבן הזוג יסכים איתי?
3. כשבן הזוג מאוכזב ממני, האם אני יכולה להקשיב לפני שאני ממהרת להתגונן, לוותר או לתקוף?
4. האם אני יכולה להיות מושפעת מבן הזוג ולשנות את דעתי בלי לחוות זאת כמחיקה של עצמי?
5. האם אני יכולה להישאר בעמדה שלי גם כשהאדם שאני אוהבת אינו מרוצה ממנה?
6. האם אני מצליחה להבחין בין "בן הזוג שלי כועס עליי" לבין "אני אשמה"?
7. האם אני יכולה לקחת אחריות על ההתנהגות שלי בלי לקחת אחריות על כל הרגשות של בן הזוג?
8. האם אני מסוגלת לבקש משהו ולהכיר בכך שלבן הזוג יש אפשרות לומר לי "לא"?
9. האם אני מסוגלת לשמוע "לא" בלי להפוך אותו מיד לדחייה שלי?
10. בזמן קונפליקט, האם אני עדיין מסוגלת לחשוב על עצמי ועל מה שקורה בינינו, או שאני בעיקר מגיבה?
11. האם אני יכולה להיות קרובה מאוד לבן הזוג ועדיין להחזיק רצונות, מחשבות ובחירות משלי?
12. האם אני מסוגלת לפגוש שונות בינינו בלי להזדקק מיד לכך שאחד מאיתנו ישתנה?
אל תחפשו כמה פעמים עניתם "כן".יכול להיות שקל לכם להחזיק עמדה וקשה לכם יותר להיות מושפעים;יכול להיות שאתם קשובים מאוד לבן הזוג ומתקשים לזהות את הרצון שלכם.המובחנות שלכם יכולה להיות יציבה ברוב תחומי החיים ולהתערער דווקא מול כעס, מיניות, כסף, הורות או המשפחה המורחבת.
חפשו את המקומות שבהם אתם מוותרים כדי להרגיע את בן הזוג, מתעקשים כדי לקבל את הסכמתו, מתגוננים כדי לא להרגיש אשמים או מתרחקים כדי לא להיות מושפעים.
אז מהי זוגיות מובחנת?
זוגיות מובחנת כוללת תלות, קונפליקט, אכזבה וגם ויתורים. שני אנשים שחיים יחד משפיעים זה על זו כל הזמן, וההבדל נמצא ביכולת של כל אחד מהם להחזיק את עצמו בתוך ההשפעה הזאת. אני יכולה להזדקק לך בלי להפוך אותך לאחראי לערך שלי, להיות מושפעת ממך בלי למסור לך את ההכרעה על מי אני, ולקחת אחריות על החלק שלי בלי לקחת בעלות על החלק שלך. אני יכולה להקשיב לך גם כשאני לא מסכימה, ולהישאר איתך בקשר גם כשלא הצלחנו לפתור את הפער בינינו.
מובחנות אינה נמדדת בכמה חזק אני עומדת על שלי. השאלה היא כמה אני מסוגלת להיות אני בנוכחותך, וכמה אני מסוגלת לפגוש אותך בלי לדרוש ממך להיות אני.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 20

נכנסים לאותו ריב שוב ושוב? משולש הדרמה שמנהל את הזוגיות שלכם

Accepted Answer

אתמול רבתם על הילדים. לפני שבוע זה היה כסף. בחודש שעבר הריב התחיל מזה שאחד מכם היה בטלפון בזמן שהשני ניסה לדבר.
הנושא משתנה, ובכל זאת בשלב מסוים מתגנבת תחושה מוכרת: כבר היינו כאן.
אולי אפילו אפשר לדעת מראש מה יקרה. מי ילחץ יותר, מי ייסגר, מי ינסה להסביר, מי יאמר "עזוב, אין טעם לדבר איתך" ומי ימהר לפתור את הבעיה כדי שהמתח כבר ייגמר.
זה אחד הדברים המעניינים בריבים שחוזרים בזוגיות. אנחנו חושבים שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו נושא, ובפועל אנחנו עשויים לחזור לאותן עמדות ולאותו רצף של תגובות.
אחת המפות שיכולות לעזור להבין את התנועה הזאת היא משולש הדרמה בזוגיות, המבוסס על המודל שפיתח סטיבן קרפמן.

ניווט במאמר

מהו משולש הדרמה בזוגיות?
הפסיכיאטר סטיבן קרפמן הציג את משולש הדרמה בשנת 1968 במסגרת התאוריה של ניתוח עסקאות. הוא תיאר שלוש עמדות שאנשים יכולים לנוע ביניהן בתוך אינטראקציות טעונות: תוקף, קורבן ומושיע.
קרפמן הדגיש את המעברים בין התפקידים. אדם יכול להתחיל אינטראקציה בעמדה אחת ולמצוא את עצמו זמן קצר אחר כך בעמדה אחרת. לכן המשולש מעניין אותי פחות כדרך לסווג אנשים ויותר כמפה שמאפשרת להתבונן בתנועה שמתרחשת ביניהם. כאן תוכלו לקרוא את המאמר המקורי של Stephen B. Karpman, Fairy Tales and Script Drama Analysis.
השמות "תוקף", "קורבן" ו"מושיע" יכולים להישמע חריפים. אלה עמדות בתוך מודל, ולא הגדרות של האישיות שלנו.
חשוב במיוחד להבחין בין עמדת "הקורבן" במשולש לבין אדם שנפגע בפועל. כאשר מתקיימים אלימות, איום, כפייה, שליטה או התעללות, האחריות לפגיעה שייכת למי שפוגע. משולש הדרמה אינו כלי לחלוקת אחריות שווה במצבים שבהם האחריות אינה שווה.
בקונפליקטים זוגיים אחרים, המודל יכול לעזור לנו לזהות כיצד תגובה אחת פוגשת תגובה אחרת ואיך נוצר רצף מוכר שקשה לעצור.
התוקף: כשאני מנסה לגרום לך להשתנות
עמדה תוקפת יכולה להישמע כך:

"כמה פעמים אני צריכה לבקש ממך את אותו הדבר?"
"אתה אף פעם לא מקשיב."
"אם באמת היה אכפת לך, לא הייתי צריכה להסביר לך את זה."

בעמדה הזאת תשומת הלב שלי מופנית בעיקר אליך: למה אתה מתנהג כך, מה לא בסדר במה שעשית ומה אתה צריך לשנות כדי שאני אוכל להרגיש אחרת.
מאחורי תגובה כזאת יכולים להימצא כעס, עלבון, פחד, חוסר אונים, אכזבה או צורך שלא קיבל מענה. אצל כל אדם הסיפור יכול להיות אחר. אני מעדיפה להיות סקרנית ולבדוק מה מתרחש שם, במקום להניח מראש שאני יודעת.
השאלה שמעניינת אותי היא מה קורה לי ברגע שבו אני עוברת מביטוי של העמדה, הצורך או הגבול שלי לניסיון לנהל את האדם שמולי. יש הבדל בין לומר "קשה לי כשאני נשארת לבד עם כל האחריות הזאת. אני רוצה שנחשוב יחד איך אנחנו מחלקים אותה" לבין "אי אפשר לסמוך עליך בשום דבר." בשני המשפטים יכולה להיות מצוקה גדולה. בראשון אני מספרת לך משהו עליי ועל מה שאני צריכה. בשני אני מספרת לך מי אתה.
הקורבן: כשאני מרגישה שאין לי השפעה
עמדת הקורבן יכולה להישמע כך:

"לא משנה מה אעשה, זה אף פעם לא יספיק לך."
"אין לי כבר מה להגיד."
"את תמיד הופכת אותי לאשם."

בעמדה הזאת יכולה להיות חוויה חזקה של חוסר אונים. נדמה שהיכולת שלי להשפיע על מה שקורה בינינו נמצאת בעיקר בידיו של האדם שמולי.
הכאב שאני מרגישה יכול להיות אמיתי מאוד. לצד ההכרה בכאב, אני יכולה לבדוק מה עדיין נמצא בידיים שלי. אני יכולה לומר מה פגע בי, לבקש משהו באופן ישיר, להציב גבול ולבחור כיצד אני רוצה לפעול גם כשהאדם שמולי ממשיך לחשוב או להתנהג בדרך שאינה מתאימה לי.
כשאני מזהה מחדש את האפשרויות האלה, אני מחזירה לעצמי משהו מהכוח ומהבחירה שלי בתוך הקשר.
המושיע: כשאני לוקחת אחריות על מה ששייך לך
המושיע יכול להיראות בתחילה כמו האדם שמנסה לשמור על הזוגיות. הוא מרגיע, מסביר, מתקן, מוותר, לוקח עוד משימה, מנסה למנוע את הריב הבא.

"עזבי, אני אעשה את זה."
"אני אדבר איתו."
"רק תגידי לי מה לעשות כדי שלא תהיי כועסת."

אכפתיות, תמיכה ונתינה הן חלק חשוב מקשר. ההבחנה נמצאת במקום שבו העזרה הופכת לאחריות שאני לוקחת על רגשותיו, בחירותיו או התפקידים של האדם שמולי. אני יכולה לתמוך בך כשקשה לך, להקשיב, לעזור ולהיות לצדך, ולהשאיר אצלך את מה ששייך לך. כשהגבול הזה מיטשטש, המושיע עלול לעבוד קשה מאוד בתוך הקשר ולצבור בהדרגה כעס ותסכול: "עשיתי כל כך הרבה בשבילך. ויתרתי, החזקתי, פתרתי. איך יכול להיות שאתה עדיין לא מרוצה?" &#8211; וברגע הזה המושיע עשוי לעבור לעמדה תוקפת.
אנחנו לא נשארים באותו תפקיד
זו אחת הנקודות החשובות במודל של קרפמן: העמדות יכולות להתחלף במהירות.
דמיינו שאחד מבני הזוג חוזר הביתה ורואה שהמטבח נשאר כפי שהיה בבוקר.

הוא אומר: "שוב לא עשית את מה שסיכמנו."
בת הזוג עונה: "היה לי יום מטורף. אתה באמת לא רואה כמה דברים עשיתי היום?"
הוא משיב: "בסדר, עזבי. אני כבר אעשה את זה בעצמי."

הוא התחיל בעמדה תוקפת ועבר לעמדת המושיע. עכשיו הוא מסדר את המטבח בכעס.

כעבור כמה דקות הוא אומר: "זה תמיד ככה. בסוף הכול נופל עליי."

עכשיו הוא חווה את עצמו כחסר כוח בתוך הדינמיקה.

בת הזוג, שהתחילה בתחושה שהיא מותקפת, יכולה לענות: "אתה עושה את זה רק כדי שתוכל אחר כך להגיד שאתה עושה הכול&#8230;" וגם היא עוברת לעמדה תוקפת.

בתוך כמה דקות שניהם עברו בין כמה פינות של המשולש. לכן השאלה "מי מאיתנו התוקף ומי הקורבן?" פחות מעניינת אותי, אני רוצה להבין את הרצף: מה אני עושה, איך אתה מגיב, מה התגובה שלך מעוררת בי ולאן אני עוברת משם?
אותו ריב הוא מערכת של תגובות
מנקודת מבט מערכתית, ריב זוגי הוא רצף של פעולות ותגובות שמשפיעות זו על זו. אני לוחצת יותר כדי שתבין ואתה מתרחק כדי לא להרגיש מותקף. ככל שאתה מתרחק אני חווה יותר בדידות ומגבירה את הלחץ. ככל שאני מגבירה אותו אתה נסגר עוד יותר. בשלב מסוים נוצר מעגל שמזין את עצמו.
ההסתכלות המערכתית משאירה את האחריות האישית אצל כל אחד מבני הזוג ובו בזמן מאפשרת לראות את הרצף שנוצר ביניהם. כשאני מזהה את החלק שלי במעגל, אני יכולה להתחיל לבדוק היכן נמצאת האפשרות שלי לפעול אחרת.
הנושא שעליו אנחנו רבים עדיין חשוב. אפשר לריב על כלים בכיור ולהרגיש שלא רואים כמה אני נושאת. אפשר לריב על כסף ולחוות שאין לי השפעה על החיים שלנו. אפשר לריב על זמן בטלפון ולפגוש כאב סביב המקום שיש לי בחייך.
כשהעומס גדל, אנחנו עלולים להפסיק לדבר על הדבר שממנו הריב התחיל ולהתחיל להגיב זה לתגובה של זו. שם הדפוס נעשה חזק יותר מהנושא.
האם זה קשור למשפחה שבה גדלנו?
המשפחה שבה גדלנו היא המערכת הראשונה שבה פגשנו קרבה, כעס, גבולות, תלות, נפרדות, שתיקה, פיוס ומחלוקת.
אדם אחד גדל בבית שבו היה חשוב לדבר מיד על כל קושי. אחר למד שהדרך הבטוחה ביותר לעבור סערה היא להתרחק. מישהי למדה לזהות במהירות מה כולם צריכים ולנסות להשיב את השקט. מישהו אחר גילה שכדי שישמעו אותו הוא צריך להגביר את הקול.
מנקודת מבט מערכתית וקונסטלטיבית אפשר להתעניין במה שמוכר לנו מהמערכת שממנה באנו ולבדוק אילו עמדות, דרכי קשר וחלוקות אחריות נעשו מוכרות לנו.
אפשר לשאול:

"מה אני מכירה מהבית שבו גדלתי על הדרך שבה אנשים מתנהגים כשמישהו כועס?"
"מי היה אחראי להרגיע את מי?"
"מה קרה כאשר מישהו הציב גבול או חשב אחרת?"
"איזו עמדה נעשית זמינה לי כמעט באופן אוטומטי כשאני מרגישה שהקשר מאוים?"

ההיכרות עם הסיפור שממנו באתי יכולה להרחיב את הבחירה שלי. אני יכולה לזהות משהו מוכר מאוד ועדיין לבחור כיצד אני רוצה לפעול בתוך הזוגיות שלי היום.
מה קורה כשמכניסים מובחנות למשולש?
מובחנות מוסיפה למודל של משולש הדרמה שאלה שמעניינת אותי מאוד בעבודה עם זוגות: האם אני יכולה להישאר בקשר איתך, להחזיק את העמדה שלי ולשאת את העובדה שאתה עשוי לחשוב, להרגיש או לבחור אחרת ממני?
כאשר אני בעמדה תוקפת, אני יכולה לחזור אל עצמי ולשאול מה אני רוצה, מה חשוב לי ואיך אני רוצה להביא את זה אל הקשר. כאשר אני חווה את עצמי כחסרת כוח, אני יכולה להכיר בכאב שלי ולבדוק מה נמצא באחריותי ובבחירתי. כאשר אני נעה להצלה, אני יכולה להישאר אכפתית וקרובה ולהשאיר אצלך את האחריות ששייכת לך.
ראויות מוסיפה כאן נדבך נוסף. אני יכולה לטעות, לכעוס, להתבלבל ולגלות שנכנסתי שוב לדפוס שאני כבר מכירה, ועדיין להחזיק בערך שלי. מתוך המקום הזה אני יכולה לקחת אחריות, לראות היכן פגעתי ולבחור כיצד אני רוצה לפעול עכשיו.
השינוי שלי אינו תלוי בכך שבן הזוג ייצא ראשון מהמשולש, אני יכולה להתחיל לשנות את העמדה שלי גם כשהאדם שמולי עדיין נמצא בעמדה שלו.
תרגיל זוגי קונסטלטיבי: איפה אני עומדת בתוך משולש הדרמה?
קחו שלושה דפי נייר וכתבו עליהם: תוקף, קורבן, מושיע.
הניחו את שלושת הדפים על הרצפה במרחק מסוים זה מזה. אין צורך למדוד או ליצור משולש מדויק. הניחו אותם במקום שמרגיש לכם נכון.
בחרו יחד נושא אחד של מריבה שחוזרת ביניכם.
כל אחד מכם יעמוד ליד הייצוג שמרגיש כמו העמדה שאליה הוא נוטה להגיע בתוך הריב הזה. כל אחד בוחר את המקום שלו, בלי לקבוע עבור האחר איפה הוא עומד.
הישארו שם לרגע ושימו לב.

איך זה מרגיש לעמוד בעמדה הזאת?
איפה בן או בת הזוג נמצאים ביחס אליי?
לאן המבט שלי הולך?
האם אני רוצה להתקרב, להתרחק או לשנות מקום?
האם זו העמדה שבה אני מתחילה את הריב, או המקום שאליו אני מגיעה בהמשך?

אם במהלך הריב אתם עוברים לעמדה אחרת, עברו גם עכשיו אל הייצוג האחר. בדקו את התנועה כפי שהיא מוכרת לכם: מאיפה אני מתחילה, לאן אני עוברת ומה קורה במרחב בינינו כשאני משנה מקום.
הישארו עם מה שאתם רואים. המטרה היא לפגוש את המפה הזוגית שלכם מבחוץ: אילו עמדות אתם תופסים ואיך אתם נעים ביניהן בתוך הריב המוכר.
בסיום צאו שניכם מהייצוגים והביטו בשלושת הדפים מבחוץ.
שימו לב למה שאתם יכולים לראות עכשיו, כשאתם כבר לא עומדים בתוך אחת העמדות.
הריב החוזר יכול להפוך למפה
כשאותו ריב חוזר שוב ושוב, קל לראות בו הוכחה לכך שמשהו בזוגיות תקוע. אפשר להתייחס אליו גם כאל מידע. הריב מראה לנו איפה אנחנו נעשים רגישים, לאיזו עמדה אנחנו נוטים לנוע כשהמתח עולה, איך התגובה שלנו פוגשת את האדם שמולנו ואיך התגובה שלו משפיעה על הצעד הבא שלנו.
ברגע שאנחנו מצליחים לראות את הרצף, מתרחב גם מרחב הבחירה. בפעם הבאה אולי עדיין נתווכח על הילדים, על הכסף או על הכלים שנשארו בכיור. הנושא לא חייב להיעלם. השינוי מתחיל כשאני יכולה לזהות את המקום שלי בתוך הריקוד, להישאר בקשר עם עצמי ועם האדם שמולי, ולבחור איך אני רוצה לפעול משם.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 21

תסמונת אותלו: מתי קנאה בזוגיות מאבדת אחיזה במציאות?

Accepted Answer

"למה מחקת את ההודעה? מי היה איתך כשיצאת מהעבודה? ראיתי איך הסתכלת עליו. אל תגידי לי שלא קורה כלום. אני יודע שאת מסתירה ממני משהו."
קנאה יכולה לעורר חרדה, כעס, צורך באישור, בדיקות חוזרות ופחד עמוק לאבד את האדם שאנחנו אוהבים. גם קנאה עזה ומכאיבה אינה מעידה בפני עצמה על תסמונת אותלו. ההבדל אינו נמצא רק בעוצמת הקנאה. אחת ההבחנות החשובות נמצאת ביכולת לבדוק את החשד מול המציאות ולהחזיק באפשרות שהפרשנות שלי אינה נכונה.
המונח "תסמונת אותלו" משמש לעיתים בשפה היומיומית לתיאור בן או בת זוג קנאים מאוד. מבחינה קלינית מדובר בתופעה אחרת, וההבחנה הזאת חשובה גם להבנת הקנאה וגם לבחירת הדרך המתאימה להתמודד איתה.

ניווט במאמר

קנאה היא רגש אנושי
קנאה מופיעה בתוך קשר שיש בו משהו יקר שאנחנו חוששים לאבד. היא יכולה להתעורר בעקבות אירוע ממשי, פגיעה קודמת באמון או פחד שאנחנו מביאים איתנו אל הקשר. גם כשאין בגידה, חוסר ודאות יכול לעורר מחשבות מטרידות מאוד.
בקנאה שאינה דלוזיונלית נשמרת בדרך כלל מידה כלשהי של יכולת לבחון את החשד. אדם יכול לפחד מאוד ואפילו להשתכנע לרגע שמשהו מתרחש, ועדיין לומר: "אני יודעת שאין לי הוכחה, ועדיין קשה לי להשתחרר מהמחשבה הזאת."
יש גם קנאה אובססיבית, שבה האדם עשוי להיות מוצף במחשבות חוזרות על האפשרות שבן הזוג אינו נאמן ולעסוק בבדיקות חוזרות, ובכל זאת לזהות שהחשדות שלו עשויים להיות מוגזמים או לא מבוססים. קנאה עזה, קנאה אובססיבית וקנאה דלוזיונלית אינן אותו הדבר, גם כאשר מבחוץ חלק מההתנהגויות נראות דומות.
מהי תסמונת אותלו?
תסמונת אותלו היא צורה של קנאה דלוזיונלית שבה קיימת אמונה מקובעת שבן או בת הזוג אינם נאמנים. האדם עשוי להיות משוכנע שמתקיימת בגידה ללא ראיות מספקות ולפרש אירועים ניטרליים או פרטים שוליים כהוכחות המחזקות את האמונה.
השם לקוח מאותלו, גיבור המחזה של שייקספיר, שמשתכנע שדסדמונה בוגדת בו. מבחינה קלינית חשוב יותר לדעת שהתופעה תוארה במגוון מצבים פסיכיאטריים, נוירולוגיים ורפואיים, וגם בהקשר של תרופות וחומרים מסוימים. סקירה שיטתית שפורסמה ב־2024 ובחנה 73 מקרים שתוארו בספרות מצאה תסמונת אותלו בהקשר של הפרעות פסיכיאטריות ראשוניות, מצבים רפואיים ונוירולוגיים ותרופות או חומרים. לקריאת הסקירה הקלינית על תסמונת אותלו.
לכן אמונה דלוזיונלית בבגידה אינה משהו שכדאי להסביר רק דרך מצב הזוגיות, פחד נטישה או חוויות מהעבר. היא מצריכה הערכה מקצועית רחבה.
השאלה אינה רק כמה אני מקנאה
נניח שבת זוג חוזרת מאוחר מהעבודה. אדם שמוצף בקנאה עשוי לחשוב: "אני מפחד שהיא הייתה עם מישהו אחר. אני יודע שאין לי הוכחה, אבל המחשבה לא עוזבת אותי."
בתסמונת אותלו אותו איחור עשוי להשתלב במערכת שלמה של "ראיות": הבגד שלבשה, הדרך שבה הניחה את הטלפון, שינוי בטון הדיבור, מכונית שחנתה ברחוב או משפט שאמרה כמה ימים קודם. מידע שסותר את החשד עלול לקבל בעצמו פרשנות שתומכת בו.
ההבחנה אינה רק בעוצמת הרגש. היא קשורה גם ליכולת לשקול שהמציאות עשויה להיות שונה ממה שאני חושבת שהיא.
הרגש שלי אמיתי. הפרשנות שלי עדיין זקוקה לבדיקה
עבור מי שמתמודדת עם קנאה ועדיין יכולה להתבונן בה, מובחנות מציעה הבחנה חשובה: רגש הוא אמת על החוויה שלי, ולא בהכרח עובדה על האדם שמולי.
אם אני מפחדת שתעזוב אותי, הפחד אמיתי. אם משהו בהתנהגות שלך עורר בי חשד, אני רוצה לקחת את החשד ברצינות. לצד זה, יש הבדל בין "אני מרגישה לא בטוחה בקשר שלנו" לבין "אתה בוגד בי", ובין "כשראיתי את ההתכתבות הזאת עלה בי חשד" לבין "ההתכתבות הזאת מוכיחה שיש לך רומן."
ראויות מאפשרת לי לא לבטל את עצמי רק מפני שעדיין אין לי תשובה. מובחנות מאפשרת לי לא להפוך את החוויה שלי לפסק דין עליך. אני יכולה לקחת ברצינות גם את עצמי וגם את המציאות.
מה קורה לזוגיות כשהקנאה מנהלת אותה?
גם קנאה שאינה דלוזיונלית יכולה ליצור דינמיקה זוגית קשה. אחד חושד ושואל, השני מסביר. ההסבר מרגיע לזמן קצר, ואז מופיע פרט חדש שמחזיר את הספק. מגיעה עוד שאלה, עוד בקשה לראות את הטלפון ועוד ניסיון לקבל ודאות.
בהדרגה אחד נעשה החוקר והשני הנחקר. "אם אין לך מה להסתיר, למה שלא תראי לי?" נשמע כמו טיעון הגיוני בתוך החרדה. הוכחה יכולה להרגיע את החשד הנוכחי, ובאותו זמן ללמד את המערכת שבכל פעם שמתעוררת חרדה, בן הזוג נדרש לספק עוד הוכחה או לוותר על עוד פרטיות.
בעבודה זוגית מבוססת מובחנות אני מתעניינת במעגל שנוצר בין שני בני הזוג. האדם המקנא יכול לבדוק מה הוא יודע, מה הוא מפרש ומה קורה לו כשהוא אינו מקבל ודאות. בן הזוג יכול להתייחס למצוקה ברצינות בלי לקבל על עצמו אחריות אינסופית להרגיע אותה. לכל אחד יש אחריות להתנהגות שלו, ולשניהם יש אפשרות לראות כיצד התגובות שלהם מזינות את הדפוס שנוצר ביניהם.
ומה אם באמת הייתה בגידה?
לא כל חשד הוא השלכה ולא כל קנאה היא בעיה של האדם המקנא. אנשים מסתירים, משקרים ובוגדים. אחרי בגידה ממשית גם התנהגות ניטרלית יכולה לעורר דריכות וחשד, ובמצב כזה יש פגיעה באמון שצריך לפגוש ויש אחריות למי שפגע בו.
לא נכון לקחת תגובה למציאות של הסתרה או בגידה ולהפוך אותה מיד לבעיה של "קנאה". מובחנות עוזרת לי להבחין בין מה שאני יודעת, מה שאני מרגישה, מה שאני מפרשת ומה שאני עדיין לא יודעת. ההבחנה הזאת מאפשרת לדבר באופן מדויק יותר גם על אחריות, תיקון ואפשרות לבנות מחדש אמון.
כשהזוגיות היא גם העורף המשפחתי שלי
כאשר בן או בת הזוג הם גם העורף המשפחתי המרכזי שלי, איום על הזוגיות יכול לקבל משקל עצום. האפשרות לאבד את הקשר יכולה לגעת לא רק באהבה אלא גם בבית, בשייכות ובשאלה מי יהיה שם בשבילי. המציאות הזאת יכולה להעצים פחד נטישה וקנאה, אך היא אינה גורמת לתסמונת אותלו ואינה מסבירה קנאה דלוזיונלית.
כתבתי על המשקל המיוחד שהזוגיות יכולה לשאת במצב כזה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
כמה שאלות לחשיבה כשהקנאה מתעוררת
אם את מתמודדת עם קנאה או חשד ועדיין מסוגלת להתבונן במה שקורה, לשקול יותר מאפשרות אחת ולבדוק את המציאות, אפשר להיעזר בכמה שאלות. הן אינן מיועדות לאבחן תסמונת אותלו או להכריע אם החשד שלך מוצדק. הן נועדו לעזור לך להבחין בין מה שאת מרגישה, מה שאת יודעת ומה שאת עדיין מנסה להבין.

מה אני יודעת שקרה, ומה אני מסיקה שקרה? למשל, "ראיתי הודעה ממישהי" הוא מידע. "יש ביניהם רומן" היא מסקנה. ייתכן שהמסקנה נכונה וייתכן שלא. ההבחנה מאפשרת לי לראות איפה מסתיימות העובדות הידועות לי ומתחילה הפרשנות שלי.
האם אני מסוגלת להחזיק באפשרות שיש הסבר נוסף למה שראיתי או שמעתי? אין צורך לבחור בהסבר האחר או לשכנע את עצמי שהכול בסדר. אפשר לבדוק אם אני עדיין מסוגלת להחזיק יותר מאפשרות אחת כל עוד אין לי מספיק מידע.
כשאני מבקשת הסבר, האם אני מחפשת מידע או ודאות? מידע יכול לעזור לי להבין מה התרחש. ודאות מוחלטת קשה הרבה יותר לספק. אם כל תשובה מרגיעה אותי לזמן קצר בלבד ומיד מתעורר צורך בהוכחה נוספת, אפשר להתבונן גם במה שאני מבקשת מבן הזוג לעשות עבורי.
האם יש משהו ממשי בהתנהגות שלו שפגע באמון בינינו ודורש ממנו לקחת אחריות? השאלה הזאת חשובה לא פחות מהשאלות שאני מפנה לעצמי. מובחנות אינה הופכת כל חשד לבעיה פנימית שלי. אם היו שקרים, הסתרה, הפרת הסכמות או בגידה, האחריות עליהם אינה שלי.
מה קורה לי כשאני עדיין לא יודעת? האם אני יכולה לשאת זמן מה את חוסר הוודאות בלי לבטל את מה שאני מרגישה ובלי להפוך את החשד לעובדה? היכולת להישאר זמן מה במקום שבו עדיין אין תשובה היא חלק משמעותי מהיכולת להישאר בקשר עם עצמי ועם האדם שמולי.

השאלות האלה מפרידות בין רגש, מידע, פרשנות ואחריות. אני יכולה לקחת ברצינות את מה שאני מרגישה, לבדוק ברצינות את מה שקורה בינינו, ולהשאיר מקום גם למה שאני עדיין לא יודעת.
מתי קנאה דורשת הערכה מקצועית רחבה יותר?
המאמר הזה עוסק בעיקר בקנאה שאפשר להתבונן בה, לדבר עליה ולעבוד איתה בתוך קשר. תסמונת אותלו נמצאת במקום אחר על המפה הקלינית.
כאשר קיימת אמונה מקובעת בבגידה ללא ראיות מספקות והיכולת לשקול הסברים אחרים נפגעת באופן משמעותי, חשוב לפנות להערכה מקצועית מתאימה. הופעה חדשה או חריגה של אמונה כזאת, במיוחד לצד שינויים קוגניטיביים, נוירולוגיים או התנהגותיים, שימוש בחומרים או שינוי תרופתי, מחזקת את הצורך בבירור רפואי או פסיכיאטרי. לקריאת מחקר על המאפיינים הקליניים והנוירולוגיים של תסמונת אותלו.
גם בטיחות היא חלק מהתמונה. בסקירה השיטתית מ־2024 דווחה אלימות ב־25 מתוך 73 המקרים שנכללו. מאחר שמדובר במקרים שפורסמו בספרות, אי אפשר להסיק מכך שזהו שיעור האלימות בקרב כלל האנשים עם תסמונת אותלו. הנתון כן מחזק את הצורך להתייחס ברצינות לאיומים, מעקב, שליטה, חקירות, אלימות או פחד מפני תגובת בן או בת הזוג. לקריאת הסקירה השיטתית.
כאשר אחד מבני הזוג חושש לביטחונו, בטיחות והערכה מקצועית קודמות לעבודה זוגית רגילה. אם לצד הקנאה קיימים גם דפוסים של שליטה, פחד או צמצום, אני ממליצה לך לקרוא גם את המאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר.
בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני יודעת
קנאה יכולה לספר לי שמשהו חשוב לי מאוד. היא יכולה להצביע על פחד לאבד, על פגיעה באמון, על חוסר ביטחון בקשר או על משהו בהתנהגות של בן הזוג שראוי לבדיקה.
החוויה שלי ראויה להקשבה. הפרשנות שלי ראויה לבדיקה.
ההבחנה הזאת מאפשרת לי להקשיב לעצמי באופן מדויק יותר: לקחת ברצינות את מה שאני מרגישה, לבדוק את מה שאני חושבת שאני יודעת ולשאת גם את מה שעדיין אינו ברור. כל עוד יש אפשרות לבדוק, לשאול ולהחזיק יותר מאפשרות אחת, יש מרחב לעבודה רגשית וזוגית.
כאשר האפשרות לבדוק את המציאות עצמה הולכת לאיבוד, הזוגיות אינה צריכה לשאת את זה לבדה.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 22

תלות רגשית בזוגיות: איך להישאר אני גם כשאני זקוקה לך

Accepted Answer

הוא לא עונה להודעה ואת כבר בודקת מתי היה מחובר לאחרונה. היא כועסת עליך וקשה לך להתרכז בעבודה. השיחה ממשיכה להתנהל לך בראש: מה אמרת, מה היא הבינה, ומה צריך לקרות כדי שתהיו שוב בסדר. הוא מבקש ערב לעצמו ואת שומעת התרחקות, היא מאוכזבת מהחלטה שקיבלת ואתה מתחיל לבדוק מחדש החלטה שקודם היית שלם איתה.
אנחנו זקוקים לאנשים שאנחנו אוהבים. אנחנו רוצים בקרבתם, נשענים עליהם ומושפעים ממה שהם מרגישים כלפינו. זוגיות אינה מבחן בעצמאות. תלות רגשית בזוגיות מתחילה לצמצם אותי כשהיכולת שלי להישאר יציבה בתוך עצמי תלויה יותר ויותר במה שקורה אצלך.
אם אתה רגוע איתי, גם אני רגועה. אם אתה מתרחק, משהו בי מתערער. אם אתה מאוכזב ממני, אני מתחילה לפקפק בעצמי. היציאה מתלות רגשית אינה דורשת ממני להפסיק להזדקק לך. היא מזמינה אותי ללמוד להישאר אני גם כשאני זקוקה לך.

ניווט במאמר

תלות היא חלק מזוגיות
קשר קרוב יוצר תלות הדדית. דעתו של בן הזוג חשובה לי, המרחק שלו יכול להכאיב לי וכשקשה לי אני רוצה להישען עליו. אני רוצה לדעת שאני אהובה ורצויה בעיניו. כל אלה שייכים לאינטימיות.
ההבחנה נעשית ברורה יותר כשהאדם שאני אוהבת אינו נותן לי את מה שאני רוצה ממנו. הוא אינו פנוי, אינו מסכים איתי, רוצה מרחק, כועס או מחזיק בעמדה אחרת. שם מתברר כמה מקום יש בקשר לשני אנשים נפרדים.
אני יכולה לרצות בקרבתך ולהתאכזב כשאינך פנוי אליי. אני יכולה להיות מושפעת מהכעס שלך ועדיין להחזיק בדעה אחרת. אני יכולה לבקש ממך הרגעה בלי להפוך את ההרגעה שלי לאחריות שלך.
המתח בין קרבה לבין נפרדות נמצא גם במחקר על יחסים קרובים. במחקר ששילב בין תיאוריית ההכוונה העצמית לבין תיאוריית המערכות המשפחתיות נמצא שהשילוב בין תחושת קרבה לבין אוטונומיה קשור לדרכי תגובה בונות יותר בתוך מערכת היחסים. החוקרים מצביעים על החשיבות של שמירת תחושת העצמי לצד החיבור לבן או בת הזוג. לקריאת המחקר על אוטונומיה וקרבה ביחסים.
מובחנות מאפשרת את התנועה הזאת: להיות בקשר עמוק, להזדקק ולהישען, בלי לאבד את הקשר שלי עם עצמי.
כשהשקט שלי תלוי במה שקורה אצלך
תלות רגשית מתגלה היטב ברגעים של חוסר ודאות. בן הזוג שותק ואת חייבת לדעת למה. הוא רוצה זמן לעצמו ואת מרגישה צורך להחזיר מיד את הקרבה. הוא כועס ואת מתקשה לנוח עד שהכעס יחלוף. הוא אינו מסכים איתך ואת מסבירה את עצמך שוב ושוב בתקווה שתצליחי לגרום לו לראות את הדברים כמוך.
הקשב עובר בהדרגה החוצה: מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, האם הוא עדיין קרוב, האם הוא מרוצה ממני, האם אנחנו בסדר. התגובה שלו הופכת למדד שדרכו אני בודקת את עצמי.
הדפוס הזה יכול להופיע גם בתוך קשר שאינו פוגעני. אם לצד התלות את מזהה פחד מתמשך, שליטה, השפלה, ערעור על תפיסת המציאות שלך או צמצום הולך וגדל של החיים שלך, כדאי להתבונן בדפוס היחסים הרחב יותר. במאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר הרחבתי על ההבחנה הזאת.
אני רוצה שתירגע כדי שאני אוכל להירגע
כשהכעס שלך קשה לי לשאת, אני יכולה למצוא את עצמי מסבירה שוב, מתנצלת, מתקרבת כשאתה מבקש מרחק או מוותרת על משהו שהיה חשוב לי. לצד הרצון האמיתי בתיקון ובקרבה יכולה לפעול בקשה נוספת: שתפסיק להרגיש את מה שאתה מרגיש, כדי שאני אוכל לחזור להרגיש בטוחה.
אם פגעתי בך, יש לי אחריות להתבונן בהתנהגות שלי, להקשיב להשפעה שלה עליך ולתקן כשנדרש תיקון. האחריות שלי אינה מעניקה לי שליטה על השאלה אם תכעס, תיעלב או תתאכזב ממני.
אני יכולה להיות ראויה גם כשאתה מאוכזב ממני. ראויות אינה אומרת שההתנהגות שלי תמיד ראויה. אני יכולה לטעות ולקחת אחריות על הטעות, בלי שהערך שלי כאדם ייקבע מחדש על פי התגובה שלך אליי.
תלות רגשית היא גם דינמיקה זוגית
קל לזהות אדם אחד כ"תלותי", בעוד שהמציאות הזוגית מורכבת יותר. אחד מבני הזוג חושש מהמרחק ומנסה להתקרב, השני מרגיש את הלחץ ומתרחק. המרחק מגביר את החרדה ולכן הראשון מחפש עוד קרבה, וככל שהוא מתקרב השני מרגיש פחות מרחב ונסוג עוד יותר.
בתוך המעגל הזה כל אחד רואה היטב את ההתנהגות של האחר. "אני רודפת אחריך כי אתה כל הזמן מתרחק", אומרת האחת. "אני מתרחק כי את לא נותנת לי לנשום", אומר האחר. שני המשפטים יכולים לתאר חוויה אמיתית, ושניהם משאירים את האחר אחראי לצעד הבא שלי.
מובחנות מזמינה כל אחד לזהות גם את התנועה שלו בתוך המעגל. אני יכולה לראות שאתה מתרחק ולבדוק מה קורה לי כשאני רודפת אחריך. אתה יכול להרגיש את הלחץ שלי ולבדוק מה קורה לך כשאתה נסגר. התגובה של האחר משפיעה עליי, והאחריות לאופן שבו אני פועלת בתוכה נשארת שלי.
גם להיות "הצד החזק" יכול להפוך לתפקיד
במערכות יחסים מסוימות אחד מבני הזוג נעשה הכתובת כמעט לכל החלטה. "מה אתה חושב שכדאי לי לעשות?" "זה בסדר שאקנה את זה?" "את חושבת שהגבתי נכון?" מי שנמצא בצד השני יכול להרגיש נחוץ ומשמעותי. הוא יודע, מייעץ, מחליט ומרגיע.
עם הזמן אותה עמדה יכולה להפוך למעמסה. האדם שהיה רגיל להיות הכתובת מתחיל לומר: "אני צריך להחליט הכול" או "נמאס לי להיות אחראי על איך שהיא מרגישה." אם במשך שנים הייתי האדם שיודע, מחזיק ומרגיע, השינוי של בן הזוג יכול לערער גם את המקום שלי.
כשהאחד מתחיל לסמוך יותר על עצמו, לקבל החלטות ולשאת יותר מהחוויה הרגשית שלו, משהו משתנה גם עבור השני. שינוי בתלות הרגשית משנה את הדינמיקה שנוצרה בין שני בני הזוג.
מה למדתי על אהבה ושייכות?
אנחנו מגיעים לזוגיות עם ניסיון קודם בקשר. מי שלמדה בילדות לקרוא היטב את מצב הרוח של המבוגרים סביבה עשויה לזהות במהירות שינוי קטן בטון של בן הזוג. מי שחוותה קונפליקט כאיום על השייכות עשויה למהר לפייס. במשפחה אחרת דווקא התרחקות הייתה הדרך להתמודד עם מתח.
אלה אפשרויות להתבוננות, ולא הסבר אוטומטי לתלות רגשית. מנקודת מבט מערכתית אפשר לבדוק איזו צורה הייתה לקרבה במשפחה שממנה באתי: כמה נפרדות התאפשרה בה, מה קרה כשמישהו רצה משהו אחר, איך הגיבו לכעס ולמרחק ומי דאג לרגשות של מי.
העבר יכול לעזור לי להבין מדוע תנועה מסוימת נעשתה מוכרת. בהווה אני יכולה לראות כיצד אני משתתפת בה ומה היא גובה ממני.
כשהזוגיות היא גם העורף המשפחתי שלי
עבור מי שאין לה משפחת מוצא תומכת, הזוגיות יכולה לשאת משקל גדול במיוחד. בן הזוג הוא האדם שאיתו אני חולקת את היומיום, ובמקרים רבים גם מי שנמצא איתי בחגים, מי שמגיע כשאני חולה, מי שמכיר את ההיסטוריה שלי ומי שאני מתקשרת אליו כשקורה משהו.
אובדן של קשר כזה עלול לגעת בהרבה יותר מפרידה מאדם אהוב. הוא יכול לגעת גם בשייכות, בבית ובשאלה מי יהיה שם בשבילי. המציאות הזאת ראויה להכרה ואינה מעידה בפני עצמה על תלות רגשית.
כתבתי על העומס המיוחד שהזוגיות יכולה לשאת במצב כזה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי. ככל שהזוגיות היא העורף המרכזי שלי, יש ערך לבניית עולם שיש בו עוד קשרים ומקומות של שייכות: חברות, קהילה, עבודה, טיפול, תחומי עניין ואנשים שמכירים אותי גם מחוץ לזהות הזוגית שלי.
כך הזוגיות יכולה להישאר מקום מרכזי של אהבה ושייכות בלי לשאת לבדה את כל משקל השייכות שלי.
השינוי מתחיל לפני הפעולה
אפשר להחליט לשלוח פחות הודעות, להתייעץ פחות או לעשות יותר דברים לבד. הצעדים האלה יכולים לעזור, ובכל זאת העבודה המעניינת מתרחשת רגע קודם: שלחתי הודעה והוא לא ענה, אני רואה את המסך, משהו מתכווץ, עולה מחשבה והיד כבר רוצה לשלוח הודעה נוספת.
אולי אני מפחדת שהוא מתרחק. אולי קשה לי לא לדעת. אולי אני זקוקה לאישור שאנחנו בסדר. אם אצליח להישאר לרגע עם מה שקורה בתוכי, נוצר מרווח קטן בין החוויה לבין הפעולה.
מחקר בתחום Relationship Mindfulness בחן קשיבות בתוך מערכת יחסים לצד דפוסי התקשרות והתנהגויות זוגיות. הממצאים אינם אחידים בכל המדדים, והמחקר אינו בוחן את התרגיל שלפנייך, אך הוא מציע בסיס מעניין להתבוננות בתפקיד של קשיבות בתוך האינטראקציה הזוגית. לקריאת המחקר על Relationship Mindfulness.
תרגיל מיינדפולנס: להישאר בגוף כשהקשר מתערער
בחרי רגע שבו משהו בקשר מפעיל אותך: בן הזוג אינו עונה, הוא מתרחק, כועס, מבקש מרחב או אומר משהו שמעורר בך פחד שאולי אינכם בסדר. במקום לפנות מיד אליו, נסי להישאר לכמה רגעים עם מה שהתרחש בתוכך.
עצרי ושימי לב לגוף. אין צורך לנשום עמוק, להרגיע את עצמך או לנסות להרגיש אחרת. בדקי מה כבר קורה בגוף ברגע הזה. אולי הנשימה נעשתה קצרה יותר, הבטן התכווצה, הלסת התהדקה, יש לחץ בחזה או דחף חזק לקחת את הטלפון, להסביר או להתקרב.
בחרי תחושה גופנית אחת שקל לך יחסית להיות איתה, לא את התחושה החזקה ביותר. הפני אליה מעט תשומת לב ובדקי את האיכויות שלה: האם היא כבדה או קלה, חמה או קרה, צפופה או פתוחה, נעה או קפואה? האם יש לה גבולות ברורים או שהיא מתפשטת?
בדקי אם אפשר לתת לתחושה הזאת מעט יותר מקום בגוף. אם יש לחץ בחזה, הרגישי גם את האזור שסביבו. אם הבטן מכווצת, שימי לב גם לגב, לאגן ולרגליים. אם הגרון נסגר, הרגישי במקביל את הכתפיים ואת כפות הידיים. אין צורך לגרום לכיווץ להיעלם. הגוף יכול להחזיק יותר מתחושה אחת באותו זמן.
שימי לב גם למה שהגוף רוצה לעשות. אולי הוא רוצה להתכווץ, לדחוף משהו הרחק, להושיט יד, לבכות, להסתתר או להתקרב. אל תבצעי מיד את הפעולה ואל תעצרי אותה בכוח. הרגישי לרגע את הדחף עצמו בגוף.
אם עולה פחד, אפשר לתת לו משפט פשוט: "אני מפחדת שתתרחק." אם עולה כאב: "כואב לי שאתה לא פנוי אליי עכשיו." ואם עולה צורך: "אני רוצה שתהיה קרוב אליי." אמרי את המשפט ושימי לב למה שקורה בגוף כשאת אומרת אותו. אולי משהו מתכווץ, מתרחב, מתחמם או מתרכך. אין תגובה נכונה שצריכה להתרחש.
עכשיו הרחיבי מעט את תשומת הלב. הרגישי את הכיסא שמחזיק אותך, את הרצפה מתחת לרגליים ואת משקל הגוף. הסתכלי סביבך והבחיני בחדר שבו את נמצאת. אפשר להיות בקשר עם הפחד ובאותו זמן גם עם הגוף, החדר והדברים שתומכים בך ברגע הזה.
הישארי כך עוד מעט ובדקי:
כמה מהרגש הזה אני יכולה לשאת בגוף כרגע, בלי לדרוש מעצמי להעלים אותו ובלי לדרוש מבן הזוג להעלים אותו עבורי?
רק אחר כך בדקי מה את רוצה לעשות. אולי תרצי לשלוח הודעה, לבקש חיבוק, לומר שנפגעת או לחכות. המטרה אינה לבחור באפשרות העצמאית ביותר. המטרה היא שהפעולה תגיע אחרי שפגשת את החוויה שלך, ולא רק מתוך הדחף לשנות מיד את מה שקורה אצל בן הזוג.
במקום "למה אתה לא עונה לי? אתה יודע מה זה עושה לי", ייתכן שתוכלי לומר: "שמתי לב שהמרחק בינינו מעורר בי הרבה פחד. אני רוצה קרבה אליך, וכשתוכל אני רוצה שנדבר."
הצורך בבן הזוג נשאר. מה שמתרחב הוא היכולת שלי לשאת בגוף את מה שהקשר מעורר בי ולפנות אליו כשאני מחוברת גם למה שקורה בתוכי.
אני זקוקה לך, ואני נשארת אני
אהבה הופכת אותנו לפגיעים. האדם שאני אוהבת יכול לשמח אותי באופן שאנשים אחרים אינם יכולים, והוא גם יכול לאכזב אותי, להתרחק ממני ולגעת במקומות הרגישים ביותר שלי. חופש בתוך זוגיות אינו אדישות לכל זה.
אני רוצה להיות מסוגלת להישען עליך ולהמשיך להרגיש את הקרקע שלי. לבקש ממך משהו ולהישאר ראויה גם אם תגיד לא. להקשיב ברצינות לכעס או לאכזבה שלך, לבדוק את עצמי כשצריך, ולא למסור להם אוטומטית את ההחלטות שלי.
אם קשר קודם לימד אותך שקרבה דורשת ממך להיעלם, השאלה הזאת מקבלת משמעות נוספת גם כשנכנסים שוב לזוגיות. במאמר איך להתחיל קשר חדש בלי לחזור על דפוסים של קשר רעיל אני עוסקת במעבר הזה: כיצד להתקרב מחדש בלי לחזור אוטומטית לצורות הקשר שכבר פגעו בך.
אני לא צריכה לבחור בין קשר לבין נפרדות. אני יכולה להזדקק לך ולהישאר אני.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 23

למה דווקא מי שאוהב אותך הכי הרבה מפעיל את הכאב הכי ישן שלך?

Accepted Answer

הוא יכול לאהוב אותך מאוד, ובכל זאת משפט אחד שלו יכאיב יותר ממשפט דומה שאמר אדם אחר. היא יכולה להיות האדם שאת מרגישה איתו הכי בבית, ודווקא מבט שלה, שתיקה או התרחקות קטנה יגעו במקום שאף אחד אחר כמעט לא מצליח להגיע אליו.
ככל שהקשר משמעותי יותר, יש בו גם יותר מה להפסיד. האדם שאני אוהבת מחזיק עבורי משהו שאדם זר אינו מחזיק: האפשרות לבחור בי, לראות אותי, להישאר איתי, לרצות בקרבתי. לכן דווקא בתוך אהבה יכולים להתעורר פחדים שנוצרו הרבה לפני שהכרנו את האדם שנמצא מולנו היום.
אנחנו מבקשים בקשר אינטימי ביטחון, קרבה ושייכות. הקרבה הזאת יכולה לגעת גם במקומות שבהם למדנו בעבר שאהבה עלולה להיות כרוכה באכזבה, בחוסר ודאות, בהתאמה או בפחד לאבד את הקשר.

ניווט במאמר

הבית שבו למדנו מהי קרבה
הקשרים הראשונים שלנו לימדו אותנו הרבה לפני שידענו לקרוא למה שאנחנו מרגישים בשם. דרך היחסים עם האנשים שטיפלו בנו למדנו איך מרגישה קרבה, מה קורה כשאנחנו זקוקים למישהו, איך מגיבים אלינו כשאנחנו בוכים, כועסים או מבקשים, ומה קורה כשאנחנו שונים ממה שמצפים מאיתנו להיות.
ילדה יכולה ללמוד שכדי לשמור על הקרבה כדאי לה להיות טובה, מתחשבת ולא להכביד. ילד יכול ללמוד שעדיף לא להזדקק, מפני שצורך מביא איתו אכזבה. בבית אחר אהבה יכולה להיות נוכחת מאוד, ובאותו זמן גם ביקורת, חדירה לגבולות, שתיקות ארוכות או חוסר יציבות.
אנחנו לומדים בתוך המשפחה גם מהי אהבה וגם מי אנחנו צריכים להיות כדי להרגיש שיש לנו מקום בתוכה. הלמידה הזאת נעשית חלק מהאופן שבו אנחנו מגיעים אל קשרים קרובים, גם כאשר החיים שלנו היום שונים מאוד מן הבית שבו גדלנו. על האופן שבו אנחנו לומדים בבית מהי אהבה ואילו תפיסות על קשר אנחנו ממשיכים להביא איתנו לזוגיות כתבתי כאן.
ככל שאני אוהבת אותך יותר, יש לך יותר כוח לגעת בי
קל יותר להישאר יציבים מול אדם שאין לנו הרבה מה להפסיד מולו. כשהקשר חשוב לי, למה שקורה בתוכו יש משמעות אחרת. אם למדתי שאנשים שאני אוהבת עלולים להיעלם, המרחק שלך יכול להכאיב לי במיוחד. אם גדלתי בתחושה שאני צריכה להוכיח את הערך שלי, האכזבה שלך ממני יכולה להישמע בתוכי כמו פסק דין. אם למדתי שצרכים מכבידים על אחרים, ייתכן שיהיה לי קשה לבקש ממך משהו ולהישאר יציבה גם כאשר התשובה שלך שונה מזו שקיוויתי לקבל.
דווקא האדם שאיתו אני רוצה להרגיש הכי בטוחה יכול לגעת בפחדים העמוקים ביותר שלי. אצל חלק מאיתנו הפחד הזה מתבטא דווקא בדחף להתרחק כשהקשר נעשה משמעותי. על פחד מקרבה ועל השאלה למה אנחנו יכולות לרצות אהבה ובאותו זמן להירתע ממנה כתבתי כאן.
בני זוג גם פוגעים זה בזה, מאכזבים, מתרחקים, מפספסים ולעיתים חוצים גבולות. לכן חשוב לי לא להפוך כל כאב שמתעורר בזוגיות לסיפור על הילדות. ההיסטוריה שלנו מצטרפת אל מה שקורה בקשר ויכולה להשפיע על המשמעות שאנחנו נותנים לו.
החוזה הסמוי שאני מביאה איתי לאהבה
מתוך מה שלמדנו על קשר יכולים להיווצר בתוכנו כללים שלא ניסחנו מעולם בקול.

"אם אתה אוהב אותי, תדע לבד מה אני צריכה."
"אם אני חשובה לך, תרצה להיות קרוב אליי תמיד."
"אם אגיד לך כמה אני זקוקה לך, יהיה לך יותר מדי ממני."
"אם אתה כועס עליי, הקשר שלנו בסכנה."
"אם אראה לך את כל מי שאני, אולי כבר לא תרצה בי."

אלה יכולים להפוך לציפיות עמוקות שאנחנו מביאים אל הקשר, מתוך מה שלמדנו על התנאים שבהם אפשר להרגיש אהובים ובטוחים, ואז בן הזוג מקבל תפקיד בתוך חוזה שהוא מעולם לא חתם עליו: הוא אמור להוכיח שהפעם לא יעזבו אותי. לדעת מראש מה חסר לי, לא לאכזב אותי במקום שבו כבר התאכזבתי, לתת לי ביטחון בדיוק במקום שבו אני מתקשה להרגיש בטוחה.
המשקל הזה יכול להיות גדול במיוחד כשאין מאחורינו עורף משפחתי תומך והזוגיות הופכת למקור מרכזי של בית ושייכות. על המקום שבו בן הזוג מתחיל לשאת גם את מה שהיה חסר במשפחה שממנה באנו כתבתי כאן.
וכשהוא אינו מצליח למלא את  התפקיד הזה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מגיבים לא רק למה שהוא עשה, אלא גם למשמעות שהמעשה שלו קיבל בתוכנו.
כשהאירוע קטן והמשמעות גדולה
בת הזוג שלי רוצה ערב לעצמה. מבחינתה זו בקשה למרחב. בתוכי היא יכולה לפגוש כלל ישן: "כשמישהו רוצה להתרחק ממני, אני כבר לא חשובה לו."
אני מספרת לבן הזוג על משהו שכואב לי והוא אינו מגיב בדרך שקיוויתי. בתוכי יכול להופיע חוזה אחר: "מי שאוהב אותי צריך לדעת איך להרגיע אותי."
המעבר מן האירוע אל המשמעות יכול להיות מהיר מאוד:

אתה לא רק רוצה ערב לעצמך, אתה לא רוצה אותי.
את לא רק מאוכזבת ממני, אני מאכזב אותך כמו שתמיד אכזבתי את כולם.
אתה לא רק לא מבין אותי כרגע, אף אחד אף פעם לא באמת רואה אותי.

הכאב אמיתי, המשמעות שאנחנו נותנים לו ראויה לבדיקה. אני יכולה לשאול את עצמי:

מה ביקשתי ממך ברגע הזה?
מה אני זקוקה לקבל ממך בתוך הקשר שלנו היום?
ואיזה חלק בעוצמה שהתעוררה בי מוכר לי ממקומות אחרים בחיי?

האדם שמולי והאדם שאני זוכרת
כאשר קשר נוגע בפצע ישן, האדם שנמצא מולי עכשיו יכול להתערבב לרגע עם אדם שמולו למדתי בעבר משהו על אהבה.

בן הזוג שותק, ואני פוגשת גם את השתיקה של אבא.
בת הזוג מבקרת, ואני מרגיש שוב את המבט של אמא.
בן הזוג רוצה מרחב, ובתוכי חוזרת התחושה של הילדה שלא ידעה אם מישהו יחזור.

החוויה יכולה להיות דומה מאוד, אלא שהאדם שמולי היום הוא אדם אחר. יש לו כוונות משלו, גבולות משלו, חולשות משלו ודרך משלו להיות בקשר. כדי לפגוש אותו כפי שהוא, אני רוצה להיות מסוגלת לראות גם את הדמיון למה שכבר הכרתי וגם את ההבדל.
אם בן הזוג שלי פוגע בי היום, חשוב שאוכל לראות את הפגיעה. אם הוא אוהב אותי בדרך ששונה מן האופן שבו למדתי לצפות לאהבה, חשוב שאוכל לראות גם את זה. ההבחנה מאפשרת לי לפגוש את הקשר שאני באמת נמצאת בו.
אני יכולה להזדקק לך ולהישאר אחראית לעצמי
קשר זוגי כולל תלות. אנחנו זקוקים זה לזו. אנחנו רוצים אהבה, מגע, נאמנות, התחשבות, הקשבה ונוכחות. בעיניי, מובחנות אינה דורשת מאיתנו להיות אנשים שאינם זקוקים לאף אחד. היא מאפשרת לי להכיר בצורך שלי ולהביא אותו אל הקשר כאדם בוגר. על האפשרות להיות בקשר עמוק עם אדם אחר ולהמשיך להחזיק גם את עצמי בתוכו כתבתי כאן.
אני יכולה לומר "אני זקוקה עכשיו לקרבה" ולשמוע שגם לך יש צורך במרחב. אני יכולה להיפגע ממך ולבדוק מה קרה בינינו לפני שאני הופכת את הפגיעה להוכחה שאינך אוהב אותי. אני יכולה לבקש ממך לראות אותי, ובאותו זמן להישאר בקשר עם עצמי. הראויות שלי אינה תלויה באישור שלך, והחשיבות שלך עבורי אינה נעלמת בגלל זה. כך שני אנשים יכולים להיות משמעותיים מאוד זה לזו, בלי שאחד מהם יקבל את האחריות לתקן עבור האחר חיים שלמים.
תרגיל קונסטלטיבי: מי באמת עומד מולי?
בחרו מקום שקט והניחו על הרצפה שני ייצוגים. אפשר להשתמש בדפים, בכריות או בשני חפצים פשוטים.
על הראשון כתבו:

בן או בת הזוג שלי

ועל השני:

מה שאני מכירה מקרבה בעבר

אין צורך להחליט מראש מי נמצא בייצוג השני או איזה אירוע הוא מייצג. השאירו את הניסוח פתוח.
עמדו מול הייצוג של בן או בת הזוג.הסתכלו עליו ושימו לב למה שקורה בגוף. האם מתעורר רצון להתקרב או להתרחק? מה קורה לנשימה? האם עולה משפט, תחושה או תמונה?
עברו אל הייצוג השני. 
עמדו מול "מה שאני מכירה מקרבה בעבר". שימו לב למה שמופיע, בלי לחפש הסבר ובלי לנסות לפתור דבר.הישארו שם כמה רגעים.
כעת התרחקו מעט כך שתוכלו לראות את שני הייצוגים.
שימו לב למרחק ביניהם, למבט שלכם ולתחושה בגוף.
חזרו לעמוד מול הייצוג של בן או בת הזוג.
אם המשפט מרגיש נכון עבורכם, אמרו בשקט:

"אתה אתה. אני רואה אותך כפי שאתה היום."

אפשר להוסיף:

"אני רוצה לפגוש את מה שיש בינינו מתוך החיים שלנו עכשיו."

הישארו שם עוד רגע ושימו לב אם משהו משתנה במרחק, בנשימה, במבט או בתחושה בגוף.
התרגיל מזמין אתכם לחוות את ההבדל בין האדם שאיתו אתם נמצאים היום לבין מה שכבר למדתם על קרבה. אין צורך להגיע להסבר מסוים או למצוא אדם מן העבר שעומד מאחורי החוויה.
לראות אותך ולהישאר אני
מובחנות בתוך זוגיות מאפשרת לי להחזיק שתי אמיתות חשובות: אתה משמעותי לי, ואני נשארת אחראית לעצמי.
אני יכולה לרצות שתישאר וללמוד לשאת גם רגעים שבהם אתה זקוק למרחק. אני יכולה לרצות שתבין אותי ולדעת שגם אדם שאוהב אותי לא תמיד יבין. אני יכולה לומר שנפגעתי ולהישאר סקרנית לגבי מה שבאמת קרה בינינו.
אני יכולה לראות את הפצע שלי בלי להפוך אותך למי שיצר אותו, ואני יכולה לראות אותך כפי שאתה היום, יחד עם הגבולות, הצרכים והכאב שלי. כך הקרבה יכולה להכיל יותר משני הסיפורים שהבאנו איתנו. היא יכולה להפוך למפגש בין שני אנשים שממשיכים ללמוד זה את זו ואת עצמם.
דווקא מפני שאתה חשוב לי
האדם שאני אוהבת יכול לגעת במקומות שאנשים אחרים כמעט אינם מגיעים אליהם, מפני שנתתי לו מקום שאנשים אחרים אינם מקבלים. יש משמעות למבט שלו, למילים שלו, לקרבה שלו וגם למרחק שלו.
כאב שמתעורר בתוך אהבה יכול לספר לי משהו על מה שקורה בינינו היום, ולפתוח גם שאלה על מה שאני כבר מכירה מקרבה. אני יכולה לראות מה האהבה הזאת מעוררת בי, בלי להפוך אותך למי שפגע בי ובלי לוותר על מה שאני צריכה ממך היום. ככל שאני מצליחה לראות אותך כפי שאתה, אני יכולה לפגוש גם את עצמי כפי שאני היום.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 24

פצעי נטישה בזוגיות: כשהפחד שיעזבו אותי מתחיל לנהל את הקשר

Accepted Answer

הודעה שלא נענתה. בן הזוג שקט יותר מהרגיל. היא חוזרת מאוחר ולא מתקשרת. הוא מבקש ערב לעצמו. מבחוץ אלה יכולים להיות אירועים קטנים בתוך חיים זוגיים. מבפנים הם יכולים להרגיש כמו תחילתו של אסון.
כשפחד מנטישה מתעורר בתוך זוגיות, אני לא תמיד חושבת במילים "הוא עומד לעזוב אותי". אני פשוט מרגישה שמשהו השתנה. אני נעשית דרוכה יותר, מתחילה לבדוק, לפרש, לחפש סימנים. אני רוצה לדעת שאנחנו בסדר, שהקשר בטוח, שאתה עדיין אוהב אותי.
הפחד עצמו ראוי להקשבה. בטיפול זוגי מעניינת אותי גם השאלה מה אני מתחילה לעשות איתך כשהפחד הזה מתעורר. האם אני מבקשת ממך קרבה, או שאני זקוקה לכך שתתנהג בדרך מסוימת כדי שאוכל להירגע? ההבדל ביניהם יכול להיות קטן מבחוץ ועמוק מאוד בתוך הקשר.

ניווט במאמר

למה פחד מנטישה מתעורר דווקא במקום שבו אני אוהבת?
קשר זוגי משמעותי נוגע בצורך עמוק בקרבה, בשייכות ובביטחון. ככל שהאדם שמולי נעשה משמעותי יותר עבורי, כך גם האפשרות לאבד אותו מקבלת משמעות גדולה יותר.
עבור מי שחוותה בעבר עזיבה, אובדן, חוסר יציבות, הורה שלא היה פנוי רגשית או קשר שבו אהבה הייתה בלתי צפויה, מצבים של ריחוק בהווה יכולים לקבל עוצמה מיוחדת. אירוע שמתרחש עכשיו עשוי לפגוש בתוכי גם חוויה מוקדמת יותר.
העבר עוזר לי להבין את עוצמת החוויה שלי. הוא עדיין לא אומר לי מה באמת מתרחש כרגע בזוגיות. הפחד שלי אמיתי, והפרשנות שנולדת מתוכו עדיין זקוקה לבדיקה. אני יכולה להרגיש שהוא מתרחק ממני, בלי לדעת עדיין שזה באמת מה שקורה.
זו הבחנה משמעותית בעיניי: אני יכולה לתת מקום מלא למה שאני מרגישה בלי להפוך מיד את התחושה לעובדה. בן הזוג יכול להיות שקט מפני שהוא כועס, עייף, מוטרד או זקוק למרחב. הוא גם יכול להיות באמת רחוק ממני. כדי להבין מה קורה בינינו, אני צריכה לפגוש גם את המציאות הנוכחית. על האופן שבו טראומה מן העבר יכולה להיכנס אל היחסים בהווה ולהשפיע על הדרך שבה אנחנו מפרשים את בן הזוג כתבתי כאן.
כשהפחד מנטישה מתחיל לנהל את הזוגיות
אני יכולה לומר לך: "אני מרגישה רחוקה ממך היום והייתי רוצה להתקרב." יש בבקשה הזאת אותי ויש בה מקום גם עבורך. אני מביאה את הצורך שלי ומשאירה לך אפשרות להיות אדם נפרד ממני.
פחד מנטישה יכול לשנות את הבקשה. אני כבר זקוקה לכך שתתקרב כדי להוכיח לי שאין לי סיבה לפחד. אני מחפשת אישור, בודקת את הטון שלך ואת זמן התגובה להודעות, מתקשה לשאת את הצורך שלך במרחב או מוותרת על דברים שחשובים לי כדי שיהיה קל יותר להישאר איתי.
אני יכולה גם לעשות כמעט את ההפך. להתרחק ראשונה, להיסגר, להתקרר או לומר "אז אולי באמת עדיף שניפרד" לפני שבכלל דיברנו על פרידה. גם זו יכולה להיות דרך לנסות להשיג שליטה על האפשרות שמפחידה אותי, להיות זו שנעזבת.
מתחת להתנהגויות השונות יכולה לפעול אותה תקווה: אם אצליח לנהל נכון את המרחק בינינו, אולי אצליח למנוע ממך לעזוב אותי. בנקודה הזאת הפחד הופך לריקוד זוגי. ככל שאני דורשת יותר ודאות, אתה עשוי להרגיש שאין תשובה שתספיק. ככל שאני נצמדת, אתה מבקש יותר מרחב. ככל שאתה מתרחק, אני רואה בכך הוכחה לכך שצדקתי כשפחדתי.
גם אתה מביא משהו משלך לריקוד הזה. ייתכן שקשה לך לשאת צורך, כעס או ציפייה, וייתכן שהתרחקות היא הדרך שלך להתמודד עם מתח. לכן פחות מעניין אותי מי התחיל. מעניינת אותי השאלה: מה כל אחד מאיתנו מנסה לגרום לאחר לעשות כדי שהוא עצמו יוכל להרגיש אחרת?, זו גם הנקודה שבה האחריות נעשית חשובה. אני לא אחראית לכך שהפחד הופיע, ואני כן אחראית למה שאני עושה איתו בתוך הקשר. הפחד יכול להסביר את ההתנהגות שלי. הוא לא יכול לקבל במקומי את ההחלטה איך להתנהג אליך.
גם בן הזוג שלי יכול באמת להתרחק
עבודה עם פצעי נטישה אינה אמורה להפוך כל כאב לבעיה מן העבר. יש קשרים שבהם בן הזוג באמת מתרחק, אינו זמין, מאיים בפרידה בזמן מריבות, נמנע שוב ושוב משיחה או מנהל קשר לא יציב. במצבים כאלה החרדה שלי יכולה להיות קשורה גם למה שמתרחש בינינו עכשיו. לכן אינני רוצה ללמד אדם עם פצע נטישה לפקפק באופן אוטומטי בעצמו. אני רוצה לעזור לו לראות טוב יותר: מה אני מביאה איתי, מה אתה עושה עכשיו, ומה קורה בינינו כאשר שני הדברים נפגשים.
אני יכולה לבקש ממך להתקשר כשאתה מאחר. לומר שקשה לי כשאת נעלמת באמצע קונפליקט. להציב גבול מול איומים חוזרים בפרידה. הצרכים שלי אינם מאבדים מתוקפם מפני שיש לי פצע נטישה. ובתוך כל אלה אני יכולה לבדוק מה שייך לאחריות שלך כלפיי ומה אני מבקשת ממך לעשות כדי שלא אצטרך לפגוש משהו שקשה לי לשאת בתוכי. על מובחנות ועל האפשרות להישאר בקשר עמוק עם אדם אחר ולהמשיך להיות מחוברת גם לעצמי כתבתי כאן.
אני רוצה שתבחר בי, ואני זוכרת שגם אני בוחרת
ככל שאני עסוקה יותר בשאלה אם תישאר, אני עלולה לשאול פחות אם טוב לי איתך. זה אחד המחירים העמוקים של פחד מנטישה. אני יכולה להיות עסוקה כל כך בבחירה שלך בי, עד שהבחירה שלי בך כמעט נעלמת. אני בודקת אם אתה רוצה אותי ושוכחת לבדוק אם אני רוצה את האופן שבו אנחנו חיים יחד.
אני יכולה להישאר במקום שלא מתאים לי משום שעזיבה מרגישה מפחידה יותר מהמחיר שאני משלמת כדי להישאר. אני יכולה לוותר על קול, על צורך או על גבול ולהרגיש שהצלחתי לשמור על האהבה.
כאן פצע הנטישה פוגש את שאלת הראויות. אני רוצה שתבחר בי, ובאותו זמן אני רוצה לזכור שגם אני אדם שבוחר. הערך שלי אינו נקבע רק מתוך התשובה שלך אליי. על מה שקורה כשהזוגיות נדרשת לשאת גם את הצורך בשייכות ובביטחון שלא קיבלנו במשפחת המוצא כתבתי כאן.
מובחנות אינה עצמאות מוחלטת, אני לא שואפת להגיע למקום שבו אינני זקוקה לך. בני אדם זקוקים לקשר. אנחנו רוצים שיחפשו אותנו, שיתגעגעו אלינו, שירגיעו אותנו ושיישארו איתנו ברגעים קשים. אני יכולה להזדקק לך ולהמשיך להחזיק גם את עצמי בתוך הצורך. אני יכולה לומר "אני מפחדת עכשיו והייתי רוצה שתהיה איתי". אני יכולה להתאכזב אם אינך יכול להיענות לבקשה שלי כפי שקיוויתי. אני יכולה לכעוס, לבדוק מה התשובה שלך אומרת עבורי ולהחליט מה אני רוצה לעשות איתה. הצורך שלי ראוי למקום. גם האדם שמולי נשאר אדם נפרד ממני.
תרגיל: מה אני מבקשת ממך כשאני מפחדת שתעזוב?
התרגיל הזה מיועד לרגע שבו משהו בקשר מפעיל את פחד הנטישה: הודעה שלא נענתה, ריחוק, שתיקה, בקשה למרחב או תחושה שמשהו השתנה.
המטרה היא ליצור מעט מרחב בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני עומדת לעשות.
הניחו את כפות הרגליים על הרצפה ושימו לב לתמיכה שמתחת לגוף. אפשר להניח יד על החזה או על הבטן, במקום שבו הפחד מורגש כרגע. הישארו כך כמה רגעים בלי לנסות לשנות את התחושה.
אמרו לעצמכם בשקט:"אני מרגישה עכשיו פחד שיעזבו אותי."
ואחר כך:"הפחד שלי אמיתי. אני עדיין לא יודעת מה הוא אומר על מה שקורה בינינו."
עכשיו בדקו ארבעה דברים:
מה אני מרגישה?נסו לתת שם לחוויה עצמה: פחד, בדידות, כעס, עלבון, חוסר אונים, געגוע.
מה אני מספרת לעצמי שקורה?

"הוא מתרחק ממני."
"כבר לא אכפת לה."
"היא עומדת לעזוב."
"אם הוא רוצה להיות לבד, סימן שהוא לא רוצה אותי."

מה אני עומדת לעשות כדי לגרום לפחד להיעלם?לשלוח עוד הודעה, לדרוש תשובה, לבדוק, לרצות, להתקרר, להיעלם, לאיים בפרידה או לוותר על משהו שחשוב לי.
מה אני באמת רוצה לבקש ממך?יכול להיות שמתחת לכל מה שהתכוונתי לעשות נמצאת בקשה פשוטה יותר:

"נבהלתי כשלא ענית לי. אני רוצה לדעת מה קורה איתך."
"אני מרגישה רחוקה ממך היום והייתי רוצה להתקרב."
"כשאתה אומר שאתה צריך מרחב אני מרגישה פחד. אני רוצה להבין מה אתה צריך ומה קורה בינינו."

התרגיל אינו מבקש ממני להפסיק להזדקק לבן הזוג. הוא עוזר לי להגיע אל הצורך שלי בצורה בהירה יותר. במקום לפעול מיד כדי לגרום לפחד להיעלם, אני יכולה לזהות אותו, להחזיק אותו מספיק זמן ולבחור איך אני רוצה לפנות אל האדם שאני אוהבת.
אני רוצה שתישאר, והפחד לא חייב להחליט בשבילי
אני רוצה שתבחר בי, אני רוצה לדעת שהקשר שלנו חשוב לך, אני רוצה שתישאר. ריפוי של פצעי נטישה לא הופך אותי לאדם שאינו זקוק לאהבה. הוא מאפשר לי להביא את הצורך שלי אל הקשר בלי למסור לפחד את ניהול הקשר. אני רוצה שתישאר, ואני רוצה שהפחד שתלך לא יהיה זה שמחליט בשבילי איך לאהוב אותך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 25

אוטוטומיה בזוגיות: כמה מעצמי אני משאירה מאחור כדי לשמור על הקשר?

Accepted Answer

אפשר להיות בתוך זוגיות, לאהוב, לתפקד, לגדל ילדים, לקבל החלטות יחד, ובמשך השנים להתרחק מעצמי. אני מוותרת על דבר קטן כדי שלא יהיה ריב, לא אומרת משהו שחשוב לי כי עכשיו זה לא הזמן, מתאימה את עצמי, בולעת כעס, מפסיקה לבקש. אני לומדת מראש מה יתקבל ומה ייצור מתח.
כל ויתור בפני עצמו יכול להיראות הגיוני. זוגיות דורשת התחשבות, גמישות ויכולת לפנות מקום לאדם נוסף. השאלה משתנה כשאני מסתכלת לאחור ומגלה שלא ויתרתי רק על המסעדה שרציתי או על המקום שאליו רציתי לנסוע. ויתרתי שוב ושוב על חלקים מעצמי כדי לשמור על הקשר.
השיר "אוטוטומיה" של ויסלבה שימבורסקה נותן לתנועה הזאת דימוי חזק במיוחד.

ניווט במאמר

אוטוטומיה: להיפרד מחלק כדי להינצל
אוטוטומיה היא תופעה ביולוגית שבה בעלי חיים מסוימים משילים או מנתקים חלק מגופם בתגובה לסכנה. שימבורסקה לקחה את התופעה הזאת אל השירה והפכה אותה לדימוי אנושי מטלטל של הישרדות במחיר של אובדן חלק מן העצמי.
אוטוטומיה / ויסלבה שימבורסקה
בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,עם השני הוא בורח.נחלק בפתאום לאובדן וישע,למה שהיה ולמה שיהיה.באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהוםששתי גדותיה זרות מיד.בגדה אחת מוות, בשנייה חייםכאן ייאוש, שם תקווה.למות במידה ההכרחית בלי להגזים,לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,אך רק לגוף וללחישה קרועה&#8230;כאן לב כבד, שם moriar omnis non[ לא אמות כולי[רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקההתהום אינה חוצה אותנו,התהום מקיפה אותנו.
אני קוראת את השיר הזה כמטפלת זוגית וחושבת על אנשים שלמדו כבר בילדותם שקשר עלול לדרוש מהם לצמצם חלקים מעצמם. לא מדובר בהכרח בהחלטה מודעת. ילד לומד את גבולות הקשר מתוך מה שקורה כשהוא מביא אליו את עצמו: כשהוא כועס, זקוק, מתנגד, שונה, מאכזב או מבקש משהו שאין למבוגרים סביבו יכולת לתת.
מתוך החוויות האלה יכולה להתפתח למידה עמוקה על קשר: אילו חלקים בי מתקבלים כאן, ואילו חלקים כדאי לי להצניע כדי להמשיך להרגיש שייכת.
הילדה שלמדה איזה חלק ממנה כדאי להשאיר בחוץ
ילדים תלויים בקשר עם המבוגרים שמגדלים אותם. האפשרויות שלהם מוגבלות. הם אינם יכולים לבחור משפחה אחרת או לנהל שיחה בוגרת על גבולות, צרכים והדדיות. לכן הם לומדים להתאים את עצמם למציאות שבתוכה הם גדלים.
ילדה יכולה ללמוד שהכעס שלה מתקבל בקושי בבית, ובהדרגה להפסיק להראות אותו. ילד יכול לחוות את הצרכים שלו כמעמסה ולהיעשות עצמאי הרבה לפני זמנו. ילדה אחרת עשויה לגלות שהדרך לשמור על שקט היא להיות זו שמבינה את כולם. כך הקול, הכעס, הספונטניות, הצורך, הגבול או הרצון להיות מטופלת ולא רק לטפל יכולים לקבל פחות ופחות מקום.
ההתאמות האלה עשויות להיות דרכים חכמות לשמור על קשר בתוך המציאות שבה הילד תלוי באנשים שסביבו. הילד גדל והמציאות משתנה, בעוד שהדרך שלמד לשמור באמצעותה על קשר יכולה להישאר. על האופן שבו אנחנו לומדים כבר במשפחה הראשונה שלנו איך אמורה להיראות אהבה ומה אנחנו נדרשים לעשות כדי להישאר בתוכה כתבתי כאן.
כשהאוטוטומיה הופכת לדימוי לזוגיות
בתוך קשר זוגי אנחנו שוב נמצאים מול אדם שחשוב לנו מאוד. דעתו חשובה, האהבה שלו חשובה והקרבה אליו חשובה. דווקא משום כך יכולה לחזור התנועה המוכרת של התאמת העצמי כדי לשמור על הקשר. 
אני יודעת שאני רוצה לומר משהו ומיד בודקת איך הוא יקבל את זה. אני כועסת ומתחילה להסביר לעצמי למה בעצם אין לי סיבה לכעוס. אני רוצה להציב גבול וכבר רואה את האכזבה בפנים שלה. אני זקוקה למשהו ומנסחת את הבקשה כל כך בזהירות, עד שכמעט אי אפשר לשמוע מה ביקשתי.
אני יכולה גם להיפגע, ובמקום לומר שנפגעתי להיעשות יעילה, עניינית ומרוחקת. מבחוץ יכולה להיות כאן זוגיות שקטה מאוד. מבפנים אני הולכת ומצטמצמת.
דרך הדימוי של שימבורסקה אפשר לחשוב על הרגעים האלה כאוטוטומיה בתוך הקשר: הניסיון לשמור על מה שיקר לי באמצעות ויתור על חלקים מעצמי. זו אינה אבחנה קלינית. זו דרך להתבונן בתנועה שמתרחשת אצל אנשים מסוימים בתוך קשרים משמעותיים.
לא כל ויתור בזוגיות הוא ויתור על עצמי
זוגיות דורשת ויתורים. שני אנשים אינם יכולים לקבל תמיד בדיוק את מה שהם רוצים. אני יכולה לבחור ללכת איתך למסעדה שאתה אוהב, לשנות תוכנית, להתחשב בתקופה קשה שאתה עובר או להחליט שהפעם הצורך שלך יקבל קדימות.
ההבדל נמצא גם במה שקורה לי בתוך הוויתור. האם אני בוחרת בו? האם הרצון שלי ממשיך להיות ראוי למקום גם כאשר בחרתי שלא לממש אותו? האם אני יכולה לומר לך מה אני רוצה ולשאת את האפשרות שלא תסכים? האם יש בקשר מקום גם לחלקים בי שאינם נוחים לך?
כשאני מוותרת מתוך בחירה, אני עדיין נוכחת בתוך ההחלטה. כשאני מוחקת את הרצון עוד לפני שהעזתי להביא אותו לקשר, אני כבר משלמת מחיר אחר.
זוגיות יכולה להסתדר מצוין סביב ההיעלמות שלי
זו אחת הנקודות הכואבות בעיניי. מערכת זוגית יכולה להתארגן סביב העובדה שאחד מבני הזוג מוותר שוב ושוב על חלקים מעצמו. אחד מחליט והשני זורם, אחת מביאה צורך והשני מסתגל, אחד אומר מה מפריע לו והשנייה כבר יודעת איך למנוע את העימות הבא.
עם הזמן שני בני הזוג מכירים היטב את התפקידים שלהם. מה שהתחיל כדרך לשמור על הקשר יכול להפוך לחלק מן המבנה שלו. ואז האדם שהסתגל במשך שנים מתחיל להביא יותר מעצמו. פתאום יש לו דעה, היא אומרת לא, הוא רוצה משהו אחר, והיא כבר לא מוכנה לשאת לבדה משהו שנשאה במשך שנים.
כשהצמצום הזה כבר נעשה חלק מן החיים הזוגיים, יכולה להופיע גם התלבטות אחרת: אני יודעת שרע לי בתוך הקשר, ובכל זאת איני יודעת אם אני רוצה או יכולה לעזוב אותו. על המקום המורכב הזה כתבתי באני יודעת שרע לי בקשר, אז למה אני עדיין לא יודעת אם לעזוב?.
השינוי הזה משפיע על המערכת הזוגית כולה. בן הזוג עשוי לחוות אותו כערעור של הסדר המוכר ולשאול "מה קרה לך?" או "פעם לא הייתה לך בעיה עם זה." ויכול להיות שפעם באמת לא אמרתי שיש לי בעיה עם זה. זה עדיין לא אומר שלא הייתה לי.
המחיר של להיות קלה לאהבה
יש אנשים שהפכו עם השנים לקלים מאוד לאהבה. הם קוראים היטב את החדר, יודעים מתי לדבר ומתי לשתוק, מרגישים כשמישהו אחר מתכווץ ויודעים להרגיע, להתאים, להבין ולוותר. אלה יכולות להיות יכולות בין אישיות מפותחות מאוד, והן יכולות להיות גם חלק מדרך שלמדתי לשמור באמצעותה על קשר.
השאלה שמעניינת אותי היא מה קורה לי בזמן שאני מפעילה אותן. אם כדי להרגיש בטוחה באהבה אני צריכה להיות תמיד נוחה, רגועה, מתחשבת, חזקה או לא זקוקה מדי, אני עלולה להמשיך בתוך הזוגיות עסקה ישנה: "אני אשאיר חלק ממני בחוץ, ואתה תישאר."
עבור מי שחיה בלי עורף משפחתי תומך, האפשרות לערער את הקשר הזוגי יכולה לקבל משקל נוסף. כשהזוגיות היא גם מקור מרכזי לבית ולשייכות, הצורך לשמור עליה עשוי להגביר את הנטייה להתאים את עצמי. על העומס שנוצר כאשר בן או בת הזוג הופכים למקור המרכזי של שייכות וביטחון כתבתי כאן.
להחזיר את עצמי לקשר
כאן המובחנות נעשית משמעותית עבורי. היא מאפשרת לי להתחשב באדם שאני אוהבת ולהמשיך להיות בקשר גם עם עצמי. היא אינה אומרת שכל רצון שלי צריך להתממש, וגם אינה מבטיחה שבן הזוג יאהב כל חלק שאביא.
מובחנות מאפשרת לי לדעת מה אני מרגישה, מה אני רוצה, מה חשוב לי ומה הגבול שלי, ולהביא את כל אלה לקשר גם כאשר התגובה שלך שונה מזו שקיוויתי לקבל. זו עבודה משמעותית עבור מי שלמד שקשר נשמר באמצעות התאמה.
כשאני מתחילה לתת יותר מקום לחלקים שבעבר צמצמתי, אני עשויה לפגוש גם את הדבר שממנו ניסיתי להגן על עצמי: האפשרות שתכעס, שתתאכזב, שלא תבין אותי או שתרצה משהו אחר. אני יכולה לראות אותך כועס ולהישאר עם עצמי, לשמוע שאת מאוכזבת ולבדוק את עצמי בלי למהר למחוק את הרצון שלי, ולהיות קרובה אליך בלי למסור לך את האחריות להחליט מי אני צריכה להיות כדי להיות ראויה לאהבה. על האפשרות להיות בקשר עמוק עם אדם אחר ולהמשיך להחזיק גם את עצמי בתוכו כתבתי כאן.
השאלה אינה רק אם אוהבים אותי
בטיפול זוגי אפשר להתמקד בשאלה אם בני הזוג אוהבים זה את זו. אותי מעניינת גם שאלה אחרת: מי אני יכולה להיות בתוך האהבה הזאת? האם יש מקום לקול שלי, לגבול שלי, לכעס שלי, לצורך שלי ולשונות שלי?
אני רוצה לבדוק אם אני יכולה להביא יותר מעצמי אל הקשר גם כשהנוכחות הזאת דורשת משנינו לפגוש משהו חדש. השאלה הזאת משמעותית במיוחד עבור מי שלמד לשמור על קשר באמצעות צמצום עצמי. על הקשר בין קרבה זוגית לבין המקומות הישנים שמתעוררים דווקא מול האדם שאנחנו אוהבים כתבתי כאן.
לגדול מן השארית שניצלה
אני חוזרת בסוף אל שימבורסקה ואל האפשרות "לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה." עבורי כמטפלת זוגית, זו אולי התנועה החשובה שהשיר הזה מאפשר להתבונן בה: מה שעזר לי פעם לשמור על עצמי ועל הקשר אינו חייב לקבוע כמה ממני יהיה נוכח בכל קשר שאבנה בהמשך.
אני יכולה לכבד את ההתאמות שלמדתי לעשות. הן מספרות משהו על הדרך שבה שמרתי על עצמי בתוך המציאות שהייתה. בבגרות יש לי יותר אפשרויות, יותר בחירה ויותר יכולת לשאת את העובדה שאדם שאני אוהבת עשוי להיות שונה ממני, לכעוס עליי או להתאכזב ממני. ואז השאלה משתנה. לצד הרצון שהקשר יישאר, אני יכולה לשאול גם: כמה ממני אני רוצה להביא איתי אל הקשר שאני בונה היום?
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 26

הפרדוקס של האינטימיות: כדי להיות קרובים, לא צריך להפוך לאחד

Accepted Answer

אנחנו נוטים לחשוב שככל שזוג קרוב יותר, כך המרחק בין שני האנשים שבתוכו קטן יותר. משתפים יותר, עושים יותר דברים יחד, מכירים זה את זו לעומק ובונים חיים משותפים. עם השנים נוצר ה"אנחנו": הבית שלנו, הילדים שלנו, החברים שלנו, התוכניות שלנו, הדרך שבה אנחנו עושים דברים.
אני חושבת על אינטימיות בזוגיות קצת אחרת. כדי לפגוש באמת את האדם שאיתנו, צריך להישאר מולנו אדם שאינו אנחנו. אדם עם מחשבות, רצונות, רגשות ובחירות משלו. גם בתוך ה"אנחנו" הזוגי צריך להישאר מקום לשני האנשים שבנו אותו. זהו הפרדוקס של האינטימיות: כדי להיות קרובים, לא צריך להפוך לאחד. צריך להישאר שניים שיכולים להיפגש.

ניווט במאמר

זוגיות טובה משאירה מקום לשני אנשים
בתחילת קשר כל אחד מגיע עם עולם שלם: חברים, תחומי עניין, הרגלים, דעות, חלומות, העדפות וקצב משלו. מתוך המפגש הזה נוצרת בהדרגה מערכת חדשה. זוגיות יוצרת שייכות ומאפשרת לבנות יחד דבר שלא היה קיים קודם.
בתוך החיים המשותפים יכולה להתרחש גם תנועה אחרת. את מפסיקה לעשות משהו שאת אוהבת כי הוא פחות מתחבר אליו. אתה רואה פחות חברים כי היא מתקשה כשאתה יוצא. את כבר יודעת איזו עמדה תיצור מתח ולכן מעדיפה לשתוק, ואתה מוותר על משהו שרצית כי ההסכמה שומרת על השקט.
אף אחד לא חייב לבקש מכם לוותר. בני זוג לומדים זה את זו היטב, ובתוך ההיכרות הזאת הם לומדים גם אילו חלקים בעצמם עוברים בקלות בתוך הקשר ואילו חלקים יוצרים חיכוך. לאורך זמן יכולה להיווצר זוגיות שיש בה הרבה "אנחנו", ופחות מקום לפגוש את שני האנשים שבתוכו.
כשהבדל מתחיל להרגיש כמו התרחקות
התמזגות בזוגיות יכולה להסתתר בתוך משפטים שנשמעים רומנטיים מאוד: "אנחנו עושים הכול יחד", "אין בינינו סודות", "אני יודעת בדיוק מה הוא חושב", "אנחנו לא צריכים אף אחד חוץ מאיתנו". המשפטים האלה יכולים לתאר קרבה טובה. המשמעות שלהם מתבהרת דווקא כאשר מופיע הבדל.
את רוצה ערב לעצמך והוא רצה להיות יחד. אתה נהנה ממשהו שהיא אינה אוהבת. את מחזיקה בעמדה שמכעיסה אותו. אתה בוחר אחרת מכפי שהיא הייתה בוחרת. כשהבדל נחווה כהתרחקות, נוצר לחץ להחזיר את הדמיון וההסכמה: אחד מסביר יותר, השני מוותר, מישהו נעלב ומישהי מרגיעה.
קרבה אינה נעלמת רק מפני שנוצר ביניכם פער. אינטימיות בזוגיות יכולה להתקיים גם כששני אנשים אינם נמצאים בדיוק באותו מקום.
הילה ויוסי ניסו להיות זוג קרוב מאוד
הילה ויוסי, שמות בדויים, הגיעו אליי ואמרו שהם מרגישים שהם "כל הזמן ביחד ובכל זאת כבר לא באמת נפגשים".
הילה אהבה לצייר. פעם הייתה יכולה לשבת כמה שעות עם הצבעים שלה ולחזור נרגשת ממשהו שעשתה. עם השנים היא ציירה פחות ופחות.כשרצתה לפנות לעצמה ערב, היא ראתה את האכזבה של יוסי. הוא מעולם לא אסר עליה לצייר. לעיתים אפילו אמר: "לכי, ברור." הילה בכל זאת הרגישה את האכזבה שלו, ובהדרגה נעשה לה פשוט יותר להישאר בבית.
אצל יוסי התרחשה תנועה דומה. הוא אהב לפגוש חברים, ובמשך השנים התחיל לסרב ליותר הזמנות.הילה לא ביקשה ממנו להישאר. הוא ידע שהיא מחכה לזמן שלהם יחד, צפה את האכזבה שלה והעדיף לא פעם לוותר על המפגש.
בחדר הטיפול התברר שכל אחד מהם החזיק חשבון ארוך של ויתורים שעשה למען הקשר. הילה אמרה: "אני ויתרתי על כל כך הרבה דברים בשביל הזוגיות הזאת." יוסי הסתכל עליה והשיב: "גם אני. את חושבת שאני חי את החיים שרציתי?"
שניהם ניסו במשך שנים לשמור על הקרבה באמצעות התחשבות, ושניהם צברו כעס על האדם שעבורו האמינו שהם מתחשבים. אף אחד מהם לא הכריח את השני להצטמצם. בתוך הזוגיות נוצרה ציפייה שקטה: אם משהו שחשוב לי מאכזב אותך או יוצר בינינו מרחק, אולי עדיף שאוותר עליו.
הם נעשו זוג מאוד מתחשב, ומאוד צפוף.
בתהליך הטיפול הזוגי עניין אותי מה יקרה ביניהם אם כל אחד יחזור להיות קצת יותר נוכח כאדם בפני עצמו. הילה חזרה לצייר ויוסי התחיל שוב לפגוש חברים. יחד עם המרחב חזרו גם האכזבה והאשמה, והפעם הן לא חייבו אותם לסגור מיד את הפער שנוצר ביניהם.
אחרי אחד מערבי הציור הילה חזרה הביתה ויוסי שאל מה ציירה. היא סיפרה לו בהתלהבות על משהו שהוא לא ידע עליה. כשחזר יוסי ממפגש עם חברים, היה לו סיפור שהיא לא הייתה חלק ממנו.
דווקא הדברים שהתרחשו מחוץ למרחב המשותף הכניסו אליו משהו חדש. הם התחילו להתעניין שוב זה בזו. המרחב שנפתח ביניהם החזיר למפגש שני אנשים.
גם אחרי שנים יחד, נשאר עוד מה לגלות
אחד המיתוסים העיקשים על זוגיות קרובה הוא שאחרי מספיק שנים יחד כבר אמורים לדעת. לדעת מה האדם השני מרגיש, למה הוא שתק, מה אומר המבט שלו, מה הוא צריך ומתי הוא נפגע. כשהידיעה הזאת חסרה, קל לשמוע את המשפט: "אחרי כל השנים האלה אתה עדיין לא יודע מה אני צריכה?"
אני אוהבת להשאיר בתוך זוגיות גם מעט אי-ידיעה. האדם שחי איתכם יכול לשנות את דעתו, לרצות משהו חדש, להגיב אחרת מכפי שציפיתם ואפילו לגלות בעצמו משהו שלא ידע על עצמו קודם.
כשאתם בטוחים שאתם כבר יודעים למה האדם שמולכם עשה משהו, אתם פוגשים אותו דרך הסיפור שכבר בניתם עליו. "אני יודעת בדיוק למה עשית את זה" סוגר אפשרות להתעניין. לעומת זאת השאלה "מה קרה לך שם?" מאפשרת לשמוע תשובה שלא כבר כתבתם עבורו.
אפשר להכיר זה את זו לעומק ולהמשיך להיות סקרנים. דווקא הידיעה שהאדם שמולי עדיין יכול להפתיע אותי משאירה משהו חי באינטימיות.
נפרדות היא יותר מזמן לבד
קל לזהות נפרדות כשמדברים על חברים, תחביבים או זמן אישי. המפגש המורכב יותר איתה מתרחש בתוך הזוגיות עצמה: את חושבת אחרת ממנו, הוא רוצה דבר אחר ממך, את אומרת "לא", הוא משנה את דעתו. האדם המוכר כל כך מופיע מולכם עם רצון שלא ציפיתם לו.
המרחב בין בני זוג אינו מטרה בפני עצמה. אפשר לחיות חיים נפרדים מאוד ולהיות רחוקים, ואפשר להיות קרובים מאוד בלי לוותר על שני האנשים שנמצאים בתוך הקשר.השאלה שמעניינת כאן היא האם בתוך הקרבה הזאת נשאר מקום לכל אחד להיות הוא עצמו ולפגוש את האחר כפי שהוא? , זו גם ההבחנה שעומדת בבסיס המאמר שכתבתי כאן בבלוג המדריך השלם למובחנות בזוגיות: מובחנות אינה התרחקות מבן או בת הזוג. היא היכולת להישאר עצמנו בתוך קשר משמעותי. במאמר הזה אתמקד  בתנועה המשלימה: כשנשארים בקשר שני אנשים, יש גם את מי לפגוש.
כשגבול מקבל משמעות על האהבה
את רוצה להמשיך שיחה אחרי הפסקה קצרה ובן הזוג שלך רוצה לסיים אותה עכשיו. הוא רוצה לצאת לפגוש חברים ואת רצית שתבלו את הערב יחד. את אומרת שאת חושבת אחרת ממנו בנושא שחשוב לו.
אירועים יומיומיים כאלה יכולים לקבל במהירות משמעות גדולה בהרבה מהבחירה עצמה.

"אם היית אוהבת אותי, היית רוצה לבוא איתי."
"אם באמת היה לך אכפת, לא היית צריך זמן לבד."
"אם היינו זוג קרוב, לא היינו חושבים כל כך אחרת."

הרצון או הגבול של האדם שמולכם הופכים בדרך הזאת למידע על הקשר: כמה אתם חשובים לו, כמה הוא אוהב אתכם ועד כמה אפשר לסמוך על הקרבה ביניכם. אפשר להרגיש פגועים, מאוכזבים או בודדים מול הבחירה שלו. הרגש מספר משהו אמיתי על החוויה שלכם; המשמעות שאתם נותנים לבחירה שלו היא כבר פרשנות שכדאי לבדוק לפני שהיא הופכת לעובדה על הקשר.
גם הסכמה אינה מספרת תמיד את כל הסיפור. שני בני זוג יכולים להסכים מפני שהם באמת רוצים את אותו הדבר, והם יכולים ללמוד במשך השנים אילו דעות ורצונות מתקבלים היטב בקשר ולהביא פחות מאלה שיוצרים מתח. כשיש בקשר מקום לשונות, ה"כן" של האדם שמולכם מקבל משמעות דווקא מפני שיש מקום גם לתשובה אחרת.
כשהאדם שאיתכם רוצה משהו אחר
השונות נעשית קשה יותר כשהיא עולה לכם במחיר. אתה רוצה לנסוע והיא רצתה שתישארו יחד. את רוצה שינוי והוא מרוצה מהמצב הקיים. אחד מכם זקוק למרחב בדיוק כשהשני רוצה קרבה. אלה צרכים אמיתיים, ויש ביניהם מקום לבקשות, למשא ומתן, להתחשבות ולעיתים גם לשינוי.
בחדר הטיפול אני חוזרת במצבים כאלה לשאלה: מה קורה לכם כשהאדם שאתם אוהבים אינו מי שאתם רוצים שיהיה ברגע הזה?
האכזבה שנוצרת בפער הזה ראויה למקום. במאמר על אכזבה בזוגיות אני עוסקת בה לעומק. כאן הפער מעניין אותי משום שהוא מחזיר לחדר שני אנשים: אדם אחד שרוצה דבר מסוים ואדם אחר שרוצה כרגע משהו אחר.
אפשר לבקש שינוי, לדבר על המחיר של הבחירה וגם להחליט שיש דברים שאינכם מוכנים לחיות איתם. בתוך כל האפשרויות האלה נשארת עובדה שאי אפשר לבטל: האדם שאנחנו אוהבים הוא אדם נפרד מאיתנו.
תרגיל זוגי: כמה מקום יש בקשר לשניכם?
קחו שני דפים ועבדו קודם בנפרד.

כתבו שלושה דברים שחשוב לכם להמשיך להביא לחיים שלכם בתוך הזוגיות. אלה יכולים להיות קשרים, תחומי עניין, ערכים, חלומות, העדפות או חלקים בעצמכם שהייתם רוצים לתת להם יותר מקום.
אחר כך כתבו שלושה דברים באדם שאיתכם ששונים מכם. בחרו דברים שהייתם רוצים להכיר טוב יותר ולא דברים שאתם מבקשים לשנות.
לבסוף כתבו שלושה דברים שאתם רוצים להמשיך ליצור יחד כזוג.

שתפו זה את זו במה שכתבתם.הקשיבו במיוחד למה שלא ידעתם, למה שהפתיע אתכם ולמקום שבו גיליתם שהאדם שמולכם רואה משהו אחרת.
בחרו דבר אחד ששמעתם ושאלו עליו עוד שאלה אחת.
המפגש הזה אינו דורש מכם לפתור את ההבדלים. הוא מזמין אתכם להכיר שוב את האדם שאיתכם גם במקום שבו הוא אינו בדיוק כמוכם.
הפרדוקס של האינטימיות
זוגיות יוצרת "אנחנו". בעיניי, זו אחת המתנות הגדולות שלה. אנחנו בונים שפה משותפת, זיכרונות, הרגלים, בית וחיים שאף אחד מאיתנו לא היה יכול ליצור בדיוק באותה צורה לבדו.
בתוך ה"אנחנו" הזה האדם שאיתנו ממשיך להשתנות. הוא יכול להפתיע, לחשוב אחרת, לרצות משהו שלא ציפינו לו ולבחור בחירה שאנחנו עצמנו לא היינו בוחרים. אינטימיות חיה זקוקה לסקרנות הזאת: להכיר את האדם שאיתכם בלי להחליט שסיימתם להכיר אותו, ולהשאיר מקום למה שמשותף ביניכם וגם למה ששייך לכל אחד מכם.
אפשר לבנות חיים שלמים יחד ולהמשיך לפגוש אדם שלא סיימנו להכיר. אינטימיות היא מפגש ומפגש זקוק לשניים.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

מובחנות

מה שמבקש לזוז

על קשרים, רגשות, ומה שעובר בין הדורות.

מובחנות

מה שמבקש לזוז

על קשרים, רגשות, ומה שעובר בין הדורות.

המסע שלכם מתחיל כאן

כמה פרטים לפני שנעבור לוואטסאפ