איך טראומה בילדות ממשיכה לעצב את הזוגיות הבוגרת

יש רגעים בזוגיות שבהם אתם נוכחים מבחוץ, ומתנתקים מבפנים. אתם מדברים, מתפקדים, אפילו מחייכים, אך משהו חיוני מתרחק. לעיתים מופיעה קפיאה. לעיתים שתיקה. לעיתים ויתור מהיר כדי לשמור על שקט. 
אלה אינם ביטוי לחולשה. אלה סימנים לכך שהמערכת הפנימית שלכם זוכרת מה עלה פעם במחיר קשר. המנגנון ההישרדותי פעל אז בדיוק כדי להציל. היום הוא ממשיך לפעול, גם כאשר הסכנה חלפה. כאשר זה קורה, קל לחשוב שיש בעיה באהבה. בפועל, יש ניסיון עמוק להגן על הקשר ועל העצמי באותו זמן.

מהי אוטוטומיה רגשית

אוטוטומיה היא מילה שנולדה מתוך דימוי ספרותי, שבו יצור ימי נפרד מחלק מגופו כדי להיחלץ מסכנה. המשוררת ויסלבה שימבורסקה השתמשה בדימוי הזה כדי לתאר אמת אנושית: ברגעי איום, הנפש יודעת לוותר על חלקים מעצמה כדי להמשיך לחיות. ברמה הרגשית, אוטוטומיה היא תגובה טבעית לטראומה מוקדמת. כאשר כאב גדול מדי פוגש ילד קטן מדי, מתרחשת היפרדות פנימית. הגוף ממשיך לתפקד, וחלקים רכים נשמרים במקום נסתר. בבגרות, ובעיקר בזוגיות, הפיצול הזה עשוי להופיע כך: רצון לקרבה שמלווה בפחד להיבלע, צורך בחיבור שמלווה בדחף להתרחק, אהבה שמפעילה אזעקה.

אוטוטומיה / ויסלבה שימבורסקה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:

עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,

עם השני הוא בורח.

נחלק בפתאום לאובדן וישע,

למה שהיה ולמה שיהיה.

באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום

ששתי גדותיה זרות מיד.

בגדה אחת מוות, בשנייה חיים

כאן ייאוש, שם תקווה.

למות במידה ההכרחית בלי להגזים,

לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.

אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,

אך רק לגוף וללחישה קרועה…

כאן לב כבד, שם non omnis moriar [לא אמות כולי]

רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה

התהום אינה חוצה אותנו,

התהום מקיפה אותנו.

הגוף שרד והנפש המתינה

בקליניקה אני פוגשת זוגות שנמצאים יחד, ובכל זאת נושאים חוויה חצויה. זה אינו פיצול זוגי. זו תנועה הישרדותית שנלמדה בילדות. בתים שבהם אהבה הייתה מותנית, שתיקה נחשבה ביטחון, והרגש נשמר בסוד, לימדו ילדים להשאיר חלקים מאחור. הילד שנדרש להיות בוגר מדי. הילדה שלמדה לוותר על קול כדי לא להבעיר סערה.

בזוגיות הבוגרת, ריב קטן יכול להרגיש כמו סכנה קיומית. הגוף מגיב מהר. הלב נסגר. והמוח מחפש דרך להישאר בטוח. זהו זיכרון גופני רגשי שמבקש הכרה.

הפיצול הזוגי כתנועה הישרדותית

זוגות שחוו טראומה מוקדמת נעים לעיתים בין שתי גדות פנימיות. בגדה האחת מופיע פחד נטישה. נוצרים ריצוי, היצמדות, ויתור עצמי או ניסיון לקרוא את האחר לפני שהוא נעלם. בגדה השנייה מופיע צורך בהתרחקות. נוצרים נסיגה, ניתוק, סגירה, ולעיתים קושי להחזיק מבט או מגע כאשר הרגש מתחזק. אין כאן סתירה. זו תנועה בין הישרדות לחיים.

קונסטלציה זוגית מאפשרת לראות את שני החלקים בלי שיפוט: החלק ששמר על החיים והחלק שמבקש לחיות. הראייה עצמה יוצרת שינוי. היא מפסיקה את המאבק ומחזירה כבוד.

התהום אינה ביניכם, היא בתוככם

בזוגיות שנפגעה מטראומה מוקדמת, התהום אינה בין שני אנשים. היא בין שני מצבים פנימיים של אותו אדם.

מצב ההישרדות הוא העצמי המתפקד, המתנהל, שמוותר או תוקף כדי להחזיק שליטה.

מצב האהבה הוא העצמי הפגיע, המבקש קרבה, ביטחון ונראות.

העבודה הטיפולית אינה חצייה מהירה של התהום. היא הכרה בקיומה, והסכמה להחזיק אותה בעדינות. כאשר שני בני זוג מסכימים לראות לא רק זה את זו, אלא גם את מה שנשבר בדרך, נפתחת אפשרות לאהבה בוגרת. אהבה שאינה תלויה בשלמות, אלא ביכולת לשאת מורכבות בלי להיעלם.

ריפוי דינמיקה זוגית דרך קונסטלציה ומובחנות

המבט הקונסטלטיבי מאפשר לראות את השדה הרחב שבו הקשר מתקיים: השושלות, הנאמנויות והזיכרון הרגשי שפועל ביניכם. בתוך הראייה הזו מתבהר מה שייך לקשר ומה הגיע מהעבר. 
כאן נכנסת גישת המובחנות. אוטוטומיה היא תנועת הישרדות. מובחנות היא תנועה של בחירה. ריפוי זוגי מתרחש במפגש ביניהן.

כאשר ילד למד להיעלם כדי לשמור על קשר, המבוגר ייטה להיעלם גם בזוגיות, לא מתוך חוסר אהבה, אלא מתוך נאמנות עמוקה להישרדות. במצב כזה, קרבה נחווית כסכנה ומרחק נחווה כהגנה.

מובחנות אינה דורשת לבטל את האוטוטומיה. היא מבקשת להכיר בחוכמה שבה, ואז לבחור אחרת. היכולת להישאר נוכח בתוך קשר מבלי לאבד את עצמי. להיות קרוב מבלי להיבלע. להרגיש מבלי לקרוס.

ריפוי זוגי מתרחש כאשר כל אחד מכם לומד לשאת את רגשותיו, לזהות את גבולותיו, ולפגוש את האחר ממקום בוגר ולא הישרדותי. כך הזוגיות מפסיקה להיות זירת תיקון והופכת למרחב של מפגש.