מהי דינמיקה משפחתית סמויה בתוך זוגיות?

בכל מערכת משפחתית מתקיים שדה רגשי של יחסים, תפקידים, נאמנויות ודפוסים. חלקם גלויים ומדוברים. אחרים עוברים מדור לדור בלי שמישהו נותן להם שם.

• ילד שלומד לשאת אחריות מוקדם מדי.
• ילדה שמוותרת על עצמה כדי לשמור על קשר.
• מי שמתרגל להיות חזק ושקט כדי לא להכביד.
• מי שלומד שאהבה פירושה לדאוג לאחרים לפני שהוא מקשיב לעצמו.
• מי שמגלה שכדי להרגיש בטוח כדאי לו להסתדר לבד.

אלה הסתגלויות חכמות. הן נוצרות בתוך מערכת מסוימת ומאפשרות לילד למצוא בה מקום, שייכות וביטחון. בבגרות הן יכולות להמשיך לפעול באופן אוטומטי, גם כאשר כבר אין בהן צורך.

כאשר שני אנשים נכנסים לזוגיות, שני עולמות כאלה נפגשים. 
אחד מבני הזוג למד שכאשר אוהבים מתקרבים מאוד. האחר למד שקרבה גדולה מדי מסכנת את העצמאות שלו. 
אחת למדה שכדי לשמור על קשר צריך לוותר ולהתאים את עצמה. בן הזוג שלה למד שכאשר יש קושי עדיף להתרחק, להירגע לבד ורק אחר כך לחזור.

כל אחד מהם מביא אל הקשר דרך אחרת לגמרי להבין אהבה וביטחון. 
מכאן נוצרת דינמיקה זוגית שאינה תמיד מודעת, ובכל זאת מנהלת חלקים גדולים מהקשר.

לעיתים אחד מבני הזוג נושא רגש או עומס שאינם שייכים רק לסיפור האישי שלו. לעיתים מתעוררת נאמנות עמוקה למישהו מהעבר. ולעיתים בני הזוג פשוט מגלים שהם חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה, גם אחרי אינספור שיחות והחלטות לעשות אחרת.

איך דפוסים משפחתיים מופיעים ביום יום בין בני זוג?

הדפוסים הגדולים ביותר מופיעים לעיתים דווקא ברגעים הקטנים.

• בן הזוג שותק לכמה דקות, ובת הזוג מרגישה שהוא מתרחק ממנה.
• אחת מבקשת עזרה בבית, והשני שומע ביקורת על מי שהוא.
• אחד זקוק למרחב, והשנייה חווה את הצורך שלו במרחב כנטישה.

ויכוח על כלים, כסף, ילדים או זמן מסך יכול לשאת בתוכו מטען רגשי גדול בהרבה מהנושא שעליו מתווכחים.
אפשר לראות את זה גם בתחושה של נתינה שאינה מאוזנת, בבדידות שמופיעה בתוך קרבה, בקושי לבקש תמיכה או להישען, ובמריבות סביב נושאים קטנים שמקבלות עוצמה גדולה. 
דמיינו למשל זוג שרב שוב ושוב על חלוקת המטלות בבית; היא מרגישה שהיא מחזיקה הכול לבד. ככל שהיא מרגישה לבד יותר, היא מבקשת ממנו יותר, מזכירה, מסבירה ומתעקשת.
הוא שומע את הבקשות שלה כביקורת. ככל שהוא מרגיש פחות ראוי בעיניה, הוא מתרחק או מתגונן.

אפשר להמשיך להתווכח על מי הוריד את הזבל ומי קבע את התור לרופא. אפשר גם להרחיב את המבט; אולי היא גדלה בבית שבו למדה שאם היא לא תחזיק את הדברים, הם פשוט לא יקרו. אולי הוא גדל בתוך מערכת שבה ביקורת הייתה קשורה לבושה ולתחושה שהוא אף פעם לא מספיק טוב. הריב שמתרחש היום שייך לשניהם ולמערכת הזוגית שהם יוצרים. יחד עם זאת, כל אחד מהם מגיע אליו עם היסטוריה רגשית אחרת. 
כשהם מצליחים לראות את זה, מתאפשרת שיחה חדשה.

למה אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו ריב זוגי?

זוגות רבים מבינים היטב מה קורה ביניהם ועדיין מוצאים את עצמם חוזרים לאותו מקום. "אנחנו כבר יודעים שזה הדפוס שלנו. אז למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה?" – זו שאלה שאני שומעת הרבה בקליניקה. 
אחת הסיבות היא שהדפוס אינו מתקיים רק ברמת ההבנה. הוא נלמד גם דרך הגוף ומערכת העצבים. 
אם בילדות למדתי שריחוק של אדם קרוב מסמן סכנה לקשר, הגוף שלי עשוי להגיב לשתיקה של בן הזוג הרבה לפני שאספיק לומר לעצמי שהוא פשוט עייף.
אם למדתי שביקורת קשורה לבושה או לאובדן ערך, הערה קטנה יכולה לעורר בי צורך מיידי להתגונן.

הרגע הנוכחי נצבע בזיכרון ישן. מערכת העצבים פועלת לפני החשיבה. שתיקה יכולה להתפרש כסכנה, ביקורת קלה יכולה לעורר חוויה מוקדמת של חוסר ערך, ובקשה לקרבה יכולה להרגיש כמו איום על החופש. לכן הבנה קוגניטיבית חשובה מאוד, ולעיתים היא רק תחילת התהליך. העבודה הזוגית מבקשת לזהות את הדפוס בזמן שהוא מתרחש, להכיר את המקום שממנו הוא נוצר, ולפתח אפשרות חדשה להגיב.

מה הקשר בין דפוסים משפחתיים למובחנות בזוגיות?

אחת היכולות המרכזיות שעוזרות לשנות דפוסים זוגיים היא מובחנות. 
מובחנות מאפשרת לי להיות קרובה אליך ולהישאר מחוברת לעצמי. להרגיש את הכאב שלך בלי להפוך אותו לאחריות שלי. לשמוע שאתה מאוכזב ממני בלי להסיק מכך שאני חסרת ערך. לבקש ממך משהו שאני זקוקה לו ולתת לך להיות אדם נפרד, עם רצונות, גבולות וצרכים משלך.

בתוך זוגיות מובחנת כל אחד מבני הזוג לומד לזהות מה שייך לו.

• מה אני מרגישה?
• מה אני צריכה?
• מה התעורר בי עכשיו?
• איזה חלק מהתגובה שלי קשור למה שקורה בינינו, ואיזה חלק פוגש סיפור שאני נושאת איתי?

זו אינה התרחקות מהקשר. זו דרך להיכנס אליו באופן מלא יותר.

כשאני יכולה להחזיק את עצמי, אני יכולה גם לפגוש אותך כפי שאתה, במקום לדרוש ממך להרגיע עבורי כל פחד או למלא כל חסר. 
כל אחד נשאר אחראי לחלקו. העמדה הזאת מפחיתה מאבק ומייצרת יציבות בקשר.