"אם היית רוצה אותי, היית רוצה סקס": כשהפער במיניות הופך למבחן של אהבה

פער בחשק המיני הוא קודם כול פער

שני אנשים אינם מגיעים לזוגיות עם אותה מיניות. גם בתוך קשר ארוך שנים החשק של כל אחד מהם יכול להשתנות בתקופות שונות ולהיות מושפע מגיל, עומס, מצב גופני ונפשי, תרופות, הורות, איכות הקשר, תחושת ביטחון ודימוי גוף.

עצם העובדה שאחד מבני הזוג רוצה יותר אינה מספרת לנו עדיין מה מצב הזוגיות. מה שקורה בין בני הזוג סביב הפער כבר מספר הרבה יותר. אני יכולה לרצות אותך יותר מכפי שאתה רוצה אותי ולחוות כאב. אני יכולה להרגיש בודדה, מתוסכלת ולא רצויה. החוויה הזאת אמיתית וראויה למקום. השאלה היא מה אני עושה עם הכאב הזה, ובעיקר איזו משמעות אני נותנת לו.

פער בחשק הוא דוגמה אחת למשהו רחב יותר שמתרחש כאשר שני אנשים שאוהבים זה את זו רוצים דברים שונים. על האפשרות להישאר קרובים גם בתוך הבדל כתבתי בהרחבה במאמר על פערים בזוגיות.

כשהחשק שלך הופך להוכחה שאתה אוהב אותי

דחייה מינית נוגעת במקום חשוף. הרצון של האדם שאנחנו אוהבים יכול לגרום לנו להרגיש נחשקים, אהובים ורצויים. כשהוא אינו רוצה מגע מיני באותו רגע או באותה תדירות שאנחנו רוצים, קל לעבור מהחוויה שלנו למסקנה על עצמנו, עליו ועל הקשר.

יש הבדל משמעותי בין "כואב לי שאתה לא רוצה עכשיו" לבין "אתה כבר לא נמשך אליי".
יש הבדל בין "אני מרגישה דחויה" לבין "אם היית אוהב אותי, היית רוצה לשכב איתי."

הכאב שייך לי והוא אמיתי, הפרשנות שלי לגבי מה שאתה מרגיש כלפיי דורשת בדיקה.

כשאני זקוקה לחשק שלך כדי לדעת שאני אהובה, כל "לא" מקבל משקל עצום.
הוא כבר אינו תשובה להזמנה מינית מסוימת. הוא יכול להישמע בתוכי כמו "אני לא רוצה אותך", "את כבר לא מושכת אותי" או אפילו "אני לא אוהב אותך מספיק."

דרך עדשת הראויות עולה שאלה עמוקה יותר: האם אני יכולה להמשיך לדעת שאני ראויה גם ברגע שבו האדם שאיתי אינו רוצה מגע מיני?

העמדה הזאת מבקשת ממני להרגיש את הכאב ולהישאר מחוברת לערך שלי. החשק של האדם שמולי חשוב לי, והוא יכול לגעת בי עמוקות, ועדיין הגוף שלו אינו זה שקובע כמה אני ראויה וכמה אני ראויה לאהבה.

גם מי שרוצה פחות עלול להתחיל להוכיח אהבה דרך הגוף

מבחן האהבה פועל גם בכיוון השני. אם בכל פעם שאני אומרת "לא" אתה נפגע, מתרחק, כועס או מטיל ספק בקשר, אני יכולה להתחיל ללמוד שהגבול שלי מכאיב לך.
בהדרגה עלולה להיווצר בתוכי משוואה אחרת: אם אני אוהבת אותך, אני אמורה לרצות, ואם אני לא רוצה, אולי כדאי שאיענה כדי שלא תרגיש דחוי. מכאן יכולה להתפתח מיניות שמתרחשת מתוך רצון למנוע אכזבה, להחזיר את השקט, לשמור על הקרבה או להוכיח שהקשר עדיין בסדר.

מובחנות מאפשרת לי לפגוש את האכזבה שלך ולהישאר מחוברת לעצמי. אני יכולה לראות שכואב לך, להיות רגישה לכאב הזה ולומר "אני לא רוצה עכשיו." אני יכולה גם לשאת את העובדה שאתה מאוכזב ממני כרגע, לשמור על הגבול שלי ולהכיר בכך שהאכזבה שלך אמיתית.

על היכולת להישאר מחוברים לעצמנו גם מול האכזבה של האדם שאנחנו אוהבים הרחבתי במדריך השלם למובחנות בזוגיות.

האהבה שלי אליך אינה נמדדת בכל פעם מחדש באמצעות היכולת שלי לייצר חשק, והעובדה שאני רוצה פחות משאירה אותי שותפה מלאה לשיחה על המיניות שלנו.

כשהסקס הופך למבחן, כל מגע מתחיל לשאת ציפייה

אחד מבני הזוג מרגיש שחסר לו מגע מיני ולכן יוזם יותר, מעלה את הנושא, בודק אם הערב יקרה משהו ומנסה להבין מדוע האחר אינו רוצה. בן הזוג השני מתחיל לחוות את המיניות כאזור שיש בו ציפייה. ככל שהלחץ גדל, הוא עשוי להתרחק יותר.

ההתרחקות מגבירה את הכאב והחרדה של הראשון, שמנסה שוב להתקרב. אחרי זמן מה גם מגע שהיה פעם פשוט מקבל משמעות חדשה. חיבוק כבר אינו בהכרח רק חיבוק, ונשיקה יכולה לעורר שאלה לאן היא אמורה להוביל.

מי שרוצה פחות מתחיל להיזהר ממגע כדי שלא ליצור ציפייה. מי שרוצה יותר חווה גם את הירידה במגע הלא מיני כהוכחה נוספת לריחוק. כך כל אחד מגיב לתגובה של האחר והמעגל הולך ומתחזק.

ככל שהחרדה סביב המיניות עולה, גם התגובתיות עולה. אחד מנסה להשיג יותר קרבה כדי להירגע, והשני מנסה להשיג יותר מרחק כדי להירגע. תשומת הלב עוברת יותר ויותר למה שהאחר עושה ופחות למה שקורה בתוכי ולדרך שבה אני עצמי משתתפת במעגל.

פער בחשק שהיה יכול להישאר הבדל בין שני אנשים הופך למערכת שלמה של בדיקות: האם אתה רוצה אותי, האם אני מספיק מושכת, האם אני יכולה להתקרב בלי להתחייב לסקס, האם אני יכולה לסרב ולהישאר קרובה אליך.

העבודה מתחילה כשכל אחד מצליח לזהות את החלק שלו במעגל ולשאול מה הוא עושה כשהחרדה עולה.

להביא את הרצון שלי בלי לדרוש ממנו להוכיח לי אהבה

אני יכולה להביא את הרצון המיני שלי אל הקשר באופן ברור, ישיר ופגיע.

• "אני רוצה אותך."
• "המיניות בינינו חשובה לי."
• "אני מתגעגעת למגע שלנו."
• "קשה לי עם כמה מעט סקס יש בינינו."

המשפטים האלה מספרים לך עליי. הם משאירים לך את האפשרות להרגיש אחרת ממני.

המובחנות נמצאת ביכולת שלי להישאר מחוברת לרצון שלי גם כשאינך נענה לו. אני יכולה לרצות, לבקש, להתאכזב ולדבר על המשמעות של המיניות עבורי. אני יכולה גם לבדוק אם מתחת לרצון שלי נמצא צורך נוסף: שתוכיח לי שאני עדיין רצויה, שתאשר שהקשר שלנו בטוח או שתעזור לי להרגיש שוב בעלת ערך. 

הגוף והרצון שלך נשארים שלך.

מהצד השני, אני יכולה לומר שאיני רוצה מגע מיני כרגע. האחריות שלי היא להיות כנה לגבי עצמי ולהיות מוכנה לפגוש איתך את השאלה הרחבה יותר של המיניות בינינו.

במקום לחפש אצל מי הבעיה, לבדוק מה כל אחד עושה בתוך הפער

פער בחשק מזמין בני זוג לחפש את האדם שאצלו נמצאת הבעיה.

• "יש לו צורך מוגזם בסקס."
• "אין לה חשק."
• "הוא לוחץ."
• "היא דוחה אותי."

ברגע שאחד מבני הזוג מוגדר כבעיה, השני יכול להפסיק להתבונן בעצמו. דרך עדשת המובחנות מעניינת יותר השאלה מה כל אחד מאיתנו עושה בתוך הפער.

מי שרוצה יותר יכול לבדוק מה קורה לו כשאומרים לו לא. איזו משמעות הוא נותן לסירוב? האם הוא מסוגל להביא את הרצון שלו בלי להפוך אותו לדרישה? האם הוא מעניש על אכזבה באמצעות כעס, קור, שתיקה או התרחקות? האם הוא זקוק לסקס גם כדי לקבל אישור לכך שהוא אהוב ורצוי?

מי שרוצה פחות יכול לבדוק מה קורה לו מול הרצון של האדם שאיתו. האם הוא מסוגל לדבר על המיניות שלו באופן ישיר? האם הוא מחכה שהאחר יפסיק לרצות כדי שלא יצטרך לפגוש את הפער? האם הוא משתמש בהימנעות במקום לומר משהו שקשה לו לומר? האם הוא מסכים למגע שאינו רוצה מפני שקשה לו לשאת את אכזבתו של האחר?

ראויות כוללת גם יושרה. אני יכולה לדעת שאני ראויה ובאותו זמן לזהות התנהגות שלי שפוגעת בקשר ולקחת עליה אחריות.

כשהערך שלי נשאר שלי, אפשר לדבר על המיניות עצמה

אם תחושת הערך שלי תלויה בכך שתרצה אותי, כל סירוב שלך עלול להפוך לאיום. אני זקוקה להיענות שלך כדי להרגיש רצויה.

גם בצד השני הראויות יכולה להישחק. אם אני מאמינה שכדי להיות בת זוג טובה ואוהבת אני צריכה להיענות לרצון שלך, אני עלולה להתרחק מהגוף שלי ומהיכולת להרגיש מה אני באמת רוצה.

ראויות מאפשרת לשני אנשים להישאר בעלי ערך גם בתוך אי ההתאמה. אני ראויה גם כשאתה לא רוצה מגע מיני עכשיו. אתה ראוי גם כשאני מאוכזבת ממך. אני יכולה להציב גבול ולהישאר בת זוג אוהבת, ואני יכולה לרצות יותר ממך בלי להפוך את הרצון שלי לבושה או לפגם.

מתוך העמדה הזאת הסקס יכול להפסיק לשמש מבחן מתמשך של הקשר. אפשר להתחיל לדבר על המיניות עצמה: מה נעים לנו, מה חסר לנו, מה מכבה אותנו, מה מעורר אותנו ומה היינו רוצים ליצור יחד.

יכול להיות שהחשק שלנו פשוט מתעורר אחרת

כשמדברים על פער בחשק כדאי לבדוק גם איך החשק של כל אחד מאיתנו מתעורר. אצל אדם אחד הרצון המיני יכול להופיע מעצמו, עוד לפני שנוצר מגע. אצל האחר החשק יכול להתחיל דווקא ממצב ניטרלי ולהתעורר כשיש תנאים שמתאימים לו, כמו פרטיות, רוגע, קרבה, תחושת חיבור ומגע נעים.

ההבחנה בין חשק ספונטני לחשק תגובתי יכולה לשנות את הסיפור שבני הזוג מספרים לעצמם. אדם שלא חשב על סקס במהלך היום יכול לגלות רצון אחרי שנוצרו התנאים שבהם החשק שלו מתעורר. לכן המשפט "אני תמיד רוצה והיא אף פעם לא רוצה" עשוי לתאר רק חלק ממה שקורה ביניהם.

ההבחנה הזאת מזמינה אותנו להיות סקרנים לגבי האופן שבו החשק שלנו עובד. במקום להשתמש במהירות בכמות היוזמות כהוכחה למידת המשיכה או האהבה, אפשר לבדוק מה מאפשר לכל אחד מאיתנו להתקרב למיניות.

האחריות המשותפת מתחילה בסקרנות כלפי המיניות של שנינו

בפער מתמשך יכולה להיווצר חלוקת תפקידים. מי שרוצה יותר הופך לאחראי על המיניות: הוא יוזם, מעלה את הנושא ומנסה למצוא פתרונות.
מי שרוצה פחות הופך למי שמחליט אם תהיה מיניות ומתי. 
החלוקה הזאת משאירה את שניהם לכודים.

אחריות משותפת יכולה להתקיים גם כשהחשק שונה. היא דורשת משני בני הזוג להיות נוכחים ביחס לחיים המיניים שהם חולקים. מי שרוצה יותר יכול לשאול את עצמו מה הוא מחפש דרך המין: הנאה, מגע, קרבה, תחושת רצייה, הרגעה אחרי ריחוק או ביטחון בקשר. הוא יכול לבדוק אילו מהצרכים האלה קשורים עבורו באופן עמוק למיניות ואילו יכולים לקבל מקום גם בדרכים נוספות.

מי שרוצה פחות יכול להתעניין בחשק שלו באותה רצינות. מה מאפשר לי להתקרב? מה מכבה אותי? איך אני חווה את המיניות בינינו? מה הייתי רוצה שיקרה אחרת? מה קשה לי לומר לאדם שאיתי?

האחריות משותפת. התשובות יכולות להישאר שונות.

לחשק המיני יש גם גוף ונפש

פער בחשק יכול להיות קשור גם לגוף ולמצב הנפשי. שינויים הורמונליים, תרופות, כאב בזמן יחסי מין, דיכאון, חרדה, מתח, עייפות, מחלה, שינויים בדימוי הגוף וחוויות מיניות קודמות יכולים להשפיע על החשק.

שינוי משמעותי או מתמשך בחשק, כאב או קושי בתפקוד המיני מצדיקים גם בירור רפואי או מקצועי מתאים. כדאי להשאיר פתוחה את האפשרות שהמיניות מושפעת מכמה גורמים במקביל.

זו הבחנה חשובה במיוחד כשהפער כבר הפך למבחן של אהבה. ירידה בחשק יכולה לכאוב מאוד לבן או בת הזוג, ועדיין כדאי לברר מה מתרחש לפני שמסיקים ממנה מסקנה על מידת האהבה, המשיכה או המחויבות בקשר.

בתוך העבודה הזוגית מעניינת אותי גם השאלה מה אנחנו עושים עם הפער אחרי שהוא כבר נמצא בינינו. האם אנחנו מסוגלים להתעניין בו, או שכל שיחה עליו הופכת למשפט שבו אחד נאשם והשני מתגונן?

לדבר על מה שכואב בלי לבחון את האהבה

שיחה על מיניות נעשית אחרת כשאני מפסיקה להסביר לך מי אתה ומתחילה לספר לך מה קורה בי. 
במקום "את אף פעם לא רוצה אותי", אפשר לומר: "המיניות בינינו חשובה לי. כשהיא כמעט לא מתקיימת אני מרגיש כאב וריחוק, ואני רוצה שנדבר על מה שקורה בינינו."

במקום "כל מה שמעניין אותך זה סקס", אפשר לומר: "כשאני מרגישה שכל מגע עלול להפוך ליוזמה מינית, אני מתחילה להימנע גם ממגע שאני דווקא רוצה. אני רוצה שנוכל להיות קרובים בלי שאצטרך לדעת מראש לאן המגע יוביל."

ההבדל עמוק יותר מניסוח מוצלח. אני מביאה אליך את החוויה שלי בלי להפוך אותה לאמת עליך. אני אומרת מה אני רוצה ומשאירה לך את האחריות על הרצון שלך. אני שומרת על הגבול שלי ונשארת בתוך הקשר.

החלק הקשה ביותר הוא להישאר בשיחה גם כשהחוויה שלך אינה החוויה שקיוויתי לשמוע.