מהי זוגיות רעילה?

המונח "זוגיות רעילה" נעשה נפוץ מאוד, ולעיתים משמש לתיאור כמעט כל מערכת יחסים קשה. זוגות עוברים תקופות של ריחוק, כעס, קנאה, תקשורת גרועה ופגיעות הדדיות. בני זוג אומרים דברים קשים, נסגרים בשיחה, מתגוננים ומתנהגים בדרכים שאחר כך יצטרכו לקחת עליהן אחריות. קושי זוגי, גם כשהוא כואב מאוד, אינו מעיד בפני עצמו על זוגיות רעילה.

במאמר הזה אני משתמשת במושג כדי לתאר דפוס יחסים מתמשך שבו הביטחון, החופש, תחושת הראויות או האמון של אחד מבני הזוג בעצמו הולכים ונשחקים.

הקשר הזוגי משפיע על שני האנשים שחיים בתוכו. לאורך זמן אפשר לראות אם הוא מאפשר לשניהם להישאר נוכחים ושלמים, או שאחד מהם לומד לשמור על הקשר באמצעות צמצום מתמשך של עצמו.

1. את מתחילה לפקפק במה שראית, שמעת והרגשת

שני אנשים יכולים לצאת מאותה שיחה עם זיכרונות שונים. כל אחד ראה חלק אחר, שמע טון אחר ופירש את האירוע דרך העולם הפנימי שלו. הבדל בין גרסאות הוא חלק טבעי ממערכת יחסים בין שני אנשים נפרדים.

דפוס אחר נוצר כאשר החוויה שלך מבוטלת שוב ושוב. את אומרת שנפגעת ונענית שאת רגישה מדי. את זוכרת משפט שנאמר ונאמר לך שהמצאת אותו. את מנסה לתאר אירוע והשיחה עוברת במהירות למה שלא בסדר בתפיסה שלך.

בהדרגה הספק עובר פנימה:

• "אולי באמת הבנתי לא נכון."
• "אולי אני מגזימה."
• "אולי הבעיה היא בי."

כשהדבר חוזר לאורך זמן, האמון שלך בעצמך עלול להישחק. את כבר לא זקוקה למישהו שיערער על החוויה שלך מבחוץ, מפני שלמדת לעשות זאת בעצמך.

גזלייטינג הוא מושג שדורש דיוק בפני עצמו. מחלוקת, הכחשה או זיכרון שונה אינם בהכרח גזלייטינג. במאמר נפרד אעסוק בגזלייטינג בזוגיות ובמשפחה ובאופן שבו דפוס כזה יכול לערער את האמון של אדם בתפיסת המציאות שלו.

2. ביקורת הופכת ללעג, השפלה והקטנה

ביקורת יכולה להתקיים בתוך קשר. אפשר לכעוס על התנהגות של בן הזוג, לומר שנפגענו ולבקש שינוי. כשמדברים על מעשה מסוים, עדיין אפשר לפגוש את האדם שמאחוריו.

• "מה שעשית פגע בי" מתייחס להתנהגות.
• "את פשוט בלתי נסבלת" מגדיר את האדם כולו דרך ההתנהגות.

עקיצות, לעג, חיקוי מזלזל והערות חוזרות על הגוף, האינטליגנציה, ההורות, החברים או היכולת שלך להסתדר בעולם מצטברים. בשלב מסוים את כבר לא מתמודדת רק עם ביקורת על משהו שעשית. את עסוקה בהגנה על עצם הערך שלך.

ההבחנה בין תלונה על התנהגות לבין ביקורת על אישיותו של בן הזוג מופיעה גם במחקר ובעבודה של מכון גוטמן על דפוסי תקשורת זוגיים. לעג, סרקזם, חיקוי מזלזל ועמדה של עליונות מתוארים שם כביטויים של בוז, דפוס הרסני במיוחד ביחסים זוגיים.

ראויות אינה אומרת שכל מה שאני עושה ראוי; אני יכולה לטעות, לפגוע, להתנהג בדרך שאני מתחרטת עליה ולקחת אחריות. גם אז אני נשארת אדם בעל ערך. היכולת להחזיק את שתי האמיתות האלה מאפשרת תיקון. אפשר לראות את המעשה באופן מפוכח בלי להפוך אותו להגדרה של האדם כולו.

3. העולם שלך הולך ומצטמצם

שליטה אינה מופיעה תמיד כאיסור מפורש. היא יכולה להתחיל בשאלות על חברה מסוימת, בחוסר נחת כשאת יוצאת בלעדיו, בביקורת על המשפחה שלך, בתגובה קשה כשאת חוזרת מאוחר, בדרישה לדעת איפה את או בצורך להסביר מדוע את רוצה זמן לעצמך.

כל אירוע בפני עצמו יכול לקבל הסבר. ההצטברות מספרת סיפור אחר. את פוגשת פחות אנשים, נמנעת מדברים שאת אוהבת, מוותרת מראש על החלטות שיעוררו התנגדות ומשקיעה יותר אנרגיה במניעת התגובה של בן הזוג.

זוגיות קרובה כוללת התחשבות ותלות הדדית. אנחנו משנים תוכניות זה עבור זו, מתאימים את עצמנו ולעיתים גם מוותרים. מובחנות מאפשרת לי להיות קשורה אליך מאוד ולהישאר אדם שלם, בעל רצונות, קשרים, מחשבות וגבולות משלי. 

כשהמחיר של השייכות לקשר הוא ויתור הולך וגדל על הנפרדות, הקרבה עצמה מתחילה להשתנות.

4. את נדרשת שוב ושוב להוכיח שאין סיבה לחשוד בך

קנאה יכולה להופיע גם במערכות יחסים טובות. היא יכולה לבטא פחד מאובדן, פגיעה קודמת באמון או חוסר ביטחון. הרגש עצמו אינו הבעיה. האחריות על מה שאנחנו עושים איתו היא כבר עניין אחר.

כשהקנאה הופכת לחקירות, בדיקת הודעות, דרישה לדיווחים, האשמות או ניסיון לקבוע עם מי מותר לך להיות בקשר, האחריות להרגעת הפחד עוברת בהדרגה אלייך. את מצמצמת את החיים שלך כדי למנוע ממנו להרגיש את מה שקשה לו לשאת.

אפשר להבין את הפחד של בן הזוג ולהכיר בכאב שלו בלי לקחת אחריות על ויסות כל רגש שמתעורר בו.
אפשר לומר: "אני מבינה שאתה מפחד. אני מוכנה לדבר איתך על הפחד הזה. אני לא מוכנה לחיות תחת חקירה."
אני יכולה לראות אותך, להיות מושפעת ממך ולהתחשב בך.
אני גם יכולה להישאר מחוברת לגבול שלי כאשר הוא מאכזב אותך.
שתי התנועות יכולות להתקיים יחד.

5. האחריות על הקשר נשענת בעיקר עלייך

את זו שיוזמת את השיחות, מתנצלת ראשונה, מנסה להבין למה הוא התכוון, קוראת, לומדת, מציעה טיפול ומשנה שוב את הדרך שבה את מדברת. בזמן משבר את מנסה גם להרגיע אותו וגם להחזיר את הקשר למסלול.

זוגיות אינה סימטרית בכל רגע. מחלה, אובדן, עומס, משבר מקצועי או תקופה נפשית קשה יכולים לגרום לאחד מבני הזוג לשאת יותר למשך זמן מסוים. מערכת יחסים חיה אינה פנקס שבו שני הצדדים צריכים לתת בכל יום בדיוק חמישים אחוז.

לאורך זמן נדרשת יכולת של שני בני הזוג לפגוש את חלקם בדינמיקה. האחריות יכולה לנוע ביניהם. כל אחד יכול לראות את ההשפעה של התנהגותו גם כשהוא משוכנע שיש לו הסבר מצוין למה שעשה.

המשפט "פגעתי בך" אינו מחייב אותי להסכים עם כל הפרשנות שלך למה שקרה. הוא מבטא יכולת לראות שלהתנהגות שלי הייתה השפעה עלייך ולהישאר לרגע עם ההשפעה הזאת.

אדם אחד יכול לשנות את הדרך שבה הוא משתתף בדינמיקה. הוא יכול להפסיק לרדוף, להציל, להתגונן או לוותר על עצמו. את האחריות של בן הזוג להתנהגותו הוא אינו יכול לקחת במקומו.

6. כשאת מביאה גבול או פגיעה, השיחה הופכת למשפט נגדך

אפשר ללמוד הרבה על קשר ברגע שבו שני בני הזוג רוצים דברים שונים. את אומרת לא. מבקשת זמן. מספרת שנפגעת. מחזיקה בדעה אחרת. 
אי-הסכמה יכולה להיות מאוד לא נעימה. בן הזוג יכול להיעלב, לכעוס ולהתאכזב ממך. הגבול שלך אינו מחייב אותו לאהוב אותו, והאכזבה שלו אינה מחייבת אותך לוותר עליו. זו אחת המשימות המורכבות בתוך קשר קרוב: להישאר ביחסים גם כאשר האדם שאני אוהבת אינו נותן לי את התגובה שרציתי לקבל ממנו.

דפוס מדאיג נוצר כאשר שונות, גבול או אי הסכמה פוגשים שוב ושוב ענישה, שתיקה ממושכת, לעג, הפחדה, איום בפרידה או היפוך של השיחה כך שבסופה את מתנצלת על עצם העובדה שהעלית את הקושי. עם הזמן אפשר ללמוד שכדי לשמור על הקשר עדיף לשתוק. השקט אולי מפחית את החיכוך בין בני הזוג, ובאותו זמן מגדיל את המרחק שלך מעצמך.

7. את כבר לא מזהה את עצמך בתוך הקשר

קשרים משנים אותנו. אנחנו לומדים להתחשב, להתגמש, להתפתח ולוותר על דברים מסוימים למען חיים משותפים. עצם השינוי אינו סימן שמשהו השתבש.

הכיוון שאליו השתנית הוא מידע חשוב! אולי נעשית זהירה יותר. את חושבת זמן רב לפני כל משפט, מסבירה את עצמך עוד לפני שהתבקשת, בודקת שוב ושוב אם יש מקום לכעס שלך או עסוקה בניהול התגובה של האדם שמולך.

חלק גדול מהאנרגיה מופנה לקריאת החדר: מה מצב הרוח שלו, מה יפעיל אותו, מתי כדאי לדבר, כמה אפשר לבקש ומה יקרה אם תסרבי. 
כשהקשב מופנה שוב ושוב החוצה, קשה יותר לשמוע את מה שמתרחש בפנים: מי את נעשית בתוך הקשר הזה?

למה קשה לזהות קשר שפוגע בך כשאת חיה בתוכו?

מערכת יחסים אינה מורכבת רק מהרגעים שבהם קשה. יש בה היסטוריה משותפת, אהבה, ילדים, מיניות, זיכרונות טובים, תקופות של קרבה, הבטחות, תקווה ושנים של חיים שנבנו יחד.

אדם יכול להיפגע בתוך קשר ועדיין לאהוב את בן הזוג שלו. הוא יכול לראות היטב חלקים יפים באדם שפוגע בו. הסתירה הזאת היא חלק מהמורכבות האנושית של קשרים קרובים.

גם הסיפור שממנו באנו משפיע על מה שמוכר לנו. מי שלמדה בילדות לקרוא היטב את מצב הרוח של המבוגרים סביבה עשויה להגיע לבגרות עם רגישות גבוהה לשינויים באדם שמולה. מי שחוותה שייכות כמשהו שדורש התאמה עשויה להתקשות לזהות את הרגע שבו ההתאמה הופכת לוויתור מתמשך על עצמה. זו אפשרות לבדיקה, ולא הסבר אוטומטי לכל מי שנשארת בקשר פוגעני. העבר יכול לעזור להבין מדוע דרך מסוימת של השתתפות בקשר נעשתה מוכרת. בהווה אפשר לראות מה היא גובה ממני וכיצד אני רוצה לפעול עכשיו.

עבור מי שחיה ללא תמיכה יציבה ממשפחת המוצא, הזוגיות יכולה לשאת משקל נוסף של שייכות, ביטחון ותחושת בית. כתבתי על התנועה הזאת בהרחבה במאמר "בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי".

זוגיות רעילה או משבר זוגי קשה?

במשבר זוגי שני אנשים יכולים לפגוע מאוד זה בזו ועדיין לשמור על אפשרות לאחריות ולתיקון. אחד מספר שנפגע, והאחר מסוגל בשלב מסוים להתעניין במה שקרה לו. שניהם יכולים לבדוק את ההתנהגות שלהם בלי לוותר על החוויה שלהם ובלי למחוק מיד את החוויה של האחר.

בדפוס פוגעני, המרחב הזה הולך ומצטמצם. שונות, גבול ואי הסכמה הופכים שוב ושוב לזירה של שליטה, ענישה, השפלה או ערעור. האחריות נשארת באופן קבוע אצל צד אחד, או שאחד מבני הזוג נדרש לוותר על החוויה שלו כדי להחזיר שקט למערכת.

היכולת לתקן חשובה לא פחות מעוצמת הקונפליקט. זוג יכול לריב בעוצמה ועדיין להיות מסוגל לחזור, לראות את הפגיעה, לקחת אחריות ולבנות דרך אחרת. כשהאפשרות הזאת כמעט אינה קיימת, משהו עמוק יותר בדפוס היחסים דורש התייחסות.