פצעי נטישה בזוגיות: איך לרפא את עצמך מבלי לוותר על אהבה

מדוע טראומות נטישה מתעוררות דווקא בתוך אהבה?

אנחנו נכנסים לקשר עם לב פתוח. מבקשים חיבור, אהבה, שייכות – ודווקא שם מתעוררים הפחדים הכי עמוקים שלנו. זה קורה כי אהבה מציפה גם את זיכרונות החסר, את אותו מקום שבו פעם מישהו הבטיח – ולא נשאר. כלומר – הפצע לא בהכרח נוצר בזוגיות, אבל הוא מבקש ממנה מענה. ואז נראה איך לפעמים תגובה קטנה יוצרת סערה: דופק מהיר, כיווץ בחזה, קול פנימי מוכר כזה שאומר לך שוב: "תסתדר/י לבד". "אסור לך תסמוך". "אסור לך להראות חולשה". חשוב לי להבהיר – מה שקורה לך אינה רק תגובת יתר – זה אות לפצע בך שלא טופל. בשפת הקונסטלציה נקרא לזה זיכרון רגשי שעדיין ממתין שיראו אותו.

עכשיו לכל זה מצטרפת הדינמיקה הזוגית: כשאנחנו נכנסים למוד הישרדותי, בהכרח בן/בת הזוג מגיבים. איך? – לפעמים הם מתנתקים כדי להגן על עצמם, לפעמים הופכים למרצים או למבקרים. אנחנו ממש יכולים לשרטט איך מתחיל ריקוד שמזין את הפצע: אחד מחפש ודאות – שני מרגיש מותקף. אחד שותק – שני נשאב.

בלי כוונה מודעת אנחנו יחד משחזרים פצע ישן. מבלי לדעת שהדיאלוג כבר לא מתקיים בין שני המבוגרים שאנחנו – אלא בין הילד הפנימי הפגוע לילדה הפנימית הפגועה.

מתחת לפחד שינטשו אותנו מסתתרת בושה – תחושת חוסר ערך שמבקשת הכרה עוד לפני שיקום האמון.
לפעמים נגלה שהדמות שאנחנו הכי מנסים לשכוח / להדחיק – היא היא זו שממשיכה לנהל אותנו מבפנים: אמא שעזבה אותך, אב שלא ראה אותך, אולי איזו סבתא שאיבדה ילד ובמשפחה נזהרו שלא לדבר על זה – כי זה כאב מידי לזכור.
הקונסטלציה מלמדת שוב ושוב שכשאנחנו מחזירים לדמות הזו את מקומה במערכת. נותנים לה שם, מקום וכבוד – הילד הפנימי שבנו מפסיק להחזיק עבורה את הכאב לבד.

תגובות רגשיות ילדותיות, ולמה הן לא בעיה

רבות ורבים מאיתנו חווים בגוף ובנפש את השפעותיהם של פצעי נטישה מוקדמים:

• תחושת בדידות גם כשיש אהבה.

• קושי לסמוך או להרפות.

• תגובתיות יתר לריחוק או שקט.

• צורך בשליטה או הימנעות מקרבה.

• נתק רגשי, קהות או ניתוק מהגוף.

• בושה, אשמה, תחושת חוסר ערך עצמי.

הפחד מבלבל אותנו. הוא גורם לנו לתקוף במקום לבקש, לברוח במקום להסביר, לנתק מגע דווקא כשיש חיבור. כשהתגובה נובעת מכאב קודם – בן/בת הזוג הופכים מבני ברית לסכנה מאיימת. חשוב לשים לב – זה לא כי הם באמת פוגעים – אלא כי משהו עמוק נגע בפצע שלא נסגר.

במקרום אחרים התגובה שלנו עשויה לנבוע מהזדהות עם כאב של מישהו אחר במערכת המשפחתית.
הילדה שבי אולי מגיבה, לא רק על מה שאני עברתי, אלא על כאב שאמא לא יכלה לבטא, או שסבתא לא יכלה להחזיק.
הכלל המערכתי הוא שכאב עובר במערכת המשפחתית הבינדורית – גם אם לא דובר. ה"יופי" פה הוא שכשאנחנו נותנים לו הכרה ראויה הוא מפסיק להכתיב ולנהל אותנו מהמחשכים.

זיהוי עצמי: מה או מי מגיב בי עכשיו?

כשהמבוגר שבנו שותק – הילד הפנימי מגיב. הוא כועס, נבהל, נעלב, מתבייש.
נוצרת הטעיה פנימית: נדמה לנו שאנחנו לא בסדר, רגישים מדי, תובעניים. כשהאמת היא שבפועל – אנחנו מופעלים על ידי תת-המודע הפצוע.

התרגול המתבקש הוא להפסיק לתרגם כאב זוגי ככישלון בקשר, ותחת זאת להתחיל לשאול:

• האם זו אני עכשיו, או הילדה שהייתי?

• האם אני באמת פונה לבן הזוג שלי – או אולי דרכו אני פונה לדמות אחרת מהמערכת המשפחתית?

בעבר הילדה ביקשה שמישהו יישאר, הילד רצה שלא יעזבו. כיום המבוגרת בהווה יכולה לבקש קרבה – מבלי למחוק ולבטל את עצמה כדי לקבלה. זו הדרך לחיות בתוך קשר מבלי להיעלם בו.