למה אנחנו רבים כל כך על חינוך הילדים?

מעט מאוד דברים נוגעים בזהות שלנו כמו ההורות. כשבן הזוג שלי חולק על הדרך שבה אני מגיבה לילד, אני יכולה לשמוע הרבה יותר מדעה אחרת על חינוך.

המשפט "אני חושב שצריך להציב לה גבול" עלול להישמע בתוכי כמו "את לא יודעת להציב גבולות". המשפט "כדאי שנקשיב לו לפני שאנחנו מחליטים" יכול להישמע כמו "אתה לא רואה את הילד שלך".

מחלוקת עניינית יכולה להפוך מהר מאוד למאבק על הערך שלנו כהורים. בשלב הזה אנחנו פחות סקרנים לגבי מה בן או בת הזוג רואים ויותר עסוקים בהוכחה שהדרך שלנו נכונה.

אני יכולה לחשוב שהילדה זקוקה עכשיו לגבול ולשמוע שבן הזוג שלי רואה בה צורך אחר. אני יכולה להאמין שהמתבגר שלנו זקוק ליותר עצמאות ולתת מקום לכך שבן הזוג שלי מודאג. אני יכולה להחזיק בעמדה שלי ולראות שמולי עומד הורה אחר, שווה ערך, שרואה דברים אחרת ממני.

שני הורים שאוהבים את אותו ילד יכולים לראות אותו אחרת

כל הורה הוא אדם בפני עצמו. לכל אחד מאיתנו אופי אחר, רגישויות אחרות, ניסיון חיים אחר ויחסים אחרים עם כל אחד מהילדים. אמא יכולה לראות ילדה מוצפת שזקוקה כרגע לגמישות. אבא יכול לראות באותה ילדה יכולת להתמודד ולחשוב שוויתור נוסף לא ישרת אותה. ייתכן ששניהם רואים משהו חשוב.

הקושי מתחיל כשהדרך של בן הזוג נעשית בעיניי עדות לכך שהוא אינו רואה את הילד נכון או אינו הורה מספיק טוב. ברגע הזה אנחנו עלולים להפסיק לחשוב יחד על הילד ולהתחיל לנהל מאבק על השאלה מי מאיתנו ההורה שיודע מה נכון עבורו.

הורות משותפת נמדדת גם ביכולת שלנו להישאר צוות הורי כשאנחנו רואים את הילד ואת צרכיו אחרת.

היכולת הזאת מאפשרת לי להחזיק בעמדה שלי בנוכחותו של הורה אחר, שווה ערך, שרואה דברים שאני אולי איני רואה.

אתם לא חוזרים לשגרה לבד, גם משפחות המוצא חוזרות איתכם

כששני אנשים הופכים לזוג, נפגשים גם שני סיפורים משפחתיים. כשהם הופכים להורים, המפגש הזה מקבל ביטוי יומיומי מאוד.

אחת גדלה בבית נוקשה והבטיחה לעצמה שהילדים שלה יוכלו לדבר איתה על הכול. השני גדל בבית שבו הגבולות היו מטושטשים ורוצה שילדיו ירגישו שיש בבית מבוגרים שמסוגלים להחזיק מסגרת. אחד גדל עם הורים שדרשו ממנו להסתדר בעצמו, ולכן חשוב לו ללמד את הילדים עצמאות. השנייה זוכרת כמה לבד הרגישה כשהייתה צריכה להסתדר בעצמה, ולכן חשוב לה שהילדים שלה ידעו שתמיד אפשר לבקש עזרה.

שניהם אוהבים את הילדים. שניהם רוצים בטובתם. שניהם גם מגיעים אל הרגע הזה מתוך בית אחר.

הסיפור המשפחתי יכול להוסיף שכבה לעוצמה שבה אנחנו מגיבים למחלוקת הורית. אנחנו מביאים אל ההורות דברים שקיבלנו ורוצים להמשיך, וגם חוויות שאנחנו מבקשים שלא לשחזר. ההבטחה הפנימית "אצלי בבית זה יהיה אחרת" יכולה לקבל מקום משמעותי מאוד באופן שבו אני מגיבה לבן הזוג שלי.

כשהוא מציע דרך שמזכירה לי משהו מהבית שבו גדלתי, ייתכן שאני כבר מגיבה ליותר מהמחלוקת שמתרחשת בינינו עכשיו. אפשר לעצור ולשאול: "כשאני נלחמת עכשיו על מה שנכון לילד שלי, מה שייך לילד שנמצא מולי ומה פוגש בי משהו מהילדה שהייתי?"

העבר יכול לעזור לי להבין את עוצמת התגובה שלי. הבחירה כיצד לפעול איתה היום שייכת לי.

ככל שאני מקצינה עמדה אחת, בן הזוג עלול להקצין את השנייה

בעבודה עם זוגות אני פוגשת שוב ושוב תנועה דומה: ככל שאחד ההורים נעשה נוקשה יותר, השני נעשה רך יותר. ככל שאחת מגוננת יותר על הילדים, השני מרגיש שהוא מוכרח להציב גבולות. ככל שהוא מתעקש שהילד צריך ללמוד להתמודד, היא מרגישה שהיא מוכרחה להגן עליו מפני הקשיחות שלו.

כל אחד בטוח שהוא מגיב לבעיה שהוא רואה אצל האחר. בתוך המערכת הזוגית, התגובה של כל אחד מהם מתחילה לחזק את התגובה של השני.

עם הזמן בני הזוג יכולים לחלק ביניהם את התפקידים בלי שהחליטו על כך. ככל שאני מחזיקה יותר את הרכות, בן הזוג שלי עשוי להחזיק יותר את הגבול. ככל שהוא מחזיק יותר את הגבול, אני מרגישה צורך להביא עוד רכות. כך כל אחד מאיתנו עלול להיעשות קיצוני יותר בתוך התפקיד שקיבל במערכת, אף שבמצבים אחרים הוא מסוגל להיות גם רך וגם סמכותי.

היא אומרת: "אם היית קצת יותר רגיש אליו, לא הייתי צריכה כל הזמן להגן עליו." הוא אומר: "אם היית מציבה לו גבולות, לא הייתי צריך להיות כל הזמן האיש הרע." כל אחד מסביר את ההתנהגות שלו באמצעות ההתנהגות של האחר.

אני רוצה להחזיר את המבט אל עצמי: איך אני משתתפת ביצירת הדינמיקה הזאת, ומה מתוך החלק שלי אני מוכנה לשנות גם אם בן הזוג שלי לא ישתנה?

אני אחראית לעמדה שלי, למילים שאני בוחרת, לאופן שבו אני מדברת על בן הזוג מול הילדים ולדרך שבה אני מתנהגת כשהוא אינו מסכים איתי. האחריות הזאת מאפשרת לי לבחור מי אני רוצה להיות בתוך הקשר גם כשאין לי שליטה על הבחירות שלו.

האם אנחנו עדיין רבים על טובת הילד?

בתחילת הוויכוח ייתכן שבאמת ניסיתי להגן על משהו שחשוב לי עבור הילד שלי. כעבור עשר דקות כבר יכול להתרחש בינינו משהו אחר. חשוב לי להוכיח שאני צודקת. אני רוצה שבן הזוג יודה שהוא טעה. אני אוספת דוגמאות מהעבר שמוכיחות שהדרך שלו אינה עובדת ומחכה לרגע שבו יתברר שמה שאמרתי מלכתחילה היה נכון.

הילד עדיין נמצא במרכז השיחה, ובו בזמן המאבק כבר נעשה גם מאבק בינינו.

זו נקודה שבה כדאי לשאול: "האם אני עדיין נאבקת על טובת הילד, או שהתחלתי להיאבק על הניצחון שלי מול בן הזוג?"

האהבה לילדים יכולה לחיות בתוכנו לצד הצורך להיות צודקים, לקבל הכרה או לנצח במאבק זוגי. היכולת לזהות את הרגע שבו עברתי מדאגה לילד למאבק בבן הזוג מאפשרת לי לעצור ולבחור כיצד אני רוצה להמשיך.

מי "ההורה הטוב" ומי "ההורה הרע" אצלכם בבית?

בקיטוב זוגי סביב הילדים יכולים להיווצר תפקידים קבועים. אחד הוא הקשוח והשנייה היא הרכה. אחת אחראית והשני זורם. אחד מציב גבולות והשנייה מבינה את הרגש. אחת "רואה את הילד" והשני "רואה את המציאות".

ככל שהתפקידים האלה מתקבעים, בני הזוג עלולים להתחיל להאמין שהם באמת מתארים אותם. במקום לפגוש הורה שמחזיק כרגע בעמדה מסוימת, אנחנו מתחילים לראות "הורה רך" מול "הורה קשוח", "הורה אחראי" מול "הורה שמוותר".

גם הילדים לומדים את המפה המשפחתית הזאת. הם יודעים למי לפנות כשהם רוצים אישור, מי צפוי לומר לא, מי עשוי לשכנע את מי ומתי כדאי לנסות שוב אצל ההורה השני. ילדים חיים בתוך מערכת משפחתית ולומדים כיצד היא פועלת.

הילד מגיב לכל אחד מהוריו וגם ליחסים שביניהם. הוא לומד את המרחק והקרבה, את הקיטוב, את חלוקת התפקידים ואת המקומות שבהם אפשר לעבור בין ההורים. האחריות על המבנה הזה נשארת אצל המבוגרים.

כשהילד נעשה המקום שדרכו בני הזוג מנהלים את המאבק ביניהם, כדאי להחזיר את השיחה למקום שבו היא שייכת: אל הזוג.

הילדים אינם צריכים להכריע מי מכם צודק

הילדים שלנו יכולים לחיות עם שני הורים בעלי סגנונות שונים, גבולות שונים ורגישויות שונות. המצב נעשה מורכב יותר כשהילד נדרש לבחור צד, להגן על אחד ההורים מפני האחר, לשמש שליח ביניהם או להפוך לזירה שבה הם מנסים להכריע את המאבק הזוגי.

האחריות על היחסים בין ההורים ועל ניהול המחלוקת שייכת למבוגרים. הילד יכול להישאר מחוץ לצורך לקבוע מי מהם צודק או לבחור באחד מהם מול האחר.

אפשר לא להסכים גם מול הילדים בלי לבטל זה את זו. אפשר לומר: "אבא ואני חושבים אחרת על זה ואנחנו נדבר בינינו." המשפט הזה משאיר את המחלוקת אצל מי שאחראים לנהל אותה.

כשההורים מחזירים אליהם את האחריות על המחלוקת, הילד יכול לחזור למקום שלו: להיות הילד שלהם.