נכנסים לאותו ריב שוב ושוב? משולש הדרמה שמנהל את הזוגיות שלכם

מהו משולש הדרמה בזוגיות?

הפסיכיאטר סטיבן קרפמן הציג את משולש הדרמה בשנת 1968 במסגרת התאוריה של ניתוח עסקאות. הוא תיאר שלוש עמדות שאנשים יכולים לנוע ביניהן בתוך אינטראקציות טעונות: תוקף, קורבן ומושיע.

קרפמן הדגיש את המעברים בין התפקידים. אדם יכול להתחיל אינטראקציה בעמדה אחת ולמצוא את עצמו זמן קצר אחר כך בעמדה אחרת. לכן המשולש מעניין אותי פחות כדרך לסווג אנשים ויותר כמפה שמאפשרת להתבונן בתנועה שמתרחשת ביניהם. 
כאן תוכלו לקרוא את המאמר המקורי של Stephen B. Karpman, Fairy Tales and Script Drama Analysis.

השמות "תוקף", "קורבן" ו"מושיע" יכולים להישמע חריפים. אלה עמדות בתוך מודל, ולא הגדרות של האישיות שלנו.

חשוב במיוחד להבחין בין עמדת "הקורבן" במשולש לבין אדם שנפגע בפועל. כאשר מתקיימים אלימות, איום, כפייה, שליטה או התעללות, האחריות לפגיעה שייכת למי שפוגע. משולש הדרמה אינו כלי לחלוקת אחריות שווה במצבים שבהם האחריות אינה שווה.

בקונפליקטים זוגיים אחרים, המודל יכול לעזור לנו לזהות כיצד תגובה אחת פוגשת תגובה אחרת ואיך נוצר רצף מוכר שקשה לעצור.

התוקף: כשאני מנסה לגרום לך להשתנות

עמדה תוקפת יכולה להישמע כך:

• "כמה פעמים אני צריכה לבקש ממך את אותו הדבר?"
• "אתה אף פעם לא מקשיב."
• "אם באמת היה אכפת לך, לא הייתי צריכה להסביר לך את זה."

בעמדה הזאת תשומת הלב שלי מופנית בעיקר אליך: למה אתה מתנהג כך, מה לא בסדר במה שעשית ומה אתה צריך לשנות כדי שאני אוכל להרגיש אחרת.

מאחורי תגובה כזאת יכולים להימצא כעס, עלבון, פחד, חוסר אונים, אכזבה או צורך שלא קיבל מענה. אצל כל אדם הסיפור יכול להיות אחר. אני מעדיפה להיות סקרנית ולבדוק מה מתרחש שם, במקום להניח מראש שאני יודעת.

השאלה שמעניינת אותי היא מה קורה לי ברגע שבו אני עוברת מביטוי של העמדה, הצורך או הגבול שלי לניסיון לנהל את האדם שמולי. 
יש הבדל בין לומר "קשה לי כשאני נשארת לבד עם כל האחריות הזאת. אני רוצה שנחשוב יחד איך אנחנו מחלקים אותה" לבין "אי אפשר לסמוך עליך בשום דבר." 
בשני המשפטים יכולה להיות מצוקה גדולה. בראשון אני מספרת לך משהו עליי ועל מה שאני צריכה. בשני אני מספרת לך מי אתה.

הקורבן: כשאני מרגישה שאין לי השפעה

עמדת הקורבן יכולה להישמע כך:

• "לא משנה מה אעשה, זה אף פעם לא יספיק לך."
• "אין לי כבר מה להגיד."
• "את תמיד הופכת אותי לאשם."

בעמדה הזאת יכולה להיות חוויה חזקה של חוסר אונים. נדמה שהיכולת שלי להשפיע על מה שקורה בינינו נמצאת בעיקר בידיו של האדם שמולי.

הכאב שאני מרגישה יכול להיות אמיתי מאוד. לצד ההכרה בכאב, אני יכולה לבדוק מה עדיין נמצא בידיים שלי. אני יכולה לומר מה פגע בי, לבקש משהו באופן ישיר, להציב גבול ולבחור כיצד אני רוצה לפעול גם כשהאדם שמולי ממשיך לחשוב או להתנהג בדרך שאינה מתאימה לי.

כשאני מזהה מחדש את האפשרויות האלה, אני מחזירה לעצמי משהו מהכוח ומהבחירה שלי בתוך הקשר.

המושיע: כשאני לוקחת אחריות על מה ששייך לך

המושיע יכול להיראות בתחילה כמו האדם שמנסה לשמור על הזוגיות. הוא מרגיע, מסביר, מתקן, מוותר, לוקח עוד משימה, מנסה למנוע את הריב הבא.

• "עזבי, אני אעשה את זה."
• "אני אדבר איתו."
• "רק תגידי לי מה לעשות כדי שלא תהיי כועסת."

אכפתיות, תמיכה ונתינה הן חלק חשוב מקשר. ההבחנה נמצאת במקום שבו העזרה הופכת לאחריות שאני לוקחת על רגשותיו, בחירותיו או התפקידים של האדם שמולי. אני יכולה לתמוך בך כשקשה לך, להקשיב, לעזור ולהיות לצדך, ולהשאיר אצלך את מה ששייך לך. כשהגבול הזה מיטשטש, המושיע עלול לעבוד קשה מאוד בתוך הקשר ולצבור בהדרגה כעס ותסכול: "עשיתי כל כך הרבה בשבילך. ויתרתי, החזקתי, פתרתי. איך יכול להיות שאתה עדיין לא מרוצה?" – וברגע הזה המושיע עשוי לעבור לעמדה תוקפת.

אנחנו לא נשארים באותו תפקיד

זו אחת הנקודות החשובות במודל של קרפמן: העמדות יכולות להתחלף במהירות.

דמיינו שאחד מבני הזוג חוזר הביתה ורואה שהמטבח נשאר כפי שהיה בבוקר. 

• הוא אומר: "שוב לא עשית את מה שסיכמנו."
• בת הזוג עונה: "היה לי יום מטורף. אתה באמת לא רואה כמה דברים עשיתי היום?"
• הוא משיב: "בסדר, עזבי. אני כבר אעשה את זה בעצמי."

הוא התחיל בעמדה תוקפת ועבר לעמדת המושיע. עכשיו הוא מסדר את המטבח בכעס.

• כעבור כמה דקות הוא אומר: "זה תמיד ככה. בסוף הכול נופל עליי."

עכשיו הוא חווה את עצמו כחסר כוח בתוך הדינמיקה.

• בת הזוג, שהתחילה בתחושה שהיא מותקפת, יכולה לענות: "אתה עושה את זה רק כדי שתוכל אחר כך להגיד שאתה עושה הכול…" וגם היא עוברת לעמדה תוקפת.

בתוך כמה דקות שניהם עברו בין כמה פינות של המשולש. לכן השאלה "מי מאיתנו התוקף ומי הקורבן?" פחות מעניינת אותי, אני רוצה להבין את הרצף: מה אני עושה, איך אתה מגיב, מה התגובה שלך מעוררת בי ולאן אני עוברת משם?

אותו ריב הוא מערכת של תגובות

מנקודת מבט מערכתית, ריב זוגי הוא רצף של פעולות ותגובות שמשפיעות זו על זו. 
אני לוחצת יותר כדי שתבין ואתה מתרחק כדי לא להרגיש מותקף.
ככל שאתה מתרחק אני חווה יותר בדידות ומגבירה את הלחץ.
ככל שאני מגבירה אותו אתה נסגר עוד יותר.
בשלב מסוים נוצר מעגל שמזין את עצמו.

ההסתכלות המערכתית משאירה את האחריות האישית אצל כל אחד מבני הזוג ובו בזמן מאפשרת לראות את הרצף שנוצר ביניהם. כשאני מזהה את החלק שלי במעגל, אני יכולה להתחיל לבדוק היכן נמצאת האפשרות שלי לפעול אחרת.

הנושא שעליו אנחנו רבים עדיין חשוב. אפשר לריב על כלים בכיור ולהרגיש שלא רואים כמה אני נושאת. אפשר לריב על כסף ולחוות שאין לי השפעה על החיים שלנו. אפשר לריב על זמן בטלפון ולפגוש כאב סביב המקום שיש לי בחייך.

כשהעומס גדל, אנחנו עלולים להפסיק לדבר על הדבר שממנו הריב התחיל ולהתחיל להגיב זה לתגובה של זו. שם הדפוס נעשה חזק יותר מהנושא.

האם זה קשור למשפחה שבה גדלנו?

המשפחה שבה גדלנו היא המערכת הראשונה שבה פגשנו קרבה, כעס, גבולות, תלות, נפרדות, שתיקה, פיוס ומחלוקת.

אדם אחד גדל בבית שבו היה חשוב לדבר מיד על כל קושי. אחר למד שהדרך הבטוחה ביותר לעבור סערה היא להתרחק. מישהי למדה לזהות במהירות מה כולם צריכים ולנסות להשיב את השקט. מישהו אחר גילה שכדי שישמעו אותו הוא צריך להגביר את הקול.

מנקודת מבט מערכתית וקונסטלטיבית אפשר להתעניין במה שמוכר לנו מהמערכת שממנה באנו ולבדוק אילו עמדות, דרכי קשר וחלוקות אחריות נעשו מוכרות לנו.

אפשר לשאול:

• "מה אני מכירה מהבית שבו גדלתי על הדרך שבה אנשים מתנהגים כשמישהו כועס?"
• "מי היה אחראי להרגיע את מי?"
• "מה קרה כאשר מישהו הציב גבול או חשב אחרת?"
• "איזו עמדה נעשית זמינה לי כמעט באופן אוטומטי כשאני מרגישה שהקשר מאוים?"

ההיכרות עם הסיפור שממנו באתי יכולה להרחיב את הבחירה שלי. אני יכולה לזהות משהו מוכר מאוד ועדיין לבחור כיצד אני רוצה לפעול בתוך הזוגיות שלי היום.

מה קורה כשמכניסים מובחנות למשולש?

מובחנות מוסיפה למודל של משולש הדרמה שאלה שמעניינת אותי מאוד בעבודה עם זוגות: האם אני יכולה להישאר בקשר איתך, להחזיק את העמדה שלי ולשאת את העובדה שאתה עשוי לחשוב, להרגיש או לבחור אחרת ממני?

כאשר אני בעמדה תוקפת, אני יכולה לחזור אל עצמי ולשאול מה אני רוצה, מה חשוב לי ואיך אני רוצה להביא את זה אל הקשר. 
כאשר אני חווה את עצמי כחסרת כוח, אני יכולה להכיר בכאב שלי ולבדוק מה נמצא באחריותי ובבחירתי. 
כאשר אני נעה להצלה, אני יכולה להישאר אכפתית וקרובה ולהשאיר אצלך את האחריות ששייכת לך.

ראויות מוסיפה כאן נדבך נוסף. אני יכולה לטעות, לכעוס, להתבלבל ולגלות שנכנסתי שוב לדפוס שאני כבר מכירה, ועדיין להחזיק בערך שלי. מתוך המקום הזה אני יכולה לקחת אחריות, לראות היכן פגעתי ולבחור כיצד אני רוצה לפעול עכשיו.

השינוי שלי אינו תלוי בכך שבן הזוג ייצא ראשון מהמשולש, אני יכולה להתחיל לשנות את העמדה שלי גם כשהאדם שמולי עדיין נמצא בעמדה שלו.