הכבשה השחורה במשפחה: למה זה קורה ואיך משתחררים מהתפקיד?

איך נוצר שעיר לעזאזל במשפחה, ולמה דווקא אדם אחד סופג את האשמה?

הביטוי שעיר לעזאזל מגיע מטקס קדום שבו הועמסו באופן סמלי עוונות הקהילה על שעיר שנשלח אל מחוץ למחנה. בשפה המודרנית הוא מתאר מצב שבו אדם אחד הופך לכתובת לאשמה, לכעס או לקושי ששייכים למערכת רחבה יותר. 
גם במשפחה יכולה להיווצר דינמיקה דומה; כשקשה לדבר על כאב, אובדן, בושה, סודות, כעס או קונפליקט, המתח עשוי להתארגן סביב אדם מסוים. הילד שמסתבך. הבת שמתפרצת. האח שמתרחק. האחות שמסרבת לשתוק. מי ששוב ושוב מוצא את עצמו מחוץ למעגל.
בהדרגה המשפחה עלולה להתחיל לראות את האדם דרך התפקיד שנוצר סביבו. עם השנים גם האדם עצמו עלול ללמוד לראות את עצמו דרך אותו תפקיד.

מבט מערכתי מרחיב את השאלה. במקום לשאול רק "מה לא בסדר בי?", אפשר לשאול "מה התרחש במשפחה שלי, איזה מקום קיבלתי בתוכה, ומה מתוך המקום הזה ממשיך להשפיע עליי גם היום?"

למה דווקא אני הכבשה השחורה של המשפחה?

אין תשובה אחת לשאלה הזאת. משפחות שונות יוצרות תפקידים שונים מסיבות שונות.
לפעמים מדובר בילד שמגיב בעוצמה למתח שהמשפחה מתקשה לדבר עליו. לפעמים זה האדם ששונה בערכיו, באורח חייו או בבחירותיו. במקרים אחרים זה מי שמבטא כעס או כאב שאחרים למדו להסתיר. יש גם משפחות שבהן דפוסים של הדרה, ביקורת או נתק מופיעים לאורך כמה דורות.

בקונסטלציה משפחתית נתעניין במיוחד בשאלה מי במשפחה לא קיבל מקום. אדם שמת, הוצא מן המשפחה, נשכח, הוחרם או הפך למי שאסור לדבר עליו עדיין שייך לסיפור המשפחתי. לפעמים ניתן לזהות בדורות הבאים הזדהויות עם גורלו או עם מקומו של אותו אדם. 
האפשרות הזאת אינה הסבר מוחלט. היא הזמנה להתבוננות: מי עוד במשפחה הרגיש בחוץ? מי נשא בושה? מי נותק? על מי לא מדברים? האם התפקיד שקיבלתי מזכיר באופן כלשהו מקום שהיה קיים במשפחה עוד לפניי?
השאלות האלה מאפשרות להרחיב את הסיפור מעבר למסקנה שמשהו בי פגום.

אפשר להשתייך למשפחה בלי להמשיך להיות הכבשה השחורה שלה

אחד הרעיונות המשמעותיים בקונסטלציה משפחתית הוא שלכל מי ששייך למערכת המשפחתית יש מקום בתוכה. המשפט הזה מקבל משמעות מיוחדת עבור מי שחוו במשך שנים שהם בחוץ.

שייכות למשפחה אינה דורשת מאיתנו להסכים עם בני המשפחה, לחיות כמותם או להמשיך להיות בקשר שפוגע בנו. היא גם לא מחייבת פיוס או חידוש קשר. אפשר להכיר בעובדה שאלה האנשים שמהם באנו, לקבל את מקומם בסיפור חיינו ולבחור את המרחק שנכון לנו היום.

יש הבדל גדול בין לקחת את המקום שלנו במשפחה לבין להמשיך למלא את התפקיד שהמשפחה נתנה לנו. אפשר להיות הילדים של הורינו בלי להמשיך להיות הילד הבעייתי או הילדה הבעייתית. אפשר להיות אח או אחות בלי להמשיך להילחם על כך שיבינו אותנו. אפשר להשתייך ולהישאר נפרדים.

מה קורה כשתפקיד הכבשה השחורה ממשיך איתנו גם בבגרות?

אחרי שנים של ביקורת והדרה, התפקיד המשפחתי עלול להמשיך לחיות גם כשהמשפחה כבר אינה נוכחת בחדר. 
מספיק שמישהו לא מסכים איתנו כדי שמשהו יתעורר מיד. ביקורת קטנה יכולה להרגיש כמו הוכחה לכך ששוב לא רואים אותנו. התרחקות של אדם אהוב עלולה לעורר צורך להסביר, לשכנע, לרדוף אחריו או להסתגר לפני שתגיע הדחייה.

התגובות האלה מובנות מתוך ההיסטוריה שלנו. בבגרות נפתחת האפשרות להתעניין גם במה שאנחנו עושים איתן. העבר יכול להסביר מדוע ביקורת מפעילה אותנו. הוא אינו חייב לקבוע כיצד נדבר כשאנחנו פגועים.

המשפחה יכולה לעזור לנו להבין מדוע אנחנו רגישים כל כך לדחייה. בהווה אפשר ללמוד לזהות את הרגע שבו הפחד מתעורר ולבחור כיצד אנחנו רוצים לפעול מתוכו. זו מובחנות: היכולת להישאר בקשר עם אדם אחר ועם הרגשות שהקשר מעורר בנו, ובה בעת להישאר מחוברים גם לעצמנו.

למה הצורך שהמשפחה סוף סוף תבין אותנו משאיר אותנו תקועים?

הרצון שבני המשפחה יראו סוף סוף מה קרה, יבינו את הכאב ויכירו בחלק שלהם הוא רצון מובן. לפעמים מתקיימת שיחה כזאת ויש בה הקלה משמעותית. לפעמים היא אינה מגיעה.

כל עוד היכולת שלנו להשתחרר מן התפקיד תלויה בכך שהמשפחה תסכים עם הסיפור שלנו, היא עדיין מחזיקה במידה מסוימת במפתח לאופן שבו אנחנו רואים את עצמנו.

אפשר לדעת מה עברנו גם כשהאדם שמולנו זוכר את הדברים אחרת.
אפשר להכיר בכאב בלי לקבל עליו אישור.
אפשר לבחור אחרת גם בלי שמישהו מהמשפחה יאמר סוף סוף את המשפט שחיכינו לשמוע.
זה אינו ויתור על האמת שלנו. זו תנועה שבה החיים שלנו מפסיקים להיות תלויים בפסק הדין של המשפחה.

מה משתנה כשמפסיקים לנסות להוכיח למשפחה שהיא טעתה לגבינו?

גם אחרי שמתרחקים ממשפחה, המאבק המשפחתי יכול להמשיך להתנהל בתוכנו. לפעמים אנחנו עדיין עסוקים בהוכחה שהם טעו לגבינו. שאנחנו דווקא בסדר. שאנחנו אלה שרואים את מה שהם מסרבים לראות. יש בכך ניסיון מובן להשיב לעצמנו משהו שנפגע במשך השנים.

הקושי הוא שגם המאבק הזה משאיר את הזהות שלנו קשורה להגדרה המשפחתית. אם אני זקוק לכך שהם יטעו כדי לדעת מי אני, הם עדיין נמצאים במרכז.

ראויות מאפשרת בהדרגה תנועה אחרת. היא ניכרת באופן שבו אנחנו בוחרים להתנהל גם כשאנחנו פגועים: איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מבקשים, איך אנחנו מציבים גבול, על מה אנחנו לוקחים אחריות ואיזו התנהגות נוכל לכבד בעצמנו לאחר שהסערה תחלוף. השאלה משתנה מ־"מי צודק לגבי מי שאני?" ל־"מי אני רוצה להיות בתוך הקשר הזה?"

האם כל ביקורת כלפינו היא באמת השלכה של המשפחה?

יש עוד הבחנה חשובה בדרך להשתחרר מתפקיד הכבשה השחורה; העובדה שאדם סומן בעבר כבעייתי אינה אומרת שכל ביקורת שמופנית אליו בהווה היא המשך של אותה דינמיקה.

אפשר לבדוק מה שייך לאדם שמולי, מה נוגע בפצע ישן שלי ומה מתוך הדברים שנאמרו לי ראוי להתבוננות ולקיחת אחריות.
לפעמים הביקורת אינה מדויקת. לפעמים היא משחזרת את המקום הישן. לפעמים יש בה גם משהו שכדאי לי לשמוע.
מובחנות מאפשרת להחזיק את האפשרויות האלה יחד. אני לא חייב לקבל את ההגדרה של האחר עליי, ואני גם לא חייב לדחות אותה מיד כדי להגן על עצמי.
העובדה שסומנתי בעבר אינה פוטרת אותי מהאחריות לאופן שבו אני מתנהל היום.

למה הגוף עדיין מתכווץ ליד המשפחה גם שנים אחר כך?

עבור מי שגדלו בתוך ביקורת, מתח או חוסר ודאות ביחסים, מפגש משפחתי יכול לעורר תגובה גופנית עוד לפני שהתרחש דבר. הנשימה נעשית שטוחה יותר, הלסת מתהדקת, הבטן מתכווצת, תשומת הלב עוברת במהירות אל הפנים והקולות של האחרים בניסיון להבין מה עומד לקרות.
התגובה הזאת אינה הוכחה לכך שהסכנה שאנחנו מצפים לה אכן קיימת עכשיו. היא יכולה לתת לנו מידע חשוב על מה שמתעורר בתוכנו.

אפשר להתחיל לזהות את התחושה בלי למהר להעלים אותה.

• "מה אני מרגישה עכשיו?"
• "איפה אני מרגיש את זה בגוף?"
• "כמה מן התחושה הזאת אני יכולה לשאת כרגע בלי להציף את עצמי?"
• "איך אני רוצה לפעול מתוך המקום הבוגר שלי?"

בהדרגה יכול להיווצר מרווח קטן בין התחושה לבין הפעולה. בתוך המרווח הזה נמצאת האפשרות לבחור.

מה באמת שייך למשפחה שלנו, ומה אנחנו לוקחים איתנו לחיים?

בעבודה קונסטלטיבית אנחנו מתעניינים במה שהתרחש לפנינו ובאופן שבו הוא עשוי להמשיך ולהשפיע על החיים בהווה. 
אפשר להכיר בכאב של אמא בלי לחיות את החיים במקומה, אפשר לכבד את גורלו של אבא בלי להפוך אותו לגורל שלנו. אפשר לתת מקום לאדם שהודר מן המשפחה בלי להפוך את ההדרה שלו לזהות שלנו.

הדברים שקיבלנו ממשפחת המוצא אינם תמיד משהו שאפשר פשוט להחזיר. חלקם כבר נטמעו בדרך שבה אנחנו מרגישים, מגיבים, יוצרים קשר ומגינים על עצמנו. העבודה בקליניקה אינה דורשת למחוק את ההשפעה הזאת. מה שהתרחש בדורות הקודמים אינו באחריותנו לתקן. אפשר להכיר באופן שבו הוא השפיע עלינו, ולבחור כיצד אנחנו רוצים לחיות עם מה שקיבלנו. מבחינתי, זאת אחת התנועות העמוקות שקונסטלציה משפחתית יכולה לאפשר: לראות את הסיפור הרחב יותר, לכבד את מה שהיה, ולהפסיק לתת לו להחליט לבדו מי נהיה.

מה קורה בטיפול כשהכבשה השחורה מפסיקה לראות בעצמה את הבעיה?

אישה בשנות הארבעים לחייה הגיעה אליי עם תחושה עמוקה שהיא תמיד הייתה החריגה במשפחה. מילדות תיארו אותה כמי שמגזימה, רגישה ועושה דרמות. גם בבגרותה, כל מפגש משפחתי החזיר אותה במהירות לאותו מקום.

בעבודה שלנו עלה סיפור משפחתי שכמעט לא דובר: אחות שמתה בילדותה. 
במקום לקבוע שהאישה נושאת את כאבה של אותה אחות, התעניינו בקשר האפשרי בין האובדן שלא קיבל הרבה מילים לבין המקום שהיא עצמה קיבלה במשפחה. נתנו מקום גם למי שמתה וגם לחוויה שלה כילדה בתוך המערכת הזאת. העבודה אפשרה לה לראות את עצמה בתוך תמונה משפחתית רחבה יותר. 
משם יכולנו לעבור לשאלה שמעניינת אותי מאוד בטיפול: מי היא רוצה להיות עכשיו, כשהיא כבר אינה חייבת להסביר את עצמה דרך התפקיד הישן?
התבוננו במה שקורה כשהיא מרגישה שלא מבינים אותה היום. איך היא מגיבה, מה היא מבקשת מהאדם שמולה, מתי היא נלחמת על הכרה ומתי היא נסגרת. הסיפור המשפחתי נתן הקשר, העבודה בהווה עסקה בבחירה.

איך משתחררים מתפקיד הכבשה השחורה במשפחה?

השחרור אינו תלוי בכך שכל בני המשפחה יכירו במה שקרה או יסכימו עם הגרסה שלנו, לפעמים ההכרה הזאת מגיעה ולפעמים לא. התנועה יכולה להתחיל בתוכנו. 
אפשר לזהות את התפקיד שקיבלנו ולבדוק היכן אנחנו עדיין ממשיכים למלא אותו.
אפשר לשים לב לרגעים שבהם אנחנו שוב מוצאים את עצמנו נלחמים על ההכרה הישנה.
אפשר להציב גבולות שמתאימים לחיים שאנחנו רוצים לבנות, לבחור קשרים שמאפשרים הדדיות ולבחור גם מרחק ממשפחה כאשר זה המרחק שנכון לנו.
אפשר גם לפתח יכולת מורכבת יותר מול ביקורת: לא לקבל אותה אוטומטית, ולא לדחות אותה אוטומטית.
לבדוק מה נכון לנו לקחת ממנה ומה לא.

שחרור מתפקיד משפחתי אינו רק שינוי באופן שבו אנחנו חושבים על העבר. הוא ניכר בדרך שבה אנחנו חיים בהווה.