Question 1

הילדים חזרו לשגרת הלימודים. אתם חזרתם לריב עליהם

Accepted Answer

החגים הסתיימו. התיקים חזרו לעמוד ליד הדלת, השעון המעורר שוב מצלצל בבוקר, החוגים חוזרים וקבוצות הווטסאפ של הכיתה מתעוררות לחיים. שוב צריך לקום בזמן, להכין אוכל לבית הספר, להסיע, לאסוף, להכין שיעורים, לכבות מסכים ולהחזיר ילדים ומתבגרים לשעות שינה שמתאימות לימי לימודים.
יחד עם השגרה חוזרות גם המחלוקות בין ההורים. כמה זמן מסך? מי אחראי על שיעורי הבית? עד איזו שעה המתבגרת יכולה לצאת? כמה לעזור לילד שמתקשה וכמה לתת לו להתמודד בעצמו?
על פני השטח אנחנו רבים על חינוך הילדים. מתחת לוויכוח על שעת השינה או הטלפון יכול להתנהל מאבק עמוק יותר: על הדרך שבה כל אחד מאיתנו מבין הורות, על הבית שממנו באנו, על הערך שלנו כהורים ועל היכולת להישאר צוות גם כשאנחנו רואים את הילד אחרת.

ניווט במאמר

למה אנחנו רבים כל כך על חינוך הילדים?
מעט מאוד דברים נוגעים בזהות שלנו כמו ההורות. כשבן הזוג שלי חולק על הדרך שבה אני מגיבה לילד, אני יכולה לשמוע הרבה יותר מדעה אחרת על חינוך.
המשפט "אני חושב שצריך להציב לה גבול" עלול להישמע בתוכי כמו "את לא יודעת להציב גבולות". המשפט "כדאי שנקשיב לו לפני שאנחנו מחליטים" יכול להישמע כמו "אתה לא רואה את הילד שלך".
מחלוקת עניינית יכולה להפוך מהר מאוד למאבק על הערך שלנו כהורים. בשלב הזה אנחנו פחות סקרנים לגבי מה בן או בת הזוג רואים ויותר עסוקים בהוכחה שהדרך שלנו נכונה.
אני יכולה לחשוב שהילדה זקוקה עכשיו לגבול ולשמוע שבן הזוג שלי רואה בה צורך אחר. אני יכולה להאמין שהמתבגר שלנו זקוק ליותר עצמאות ולתת מקום לכך שבן הזוג שלי מודאג. אני יכולה להחזיק בעמדה שלי ולראות שמולי עומד הורה אחר, שווה ערך, שרואה דברים אחרת ממני.
שני הורים שאוהבים את אותו ילד יכולים לראות אותו אחרת
כל הורה הוא אדם בפני עצמו. לכל אחד מאיתנו אופי אחר, רגישויות אחרות, ניסיון חיים אחר ויחסים אחרים עם כל אחד מהילדים. אמא יכולה לראות ילדה מוצפת שזקוקה כרגע לגמישות. אבא יכול לראות באותה ילדה יכולת להתמודד ולחשוב שוויתור נוסף לא ישרת אותה. ייתכן ששניהם רואים משהו חשוב.
הקושי מתחיל כשהדרך של בן הזוג נעשית בעיניי עדות לכך שהוא אינו רואה את הילד נכון או אינו הורה מספיק טוב. ברגע הזה אנחנו עלולים להפסיק לחשוב יחד על הילד ולהתחיל לנהל מאבק על השאלה מי מאיתנו ההורה שיודע מה נכון עבורו.
הורות משותפת נמדדת גם ביכולת שלנו להישאר צוות הורי כשאנחנו רואים את הילד ואת צרכיו אחרת.
היכולת הזאת מאפשרת לי להחזיק בעמדה שלי בנוכחותו של הורה אחר, שווה ערך, שרואה דברים שאני אולי איני רואה.
אתם לא חוזרים לשגרה לבד, גם משפחות המוצא חוזרות איתכם
כששני אנשים הופכים לזוג, נפגשים גם שני סיפורים משפחתיים. כשהם הופכים להורים, המפגש הזה מקבל ביטוי יומיומי מאוד.
אחת גדלה בבית נוקשה והבטיחה לעצמה שהילדים שלה יוכלו לדבר איתה על הכול. השני גדל בבית שבו הגבולות היו מטושטשים ורוצה שילדיו ירגישו שיש בבית מבוגרים שמסוגלים להחזיק מסגרת. אחד גדל עם הורים שדרשו ממנו להסתדר בעצמו, ולכן חשוב לו ללמד את הילדים עצמאות. השנייה זוכרת כמה לבד הרגישה כשהייתה צריכה להסתדר בעצמה, ולכן חשוב לה שהילדים שלה ידעו שתמיד אפשר לבקש עזרה.
שניהם אוהבים את הילדים. שניהם רוצים בטובתם. שניהם גם מגיעים אל הרגע הזה מתוך בית אחר.
הסיפור המשפחתי יכול להוסיף שכבה לעוצמה שבה אנחנו מגיבים למחלוקת הורית. אנחנו מביאים אל ההורות דברים שקיבלנו ורוצים להמשיך, וגם חוויות שאנחנו מבקשים שלא לשחזר. ההבטחה הפנימית "אצלי בבית זה יהיה אחרת" יכולה לקבל מקום משמעותי מאוד באופן שבו אני מגיבה לבן הזוג שלי.
כשהוא מציע דרך שמזכירה לי משהו מהבית שבו גדלתי, ייתכן שאני כבר מגיבה ליותר מהמחלוקת שמתרחשת בינינו עכשיו. אפשר לעצור ולשאול: "כשאני נלחמת עכשיו על מה שנכון לילד שלי, מה שייך לילד שנמצא מולי ומה פוגש בי משהו מהילדה שהייתי?"
העבר יכול לעזור לי להבין את עוצמת התגובה שלי. הבחירה כיצד לפעול איתה היום שייכת לי.
ככל שאני מקצינה עמדה אחת, בן הזוג עלול להקצין את השנייה
בעבודה עם זוגות אני פוגשת שוב ושוב תנועה דומה: ככל שאחד ההורים נעשה נוקשה יותר, השני נעשה רך יותר. ככל שאחת מגוננת יותר על הילדים, השני מרגיש שהוא מוכרח להציב גבולות. ככל שהוא מתעקש שהילד צריך ללמוד להתמודד, היא מרגישה שהיא מוכרחה להגן עליו מפני הקשיחות שלו.
כל אחד בטוח שהוא מגיב לבעיה שהוא רואה אצל האחר. בתוך המערכת הזוגית, התגובה של כל אחד מהם מתחילה לחזק את התגובה של השני.
עם הזמן בני הזוג יכולים לחלק ביניהם את התפקידים בלי שהחליטו על כך. ככל שאני מחזיקה יותר את הרכות, בן הזוג שלי עשוי להחזיק יותר את הגבול. ככל שהוא מחזיק יותר את הגבול, אני מרגישה צורך להביא עוד רכות. כך כל אחד מאיתנו עלול להיעשות קיצוני יותר בתוך התפקיד שקיבל במערכת, אף שבמצבים אחרים הוא מסוגל להיות גם רך וגם סמכותי.
היא אומרת: "אם היית קצת יותר רגיש אליו, לא הייתי צריכה כל הזמן להגן עליו." הוא אומר: "אם היית מציבה לו גבולות, לא הייתי צריך להיות כל הזמן האיש הרע." כל אחד מסביר את ההתנהגות שלו באמצעות ההתנהגות של האחר.
אני רוצה להחזיר את המבט אל עצמי: איך אני משתתפת ביצירת הדינמיקה הזאת, ומה מתוך החלק שלי אני מוכנה לשנות גם אם בן הזוג שלי לא ישתנה?
אני אחראית לעמדה שלי, למילים שאני בוחרת, לאופן שבו אני מדברת על בן הזוג מול הילדים ולדרך שבה אני מתנהגת כשהוא אינו מסכים איתי. האחריות הזאת מאפשרת לי לבחור מי אני רוצה להיות בתוך הקשר גם כשאין לי שליטה על הבחירות שלו.
האם אנחנו עדיין רבים על טובת הילד?
בתחילת הוויכוח ייתכן שבאמת ניסיתי להגן על משהו שחשוב לי עבור הילד שלי. כעבור עשר דקות כבר יכול להתרחש בינינו משהו אחר. חשוב לי להוכיח שאני צודקת. אני רוצה שבן הזוג יודה שהוא טעה. אני אוספת דוגמאות מהעבר שמוכיחות שהדרך שלו אינה עובדת ומחכה לרגע שבו יתברר שמה שאמרתי מלכתחילה היה נכון.
הילד עדיין נמצא במרכז השיחה, ובו בזמן המאבק כבר נעשה גם מאבק בינינו.
זו נקודה שבה כדאי לשאול: "האם אני עדיין נאבקת על טובת הילד, או שהתחלתי להיאבק על הניצחון שלי מול בן הזוג?"
האהבה לילדים יכולה לחיות בתוכנו לצד הצורך להיות צודקים, לקבל הכרה או לנצח במאבק זוגי. היכולת לזהות את הרגע שבו עברתי מדאגה לילד למאבק בבן הזוג מאפשרת לי לעצור ולבחור כיצד אני רוצה להמשיך.
מי "ההורה הטוב" ומי "ההורה הרע" אצלכם בבית?
בקיטוב זוגי סביב הילדים יכולים להיווצר תפקידים קבועים. אחד הוא הקשוח והשנייה היא הרכה. אחת אחראית והשני זורם. אחד מציב גבולות והשנייה מבינה את הרגש. אחת "רואה את הילד" והשני "רואה את המציאות".
ככל שהתפקידים האלה מתקבעים, בני הזוג עלולים להתחיל להאמין שהם באמת מתארים אותם. במקום לפגוש הורה שמחזיק כרגע בעמדה מסוימת, אנחנו מתחילים לראות "הורה רך" מול "הורה קשוח", "הורה אחראי" מול "הורה שמוותר".
גם הילדים לומדים את המפה המשפחתית הזאת. הם יודעים למי לפנות כשהם רוצים אישור, מי צפוי לומר לא, מי עשוי לשכנע את מי ומתי כדאי לנסות שוב אצל ההורה השני. ילדים חיים בתוך מערכת משפחתית ולומדים כיצד היא פועלת.
הילד מגיב לכל אחד מהוריו וגם ליחסים שביניהם. הוא לומד את המרחק והקרבה, את הקיטוב, את חלוקת התפקידים ואת המקומות שבהם אפשר לעבור בין ההורים. האחריות על המבנה הזה נשארת אצל המבוגרים.
כשהילד נעשה המקום שדרכו בני הזוג מנהלים את המאבק ביניהם, כדאי להחזיר את השיחה למקום שבו היא שייכת: אל הזוג.
הילדים אינם צריכים להכריע מי מכם צודק
הילדים שלנו יכולים לחיות עם שני הורים בעלי סגנונות שונים, גבולות שונים ורגישויות שונות. המצב נעשה מורכב יותר כשהילד נדרש לבחור צד, להגן על אחד ההורים מפני האחר, לשמש שליח ביניהם או להפוך לזירה שבה הם מנסים להכריע את המאבק הזוגי.
האחריות על היחסים בין ההורים ועל ניהול המחלוקת שייכת למבוגרים. הילד יכול להישאר מחוץ לצורך לקבוע מי מהם צודק או לבחור באחד מהם מול האחר.
אפשר לא להסכים גם מול הילדים בלי לבטל זה את זו. אפשר לומר: "אבא ואני חושבים אחרת על זה ואנחנו נדבר בינינו." המשפט הזה משאיר את המחלוקת אצל מי שאחראים לנהל אותה.
כשההורים מחזירים אליהם את האחריות על המחלוקת, הילד יכול לחזור למקום שלו: להיות הילד שלהם.
תרגיל זוגי: לפני הריב הבא על הילדים
בחרו מחלוקת אחת סביב חינוך הילדים שחוזרת ביניכם: מסכים, שיעורי בית, שעת שינה, גבולות, כסף, חברים, לימודים, עצמאות או מטלות בבית.
לפני שאתם מנסים להגיע להסכמה, קחו כמה דקות בנפרד. כל אחד מכם מוזמן להתבונן בארבע שאלות.
1. מה אני באמת רוצה עבור הילד שלנו?
נסו להגיע אל מה שנמצא מתחת לפתרון שאתם מציעים. אם חשוב לכם להציב גבול, מה אתם מקווים שהילד יקבל או ילמד ממנו? אם אתם רוצים לתת יותר מרחב, מה חשוב לכם לאפשר לו?
נסחו לעצמכם במשפט אחד מה אתם מנסים לשמור עבור הילד.
2. מה בעמדה של בן או בת הזוג כל כך מפעיל אותי?
שימו לב גם לגוף. מה קורה בנשימה כשבן הזוג מציג את העמדה שלו? האם הגוף מתכווץ? האם עולה דחף לקטוע אותו, להסביר שוב או להביא מיד דוגמה שמוכיחה שהוא טועה?
שאלו את עצמכם: "ממה אני חוששת אם הפעם נעשה את הדברים בדרך שלו או שלה?"
3. מה מתוך העוצמה הזאת מוכר לי מהבית שבו גדלתי?
בדקו אם משהו במחלוקת מוכר לכם ממערכות יחסים מוקדמות יותר. אולי אתם מכירים בית נוקשה מאוד, בית ללא גבולות ברורים, ציפייה לעצמאות מוקדמת או תחושה שלא היה מי שיעזור כשקשה.
שאלו את עצמכם: "מה אני רוצה לקחת איתי מהבית שבו גדלתי, ומה אני רוצה לעשות אחרת במשפחה שאני בונה היום?"
4. מי אני רוצה להיות בתוך השיחה הזאת?
חשבו על הדרך שבה אתם רוצים לדבר ולהקשיב, על הדברים שחשוב לכם לעמוד עליהם ועל המקומות שבהם אתם מוכנים לבדוק את עצמכם.
שאלו: "כשאסתכל מחר על הדרך שבה התנהגתי בשיחה הזאת, איזו התנהגות תאפשר לי לכבד את עצמי?"
אחרי שכל אחד מכם ענה לעצמו, חזרו לדבר.
במקום לפתוח במשפט כמו "את תמיד מוותרת לה", אפשר לומר: "אני מודאג מכך שאנחנו מתקשים להציב לה גבול סביב המסך. חשוב לי שנחשוב על זה יחד."
במקום "אתה פשוט לא מבין מה עובר עליה", אפשר לומר: "אני רואה כמה היא מתקשה בתקופה הזאת, וחשוב לי שהקושי שלה יהיה חלק מההחלטה שלנו."
נסו להבין מה כל אחד מכם רואה בילד, ממה הוא חושש, מה הוא מבקש לשמור עבורו ומהו החלק שעליו הוא מוכן לקחת אחריות. משם אפשר לחזור אל ההחלטה המעשית.
הילדים חזרו לשגרה. איזו זוגיות חוזרת איתכם?
אחרי חגי תשרי אנחנו עסוקים מאוד בשאלה איך להחזיר את הילדים לשגרה. כדאי להתבונן גם במה שחוזר לשגרה בינינו: אילו מריבות חוזרות, אילו תפקידים אנחנו מיד לוקחים, ואיפה אני כבר יודעת מראש מה בן הזוג שלי יגיד עוד לפני שאמר.
חינוך הילדים מפגיש דברים יקרים ורגישים מאוד: את האהבה שלנו לילדים, את הזהות שלנו כהורים, את הזוגיות שבנינו ואת הסיפורים המשפחתיים שמהם הגענו. לכן מחלוקת קטנה לכאורה על מסך, שיעורי בית או שעת שינה יכולה לקבל במהירות משמעות גדולה הרבה יותר.
שני הורים יכולים להישאר שני אנשים שונים. הם יכולים לראות דברים שונים, להשפיע זה על זו, לבדוק את עצמם ולבנות בהדרגה דרך הורית ששייכת למשפחה שהם יוצרים יחד.
הילדים חזרו לשגרה. השאלה המעניינת עבורי היא איזו שגרה ניצור עבורם, ואיזה זוג אנחנו רוצים להיות בתוכה.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 2

המשפחה שלך תמיד שם. שלי לא: הפער הזוגי שאף אחד לא מדבר עליו

Accepted Answer

"ברור שנעשה את החג אצל ההורים שלי. איפה עוד נעשה אותו?"
זו שאלה הגיונית. המשפחה שלך בקשר איתכם, המשפחה של בת הזוג שלך לא. ההורים שלך מזמינים, האחים שלך מגיעים, הילדים מכירים את בני הדודים ויש שולחן שאפשר לשבת סביבו. אז אתם נוסעים למשפחה שלך.
גם בחג הבא סביר שתיסעו אליהם. וגם ביום ההולדת. וכשתצטרכו עזרה עם הילדים, תתקשרו להורים שלך. לאט לאט, בלי שאף אחד מכם החליט על כך, המשפחה שלך הופכת למשפחה שסביבה מתארגנים החיים המשותפים שלכם.
זו תנועה טבעית. החיים נמשכים אל המקום שבו יש קשר, וזה פער עצום בתוך זוגיות.

ניווט במאמר

המשפחה שנמצאת הופכת לברירת המחדל
כשאת מנותקת ממשפחת המוצא שלך ובן הזוג שלך נמצא בקשר עם משפחתו, אתם מביאים אל הזוגיות שתי מציאויות משפחתיות שונות מאוד. בצד אחד יש אנשים שמתקשרים, מזמינים, עוזרים, חוגגים ורוצים לפגוש את הנכדים. בצד השני יש נתק.
החיים המשותפים נמשכים באופן טבעי אל הצד שבו יש קשר. שם יש ארוחת חג, שם יש סבא וסבתא, שם יש מי שיכול לשמור על הילדים, שם מתקיימים המפגשים המשפחתיים. מה שמתחיל כפתרון טבעי ונוח יכול עם השנים להפוך למבנה שלם של חיים.
אף אחד לא החליט שהמשפחה שלו תהיה המשפחה המרכזית. היא פשוט המשפחה שנמצאת.
המשפחה שנמצאת הופכת לברירת המחדל.
וכשהמשפחה שנמצאת הופכת לברירת המחדל, היא מתחילה להשפיע גם על הבית שאתם בונים יחד.
את יכולה להיות חלק מהמשפחה שלו ועדיין להרגיש שאין לך משפחה
יכול להיות שההורים שלו אוהבים אותך באמת. אמא שלו יכולה להתקשר אלייך גם כשהוא לא נמצא, אבא שלו יכול להגיע לעזור לכם, האחים שלו יכולים לראות בך אחות. הילדים שלכם יכולים להיות עטופים בסבים, בדודים ובבני דודים שאת שמחה מאוד שיש להם.
כל זה יכול להיות אמיתי, ובאותו זמן את יכולה לשבת בארוחת שישי ולהרגיש צביטה כשאת רואה את בן הזוג שלך נכנס לבית של הוריו בלי לדפוק. זה הבית שממנו הוא בא. כשהוא ואחותו נזכרים במשהו מהילדות, את יכולה לצחוק איתם ולדעת שאת יושבת לצד היסטוריה שאינה שלך. כשאמא שלו מחבקת אותו, את יכולה לשמוח בשבילו ולכאוב בשבילך.
להיות אהובה במשפחה שלו ולהיות בת למשפחה הזאת הם שני דברים שונים.
ההבדל הזה יכול להישאר כמעט בלתי נראה. דווקא משום שמקבלים אותך, דווקא משום שהם אנשים טובים ודווקא משום שיש הרבה על מה להודות, קשה יותר לומר שגם כואב לך.
אפשר לאהוב את המשפחה שלו ולקנא במה שיש לו
קנאה במשפחה של האדם שאת אוהבת אינה דבר שקל להודות בו. קל יותר לכעוס על כמות המפגשים, על הטלפונים של אמא שלו, על הקשר עם האחים או על העובדה ששוב נוסעים אליהם בשבת.
מתחת לכעס יכול להיות כאב פשוט הרבה יותר: את רוצה את מה שיש לו.
את רואה שהוא יכול להתעצבן על אמא שלו ועדיין להתקשר אליה למחרת. הוא יכול לריב עם אחיו ולהישאר אח שלו. הילדים שלכם מכירים את הבית שבו גדל ואת הסיפורים המשפחתיים שלו. יש לו עבר משפחתי שהוא עדיין יכול להיכנס אליו בהווה.
את לא רוצה לקחת ממנו את הקשרים האלה. יכול להיות שאת אפילו שומרת עליהם ומעודדת אותם. ועדיין, הקרבה שלו למשפחה שלו מפגישה אותך מקרוב עם מה שאין לך.
המשפחה שלו אינה יוצרת את הכאב הזה. היא יכולה להאיר אותו.
הכאב הזה נכנס בקלות לזוגיות בתחפושת
הכאב לא תמיד מגיע אל השיחה הזוגית בשמו האמיתי.
במקום לומר "קשה לי לראות כמה אתה שייך וכמה אני מרגישה שאין לי את זה", את יכולה לומר "אנחנו כל הזמן אצל ההורים שלך". במקום לומר "כואב לי לראות את הקשר שלך עם אמא שלך", את יכולה לשאול למה היא צריכה להתקשר כל יום.
בן הזוג שלך שומע ביקורת על האנשים שהוא אוהב ומתחיל להגן עליהם. ככל שהוא מגן עליהם יותר, את יכולה להרגיש שהוא בוחר בהם על פנייך. ככל שאת תוקפת יותר את הקשר שלו איתם, הוא מרגיש שהוא נדרש לבחור בין הזוגיות שלו לבין משפחתו.
בתוך המעגל הזה כבר קשה לראות מה התחיל אותו.
החוויה שלך אמיתית. אם את מרגישה בחוץ, הכאב של להיות בחוץ ראוי למקום. התחושה הזאת עדיין אינה מוכיחה שבן הזוג שלך משאיר אותך בחוץ. אם הקרבה שלו לאמו מעוררת בך בדידות, הבדידות אמיתית. היא אינה בהכרח אומרת שהקשר שלו איתה בא על חשבונך.
ההבחנה הזאת משנה את השיחה. היא מאפשרת לך להביא את הכאב שלך אל בן הזוג בלי להפוך אותו מיד לכתב אישום נגדו או נגד משפחתו.
זו אותה הבחנה שאני מרחיבה עליה גם במאמר על פחד מקרבה בזוגיות: להכיר במה שמתעורר בי בלי להפוך את התגובה של האדם שמולי למדד לערך שלי או להוכחה לכוונותיו.
כשאת מבקשת גבול, כדאי לדעת מה את באמת מבקשת
למשפחה שלו יכולים להיות הרגלים שלא מתאימים לכם. הורים יכולים להיות מעורבים מדי, אחים יכולים להיכנס למקומות שאינם שלהם, ויכול להיות שאתם באמת נמצאים עם המשפחה שלו יותר מכפי שמתאים לחיים שאתם רוצים לבנות.
גבולות הם חלק חשוב מהקשר עם משפחת המוצא. ובתוך הפער הזה כדאי לבדוק עוד דבר: האם את מבקשת גבול, או שאת זקוקה להוכחה שהוא בוחר בך?
יכול להיות שאת רוצה לראות אותו אומר לאמא שלו "לא" כדי להרגיש שהוא אמר לך "כן". יכול להיות שאת רוצה שהוא יוותר על מפגש משפחתי כדי לדעת שאת חשובה יותר. יכול להיות שהוויכוח על ארוחת שישי מחזיק בתוכו בקשה עמוקה הרבה יותר: "תגיד לי שאני המשפחה שלך עכשיו."
הבקשה הזאת מובנת. היא גם מטילה על בן הזוג משימה שאי אפשר באמת להשלים. שום מספר של פעמים שבהן יבחר בך על פני משפחתו לא יוכל לתת לך בדיעבד את המשפחה שלא הייתה לך.
על המשקל הזה, שנוצר כשבן הזוג נעשה מקור מרכזי של שייכות וביטחון, כתבתי בהרחבה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי. כאן מעניינת אותי שאלה אחרת: מה קורה לזוגיות כאשר לצד אחד עדיין יש משפחה פעילה ונוכחת, והצד השני חי בנתק ממשפחתו?
וגם אתה צריך לראות מה הפך אצלך למובן מאליו
אם אתה נמצא בקשר טוב עם משפחת המוצא שלך, קל מאוד לא לראות את היתרון שיש לך. אתה רגיל לכך שאמא מתקשרת, שההורים מזמינים לחג, שיש למי לפנות כשצריך עזרה ושיש אנשים שמכירים אותך עוד מלפני שהכרת את בת הזוג שלך.
כשהמשפחה שלך היא המשפחה הפעילה היחידה בחייכם, ההרגלים שלה יכולים להפוך בלי משים להרגלים של הזוגיות שלכם. החגים שלה הופכים לחגים שלכם. לוח הזמנים שלה נכנס ללוח הזמנים שלכם. המסורות שלה הופכות למסורות שהילדים שלכם מכירים.
"איפה עוד נעשה את החג?" יכולה להישמע כמו שאלה טכנית. מתחתיה נמצאת הנחה שכדאי לבדוק: אם למשפחה שלך יש שולחן ולמשפחה שלה אין, ברור שתשבו סביב השולחן שלך.
זה לא חייב להיות ברור.
העובדה שבת הזוג שלך מנותקת ממשפחתה אינה מעניקה למשפחה שלך באופן אוטומטי את המקום שהתפנה. המקום הזה שייך גם לבית שאתם בונים.
אתה יכול להיות בן למשפחה שלך ובן זוג בתוך המשפחה שבנית
הקשר שלך עם המשפחה שלך אינו מכשול למובחנות. השאלה היא איך אתה מחזיק את הקשר הזה עכשיו, כשאתה גם בן זוג ובנית בית משלך.
אתה יכול לאהוב את ההורים שלך ולבחור עם בת הזוג שלך איך ייראו החגים שלכם. אתה יכול להיות קרוב לאחים שלך ולהציב גבול כשמשהו ששייך לזוגיות שלכם יוצא החוצה. אתה יכול להכיר תודה על העזרה שאתם מקבלים מהמשפחה שלך בלי להפוך את העזרה לזכות להתערב בהחלטות שלכם.
ובתוך כל זה, אתה יכול לשמוע את הכאב של בת הזוג שלך בלי למהר להסביר לה כמה המשפחה שלך אוהבת אותה. אהבתם אליה אינה מבטלת את האובדן שלה.
אתה גם לא צריך להתנצל על מה שיש לך או לצמצם את הקשרים שלך כדי להגן עליה מהכאב. אתה נדרש לראות אותו ולהישאר לצדה בתוכו, בלי למסור לו את ההגה של החיים שלכם.
המשפחה שנמצאת אינה צריכה למלא את כל המקום
כשצד אחד חסר, יש נטייה טבעית לתת לצד הקיים להתרחב. עוד חג אצלם. עוד שבת. עוד מסורת. עוד עזרה. עוד החלטה שמתארגנת סביב המשפחה הזאת.
עם השנים אפשר לגלות שהמשפחה שבניתם קיבלה כמעט בלי לשים לב את הצורה של משפחת המוצא של אחד מכם.
זו נקודה שכדאי לעצור בה. הבית שלכם זקוק גם לדברים שאין להם היסטוריה אצל אף אחד מכם. מסורת שאתם יוצרים. חג שאתם בוחרים לחגוג בבית. אנשים שאתם מזמינים מפני שהם חלק מהחיים שבניתם. דרך משלכם להיות משפחה.
לא כל חלל שהותירה המשפחה שאיננה צריך להתמלא על ידי המשפחה שישנה. חלק מהחלל הזה יכול להפוך למקום שבו נוצר משהו חדש.
לבנות בית שלישי
בעיניי זו אחת המשימות המשמעותיות של זוג שחי עם הפער הזה.
את לא צריכה להפוך את המשפחה שלו למשפחה שלך. הוא לא צריך להתרחק מהמשפחה שלו כדי שתהיו שווים. אתם גם לא צריכים לבנות את חייכם סביב החסר.
אתם יכולים ליצור בית שלישי.
חלק ממנו יישא דברים טובים שהוא מביא ממשפחתו. חלק ממנו יישא את מה שאת רוצה להביא, גם אם אין היום קשר עם המשפחה שממנה באת. חלק ממנו יהיה חדש לגמרי.
אתם תחליטו איך נראה חג אצלכם, כמה מקום מקבלת המשפחה המורחבת, איפה עובר הגבול בין עזרה למעורבות, אילו מסורות אתם רוצים להעביר לילדים ומי האנשים שאתם רוצים סביב השולחן שלכם.
הבית הזה אינו צריך לבחור בין שתי משפחות המוצא. הוא צריך להיות שלכם.
העורף שלך אינו יכול להישען רק עליו ועל משפחתו
אם את מנותקת ממשפחת המוצא שלך, טבעי שהקשרים של בן הזוג שלך ייתנו גם לך תחושת משפחה. יש בזה הרבה טוב. הקושי מתחיל כשהעולם המשפחתי והחברתי שלך עובר כמעט כולו דרכו.
אז בן הזוג שלך מחזיק גם את הקשר איתך וגם חלק גדול מהדרך שלך אל תחושת השייכות. המשפחה שלו הופכת למקום שאת נשענת עליו, ובאותו זמן למקום שמכאיב לך מפני שהוא מזכיר לך את מה שאין לך.
האחריות שלך היא להרחיב בהדרגה את העולם הזה. לטפח חברויות, לבנות קהילה, להעמיק קשרים משמעותיים וליצור סביבך אנשים שהם חלק מהחיים שלך בזכות הקשר שלהם אלייך. אנשים שתוכלי להזמין אל שולחן החג משום שאת בחרת בהם והם בחרו בך.
הם לא יחליפו את המשפחה שממנה באת. הם יכולים להיות חלק מהעורף שאת בונה לעצמך היום.
תרגיל אישי: מה הפך לברירת המחדל שלנו?
אם את מנותקת ממשפחת המוצא שלך, כתבי לעצמך באילו מקומות המשפחה של בן הזוג הפכה לברירת המחדל של החיים שלכם: חגים, שבתות, עזרה עם הילדים, אירועים, מסורות, חופשות, כסף או קבלת החלטות.
עכשיו סמני מה מתוך הדברים האלה באמת טוב לך ואת רוצה בו.
אחר כך שאלי את עצמך איפה בתוך המבנה הזה חסר לך מקום משלך, ואיפה הכאב שלך על מה שאין לך הופך לכעס על מה שיש לו.
אם אתה נמצא בקשר עם משפחת המוצא שלך, בדוק איזה מקום המשפחה שלך קיבלה בזוגיות שלכם פשוט מפני שהיא המשפחה שנמצאת. אילו דברים שנראים לך טבעיים הפכו למובנים מאליהם עבור שניכם בלי שבאמת בחרתם בהם יחד?
ולבסוף, בחרו דבר אחד שאתם רוצים ליצור בעצמכם: מסורת, ארוחה, חג, קשר או החלטה משפחתית אחת שלא נולדים מתוך הצורך להתרחק ממשפחה אחת או לפצות על היעדרה של האחרת.
משהו ששייך לכם.
המשפחה שיש לך והמשפחה שאין לי
הפער הזה לא ייעלם מפני שאנחנו אוהבים.
את יכולה לאהוב את המשפחה שלו ולכאוב שאין לך את מה שיש לו. אתה יכול להיות קרוב למשפחה שלך ולראות שהקרבה הזאת מפגישה את בת הזוג שלך עם אובדן. שני הדברים יכולים לחיות באותו בית.
כשהכאב מקבל שם, הוא כבר לא חייב להתחפש למאבק על עוד ארוחת שישי או על הטלפון של אמא. וכשהמשפחה שנמצאת מפסיקה להיות ברירת המחדל האוטומטית, אתם יכולים להתחיל לבחור מה ממנה נכנס אל הבית שלכם ומה אתם רוצים ליצור בעצמכם.
"ברור שנעשה את החג אצל ההורים שלי. איפה עוד נעשה אותו?"
עכשיו אפשר לשמוע בתוך השאלה הזאת שאלה נוספת:
"איך אנחנו רוצים שהמשפחה שלנו תיראה?"
על השאלה הזאת כבר אין תשובה שאחת ממשפחות המוצא יכולה לתת במקומכם.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 3

"אם היית רוצה אותי, היית רוצה סקס": כשהפער במיניות הופך למבחן של אהבה

Accepted Answer

"אני תמיד זה שיוזם. אם אני לא מתחיל, יכול לעבור חודש ולא יקרה כלום."
"אני כבר מפחדת לחבק אותו. אני לא יודעת אם החיבוק יוכל להישאר חיבוק, או ששוב אצטרך להסביר למה אני לא רוצה להמשיך."
פער בחשק המיני מתחיל לכאוב הרבה לפני שמישהו סופר כמה פעמים קיימנו יחסי מין החודש. הוא כואב כשאחד מבני הזוג מרגיש שוב ושוב שהוא רוצה יותר, והשני מרגיש שוב ושוב שרוצים ממנו יותר מכפי שהוא רוצה לתת, ואז מגיעות המסקנות:

"אם היית נמשכת אליי, היית רוצה אותי."
"אם באמת היית אוהב אותי, היית מכבד את זה שאני לא רוצה."
"אם אני תמיד זה שיוזם, כנראה שאני כבר לא רצוי."
"אם אני כל הזמן מאכזבת אותך, אולי משהו בי לא בסדר."

בשלב הזה הסקס כבר מחזיק הרבה יותר מסקס. הוא הופך למדד של אהבה, משיכה, קרבה וערך. כל יוזמה וכל סירוב מקבלים משמעות, ושני בני הזוג עלולים למצוא את עצמם מנסים לקבל דרך המיניות תשובה לשאלה הרבה יותר עמוקה: האם אני עדיין אהוב ורצוי בעיניך?

ניווט במאמר

פער בחשק המיני הוא קודם כול פער
שני אנשים אינם מגיעים לזוגיות עם אותה מיניות. גם בתוך קשר ארוך שנים החשק של כל אחד מהם יכול להשתנות בתקופות שונות ולהיות מושפע מגיל, עומס, מצב גופני ונפשי, תרופות, הורות, איכות הקשר, תחושת ביטחון ודימוי גוף.
עצם העובדה שאחד מבני הזוג רוצה יותר אינה מספרת לנו עדיין מה מצב הזוגיות. מה שקורה בין בני הזוג סביב הפער כבר מספר הרבה יותר. אני יכולה לרצות אותך יותר מכפי שאתה רוצה אותי ולחוות כאב. אני יכולה להרגיש בודדה, מתוסכלת ולא רצויה. החוויה הזאת אמיתית וראויה למקום. השאלה היא מה אני עושה עם הכאב הזה, ובעיקר איזו משמעות אני נותנת לו.
פער בחשק הוא דוגמה אחת למשהו רחב יותר שמתרחש כאשר שני אנשים שאוהבים זה את זו רוצים דברים שונים. על האפשרות להישאר קרובים גם בתוך הבדל כתבתי בהרחבה במאמר על פערים בזוגיות.
כשהחשק שלך הופך להוכחה שאתה אוהב אותי
דחייה מינית נוגעת במקום חשוף. הרצון של האדם שאנחנו אוהבים יכול לגרום לנו להרגיש נחשקים, אהובים ורצויים. כשהוא אינו רוצה מגע מיני באותו רגע או באותה תדירות שאנחנו רוצים, קל לעבור מהחוויה שלנו למסקנה על עצמנו, עליו ועל הקשר.
יש הבדל משמעותי בין "כואב לי שאתה לא רוצה עכשיו" לבין "אתה כבר לא נמשך אליי". יש הבדל בין "אני מרגישה דחויה" לבין "אם היית אוהב אותי, היית רוצה לשכב איתי."
הכאב שייך לי והוא אמיתי, הפרשנות שלי לגבי מה שאתה מרגיש כלפיי דורשת בדיקה.
כשאני זקוקה לחשק שלך כדי לדעת שאני אהובה, כל "לא" מקבל משקל עצום. הוא כבר אינו תשובה להזמנה מינית מסוימת. הוא יכול להישמע בתוכי כמו "אני לא רוצה אותך", "את כבר לא מושכת אותי" או אפילו "אני לא אוהב אותך מספיק."
דרך עדשת הראויות עולה שאלה עמוקה יותר: האם אני יכולה להמשיך לדעת שאני ראויה גם ברגע שבו האדם שאיתי אינו רוצה מגע מיני?
העמדה הזאת מבקשת ממני להרגיש את הכאב ולהישאר מחוברת לערך שלי. החשק של האדם שמולי חשוב לי, והוא יכול לגעת בי עמוקות, ועדיין הגוף שלו אינו זה שקובע כמה אני ראויה וכמה אני ראויה לאהבה.
גם מי שרוצה פחות עלול להתחיל להוכיח אהבה דרך הגוף
מבחן האהבה פועל גם בכיוון השני. אם בכל פעם שאני אומרת "לא" אתה נפגע, מתרחק, כועס או מטיל ספק בקשר, אני יכולה להתחיל ללמוד שהגבול שלי מכאיב לך.בהדרגה עלולה להיווצר בתוכי משוואה אחרת: אם אני אוהבת אותך, אני אמורה לרצות, ואם אני לא רוצה, אולי כדאי שאיענה כדי שלא תרגיש דחוי. מכאן יכולה להתפתח מיניות שמתרחשת מתוך רצון למנוע אכזבה, להחזיר את השקט, לשמור על הקרבה או להוכיח שהקשר עדיין בסדר.
מובחנות מאפשרת לי לפגוש את האכזבה שלך ולהישאר מחוברת לעצמי. אני יכולה לראות שכואב לך, להיות רגישה לכאב הזה ולומר "אני לא רוצה עכשיו." אני יכולה גם לשאת את העובדה שאתה מאוכזב ממני כרגע, לשמור על הגבול שלי ולהכיר בכך שהאכזבה שלך אמיתית.
על היכולת להישאר מחוברים לעצמנו גם מול האכזבה של האדם שאנחנו אוהבים הרחבתי במדריך השלם למובחנות בזוגיות.
האהבה שלי אליך אינה נמדדת בכל פעם מחדש באמצעות היכולת שלי לייצר חשק, והעובדה שאני רוצה פחות משאירה אותי שותפה מלאה לשיחה על המיניות שלנו.
כשהסקס הופך למבחן, כל מגע מתחיל לשאת ציפייה
אחד מבני הזוג מרגיש שחסר לו מגע מיני ולכן יוזם יותר, מעלה את הנושא, בודק אם הערב יקרה משהו ומנסה להבין מדוע האחר אינו רוצה. בן הזוג השני מתחיל לחוות את המיניות כאזור שיש בו ציפייה. ככל שהלחץ גדל, הוא עשוי להתרחק יותר.
ההתרחקות מגבירה את הכאב והחרדה של הראשון, שמנסה שוב להתקרב. אחרי זמן מה גם מגע שהיה פעם פשוט מקבל משמעות חדשה. חיבוק כבר אינו בהכרח רק חיבוק, ונשיקה יכולה לעורר שאלה לאן היא אמורה להוביל.
מי שרוצה פחות מתחיל להיזהר ממגע כדי שלא ליצור ציפייה. מי שרוצה יותר חווה גם את הירידה במגע הלא מיני כהוכחה נוספת לריחוק. כך כל אחד מגיב לתגובה של האחר והמעגל הולך ומתחזק.
ככל שהחרדה סביב המיניות עולה, גם התגובתיות עולה. אחד מנסה להשיג יותר קרבה כדי להירגע, והשני מנסה להשיג יותר מרחק כדי להירגע. תשומת הלב עוברת יותר ויותר למה שהאחר עושה ופחות למה שקורה בתוכי ולדרך שבה אני עצמי משתתפת במעגל.
פער בחשק שהיה יכול להישאר הבדל בין שני אנשים הופך למערכת שלמה של בדיקות: האם אתה רוצה אותי, האם אני מספיק מושכת, האם אני יכולה להתקרב בלי להתחייב לסקס, האם אני יכולה לסרב ולהישאר קרובה אליך.
העבודה מתחילה כשכל אחד מצליח לזהות את החלק שלו במעגל ולשאול מה הוא עושה כשהחרדה עולה.
להביא את הרצון שלי בלי לדרוש ממנו להוכיח לי אהבה
אני יכולה להביא את הרצון המיני שלי אל הקשר באופן ברור, ישיר ופגיע.

"אני רוצה אותך."
"המיניות בינינו חשובה לי."
"אני מתגעגעת למגע שלנו."
"קשה לי עם כמה מעט סקס יש בינינו."

המשפטים האלה מספרים לך עליי. הם משאירים לך את האפשרות להרגיש אחרת ממני.
המובחנות נמצאת ביכולת שלי להישאר מחוברת לרצון שלי גם כשאינך נענה לו. אני יכולה לרצות, לבקש, להתאכזב ולדבר על המשמעות של המיניות עבורי. אני יכולה גם לבדוק אם מתחת לרצון שלי נמצא צורך נוסף: שתוכיח לי שאני עדיין רצויה, שתאשר שהקשר שלנו בטוח או שתעזור לי להרגיש שוב בעלת ערך. 
הגוף והרצון שלך נשארים שלך.
מהצד השני, אני יכולה לומר שאיני רוצה מגע מיני כרגע. האחריות שלי היא להיות כנה לגבי עצמי ולהיות מוכנה לפגוש איתך את השאלה הרחבה יותר של המיניות בינינו.
במקום לחפש אצל מי הבעיה, לבדוק מה כל אחד עושה בתוך הפער
פער בחשק מזמין בני זוג לחפש את האדם שאצלו נמצאת הבעיה.

"יש לו צורך מוגזם בסקס."
"אין לה חשק."
"הוא לוחץ."
"היא דוחה אותי."

ברגע שאחד מבני הזוג מוגדר כבעיה, השני יכול להפסיק להתבונן בעצמו. דרך עדשת המובחנות מעניינת יותר השאלה מה כל אחד מאיתנו עושה בתוך הפער.
מי שרוצה יותר יכול לבדוק מה קורה לו כשאומרים לו לא. איזו משמעות הוא נותן לסירוב? האם הוא מסוגל להביא את הרצון שלו בלי להפוך אותו לדרישה? האם הוא מעניש על אכזבה באמצעות כעס, קור, שתיקה או התרחקות? האם הוא זקוק לסקס גם כדי לקבל אישור לכך שהוא אהוב ורצוי?
מי שרוצה פחות יכול לבדוק מה קורה לו מול הרצון של האדם שאיתו. האם הוא מסוגל לדבר על המיניות שלו באופן ישיר? האם הוא מחכה שהאחר יפסיק לרצות כדי שלא יצטרך לפגוש את הפער? האם הוא משתמש בהימנעות במקום לומר משהו שקשה לו לומר? האם הוא מסכים למגע שאינו רוצה מפני שקשה לו לשאת את אכזבתו של האחר?
ראויות כוללת גם יושרה. אני יכולה לדעת שאני ראויה ובאותו זמן לזהות התנהגות שלי שפוגעת בקשר ולקחת עליה אחריות.
כשהערך שלי נשאר שלי, אפשר לדבר על המיניות עצמה
אם תחושת הערך שלי תלויה בכך שתרצה אותי, כל סירוב שלך עלול להפוך לאיום. אני זקוקה להיענות שלך כדי להרגיש רצויה.
גם בצד השני הראויות יכולה להישחק. אם אני מאמינה שכדי להיות בת זוג טובה ואוהבת אני צריכה להיענות לרצון שלך, אני עלולה להתרחק מהגוף שלי ומהיכולת להרגיש מה אני באמת רוצה.
ראויות מאפשרת לשני אנשים להישאר בעלי ערך גם בתוך אי ההתאמה. אני ראויה גם כשאתה לא רוצה מגע מיני עכשיו. אתה ראוי גם כשאני מאוכזבת ממך. אני יכולה להציב גבול ולהישאר בת זוג אוהבת, ואני יכולה לרצות יותר ממך בלי להפוך את הרצון שלי לבושה או לפגם.
מתוך העמדה הזאת הסקס יכול להפסיק לשמש מבחן מתמשך של הקשר. אפשר להתחיל לדבר על המיניות עצמה: מה נעים לנו, מה חסר לנו, מה מכבה אותנו, מה מעורר אותנו ומה היינו רוצים ליצור יחד.
יכול להיות שהחשק שלנו פשוט מתעורר אחרת
כשמדברים על פער בחשק כדאי לבדוק גם איך החשק של כל אחד מאיתנו מתעורר. אצל אדם אחד הרצון המיני יכול להופיע מעצמו, עוד לפני שנוצר מגע. אצל האחר החשק יכול להתחיל דווקא ממצב ניטרלי ולהתעורר כשיש תנאים שמתאימים לו, כמו פרטיות, רוגע, קרבה, תחושת חיבור ומגע נעים.
ההבחנה בין חשק ספונטני לחשק תגובתי יכולה לשנות את הסיפור שבני הזוג מספרים לעצמם. אדם שלא חשב על סקס במהלך היום יכול לגלות רצון אחרי שנוצרו התנאים שבהם החשק שלו מתעורר. לכן המשפט "אני תמיד רוצה והיא אף פעם לא רוצה" עשוי לתאר רק חלק ממה שקורה ביניהם.
ההבחנה הזאת מזמינה אותנו להיות סקרנים לגבי האופן שבו החשק שלנו עובד. במקום להשתמש במהירות בכמות היוזמות כהוכחה למידת המשיכה או האהבה, אפשר לבדוק מה מאפשר לכל אחד מאיתנו להתקרב למיניות.
האחריות המשותפת מתחילה בסקרנות כלפי המיניות של שנינו
בפער מתמשך יכולה להיווצר חלוקת תפקידים. מי שרוצה יותר הופך לאחראי על המיניות: הוא יוזם, מעלה את הנושא ומנסה למצוא פתרונות.מי שרוצה פחות הופך למי שמחליט אם תהיה מיניות ומתי. החלוקה הזאת משאירה את שניהם לכודים.
אחריות משותפת יכולה להתקיים גם כשהחשק שונה. היא דורשת משני בני הזוג להיות נוכחים ביחס לחיים המיניים שהם חולקים. מי שרוצה יותר יכול לשאול את עצמו מה הוא מחפש דרך המין: הנאה, מגע, קרבה, תחושת רצייה, הרגעה אחרי ריחוק או ביטחון בקשר. הוא יכול לבדוק אילו מהצרכים האלה קשורים עבורו באופן עמוק למיניות ואילו יכולים לקבל מקום גם בדרכים נוספות.
מי שרוצה פחות יכול להתעניין בחשק שלו באותה רצינות. מה מאפשר לי להתקרב? מה מכבה אותי? איך אני חווה את המיניות בינינו? מה הייתי רוצה שיקרה אחרת? מה קשה לי לומר לאדם שאיתי?
האחריות משותפת. התשובות יכולות להישאר שונות.
לחשק המיני יש גם גוף ונפש
פער בחשק יכול להיות קשור גם לגוף ולמצב הנפשי. שינויים הורמונליים, תרופות, כאב בזמן יחסי מין, דיכאון, חרדה, מתח, עייפות, מחלה, שינויים בדימוי הגוף וחוויות מיניות קודמות יכולים להשפיע על החשק.
שינוי משמעותי או מתמשך בחשק, כאב או קושי בתפקוד המיני מצדיקים גם בירור רפואי או מקצועי מתאים. כדאי להשאיר פתוחה את האפשרות שהמיניות מושפעת מכמה גורמים במקביל.
זו הבחנה חשובה במיוחד כשהפער כבר הפך למבחן של אהבה. ירידה בחשק יכולה לכאוב מאוד לבן או בת הזוג, ועדיין כדאי לברר מה מתרחש לפני שמסיקים ממנה מסקנה על מידת האהבה, המשיכה או המחויבות בקשר.
בתוך העבודה הזוגית מעניינת אותי גם השאלה מה אנחנו עושים עם הפער אחרי שהוא כבר נמצא בינינו. האם אנחנו מסוגלים להתעניין בו, או שכל שיחה עליו הופכת למשפט שבו אחד נאשם והשני מתגונן?
לדבר על מה שכואב בלי לבחון את האהבה
שיחה על מיניות נעשית אחרת כשאני מפסיקה להסביר לך מי אתה ומתחילה לספר לך מה קורה בי. במקום "את אף פעם לא רוצה אותי", אפשר לומר: "המיניות בינינו חשובה לי. כשהיא כמעט לא מתקיימת אני מרגיש כאב וריחוק, ואני רוצה שנדבר על מה שקורה בינינו."
במקום "כל מה שמעניין אותך זה סקס", אפשר לומר: "כשאני מרגישה שכל מגע עלול להפוך ליוזמה מינית, אני מתחילה להימנע גם ממגע שאני דווקא רוצה. אני רוצה שנוכל להיות קרובים בלי שאצטרך לדעת מראש לאן המגע יוביל."
ההבדל עמוק יותר מניסוח מוצלח. אני מביאה אליך את החוויה שלי בלי להפוך אותה לאמת עליך. אני אומרת מה אני רוצה ומשאירה לך את האחריות על הרצון שלך. אני שומרת על הגבול שלי ונשארת בתוך הקשר.
החלק הקשה ביותר הוא להישאר בשיחה גם כשהחוויה שלך אינה החוויה שקיוויתי לשמוע.
תרגיל אישי: איזה סיפור אני מספרת לעצמי על הפער בינינו?
קחו דף וחשבו על הפעם האחרונה שבה פער בחשק המיני ביניכם כאב לכם. אין צורך לנתח את בן או בת הזוג. ההתבוננות הזאת עוסקת במה שקורה אצלכם.
כתבו והשלימו את המשפטים:

"כשבן או בת הזוג שלי רוצים פחות או יותר ממני, אני מרגיש/ה&#8230;"
"ברגע הזה אני מספר/ת לעצמי שזה אומר ש&#8230;"
"כשאני מאמין/ה לסיפור הזה, אני נוטה&#8230;"

עצרו לרגע ושימו לב להבדל בין מה שקרה לבין המשמעות שנתתם לו.
"הוא לא רצה לקיים איתי יחסי מין" הוא תיאור של מה שקרה. "אני כבר לא מושכת אותו" היא משמעות שאני נותנת למה שקרה.
"היא רצתה סקס ואני לא רציתי" הוא תיאור של הפער. "אני מאכזב אותה ואני בן זוג לא מספיק טוב" היא מסקנה על עצמי.
עכשיו הוסיפו משפט אחד:

"בתוך הפער הזה, מה ששייך לי ואני רוצה לקחת עליו אחריות הוא&#8230;"

אולי זו הדרך שבה אתם מגיבים לסירוב, אולי ההימנעות משיחה. אולי הנטייה להסכים כשאינכם רוצים. ואולי הכעס, ההתרחקות או הצורך לקבל מהאדם שמולכם אישור שאתם עדיין רצויים ואהובים.
אין צורך לפתור את פער החשק בסוף התרגיל. נסו לראות קצת יותר בבירור מה באמת קרה, איזו משמעות נתתם למה שקרה ומה נמצא באחריותכם.
אהבה אינה נמדדת בכמה פעמים רצינו באותו זמן
פער בחשק מפגיש אותנו עם עובדה מורכבת: הרצון שלי והרצון שלך אינם תמיד נפגשים.
אני יכולה להרגיש כאב כשאתה לא רוצה מגע מיני ולשמור על הראויות שלי. אני יכולה לא לרצות ולהישאר נוכחת בכאב שלך. אני יכולה לרצות שינוי בחיי המין שלנו ולהשאיר לך בעלות מלאה על הגוף שלך. אני יכולה להציב גבול ולשאת את העובדה שאתה מאוכזב ממני.
הפער במיניות מתחיל לנהל את הזוגיות כשהוא נדרש לענות שוב ושוב על שאלות שהוא אינו יכול לענות עליהן לבדו: כמה אתה אוהב אותי, כמה אני מושכת אותך, כמה אני חשובה לך, האם אנחנו עדיין בסדר.
מיניות זוגית מתקיימת בין שני אנשים בעלי גוף, רצון וגבולות משלהם. אינטימיות עמוקה מאפשרת לנו לפגוש גם את ההבדל בינינו, בלי להפוך כל "כן" להוכחת אהבה וכל "לא" להוכחת דחייה.
אני יכולה לרצות אותך בלי שהרצון שלך יקבע כמה אני ראויה. אני יכולה לא לרצות מגע מיני עכשיו בלי שהגבול שלי יקבע כמה אני אוהבת אותך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 4

לאהוב אותך בלי להציל אותך: איך נשארים קרובים בלי לקחת אחריות על החיים של השני

Accepted Answer

כשאנחנו אוהבים מישהו, אנחנו רוצים שיהיה לו טוב. אנחנו רוצים להקל על הכאב, לעזור ברגעים קשים, להגן כשאפשר ולחפש פתרון כשמשהו מסתבך. זו אחת הדרכים שבהן אהבה מתבטאת. מה קורה כשאין לנו דרך לתקן את מה שכואב לאדם שאנחנו אוהבים? כשהקושי נובע מבחירה שאיננו יכולים לעשות במקומו, מאובדן שאיננו יכולים להשיב, ממשפחה שאיננו יכולים לשנות, מעבר שאיננו יכולים למחוק או מתהליך שרק הוא יכול לעבור?
בנקודה הזאת האהבה פוגשת גבול, והגבול הזה יכול להיות אחד המקומות הקשים ביותר בתוך זוגיות.
לאהוב אדם פירושו גם לפגוש את העובדה שיש לו חיים שאינם שלנו. יש לו סיפור שהתחיל לפנינו, אנשים שהוא קשור אליהם, פצעים שאנחנו לא יצרנו, בחירות שאנחנו לא יכולים לקבל עבורו ומקומות שהאהבה שלנו, גדולה ככל שתהיה, אינה יכולה להציל אותו מהם.
לאהוב אותך בלי להציל אותך פירושו להיות לצדך בלי לקחת ממך את החיים שלך.

ניווט במאמר

מה פירוש לאהוב בלי להציל?
לאהוב בלי להציל אין פירושו לעמוד מן הצד. אני יכולה להקשיב לך, לחבק, לעזור, להתגייס, להיות איתך בתקופה קשה, להציע נקודת מבט ולשאת איתך חלק מהעומס כשהחיים נעשים כבדים. אני יכולה גם לומר לך שהבחירות שלך משפיעות עליי, לבקש שינוי, להציב גבול, לכעוס ולהיפגע. ההבדל נמצא במקום שבו אני פוגשת את גבול האחריות שלי.
אני יכולה לתמוך בך, אך איני יכולה לבחור במקומך. אני יכולה להיות איתך בכאב, אך איני יכולה להרגיש אותו במקומך. אני יכולה לרצות שתשתנה/י, אך איני יכולה לעשות את השינוי עבורך. זו אינה אהבה קטנה יותר. בעיניי, זו אהבה שמסכימה לראות את האדם שמולה כאדם שלם.
למה כל כך קשה לנו לא להציל?
קל יחסית לתמוך באדם שאנחנו אוהבים כשהעזרה שלנו מועילה. קשה הרבה יותר להישאר נוכחים כשהאדם שמולנו ממשיך לסבול למרות כל מה שאנחנו עושים.
בן/בת הזוג נמצאים במשבר בעבודה, ואנחנו מציעים שוב ושוב מה לעשות, אבל שום הצעה אינה מתקבלת. הם מתמודדים עם קשר משפחתי כואב, ואנחנו כבר יודעים בדיוק מה היינו עושים במקומם. הם תקועים בתוך דפוס שאנחנו רואים היטב מבחוץ, ואנחנו לא מבינים מדוע הם ממשיכים לבחור בו. אנחנו מסבירים, מציעים, מזכירים, דוחפים ומשכנעים.
בשלב מסוים מגיע התסכול: ״אבל אני רק מנסה לעזור לך.״ כדאי להיות סקרנים כלפי המשפט הזה. לעיתים מתחת לעזרה נמצא גם הקושי שלנו לעמוד מול חוסר האונים. אם אצליח לגרום לך להשתנות, אולי לא אצטרך לראות אותך סובל/ת. אם אצליח לפתור את הבעיה, אולי לא אצטרך להרגיש שאין לי שליטה. אם אמצא את המשפט הנכון, אולי אצליח להחזיר את העולם שלנו למקום שבו אני מרגיש/ה בטוח/ה. במקום הזה ההצלה כבר אינה רק למען האחר; היא מנסה להרגיע גם משהו בתוכנו.
אהבה פוגשת חוסר אונים
חוסר אונים הוא אחד המקומות הקשים בתוך קשר קרוב: לראות אדם שאנחנו אוהבים עושה בחירה שאנחנו חושבים שתכאיב לו; לראות אותו נשאר במקום שלא טוב לו; לראות אותה מתמודדת עם כאב שאין לנו דרך להעלים; לדעת מה היינו רוצים שיקרה ולגלות שהרצון שלנו אינו מספיק.
הרבה יותר קל לעשות משהו: לתת עצה, למצוא מטפל, לשלוח מאמר, להסביר שוב, לשאול אם כבר התקשרו, קבעו, החליטו או דיברו. קשה יותר לומר: ״אני רואה מה קורה לך. אני מושפע/ת מזה. אני כאן. ועדיין, הדרך הזאת היא שלך.״
היכולת להישאר שם אינה אדישות. היא דורשת מאיתנו לשאת את העובדה שלאהבה שלנו יש גבולות. היא גם דורשת מאיתנו לראות את בן/בת הזוג כאדם שיש בו כוחות, יכולת בחירה ואחריות לחייו.
מה אני בעצם רוצה ממך כשאני מנסה להציל אותך?
זו שאלה שכדאי להתעכב עליה.
כשאני מנסה שוב ושוב לשנות משהו בחיים שלך, כדאי שאבדוק לא רק מדוע קשה לי לראות אותך סובל/ת, אלא גם מה אני רוצה שיקרה בעקבות כל העזרה שלי?, אולי אני רוצה שתבחר/י אחרת. אולי אני רוצה שתפסיק/י להיות עצוב/ה. אולי אני רוצה שתטפל/י בעצמך בדרך שאני חושב/ת שנכונה. אולי אני רוצה שתראה/י כמה אני עושה עבורך. אולי אני רוצה שתזדקק/י לי. ייתכן גם שאני רוצה שהשינוי שלך ירגיע משהו בתוכי.
מתחת לכל אלה עשוי להימצא רצון שקשה יותר להודות בו: אני רוצה שתשתנה/י כדי שלי יהיה קל יותר להיות איתך.
אין פסול ברצון. בתוך זוגיות אנחנו רוצים דברים זה מזו כל הזמן. אנחנו רוצים קרבה, שינוי, התחשבות, מיניות, שותפות, ביטחון ובחירה. מובחנות אינה מבקשת מאיתנו להפסיק לרצות. היא מבקשת מאיתנו להכיר ברצון שלנו ולקחת עליו אחריות. במקום לומר ״אני עושה את זה בשבילך״, אני יכולה לשאול את עצמי: מה אני רוצה ממך עכשיו, והאם אני מוכנ/ה לומר את זה באופן ישיר?
במקום להסביר שוב ושוב מדוע כדאי לך להשתנות, אני יכולה לומר: ״קשה לי לחיות לצד מה שקורה עכשיו. אני רוצה שמשהו ישתנה בינינו.״ במקום להציל, אני יכולה לבקש. ייתכן שאגלה שהאדם שמולי אינו רוצה את מה שאני רוצה. הגילוי הזה מפגיש אותי עם מקום אחר לגמרי: אני נדרשת להחליט מה אני עושה עם הרצון שלי כאשר איני יכולה לגרום לאדם שאני אוהבת לבחור כפי שהייתי רוצה שיבחר. מובחנות אינה ויתור על הרצון שלי. היא היכולת להחזיק ברצון שלי בלי להפוך אותו לחובה שלך.
מה פירוש לפגוש את הגורל של בן/בת הזוג?
המילה "גורל" עלולה להישמע מיסטית. אני משתמשת בה כאן במובן פשוט מאוד: הדברים בחיים ששייכים לסיפור של אדם אחר ואינם נמצאים בשליטתנו: המשפחה אליה נולד/ה, הילדות שהייתה לו/ה, האובדנים שחווה/תה, הקשרים שהיו בחייו/ה לפני שהכרנו, הגוף, הבחירות שנעשו, המחירים של אותן בחירות והדברים שהחיים עצמם הביאו.
בקונסטלציה משפחתית יש כבוד עמוק לגורל של אדם אחר. הכבוד הזה אינו אומר שאין אפשרות לשינוי. משמעותו היא הכרה בגבול שבין החיים שלי לחיים שלך. לכבד את הגורל שלך אין פירושו לחשוב שמה שקרה לך היה נכון, צודק או ראוי. זו הכרה בכך שזה חלק מסיפור החיים שלך ושאהבתי אליך אינה מעניקה לי כוח לשנות בדיעבד את מה שהיה. אני יכולה להצטער איתך על מה שאבד, לכאוב איתך את מה שכאב ולהיות לצידך מול מה שיש. 
אני לא צריכ/ה לתקן את העבר שלך כדי לאהוב אותך בהווה. אני לא יכולה לקחת את המקום של ההורים שלך. אני לא יכולה לשנות את מה שכבר קרה. אני לא יכולה להתאבל במקומך, לבחור עבורך או לחיות את החיים שלך טוב יותר ממך.
יש כאן הבחנה חשובה נוספת לזוגיות: כשאני מנסה להיות עבורך ההורה שלא היה לך, אני משנה גם את המקום שלי בקשר. במקום לעמוד מולך כבן/בת זוג, אני עלול/ה לעמוד מעליך כמי שאמור/ה לתקן, להחזיק, לדעת ולהציל.
זוגיות זקוקה לשני אנשים שעומדים זה מול זו כבני זוג. לכל אחד מהם הסיפור שלו, הכוחות שלו, הפגיעוּת שלו והאחריות שלו.אני לא צריכ/ה להיות ההורה שהיה חסר לך כדי לאהוב אותך. אני יכולה לפגוש אותך בתוך החיים שלך. בעיניי, זה אחד ההבדלים המשמעותיים בין הצלה לאהבה.
כשאני מציל/ה אותך, מה אני עלול/ה לקחת ממך?
אנחנו רגילים לחשוב על הצלה כעל נתינה. כשאני לוקח/ת אחריות על משהו ששייך לבן/בת הזוג שלי, אני עלול/ה לקחת יחד איתה גם משהו אחר: את האפשרות שלהם לפגוש את הכוחות של עצמם.

אם אני תמיד מרגיע/ה, אולי אין לך הזדמנות לגלות שאת/ה מסוגל/ת לשאת תסכול.
אם אני מקבל/ת עבורך החלטות, אולי קשה לך יותר לסמוך על שיקול הדעת שלך.
אם אני מתערב/ת בכל קונפליקט שלך, אולי אני משדר/ת, בלי להתכוון לכך, שאיני מאמין/ה שתוכל/י להתמודד.

כשאני נושא/ת באחריות לרווחה הרגשית שלך, אנחנו עלולים להתחיל לחיות בתוך מערכת שבה אחד מאיתנו נעשה גדול והשני קטן.
מנקודת מבט של מובחנות וראויות, זו נקודה משמעותית מאוד. ראויות אינה רק הידיעה שאני ראוי/ה לקבל אהבה. היא קשורה גם ליכולת שלי לראות את האדם שמולי כאדם שלם, בעל כוחות, יכולת בחירה ואחריות. אני רואה את הקושי שלך, ואני רואה גם את הכוחות שלך.
מה לגבי הרצון שיצילו אותי?
יש גם צד שני לתנועה הזאת. אנחנו יכולים לבקש מבן/בת הזוג לקחת מאיתנו משהו שקשה לנו לשאת בעצמנו.

האם אני יכולה לבקש ממך עזרה בלי למסור לך את האחריות לחיים שלי?
האם אני יכולה לומר ״אני צריכ/ה אותך״ בלי שהמשפט יהפוך ל-״את/ה אחראי/ת לכך שאהיה בסדר״?
האם אני יכולה להישען עליך ועדיין להישאר מחוברת לכוחות שלי?

זוגיות מאפשרת לנו להישען. אנחנו אמורים להיות משמעותיים זה לזו. אנחנו משפיעים, עוזרים, מנחמים ונושאים יחד דברים שהיה קשה הרבה יותר לשאת לבד.
ההבחנה אינה בין תלות לעצמאות, היא בין להיות איתך לבין להפקיד בידיך את האחריות עליי.
תרגיל זוגי: לעזור, להיות ליד, לשחרר
בחרו קושי אחד שמעסיק כרגע אחד מכם. עדיף לבחור משהו שאפשר לדבר עליו בלי להציף את השיחה.
מי שהקושי שייך לו/ה מתחיל/ה בשני משפטים:

״מה שקשה לי עכשיו הוא&#8230;״
״מה שאני באמת זקוק/ה ממך עכשיו הוא&#8230;״

כעת נסו לזהות איזו משלוש האפשרויות מתאימה לצורך שעולה:

לעזור לי: יש משהו קונקרטי שאפשר לעשות עבורי, ואני רוצה לבקש אותו.
להיות איתי: אני לא מחפש/ת כרגע פתרון. אני רוצה שתהיה/י איתי, תקשיב/י, תחבק/י או פשוט תכיר/י במה שעובר עליי.
לתת לי לפגוש את זה בעצמי: אני יודע/ת שאת/ה רוצה לעזור, ואני זקוק/ה כרגע למרחב כדי למצוא את הדרך שלי.

אחרי שהבקשה נאמרה, בן/בת הזוג יכולים לשאול את עצמם: ״מה קשה לי בבקשה ששמעתי עכשיו?״ אולי קשה לי להימנע מלתת עצה.אולי קשה לי לראות אותך כואב/ת.אולי אני מפחד/ת שאם אשחרר, משהו רע יקרה. ייתכן גם שבקשה למרחב גורמת לי להרגיש דחוי/ה.
כדאי לדבר דווקא על המקום הזה.
התרגיל הזה מאפשר להבחין בין שלוש פעולות שאנחנו מערבבים לעיתים בתוך אהבה: לעזור, להיות ליד ולאפשר לאדם שאנחנו אוהבים לפגוש בעצמו את מה ששייך לו.
ומה אם הבחירות שלך פוגעות גם בי?
לכבד את הגורל של בן/בת הזוג אין פירושו לקבל כל דבר בשם הנפרדות. החיים שלנו מחוברים. הבחירות שלך יכולות להשפיע עליי, על הילדים שלנו, על הכסף, על האמון, על המיניות ועל הבית שבנינו יחד.
אם הבחירה שלך פוגעת בי, אני חלק מהסיפור. אני יכולה לומר מה אני מוכנ/ה ומה אינני מוכנ/ה לחיות איתו. אני יכולה לבקש שינוי, להציב גבול ולקבל החלטות בנוגע לחיים שלי. ההבחנה החשובה היא בין הניסיון לשלוט בבחירה שלך לבין לקיחת אחריות על הבחירה שלי מולה. אני לא יכולה לבחור במקומך, אבל אני גם לא חסר/ת בחירה מול מה שאת/ה עושה. בעיניי, בדיוק בנקודה הזאת אהבה ומובחנות נפגשות.
אני רואה אותך, ואני לא לוקחת ממך את הדרך שלך
״אני רואה אותך, אהוב/ה שלי. גם את הכאב שמעולם לא דיברת עליו.״
יש אהבה שמנסה להעלים את הכאב, ויש אהבה שמסוגלת לפגוש אותו. אני יכולה להיות לידך בלי לדעת איך הכול יסתיים. אני יכולה לרצות עבורך חיים טובים ועדיין להכיר בכך שאינני יכולה לבחור אותם במקומך. אני יכולה לתמוך, להתקרב, להחזיק יד, לדבר בכנות ולהישאר נוכחת.
אני יכולה גם לכבד את המקומות שאליהם אינני יכולה ללכת במקומך. אני אוהב/ת אותך מספיק כדי להיות לצדך. אני מכבד/ת אותך מספיק כדי לא לקחת ממך את הדרך שהיא שלך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 5

סליחה בזוגיות: למה "תסלח לי" אינה תמיד בקשת סליחה

Accepted Answer

יום הכיפורים מתקרב, ואיתו חוזרות אל השפה שלנו מילים כמו סליחה, מחילה וכפרה. אנחנו חושבים על האנשים שפגענו בהם, על הדברים שאמרנו ועל אלה שלא אמרנו, ועל המקומות שבהם היינו רוצים לנהוג אחרת.
בתוך זוגיות, בקשת סליחה נדמית כמעט מובנת מאליה. פגעתי באדם שאני אוהבת, ולכן אני אומרת לו: "תסלח לי."
בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מתעכבת דווקא על שתי המילים האלה. מה אני בעצם מבקשת ממך כשאני אומרת "תסלח לי"? האם אני רואה אותך ואת הפגיעה שלי בך, או שאני זקוקה לכך שתעזור לי להפסיק להרגיש אשמה? האם אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי, או מעבירה אליך, בלי לשים לב, את האחריות למה שיקרה בינינו עכשיו?
בקשת סליחה בזוגיות יכולה לפתוח פתח לתיקון כשהיא כוללת הכרה בפגיעה, לקיחת אחריות ונכונות לשינוי. כשהשקט שלי תלוי בכך שתסלח לי, אני עלולה להפוך את האדם שנפגע גם לאדם שאמור להרגיע אותי.
הסליחה שייכת לאדם שנפגע. האחריות על המעשה שייכת למי שפגע. התיקון, אם יתאפשר, נבנה ביניהם.

ניווט במאמר

מה למדנו בבית על סליחה, אשמה ותיקון?
אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ביקשתי סליחה ממישהו שאהבתי באמת. אני כן זוכרת היטב שלא ידעתי איך לעשות את זה, כי בבית שבו גדלתי לא היו שיחות של תיקון. היו שתיקות.
השתיקות של אמי לא היו שקט. הן היו ענישה ב*"אני לא מדברת איתך"*. כילדה הרגשתי אותן כחרם. כשנעלבתי, בכיתי או העזתי להתקומם, נדרש ממני דבר אחד: לבקש סליחה.
זו הייתה תנועה חד-סטרית. הילדה מבקשת סליחה מהוריה. ההורים, הגדולים, לא ביקשו סליחה מאיתנו, הילדות. כך נוצרה בי הבנה של ילדה: הגדול אינו מבקש סליחה מהקטן. מי שמבקש סליחה הוא מי שהפסיד.
לקח לי שנים להבין שיש אפשרות אחרת.
מנקודת מבט קונסטלטיבית, יש משמעות למקום שממנו למדנו מה קורה אחרי פגיעה. ילד תלוי בהוריו ושייך למערכת שאליה נולד. בתוך היחסים האלה יש מלכתחילה אי-סימטריה: ההורים הגיעו קודם, והילד תלוי בהם. זוגיות בנויה אחרת. שני בני הזוג הם מבוגרים, שווי ערך, וכל אחד מהם אחראי להתנהגותו בתוך הקשר.
כשאני מביאה אל הזוגיות את ההיגיון שלמדתי כילדה, בקשת סליחה עלולה להמשיך להרגיש כמו ירידה במעמד: אחד צודק ואחד טועה, אחד גדול ואחד קטן, אחד מנצח ואחד מפסיד. אפשר לבדוק אם ברגעי פגיעה אנחנו עדיין פוגשים זה את זו כבני זוג, או שהתנועה בינינו מתחילה להידמות למערכת יחסים ישנה יותר.
אנחנו מביאים אל הזוגיות גם את השפה הרגשית של המשפחה שממנה באנו: את הדרכים שבהן כעסו אצלנו, שתקו, הענישו, התפייסו או המשיכו כאילו דבר לא קרה. אנחנו נושאים איתנו את מה שראינו שקורה אחרי פגיעה וגם את מה שמעולם לא ראינו.
ההבנה מאיפה למדתי את הדפוס שלי יכולה להביא הקשר וחמלה. מהרגע שאני רואה אותו, האחריות על מה שאני עושה איתו היום היא שלי.
כשאני אומרת "תסלח לי", מה אני בעצם מבקשת ממך?
נניח שפגעתי בבן הזוג שלי. אמרתי משהו אכזרי בזמן מריבה, הפרתי הבטחה, התעלמתי ממשהו שהיה חשוב לו, הסתרתי ממנו משהו או חזרתי על התנהגות שאני כבר יודעת שמכאיבה לו.
עכשיו אני רואה את הפגיעה שלו ובתוכי עולים אשמה, בושה ופחד. אולי אני חוששת שהוא יתרחק ממני. אולי קשה לי לפגוש את עצמי כאדם שפגע במישהו שהוא אוהב. אני רוצה שהתחושה הזאת תיפסק, ואז אני אומרת: "תסלח לי."
כדאי לעצור שם לרגע ולשאול בכנות: למען מי נאמרת כרגע בקשת הסליחה?
"תסלח לי" יכול לשאת בתוכו בקשה: "תגיד לי שאני עדיין בסדר." הוא יכול לבקש: "תראה לי שאתה עדיין אוהב אותי." הוא יכול לבטא רצון שנחזור כבר למקום שבו נעים בינינו. הוא יכול גם להפוך, בלי שהתכוונתי לכך, לבקשה ממך לעזור לי להפסיק להרגיש אשמה.
מנקודת מבט של מובחנות, זו נקודה חשובה. האם אני מסוגלת להישאר מולך כאשר החוויה שלך אותי כרגע אינה החוויה שהייתי רוצה שתהיה לך? האם אני יכולה לשאת את העובדה שאתה פגוע או כועס עליי בלי לנסות מיד לשנות את הרגש שלך כדי שאוכל להרגיש שוב בטוחה בקשר?
בקשת סליחה יכולה להיות תנועה של קרבה ואחריות. כשהיא הופכת את האדם שנפגע לאחראי להקל על אי הנוחות של מי שפגע בו, משהו בתנועה הזאת משתנה.
אשמה יכולה להוביל לאחריות. בושה מחזירה אותי אל עצמי
יש הבדל חשוב בין היכולת להרגיש אשמה לבין שקיעה בבושה.
אשמה יכולה להפנות אותי אל המעשה: עשיתי משהו שפגע בך. היא יכולה לספר לי שהתנהגתי באופן שאינו תואם את הערכים שלי ולהניע אותי לקחת אחריות ולתקן.
בושה מפנה את המבט אל הזהות שלי: אם עשיתי דבר כזה, כנראה משהו בי לא בסדר. כשאני נשאבת לבושה, אני נעשית עסוקה מאוד בעצמי. אני עלולה להתכווץ, להתגונן, להסביר, לתקוף בחזרה או להזדקק לכך שבן הזוג שלי יאמר לי שאני עדיין טובה וראויה.
דווקא היכולת להישאר ראויה מאפשרת לי לשאת את הידיעה שטעיתי בלי להתפרק ממנה. אני יכולה להיות אדם ראוי שעשה מעשה שפגע באדם אחר. הערך שלי אינו נמחק בגלל הטעות שלי, ולכן אני לא זקוקה לך כדי להחזיר לי אותו.
מובחנות מוסיפה כאן עוד תנועה: אני יכולה להחזיק את החוויה שלי ואת החוויה שלך בו זמנית. אני יודעת מי אני, ואתה רשאי להיות פגוע ממני. אני יכולה לדעת שלא התכוונתי לפגוע, ולתת מקום לכך שזו הייתה ההשפעה של ההתנהגות שלי עליך.
ככל שאני עסוקה פחות בהגנה על הערך שלי, מתפנה בי יותר מקום לראות אותך.
איך "תסלח לי" עלול להעביר את האחריות לאדם שנפגע?
אני זו שפגעתי בך, ואז ביקשתי סליחה. מכאן מרכז הכובד עלול לעבור אל השאלה: "האם אתה סולח לי?"
אם סלחת, אפשר לכאורה להתקדם. אם אינך מוכן עדיין לסלוח, מגיעים בקלות משפטים כמו "כבר ביקשתי סליחה", "כמה זמן עוד תכעס עליי?" או "מה עוד אתה רוצה שאני אעשה?"
ברגע הזה השיחה כבר כמעט אינה עוסקת במה שעשיתי ובמה שהמעשה שלי עשה לך. היא מתחילה לעסוק בקושי שלך לסלוח לי.
בעבודה שלי עם זוגות אני פוגשת את התנועה הזאת שוב ושוב. אחד מבני הזוג אומר בכאב: "התנצלתי. ביקשתי סליחה. מה עוד אני יכול לעשות?" כשנשארים עוד קצת עם המשפט הזה, מתגלה לעיתים קושי אחר: "אני כבר לא מסוגל לשאת את זה שאת עדיין פגועה ממני."
מכאן יכולה להתחיל תנועה אחרת: "אני רואה שאת עדיין פגועה. קשה לי לפגוש את זה, ואני רוצה להישאר כאן ולשמוע."
יש במשפט הזה משהו עמוק מבחינת מובחנות: אני לא זקוקה לכך שתשני את החוויה שלך כדי שאוכל להישאר בקשר איתך. אני יכולה לשאת את המתח שבין הרצון שלי בקרבה לבין הקצב שלך.
התנצלות שמכירה בפגיעה מתחילה במה שעשיתי
יש הבדל בין לומר: "אני מצטערת שנפגעת." לבין: "אני מצטערת על מה שעשיתי ועל הפגיעה שזה גרם לך." במשפט הראשון מרכז הכובד נמצא בחוויה שלך: אתה נפגעת. במשפט השני אני מכניסה לתמונה גם את ההתנהגות שלי ואת הקשר בינה לבין הכאב שלך.
כוונה חשובה. גם ההשפעה של ההתנהגות שלי חשובה. אני יכולה לומר שלא התכוונתי לפגוע ועדיין להכיר בכך שפגעתי.
לקיחת אחריות אינה מחייבת אותי להסכים עם כל פרשנות שיש לך עליי או על הכוונות שלי. היא מבקשת ממני להיות מסוגלת להתבונן במה שעשיתי ובהשפעה שהייתה לכך עליך.
זו הבחנה משמעותית במובחנות: אני יכולה לקחת אחריות על ההתנהגות שלי בלי לקחת אחריות על כל מה שאתה חושב, מרגיש או מסיק בעקבותיה. באותה מידה, איני יכולה להשתמש במובחנות כדי להתנער מההשפעה שהייתה להתנהגות שלי עליך.
תיקון צריך להיות קשור לפגיעה
פגיעה בזוגיות משנה משהו גם במרחב שבין בני הזוג. אולי נפגע האמון. אולי נפגעה תחושת הביטחון. אולי הכבוד, האינטימיות או הידיעה שאפשר להישען זה על זו קיבלו מכה. לכן מילת סליחה לבדה אינה בהכרח משיבה את מה שנפגע.
אם פגעתי באמון שלך, התיקון שלי צריך להיות קשור לאמון.אם השפלתי אותך, אני צריכה לבדוק כיצד אני משיבה כבוד למרחב שבינינו.אם נעדרתי ממך שוב ושוב ברגעים שבהם היית זקוק לי, השאלה היא כיצד אני מתחילה להיות נוכחת אחרת.
תיקון צריך להיות קשור לפגיעה. בקשת סליחה יכולה לפתוח את הדלת. מה שנעשה אחריה יקבע אם משהו ביחסים אכן יוכל להשתנות.
מנקודת מבט מערכתית, תיקון גם מחזיר סדר לאחריות: מה ששייך לי חוזר אליי. אני מפסיקה לבקש ממך לשאת את האשמה שלי, ואתה אינך נדרש לוותר על הכאב שלך כדי להחזיר את השקט למערכת.
מובחנות: האם אני יכולה להישאר גם כשעדיין כועסים עליי?
אחד המבחנים העמוקים של מובחנות בזוגיות מגיע דווקא אחרי שפגענו. אני אומרת לך שאני מצטערת, ואתה עדיין כועס. אולי אינך רוצה כרגע להתקרב אליי. אולי אתה זקוק לעוד זמן. אולי ההתנצלות שלי אינה מספיקה לך.

האם אני מסוגלת לשאת את האפשרות שאתה מאוכזב ממני בלי למהר לשכנע אותך שאני אדם טוב?
האם אני יכולה להקשיב לכאב שלך בלי להתגונן?
האם אני יכולה לאפשר לך את הקצב שלך בלי להפוך את הזמן שאתה זקוק לו לעונש שאתה מטיל עליי?

זו לקיחת אחריות מובחנת. אני נשארת מחוברת לעצמי ובו בזמן נשארת במגע עם ההשפעה שהייתה למעשה שלי עליך.
יש כאן עוד חלק קשה: להסכים לכך שאין לי שליטה על תוצאת התיקון. אני יכולה לקחת אחריות, להתנצל בכנות, להקשיב ולשנות את ההתנהגות שלי, ובן הזוג שלי עדיין עשוי להזדקק לזמן. האמון יכול לחזור לאט. לפגיעה יכולות להיות השלכות שלא רציתי בהן.
לקיחת אחריות אינה מטבע שבאמצעותו אני קונה בחזרה קרבה, אני יכולה לקחת אחריות על מה שעשיתי בלי לקבל בתמורה את התוצאה שאני רוצה.
מה האחריות של האדם שנפגע?
גם לאדם שנפגע יש מקום מלא בתוך התהליך. הוא ראוי לזמן שלו ולכאב שלו. הוא אינו נדרש למחול כדי להרגיע את האדם שפגע בו ואינו חייב לחזור לקרבה לפני שהוא מוכן לכך.
גם הוא נשאר אדם בעל בחירה ואחריות. הוא אחראי לאופן שבו הוא מבטא את הפגיעה ולבחירות שהוא עושה בעקבותיה. סליחה, אם תגיע, יכולה להיות בחירה שלו. גם גבול, מרחק או בקשה לשינוי יכולים להיות בחירה שלו.
מובחנות מאפשרת לנו להחזיק כאן אי-סימטריה בלי להפוך אותה למאבק על מי הטוב ומי הרע. באירוע מסוים אחד מאיתנו יכול להיות זה שפגע והשני זה שנפגע, ועדיין שנינו נשארים בני זוג שווי ערך.
האחריות על הפגיעה אינה מתחלקת באופן אוטומטי בין שני בני הזוג. האחריות על המעשה שייכת למי שעשה אותו. האחריות על עצמי שייכת לכל אחד מאיתנו. כשאנחנו מתקשים להחזיק את ההבחנה הזאת, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו נעים בין האשמה, קורבנות וניסיון להציל או לתקן את האחר. הרחבתי על התנועה הזאת במאמר על משולש הדרמה בזוגיות.
כך אפשר להישאר שני אנשים שווי ערך גם כאשר האחריות על אירוע מסוים אינה שווה.
סליחה, אחריות ותיקון הן שלוש תנועות שונות
הסליחה נמצאת בידיו של האדם שנפגע. אני לא יכולה לקבוע אם יסלח לי, מתי יסלח לי ואיך תיראה הסליחה עבורו.
האחריות על המעשה שלי נמצאת אצלי. אני יכולה להכיר במה שעשיתי, להקשיב למה שזה עשה לך, לבדוק מה הוביל אותי לפעול כפי שפעלתי ולבחון מה אני צריכה לעשות אחרת כדי שהדפוס הזה לא ימשיך לנהל אותי ואת הקשר שלנו.
התיקון הוא תנועה שנוצרת בינינו. אני יכולה להציע תיקון, אך איני יכולה לכפות אותו. אתה יכול לבחור אם וכיצד לפגוש אותו.
מנקודת מבט קונסטלטיבית יש כאן תנועה פשוטה וחשובה: כל אחד מחזיק את מה ששייך לו. אני מחזיקה באחריות למעשה שלי. אתה מחזיק בחוויה שלך ובבחירה שלך ביחס לסליחה. איש מאיתנו אינו צריך לקחת מהאחר את מה ששייך לו כדי שהקשר יוכל להמשיך.
הסליחה שלך שייכת לך. האחריות שלי שייכת לי. התיקון, אם יתאפשר, נוצר בינינו.
מה אפשר לומר אחרי שפגענו?
אפשר להתחיל בהכרה ברורה: "אני רואה שפגעתי בך."
אחר כך לקחת אחריות: "אני מצטערת על מה שעשיתי ועל הפגיעה שזה גרם לך."
אפשר להוסיף: "אני רוצה להבין טוב יותר מה הפגיעה הזאת עשתה לך ולבדוק מה אני צריכה ללמוד ולשנות."ובהמשך: "אני מוכנה לעשות את החלק שלי בתיקון."
אין צורך שכל התנצלות תישמע בדיוק כך. אלה אינם משפטי קסם. החשיבות נמצאת בעמדה שמתוכה הם נאמרים: אני רואה אותך, אני רואה את ההתנהגות שלי, ואני מוכנה לשאת את החלק ששייך לי.
דרך נוספת לעבוד עם משפטים של סליחה, אחריות וקרבה בתוך קונפליקט היא תרגול ההו'אופונופונו בזוגיות וארבעת המשפטים שהוא מציע.
תרגיל קונסטלטיבי: להישאר במקום שלי מול הפגיעה
בחרו פגיעה אחת שאתם יודעים שפגעתם בה בבן או בת הזוג. אין צורך להתחיל מהאירוע הגדול ביותר ביחסים. בחרו משהו שאתם מסוגלים כרגע להתבונן בו בכנות.
הניחו בחדר שני ייצוגים: אחד עבורכם ואחד עבור בן או בת הזוג. מקמו אותם בלי לנסות להגיע לסידור "נכון".
עמדו תחילה במקום שלכם. הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה ושימו לב לנשימה. הסתכלו לכיוון הייצוג של בן או בת הזוג.
בדקו:
האם אני מצליחה להישאר במקום שלי כשאני רואה שפגעתי?
האם מתעורר בי רצון להתקרב מיד, להתרחק, להסביר, להתגונן או לקבל ממנו סימן שהכול בסדר?
האם אני יכולה לראות את האדם שמולי בלי לקחת ממנו את הכאב ובלי למסור לו את האשמה שלי?
כשאתם מוכנים, אמרו:

"אני רואה שפגעתי בך."
"האחריות על מה שעשיתי היא שלי."
"אני משאירה אצלך את הבחירה אם ומתי לסלוח לי."
"אני מוכנה לעשות את החלק שלי בתיקון."

ועצרו.
אל תעברו לעמוד במקום של בן או בת הזוג ואל תדמיינו את התשובה שלהם. השאירו את המקום הזה שלהם. הישארו עוד רגע במקום שלכם ושימו לב למה שקורה בגוף כשאין ודאות שהאדם שמולכם ירגיע אתכם, יסלח או יחזור מיד לקרבה.
לסיום שאלו: מה בדיוק נפגע בינינו, ומהו מעשה אחד שלי שיכול להתחיל לתקן אותו?
חפשו מעשה שאפשר יהיה לראות במציאות. שם האחריות מתחילה להפוך לתיקון.
לפני שמבקשים סליחה, אפשר להתחיל באחריות
יום הכיפורים מזמין אותנו לבקש סליחה. אני רוצה להוסיף להזמנה הזאת עוד תנועה: לפני שאני מבקשת ממך לסלוח לי, אני רוצה לראות אותך. לראות את מה שעשיתי ולהסכים לפגוש את העובדה שפגעתי בלי לברוח מיד אל ההסברים שלי ובלי לבקש ממך להקל על רגשות האשמה שלי.
אני רוצה לבדוק מה נפגע בינינו ומה אני יכולה לעשות כדי להתחיל לתקן.
האדם שפגעתי בו יקר לי. הקשר בינינו יקר לי. משום כך אני מוכנה להסתכל גם על החלקים שלי שקשה לי לראות.
הילדה שהייתי חשבה שבקשת סליחה פירושה שהפסדתי. היום אני יכולה להשאיר את ההיגיון הזה במקום שבו למדתי אותו. בזוגיות שלי אני כבר לא הילדה מול המבוגר. אני עומדת מול אדם שווה לי בערכו, ואני יכולה לקחת אחריות בלי להפוך לקטנה ממנו.
אני יכולה לראות את הכאב שלו בלי לאבד את עצמי בתוכו. אני יכולה לשאת את האכזבה שלו בלי לדרוש ממנו להפסיק להרגיש אותה. ואני יכולה לדעת שלקיחת האחריות שלי אינה מבטיחה את התוצאה שאני רוצה.
אינני יכולה לקבוע מתי תחזור הקרבה, מתי יחזור האמון או מתי תגיע הסליחה. אני יכולה לעשות את החלק שלי ולהשאיר לך את שלך.
הסליחה שלך שייכת לך. האחריות שלי שייכת לי. התיקון, אם יתאפשר, נוצר בינינו.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 6

מי לימד אתכם שככה נראית אהבה? 7 משפטים שיכולים לשנות את הזוגיות שלכם

Accepted Answer

רובנו למדנו איך נראית אהבה הרבה לפני שהתאהבנו בפעם הראשונה. למדנו אותה בבית, מהדרך שבה ההורים שלנו אהבו, רבו, השלימו, שתקו, דאגו, התרחקו והתקרבו. למדנו אותה גם מהמקום שהיה לנו בתוך המשפחה.
אולי למדנו שאהבה פירושה לדאוג לכולם. שאדם אוהב מוותר. שכשמישהו שאנחנו אוהבים עצוב, אנחנו צריכים לגרום לו להרגיש טוב יותר. שכדי לשמור על קשר כדאי לפעמים לשתוק. שאם מישהו כועס עלינו, כדאי למהר לתקן. אולי למדנו שאהבה פירושה לדעת מה האחר צריך עוד לפני שהוא מבקש.
אנחנו גדלים, מתאהבים, בוחרים בן או בת זוג ובונים יחד בית. בתוך הסיפור החדש הזה ממשיכים לחיות גם הדברים שלמדנו פעם על אהבה. חלקם יפים ומיטיבים איתנו עד היום. אחרים היו דרכים חכמות מאוד לשמור על קשר ושייכות בתוך המשפחה שבה גדלנו, והיום הם כבר גובים מאיתנו מחיר.
לפעמים המחיר הזה מופיע דווקא במקום שבו אנחנו הכי רוצים לאהוב.
אנחנו נותנים הרבה ומתחילים לצפות שהאחר יבין כמה נתנו. אנחנו מוותרים ומקווים שבתמורה יבחרו בנו. אנחנו דואגים לבן הזוג, ובתוך הדאגה מתחילה להתגנב ציפייה שהוא יהיה רגוע כדי שגם אנחנו נוכל להירגע.
כך יכולה להיווצר בזוגיות עסקה שאף אחד מאיתנו לא ניסח במילים:
אני אדאג לך, ואתה תדאג לכך שאני ארגיש נחוצה.
אני אוותר, ואת תדעי להעריך אותי.
אני אשמור על השקט, ואתה תשמור על הקשר.
אני אציל אותך, ואתה לא תעזוב אותי.
אלה חוזים סמויים. ברוב המקרים הם נולדים מתוך כמיהה עמוקה לקרבה, ביטחון ואהבה. כשאנחנו מתחילים לזהות אותם, נפתחת אפשרות ליצור בינינו קשר שיש בו יותר חופש.

ניווט במאמר

אני רק מנסה לעזור לך
דמיינו זוג שמגיע אליי לקליניקה. נקרא להם יעל ואורי.
אורי עובר תקופה קשה בעבודה. הוא חוזר הביתה מתוח, מדבר פחות, ישן פחות טוב ולפעמים נעשה קצר רוח. יעל מרגישה אותו מהרגע שהוא נכנס בדלת.
קרה משהו?
לא.
אתה בטוח?
כן.
היה משהו בעבודה?
יעל רואה שמשהו עובר עליו. היא מציעה שידבר עם הבוס. אולי כדאי להתחיל לבדוק עבודות אחרות. אולי לבטל את התוכניות לסוף השבוע כדי שיוכל לנוח.
עזבי אותי רגע, הוא אומר.
יעל נפגעת.
אני רק מנסה לעזור לך.
בערב היא כבר כועסת. היא עושה הכול כדי שיהיה לו קל והוא אפילו לא מדבר איתה. אורי נסגר עוד יותר.
ליעל קשה לראות את אורי מתרחק. המרחק שלו מעורר בה חוסר שקט, וככל שחוסר השקט גדל היא מנסה להתקרב יותר. היא שואלת, מציעה, בודקת ומנסה לפתור. אורי מרגיש שהוא זקוק לעוד מרחב ומתרחק. המרחק שלו מגביר את חוסר השקט שלה, והניסיון שלה להתקרב מגביר את הצורך שלו להתרחק.
זאת כבר אינה רק שיחה על יום קשה בעבודה. נוצר ביניהם מעגל זוגי.
בטיפול מעניין אותי להבין את המעגל הזה. מה יעל מרגישה ברגע שהיא רואה את אורי נכנס הביתה בפנים סגורות? מה קורה בגוף שלה? ממה היא חוששת אם תניח לו להיות רגע במצב הרוח שלו? מה אורי מרגיש כשהיא שואלת בפעם השלישית מה קרה? מה הוא מבקש לעצמו כשהוא נסגר?
מעניינת אותי עוד שאלה: מה יעל מקווה לקבל מאורי דרך כל העזרה שהיא מציעה לו?
אולי היא באמת רוצה להקל עליו, ובו בזמן, אולי יש בתוכה גם תקווה שאם תצליח לעזור לו הוא יחזור להיות פנוי אליה. שהוא יחייך, שידבר, שיאמר לה שהוא זקוק לה.
לפעמים אנחנו נותנים מתוך אהבה וגם מבקשים משהו דרך הנתינה הזאת. הבעיה מתחילה כשהבקשה נשארת סמויה.
מה שלמדנו על אהבה נשאר גם בגוף
יעל מכירה את הרגישות למצבי הרוח של אחרים הרבה לפני שהכירה את אורי. כילדה היא ידעה לזהות כבר מהצעדים במסדרון באיזה מצב רוח אמא שלה. היא ידעה מתי כדאי לדבר ומתי עדיף להיות בשקט, מתי להיות ילדה טובה במיוחד, מתי לא לבקש, מתי לעזור ומתי לתפוס קצת פחות מקום.
הגוף שלה למד לזהות. מערכת העצבים שלה למדה להתכונן. בתוך המשפחה היא מצאה דרך לשמור על קשר, שייכות וביטחון.
השנים עברו ויעל גדלה. היום היא יושבת מול אורי, והגוף שלה עדיין מזהה שינוי במצב הרוח של אדם שהיא אוהבת כמשהו שדורש ממנה תשומת לב ופעולה.
אני פוגשת את זה הרבה בטיפול זוגי; מי שהיה הילד האחראי בבית הופך לעיתים לבן הזוג האחראי. מי שלמדה לשמור על השקט ממשיכה לוודא שאף אחד לא כועס.מי שהיה צריך להיות חזק מתקשה לתת לבן הזוג לראות אותו זקוק. מי שלמד שהצרכים שלו מכבידים על אחרים יכול להפוך למבוגר שמתקשה לבקש ישירות את מה שהוא צריך.
מנקודת מבט של קונסטלציה משפחתית, מאחורי כל אחד מבני הזוג עומדת מערכת שלמה. הורים, סבים וסבתות, אובדנים, יחסים, תפקידים, נאמנויות ודרכים שבהן המשפחה למדה לאהוב, להשתייך ולשרוד.
לפעמים אנחנו ממשיכים לבצע בתוך הזוגיות תפקיד ששייך למשפחה שבה גדלנו. הילדה שדאגה לכולם ממשיכה לדאוג לכולם. הילד שנדרש להסתדר לבד מתקשה להישען. מי ששמר על שלום הבית ממשיך להיות אחראי לכך שאף אחד לא יהיה כועס.
הזוגיות היא אחד המקומות שבהם הדפוסים האלה מתעוררים בעוצמה. היא גם יכולה להפוך למקום שבו אנחנו רואים אותם ומתחילים לבחור כיצד אנחנו רוצים לחיות ולאהוב היום.
(1) אני לא צריכה להציל אותך
"אני לא צריכה להציל אותך".
זה משפט שמעורר הרבה תגובות. נסו לומר אותו לעצמכם ולשים לב מה קורה.אולי עולה מיד המחשבה: אבל אם אני לא אעזור לו, מי יעזור?אולי מופיע כיווץ בבטן.אולי אתם נזכרים ברגע שבו בן הזוג שלכם באמת היה זקוק לכם.
להציל ולאהוב הן שתי תנועות שונות.
כשאני אוהבת אותך, אני יכולה לראות שקשה לך, להתעניין, להתקרב, להציע עזרה ולהיות איתך.כשאני מרגישה שאני חייבת להציל אותך, הקושי שלך מתחיל לנהל גם אותי.
להצלה יש עוד שכבה, שקשה יותר להודות בה. כשאני מצילה אותך, אני גם משפיעה על מה שתעשה, איך תרגיש ואיך יתפתח המצב. אם אצליח לגרום לך להירגע, גם אני אוכל להירגע. אם אצליח לפתור עבורך את הבעיה, אולי אחזור להרגיש שיש לי שליטה.
גם נתינה אוהבת יכולה להפוך בדרך הזאת לניסיון לנהל את המציאות.
מובחנות מאפשרת לי להישאר קרובה אליך ולזכור שאנחנו שני אנשים. אני יכולה להיות מושפעת ממה שעובר עליך ולהכיר בכך שיש לך כוחות, בחירות ואחריות משלך.
אני רואה אותך. אני מכירה בכוחות שלך. אני סומכת על היכולת שלך לשאת את החיים שלך. אני יכולה להחזיק לך את היד בדרך ולהשאיר לך את המקום ללכת בה בעצמך.
כשאני משחררת את עצמי מתפקיד המצילה, אני משחררת גם אותך מהתפקיד של מי שזקוק להצלה. יש בעיניי הרבה כבוד באהבה כזאת.
(2) אני נשארת איתי גם כשאתה לא מרוצה ממני
יש רגעים שבהם בן הזוג כועס עלינו, מאוכזב מאיתנו או פשוט רואה את הדברים אחרת. לפעמים מתחת לוויכוח על הכלים בכיור, כסף, הילדים או ארוחת שישי מתעוררות שאלות עמוקות הרבה יותר:אתה עדיין אוהב אותי?אני עדיין חשובה לך?אני עדיין ראויה?אנחנו בסדר?
מי שלמדה שקשר נשמר באמצעות ריצוי, התאמה או ויתור עשויה להרגיש צורך עז להחזיר במהירות את השקט. היא יכולה להסכים לפני שבדקה מה היא באמת חושבת, לוותר על גבול שהיה חשוב לה או להתנצל במהירות כדי להרגיש שוב שהקשר בטוח.
לפעמים גם כאן נוצר חוזה סמוי: אני אתאים את עצמי אליך, ואתה בתמורה לא תכעס עליי.אני אוותר על מה שחשוב לי, ואתה תמשיך לבחור בי.
הקושי הוא שאחרי שנים של חוזה כזה אנחנו עלולים לכעוס על בן הזוג על מחיר שאנחנו עצמנו משלמים כדי לשמור על האהבה.
"אני נשארת איתי גם כשאתה לא מרוצה ממני".
ראויות עבורי היא הידיעה שהערך שלי נשאר איתי גם כשאדם אחר אינו מרוצה ממני.
ראויות מבקשת ממני גם יושרה. אני מקשיבה לך ושואלת את עצמי באמת אם יש משהו בהתנהגות שלי שאני רוצה לקחת עליו אחריות. אם פגעתי בך, אני יכולה לתקן. אם אני מזהה שפעלתי מתוך פחד, מניפולציה, ביקורת או ניסיון לשלוט, אני יכולה לפגוש גם את זה.אני רוצה להיות אדם שאני יכולה לכבד בתוך הקשר הזה.
השאלה אינה רק מה מגיע לי מבן הזוג שלי. השאלה היא גם איזו בת זוג אני רוצה להיות.אני יכולה להישאר נאמנה לעצמי ובאותו זמן להסכים לראות את המקומות שבהם אני רוצה לגדול.
זוגיות בוגרת צריכה מספיק מרחב לשני אנשים. שני רצונות. שתי חוויות. לפעמים גם שתי אמיתות שונות, וגם שני אנשים שמוכנים להסתכל ביושר על עצמם.
(3) אני רואה את הכאב שלך, ומשאירה אותו אצלך בכבוד
כשאדם שאנחנו אוהבים סובל, מתעורר בנו רצון להקל עליו. כשהוא עצוב אנחנו מעודדים. כשהיא מפחדת אנחנו מרגיעים. כשהוא נפגע אנחנו מסבירים. כשהיא מתייאשת אנחנו מחפשים פתרון. לפעמים הדבר שאדם זקוק לו הוא עצם הנוכחות שלנו.
"אני רואה את הכאב שלך, ומשאירה אותו אצלך בכבוד".
אני אוהבת את המילה "בכבוד" במשפט הזה. היא משנה את כל המשמעות. אני משאירה את הכאב אצלך מפני שאני מכירה בכך שהוא שלך. יש לו סיפור, קצב ותנועה משלו. אני סומכת על היכולת שלך לפגוש אותו.
כשאני אומרת את המשפט הזה, אני מרגישה שיש בו גם תנועה גופנית. משהו עוצר. הנשימה מתרחבת. הידיים כבר לא ממהרות לעשות. אפשר להקשיב.
אני רואה שכואב לך.הכאב שלך חשוב לי.אני נשארת לידך.
זאת אחת הצורות העמוקות ביותר של אינטימיות: היכולת להיות עם אדם במקום שבו כואב לו ולאפשר לו להיות בדיוק במקום שבו הוא נמצא.
יש בזה גם אמון. אמון בכך שהאדם שאני אוהבת גדול מספיק כדי לפגוש את החיים שלו.
(4) אתה בן הזוג שלי.אני משחררת אותך מהצורך להיות ההורה שהיה חסר לי
אנחנו מגיעים לזוגיות עם מה שקיבלנו ועם מה שהיה חסר. עם מי שראה אותנו ועם מי שהיה עסוק בכאב שלו. עם המקומות שבהם הרגשנו מוגנים ועם המקומות שבהם למדנו להסתדר לבד.
בתוך הזוגיות מתעוררות כמיהות עתיקותשיראו אותי,שיבחרו בי,שיישארו,שיגנו עליי.שיאהבו אותי כמו שתמיד רציתי להיות אהובה.
אלה כמיהות אנושיות עמוקות. כשאנחנו מצליחים לזהות אותן, אנחנו יכולים לראות גם איזו בקשה אנחנו מניחים לפעמים על כתפיו של בן הזוג.
להיות האבא שלא היה.להיות האמא שלא ראתה.להיות המשפחה שלא החזיקה.להוכיח לנו שוב ושוב שאנחנו ראויים לאהבה.
גם כאן מתפתח חוזה זוגי סמוי:אם אתה באמת אוהב אותי, אתה אמור לדעת מה אני צריכה.אם את באמת אוהבת אותי, את לא אמורה לעזוב אותי לבד עם הכאב הזה.אם אתה באמת בן הזוג שלי, אתה אמור לתת לי את כל מה שלא קיבלתי.
בן הזוג יכול להיות אוהב, קשוב, נדיב ונוכח מאוד, ועדיין לא להצליח למלא את החסר שנוצר שנים לפני שפגש אותנו.
"אתה בן הזוג שלי. אני משחררת אותך מהצורך להיות ההורה שהיה חסר לי".
זה אחד המשפטים הכואבים והמרפאים בעיניי. יש בו עצב על דברים שלא קיבלנו בזמן שבו היינו זקוקים להם. וכשאנחנו נותנים לכאב הזה מקום כחלק מהסיפור שלנו, משהו משתחרר גם בתוך הזוגיות.
אני יכולה לראות את מה שאתה נותן.אני יכולה לראות את המגבלות שלך.אני יכולה לראות אותך כאדם בפני עצמו.ואתה יכול להיות בן הזוג שלי. האדם שאיתו אני יוצרת משהו חדש.
(5) את מה ששייך לי אני לוקחת, ואת מה ששייך לך אני משאירה אצלך
כשזוגות מספרים לי על הקושי שלהם, אני מקשיבה למעגל שנוצר ביניהם. הוא נסגר והיא מתקרבת. היא מבקרת והוא מתרחק. הוא שותק והיא מגבירה את הקול כדי להגיע אליו. כל תגובה הופכת לחלק מהחוויה של האחר ומזמינה את התגובה הבאה.
אחת השאלות החשובות שאני מזמינה כל אחד מבני הזוג לשאול היא מה שלי בתוך המעגל הזה?
מה קורה לי כשהוא מתרחק?מה אני עושה כשאני מפחדת?איך אני מדברת כשאני מרגישה שלא רואים אותי?איזה גבול חשוב לי להציב?מה רציתי לבקש ולא ביקשתי?מה אני עושה כשאני מרגישה חסרת אונים?ומה אני ממשיכה לייחס לבן הזוג שלי למרות שיש לי חלק פעיל ביצירתו?
"את מה ששייך לי, אני לוקחת".
את המילים שלי, הפחד שלי, הכעס שלי, הגבולות שלי, הבקשות שלי והבחירות שלי.גם את המקומות שבהם אני פועלת באופן שאינני גאה בו.גם את השתיקות שבהן ציפיתי שתבין לבד.גם את הפעמים שבהן נתתי כדי לצבור זכות לקבל.גם את הרגעים שבהם השתמשתי בפגיעות שלי כדי לגרום לך להשתנות.
לקיחת אחריות אינה משפט שמקטין אותי. היא מחזירה אליי כוח, כי ברגע שאני רואה את החלק שלי, אני גם יכולה לבחור משהו אחר. התנועה המשלימה היא: "את מה ששייך לך, אני משאירה אצלך".
את הבחירות שלך, היחסים שלך עם ההורים שלך, הדרך שבה אתה מתמודד עם העבודה, היכולת שלך לבקש עזרה, האחריות שלך למילים ולמעשים שלך והדרך שלך להתפתח.
אני יכולה לומר לך מה אני צריכה.אני יכולה לבקש.אני יכולה להציב גבול.אני יכולה להחליט מה אעשה מול הבחירות שלך.
כך נוצרת זוגיות שבה כל אחד לוקח אחריות על החלק שלו ומפסיק לנהל את החלק של האחר.בעיניי, דווקא שם מתחיל חופש אמיתי בתוך קשר.
(6) אני יכולה לאהוב אותך בלי לוותר על עצמי
הרבה אנשים שאני פוגשת למדו שאהבה כרוכה בוויתור. כדי שיאהבו אותי, כדאי שאתאים את עצמי. כדי שיהיה שקט, אני אוותר. כדי לשמור על הקשר, אדאג קודם לאחרים.
נתינה היא חלק יפה וחשוב מאהבה.
השאלה שמעניינת אותי היא מאיזה מקום אני נותנת. לפעמים אדם יושב מולי ואומר: "נתתי כל כך הרבה. איך הגענו לכאן?", אני מזמינה אותו להתבונן בנתינה הזאת בסקרנות.
מה נתתי מתוך בחירה ואהבה?מה נתתי מתוך פחד לאבד?מה רציתי לתת?מה קיוויתי לקבל בחזרה?האם בן הזוג ידע שאני מצפה למשהו בתמורה?איפה הייתי בתוך כל הנתינה הזאת?
ויתור עצמי ממושך עלול ליצור חוב רגשי שאיש מלבדנו אינו יודע שהוא אמור לשלם. אני מוותרת שוב ושוב, ובתוכי נרשמת ציפייה &#8211; יום אחד תראה כמה נתתי. יום אחד תעריך. יום אחד תחזיר לי. כשהיום הזה אינו מגיע, האהבה מתחילה להתערבב במרירות.
"אני יכולה לאהוב אותך בלי לוותר על עצמי".
עבורי זה משפט שמחבר אהבה וראויות. אני ראויה להיות בקשר גם כשיש לי רצונות. אני ראויה לבקש, להציב גבול, לומר לא, לתפוס מקום ולהיות אדם נפרד בתוך זוג. באותה מידה, אני רוצה לבדוק את עצמי. האם אני מבקשת באופן ברור את מה שאני רוצה?האם אני מוכנה לשמוע גם לא?האם אני נותנת לבן הזוג שלי את אותה נפרדות שאני מבקשת לעצמי?האם אני מתנהגת בתוך הקשר בדרך שמתאימה לאדם שאני רוצה להיות?
ראויות אינה רק לדעת שמגיע לי, ראויות היא גם לבנות בתוכי אדם שאני סומכת עליו.
(7) אני בוחרת בנו בלי לעזוב את עצמי
המשפט הזה מחזיק בתוכו את כל השאר &#8211;  "אני בוחרת בנו בלי לעזוב את עצמי".אני רוצה את הקשר הזה. אני רוצה להיות קרובה אליך, להכיר אותך ולהיות מוכרת על ידך. אני רוצה שנוכל להישען זה על זו, לחלוק חיים, לגדל משפחה, להתפתח יחד ולהרגיש שיש לנו בית בתוך הקשר.
ובתוך כל זה אני רוצה להישאר גם אני.עם הרצונות שלי.עם הגבולות שלי.עם האחריות שלי.עם הגוף שלי.עם הסיפור שלי.עם האפשרות לחשוב אחרת ממך ולהישאר קרובה אליך.
לבחור בנו עבורי פירושו גם לשאול איזה חלק יש לי באיכות הקשר שאני מבקשת ליצור.אם אני רוצה כנות, האם אני מדברת בכנות?אם אני רוצה קרבה, האם אני מוכנה להיראות?אם אני רוצה שיכבדו את הגבולות שלי, האם אני מכבדת את הגבולות של האחר?אם אני רוצה שיקחו אחריות, האם אני מוכנה לקחת את האחריות שלי?אם אני מבקשת זוגיות ראויה, איזו בת זוג אני בוחרת להיות בתוכה?
זאת עבורי זוגיות מובחנת. שני אנשים שיכולים להיות קרובים מאוד, ובתוך הקרבה הזאת כל אחד ממשיך להיות אדם שלם.שני אנשים שמסכימים לפגוש גם את עצמם בתוך הקשר.שני אנשים שיכולים לבחור זה בזו מתוך חופש גדול יותר ופחות מתוך פחד.
אולי אחד הדברים היפים בזוגיות הוא שדווקא כשאנחנו מפסיקים לדרוש מהאחר להיות אחראי לשלמות שלנו, מתפנה יותר מקום לאינטימיות.
איזה מהמשפטים האלה פוגש את הזוגיות שלכם?
אני רוצה להציע לכם התנסות קטנה. בפעם הראשונה כדאי לעשות אותה לבד.
קראו שוב, לאט, את שבעת המשפטים:

אני לא צריכה להציל אותך.
אני נשארת איתי גם כשאתה לא מרוצה ממני.
אני רואה את הכאב שלך, ומשאירה אותו אצלך בכבוד.
אתה בן הזוג שלי. אני משחררת אותך מהצורך להיות ההורה שהיה חסר לי.
את מה ששייך לי אני לוקחת, ואת מה ששייך לך אני משאירה אצלך.
אני יכולה לאהוב אותך בלי לוותר על עצמי.
אני בוחרת בנו בלי לעזוב את עצמי.

שימו לב למשפט שהגוף שלכם מגיב אליו הכי חזק. אולי הנשימה משתנה. אולי מופיע כיווץ. אולי מתעורר עצב. אולי עולה מיד מחשבה שרוצה להתווכח.
הישארו עם המשפט הזה עוד קצת.אמרו אותו שוב, לאט.שימו לב איפה אתם מרגישים אותו בגוף.אם מתאים לכם, אפשר להניח יד על המקום הזה.
שאלו:
מה מפחיד אותי במשפט הזה?מה אני חוששת שיקרה אם אחיה כך בתוך הזוגיות שלי?מה אני מרוויחה מהתפקיד שאני ממלאת היום?מה אני מצפה מבן הזוג לתת לי בתמורה?האם הוא בכלל יודע שיש בינינו חוזה כזה?מה המשפט הזה מבקש ממני לקחת בחזרה אליי?
אחר כך אפשר להפנות את המבט אל המשפחה שממנה באתם.
איפה למדתי שככה נראית אהבה?מי במשפחה שלי היה אחראי על כולם?מי היה צריך להיות חזק?מי ויתר על עצמו כדי לשמור על הקשר?מי דאג לשקט בבית?מי טיפל במי?מי הציל את מי?מי היה חייב להיות בסדר כדי שגם האחרים יהיו בסדר?איזה מהתפקידים האלה מוכר לי גם היום?
תנו לגוף זמן.
לפעמים הוא יודע משהו שעוד אין לנו מילים עבורו.
איך אתם רוצים לאהוב היום?
אם הגעתם עד לכאן, אני רוצה לחזור איתכם לשאלה שבה התחלנו &#8211; מי לימד אתכם שככה נראית אהבה?
אולי גדלתם בבית שבו אהבה הייתה לדאוג. אולי אצלכם אהבה הייתה לוותר. אולי אהבה הייתה להיות חזקים ולא להכביד. אולי למדתם שאוהבים נשארים יחד בכל מחיר. אולי אהבה הייתה לדעת מה האחר צריך בלי שהוא יצטרך לבקש.
ואולי קיבלתם מהבית גם אהבה נדיבה, יציבה ובטוחה שאתם ממשיכים להעביר הלאה.
כל אלה חיים בתוכנו.
כשאנחנו מתחילים לראות איך למדנו לאהוב, מתאפשר לנו לשאול &#8211; איך אני רוצה לאהוב היום?
איך אני רוצה להיות איתך כשקשה לך?איך אני רוצה להישאר עם עצמי כשאתה כועס?איזו אחריות אני מוכנה לקחת בתוך הקשר שלנו?איזו אחריות אני מוכנה להשאיר בידיים שלך?האם אני מבקשת ממך באופן ישיר את מה שאני רוצה, או נותנת ומקווה שתבין?האם אני בוחרת בך, או זקוקה לכך שתתנהג בדרך מסוימת כדי שאוכל להרגיש בטוחה?איזו בת זוג אני רוצה להיות?איזה בן זוג אני רוצה להיות?איזו אהבה אנחנו רוצים להעביר הלאה לילדים שלנו?
אלה רגעים יקרים בעיניי. רגעים שבהם משהו שהיה אוטומטי במשך שנים נעשה גלוי, ובתוך מה שנעשה גלוי נפתחת אפשרות לבחירה. אני יכולה לקחת אליי את מה ששייך לי ולהשאיר אצלך בכבוד את מה ששייך לך. אני יכולה לפגוש אותך כאדם שלם, ולבוא אל המפגש הזה כאדם שלם בעצמי. אתה בן הזוג שלי. אני בת הזוג שלך. לכל אחד מאיתנו יש סיפור שלם, משפחה שלמה, גוף שזוכר, צרכים, פחדים, כוחות וכמיהה להיות אהוב. 
ויש לנו גם יכולת לבחור;לבחור כיצד נדבר.כיצד ניקח אחריות.כיצד נבקש.כיצד נאהב.איזה אנשים נהיה בתוך הקשר הזה, ואיזו זוגיות ניצור יחד.
שינוי בזוגיות יכול להתחיל בשיחה גדולה או ברגע קטן שבו אנחנו מזהים תנועה ישנה ובוחרים לעשות משהו מעט אחרת. השינוי יכול להתחיל גם במשפט אחד: אני בוחרת בנו, בלי לעזוב את עצמי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 7

בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי

Accepted Answer

איך החיים בלי עורף משפחתי משפיעים על משברים בזוגיות, ומה קורה כשבן או בת הזוג הופכים למקור המרכזי של שייכות, ביטחון ותחושת בית?

ניווט במאמר

איך החיים בלי עורף משפחתי משפיעים על משברים בזוגיות?
כשאין לנו עורף משפחתי שאפשר להישען עליו, הזוגיות נדרשת לשאת הרבה יותר. בן או בת הזוג הופכים למקור מרכזי של אהבה, שייכות, תמיכה ותחושת בית. בתקופות של עומס או משבר, המשקל הזה מורגש אפילו יותר.
אנחנו יכולים להתחיל לצפות מבן הזוג, בלי להיות מודעים לכך, למלא גם מקומות שנשארו חסרים הרבה לפני שהכרנו.

"אני רוצה שתראה אותי כפי שלא ראו אותי."
"שתישאר במקום שבו אחרים התרחקו."
"שתדע להיות שם בשבילי כשאין לי אף אחד אחר."
"שתיתן לי את הביטחון שלא תמיד היה לי."

אלה כמיהות אנושיות ועמוקות. בתוך זוגיות הן גם מובנות מאוד. יש כאן גבול חשוב: בן הזוג שלי יכול להיות המשפחה שאני בונה איתו היום, הוא לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
ההבחנה הזאת הופכת משמעותית במיוחד בזמן משבר זוגי. כשאין מאחורינו רשת משפחתית נוספת, ריב, התרחקות או אכזבה בתוך הקשר עלולים לערער את היחסים בינינו וגם את תחושת הבית והשייכות שלנו.
במאמר הזה אני רוצה להתבונן במה שקורה שם דרך שלוש נקודות מבט שמשתלבות בעבודה שלי עם זוגות: מובחנות, ראויות וקונסטלציה משפחתית.
תרגול זוגי לראויות ומובחנות בזמן עומס או משבר
את התרגיל הבא אני מציעה לעשות בזמן רגוע יחסית, ולא בעיצומו של ריב.
כל אחד מבני הזוג מקבל כמה דקות ומשלים שלושה משפטים:

"מה שקשה לי עכשיו הוא…"
"מה שאני זקוק לו עכשיו, ומה שהייתי רוצה לבקש ממך, הוא…"
"מה מתוך מה שמתעורר בי עכשיו מוכר לי גם ממקומות אחרים בחיים שלי?"

השאלה השלישית חשובה. המטרה שלה אינה להסביר כל קושי זוגי באמצעות הילדות או משפחת המוצא. היא נועדה ליצור מרווח.
חלק מהכאב שלי יכול להיות שייך למה שקורה בינינו עכשיו, וחלק אחר יכול להיות מוכר לי כבר הרבה שנים.
אני יכולה להכיר בשתי השכבות. כשאני רואה אותן, אני יכולה לבקש ממך משהו שמתאים לקשר שלנו היום, בלי לבקש ממך לתקן עבורי גם את כל מה שקדם לו.
מי שמקשיב מתרגל גם הוא מובחנות:

אני יכול לשמוע שקשה לך בלי להסיק שאני אשם בכל הקושי שלך.
אני יכולה לשמוע את הבקשה שלך בלי לחוות אותה מיד כתביעה.
אני יכולה להיות קרובה אליך בלי לוותר על עצמי.

אפשר לענות בפשטות: "אני שומע/ת מה קשה לך ואני שומע/ת מה את/ה מבקש/ת ממני. אני רוצה לחשוב למה אני יכול/ה להיענות."
מכאן אפשר להמשיך לשיחה. המטרה אינה שכל בקשה תקבל תשובה חיובית. המטרה היא ליצור מפגש שבו כל אחד יכול להביא את עצמו באופן ישיר, להכיר בצורך שלו, לראות את האדם שמולו ולהישאר בקשר גם כאשר לא כל הצרכים מקבלים מענה מיידי.
מדוע משברים בזוגיות מרגישים אחרת כשאין עורף משפחתי?
ישנם משברי זוגיות שמתחילים מאירוע ברור: בגידה, אובדן אמון, משבר כלכלי, שינוי משמעותי בחיים או אירוע שמטלטל את הקשר.
יש משברים שנוצרים בהדרגה: עוד תקופה עמוסה, עוד מריבה שחוזרת על עצמה, עוד תחושה שאני מחזיקה יותר מדי לבד, עוד ניסיון להסביר מה אני צריכה שמסתיים בכעס או בריחוק.
כשאין עורף משפחתי, גם תקופות רגילות של עומס יכולות להכביד יותר על הקשר. יש פחות מקומות אחרים שאפשר להניח בהם חלק מהמשקל.
כשאני מדברת על זוגיות ללא עורף משפחתי, אני מתכוונת לזוגיות שבה אחד מבני הזוג או שניהם אינם יכולים להישען באופן יציב על משפחת המוצא לצורך תמיכה רגשית, מעשית או משפחתית.
הסיבות יכולות להיות שונות. נתק, הורים מבוגרים או חולים, יחסים שאינם מאפשרים הישענות, אובדן של ההורים או מרחק גיאוגרפי גדול.
ההשלכות המעשיות ברורות. אין בהכרח סבא וסבתא שאפשר להתקשר אליהם כששני ההורים קורסים מעומס. אין תמיד בית נוסף להגיע אליו בתקופות קשות. אין מי שייקח לרגע את הילדים, יביא אוכל או פשוט יהיה שם.
בתוך משבר זוגי מתגלה שכבה נוספת: אם הזוגיות היא המקום המרכזי שבו אני מרגישה שייכת, מה קורה כאשר דווקא המקום הזה מתערער? אם אתה האדם העיקרי שעליו אני נשענת, מה קורה כשהקשר בינינו נעשה מרוחק? אם אין מאחוריי מערכת משפחתית נוספת שמעניקה לי תחושת בית, מה קורה כשגם הבית שבנינו יחד מרגיש פתאום פחות בטוח?
זו אחת הסיבות שמשבר זוגי יכול לקבל עוצמה גדולה במיוחד כשאין עורף משפחתי.
כשהזוגיות הופכת לעורף המשפחתי היחיד
זוגיות טובה כוללת הישענות. חשוב לי להניח את זה כך משום שמובחנות יכולה להתפרש בטעות כיכולת להסתדר בלי להזדקק לאדם האחר.
זו אינה מובחנות בעיניי. זוגיות היא קשר שיש בו אהבה, מחויבות, תלות הדדית והישענות. אני רוצה לדעת שאתה שם כשקשה לי. אני רוצה לבקש ממך עזרה. אני רוצה להיות עבור האדם שאני אוהבת מקום שאפשר להישען עליו.
הקושי מתחיל כשהזוגיות הופכת למקום היחיד שבו כל הצרכים האלה אמורים לקבל מענה. כשאין לי עורף משפחתי, בן הזוג עלול להפוך בהדרגה לאדם היחיד שממנו אני מצפה לקבל שייכות, ביטחון, תמיכה, הבנה ותחושת בית. בלי לשים לב, אני יכולה להתחיל לצפות ממנו למלא גם מקומות שנשארו חסרים הרבה לפני שהכרנו.

"אני רוצה שתראה אותי כפי שלא ראו אותי."
"שתבחר בי כפי שלא בחרו בי."
"שתישאר במקום שבו אחרים לא נשארו."
"שתבין אותי בלי שאצטרך להסביר."
"שתוכיח לי שהפעם אני לא לבד."

אלה צרכים וכמיהות אנושיים. בן הזוג יכול לפגוש חלק מהם. הוא אינו יכול להיות התשובה לכולם.
בזמן משבר זוגי ההבחנה הזאת נעשית חשובה במיוחד. האדם שממנו אני מבקשת להרגיש בטוחה הוא עכשיו גם האדם שאני כועסת עליו, מאוכזבת ממנו או מרגישה רחוקה ממנו.
בן הזוג עומד לצדי, לא במקום ההורים שלי
הקונסטלציה המשפחתית מוסיפה רובד נוסף להבנת המשבר הזוגי. מנקודת מבט קונסטלטיבית, אף אחד מאיתנו אינו מגיע לזוגיות לבדו. מאחורינו נמצאת מערכת משפחתית שלמה: הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, אובדנים, הגירה, טראומות, סודות, ניתוקים, קשרים קרובים וקשרים שלא יכלו להתקיים.
גם כאשר אנחנו נמצאים בנתק ממשפחת המוצא, היא אינה נמחקת מהסיפור שממנו באנו. במשפחה הראשונה שלנו למדנו משהו על שייכות. למדנו אם אפשר לסמוך, אם אפשר להזדקק, מה קורה כשמבקשים עזרה, איך נראים כעס וקונפליקט, כמה קרוב אפשר להיות ומה קורה כאשר מישהו מתרחק.
כשאנחנו יוצרים זוגיות, אנחנו בונים מערכת חדשה. בתוך סדרי האהבה בזוגיות יש משמעות למקום שאנחנו תופסים זה מול זו. במערכת הזוגית בן הזוג עומד לצדי. הוא אינו עומד במקום ההורים שלי.
זו הבחנה פשוטה לכאורה, ויש בה משמעות עמוקה. אם אני מבקשת ממך לתת לי את מה שלא קיבלתי מהוריי, בלי להיות מודעת לכך, אני מניחה על הזוגיות שלנו משקל שקשה לה לשאת.
אתה יכול לאהוב אותי מאוד ועדיין לא לרפא עבורי את כל המקומות שבהם לא הרגשתי אהובה. את יכולה לבחור בי בכל יום מחדש ועדיין לא למחוק את המקומות בחיי שבהם לא בחרו בי. אתה יכול להיות אדם שאפשר להישען עליו בלי להיות מסוגל להבטיח לי שלעולם לא ארגיש שוב לבד.
ההכרה בכך מאפשרת לי לראות אותך יותר כפי שאתה, ופחות דרך מה שאני זקוקה שתהיה עבורי.
איך כאב ממשפחת המוצא נכנס למשבר הזוגי?
ריב זוגי יכול להתחיל מאירוע קטן מאוד:

"ביקשתי ממך לעשות משהו ושכחת."
"אמרת שאתה רוצה ערב לעצמך."
"לא שאלת איך עבר עליי היום."
"אמרתי שאני לא יכולה לעזור לך עכשיו."

האירוע מתרחש בהווה, ומה שמתעורר בתוכי יכול להיות גדול בהרבה ממנו:

אם גדלתי בתחושה שאני צריכה להסתדר לבד, העובדה שלא עזרת לי היום יכולה לפגוש מקום שמכיר היטב את התחושה שאין על מי להישען.
אם חוויתי חוסר יציבות בקשרים משמעותיים, הצורך שלך במרחק יכול לעורר פחד שאינו קשור רק לערב הזה.
אם למדתי שהצרכים שלי מכבידים על אחרים, התגובה שלך לבקשה שלי יכולה לעורר במהירות את התחושה שלא הייתי צריכה לבקש מלכתחילה.

המבט המערכתי אינו אומר שהכול שייך לעבר. יכול להיות שבאמת אכזבת אותי עכשיו. יכול להיות גם שהאכזבה הזאת פוגשת בתוכי כאב מוכר וישן יותר. שתי האמיתות יכולות להתקיים יחד.
היכולת לראות אותן מאפשרת לי לקחת אחריות על מה שאני מביאה אל הקשר, בלי לבטל את האחריות שלנו למה שקורה בינינו בהווה.
ראויות בזמן משבר זוגי
כשאני מדברת על ראויות, אינני שואלת אם מותר לי להזדקק, לכעוס, לרצות או להציב גבול. השאלה אינה מי נותן לי רשות.
ראויות היא היכולת להכיר בצרכים, ברצונות ובגבולות שלי, לתת להם מקום ולפעול מתוכם באופן שמכבד אותי וגם את האדם שמולי.
אני יכולה לזהות שאני מותשת וזקוקה לעזרה. אני יכולה לבקש ממך לקחת את הילדים מחר אחר הצהריים. אני יכולה לרצות מאוד שתאמר כן. אני יכולה להתאכזב אם אינך יכול. התשובה שלך אינה קובעת אם הצורך שלי ראוי למקום.
כשאין עורף משפחתי, ההבחנה הזאת נעשית חשובה במיוחד. ככל שיש פחות אנשים שאפשר להישען עליהם, כך התגובה של בן הזוג מקבלת לעיתים משמעות גדולה יותר:

"לא עזרת לי, ולכן אני לבד."
"לא הבנת אותי, ולכן אף אחד לא מבין אותי."
"אתה רוצה מרחק, ולכן אני לא חשובה לך."

כשהראויות שלי מתחילה להיות תלויה בתגובה שלך, הבקשה שלי עלולה להפוך לתביעה.
מובחנות כשאנחנו זקוקים מאוד זה לזו
מובחנות מאפשרת לי להישאר מחוברת לעצמי בתוך קשר משמעותי, ובה בעת להכיר בכך שהאדם שמולי הוא אדם נפרד ממני.
אני יכולה להזדקק לך בלי להפוך אותך לאחראי לכל מה שאני מרגישה. אני יכולה לבקש בלי לדרוש. אני יכולה לשמוע תשובה שלא רציתי לקבל בלי להפוך אותה מיד לדחייה שלי. אני יכולה לפגוש את האכזבה שלך ממני בלי למהר לוותר על עצמי כדי שהמתח בינינו ייעלם. אני יכולה להקשיב לקושי שלך בלי למחוק את הקושי שלי.
בזמן משבר זוגי היכולת הזאת נעשית קשה יותר. כשאין עורף משפחתי היא נעשית גם חשובה יותר.
אם אתה האדם המרכזי שיש לי, המרחק שלך עלול להרגיש מסוכן. אם את הבית שלי, האכזבה שלך ממני עלולה לערער את תחושת המקום שלי בתוך הקשר.
המובחנות מאפשרת לנו לזכור שגם ברגעים כאלה אנחנו שני אנשים בתוך אותה זוגיות.
ההבדל בין צורך, בקשה ותביעה
אחת ההבחנות שאני עובדת איתן בטיפול זוגי היא ההבחנה בין צורך, בקשה ותביעה.
נניח שאני מותשת וזקוקה לכמה שעות לעצמי. הצורך שלי שייך לי. אני מזהה אותו ומכירה בו. אחר כך אני פונה אליך: "אני זקוקה לכמה שעות לעצמי. האם אתה יכול להיות מחר אחר הצהריים עם הילדים?"
זו בקשה. בקשה מכירה בכך שגם אתה קיים. ייתכן שתאמר כן. ייתכן שתוכל להיענות רק לחלק ממנה. ייתכן שיש לך צורך אחר שמתנגש עם שלי.
תביעה שונה מבקשה גם כאשר היא נאמרת במילים מנומסות. בתביעה, היכולת שלי להיות בסדר תלויה בכך שתיענה.

"אם באמת היה אכפת לך ממני, היית מסכים."
"אם אתה אומר לא, סימן שאני לא חשובה לך."
"אם אני צריכה בכלל לבקש, כבר יש כאן בעיה."

בתקופות של עומס או משבר, המעבר מבקשה לתביעה עלול להיות מהיר. כשאין עורף משפחתי הוא עלול להיות מהיר עוד יותר, משום שיש מעט מאוד מקומות נוספים שאליהם אפשר להפנות את הצורך.
בין תבוסתנות לתובענות בזוגיות
יש גם תנועה בכיוון ההפוך. במקום לדרוש, אני מפסיקה לבקש.

"אני אעשה לבד."
"אין טעם להגיד."
"אני כבר רגילה שלא עוזרים לי."
"לא משנה."

מבחוץ זה יכול להיראות כמו עצמאות. בפנים יכולה להיות תבוסתנות. אני מוותרת על הצורך שלי עוד לפני שפגשתי אותך.
תובענות ותבוסתנות נראות שונות מאוד, ובשתיהן קשה לקיים מפגש בין שני אנשים. בתבוסתנות אני מוותרת על עצמי. בתובענות אני מתקשה לראות אותך כאדם נפרד ממני.
ראויות מציעה אפשרות אחרת: אני מזהה מה אני מרגישה. אני מכירה בצורך שלי. אני מביאה אותו אליך.
אני מבקשת באופן ישיר. אני מקשיבה לתשובה שלך. אחר כך אני בוחרת כיצד לפעול. כך אני יכולה להישאר נוכחת בתוך הקשר בלי לבטל את עצמי ובלי לדרוש ממך לבטל את עצמך למעני.
מה קורה כשיש נתק ממשפחת המוצא?
כשאני מדברת על המקום של משפחת המוצא בתוך קונסטלציה משפחתית, חשוב לי להדגיש נקודה אחת: הכרה בשייכות למשפחת המוצא אינה מחייבת חידוש קשר.
יש משפחות שבהן קרבה אפשרית ומיטיבה. יש משפחות שבהן נדרשים גבולות ברורים. יש גם מצבים שבהם מרחק או נתק הם בחירה אחראית והכרחית.
עבודה קונסטלטיבית אינה אמורה לשכנע אדם לחזור לקשר שפוגע בו. אני יכולה להכיר בכך שאמא שלי היא אמא שלי בלי לאפשר לה להיות חלק פעיל מחיי. אני יכולה לתת לאבא שלי את מקומו בסיפור שממנו באתי בלי לתת לו גישה אליי. אני יכולה להכיר במה שקיבלתי מהמשפחה שלי ובמה שלא יכולתי לקבל ממנה.
ההבחנה הזאת חשובה גם לזוגיות. כשאני מנסה להפוך את המשפחה החדשה שבניתי להיפך מוחלט מכל מה שהיה קודם, בן הזוג עלול לקבל משימה בלתי אפשרית: הוא אמור להוכיח לי שהפעם הכול יהיה שונה. שהפעם לא יעזבו. שהפעם תמיד יראו אותי. שהפעם לעולם לא אהיה לבד.
זו משימה כבדה מאוד עבור אדם אחד ועבור זוגיות אחת.
שתי משפחות נפגשות בתוך כל זוגיות
בכל זוגיות נפגשות למעשה שתי מערכות משפחתיות. שני בני הזוג יכולים לחיות ללא עורף משפחתי, ויכול להיות שרק אחד מהם חי כך.
אחד רגיל להתקשר להורים בכל פעם שהוא זקוק לעזרה. האחר למד מגיל צעיר שלא מבקשים דבר מאף אחד. אחת רואה קשר יומיומי עם המשפחה כדבר טבעי. בן זוגה חווה מעורבות משפחתית כחדירה לפרטיות. אחד מקבל כמובן מאליו שסבא וסבתא יעזרו עם הילדים. האחר מרגיש אי נוחות גדולה מעצם התלות בהם.
בזמן משבר זוגי ההבדלים האלה עלולים להתחדד. קל להפוך אותם לוויכוח על מי צודק. המבט המערכתי מציע שאלות אחרות:

מה למדתי במשפחה שלי על עזרה?
מה למדתי על תלות ועל עצמאות?
מה למדתי על גבולות?
מה למדתי על שייכות?
מה קורה במשפחה שלי כאשר אדם אחד מאכזב אדם אחר?
איך מתמודדים אצלנו עם כעס?
מי מטפל במי?
מי מבקש ומי נותן?
ומה מכל זה נכנס איתי אל הזוגיות שלנו?

השאלות האלה אינן פותרות את המשבר, אבל הן מאפשרות לנו להבין טוב יותר מי הם שני האנשים שנמצאים בתוכו.
איך בונים עורף כשאין עורף משפחתי?
אם בן הזוג אינו יכול להיות כל העורף שלי, עולה שאלה חשובה: על מי עוד אפשר להישען?
חיים ללא עורף משפחתי אינם חייבים להיות חיים ללא עורף בכלל. אפשר לבנות בהדרגה רשת אחרת: חברים קרובים, שכנים, קהילה ומשפחות אחרות שנוצר איתן קשר משמעותי. אנשים שאפשר לבקש מהם עזרה ושגם הם יכולים לבקש מאיתנו.
עבור חלק מהאנשים זו משימה מורכבת. מי שגדל במקום שבו לא היה על מי להישען עשוי לפתח יכולת מרשימה להסתדר לבד. היכולת הזאת יכולה להיות כוח גדול, והיא גם יכולה להקשות עלינו לזהות שאנחנו זקוקים לעזרה, לבקש אותה או לקבל אותה כשמישהו מציע.
בניית עורף חדש אינה מחליפה את מה שלא היה. היא מאפשרת ליצור בהווה מערכת רחבה יותר של שייכות ותמיכה. יש בכך תנועה של ראויות: אני מכירה בצורך שלי בתמיכה ופועלת כדי ליצור אותה.
יש בכך גם תנועה של מובחנות: בן הזוג שלי הוא אדם מרכזי ויקר בחיי, אך הוא אינו צריך להיות האדם היחיד שמחזיק איתי את כל החיים.
גם עבור הזוגיות עצמה, הרחבת הרשת יכולה להיות משמעותית. ככל שיש יותר מקומות של קשר, תמיכה ושייכות, פחות משקל מונח על כל רגע של קושי בין בני הזוג.
בן הזוג שלי הוא המשפחה שלי, אבל הוא לא המשפחה שלא הייתה לי
יש לכאורה סתירה במשפט הזה. בן הזוג שלי הוא בהחלט המשפחה שלי. בחרנו זה בזו, בנינו בית, יצרנו מערכת חדשה, ועדיין, הוא לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
הוא אינו יכול לחזור לעבר ולתת לי את מה שלא קיבלתי. הוא אינו יכול להיות ההורה שהייתי זקוקה לו.
הוא אינו יכול להבטיח שלעולם לא אפגוש שוב בדידות, אכזבה או פחד.
מה שהוא כן יכול להיות הוא בן הזוג שלי. אדם שעומד לצדי. אדם שאפשר להישען עליו ושיכול להישען עליי. אדם שאני יכולה להביא אליו את הצרכים שלי בלי למחוק אותם ובלי להפוך אותם לחובה שלו. אדם שאני יכולה לאהוב בלי לבקש ממנו לוותר על עצמו כדי להוכיח שהוא אוהב אותי.
בעבודה שלי עם זוגות ללא עורף משפחתי אני מבקשת לתת מקום לצורך שלהם זה בזו. זוגיות זקוקה להישענות, לתלות הדדית ולידיעה שיש מי שנמצא לצדי. העבודה היא ללמוד להבחין בין הישענות זוגית לבין מצב שבו בן או בת הזוג מתבקשים לשאת גם את המקומות שנותרו חסרים במשפחת המוצא.
בתוך משבר זוגי ההבחנה הזאת יכולה להיות משמעותית במיוחד. אני יכולה לראות את מה שקורה בינינו עכשיו וגם לזהות את מה שאני מביאה איתי מהמערכת שממנה באתי. אני יכולה להכיר בצרכים ובגבולות שלי בלי להפוך אותך לאחראי עליהם. אני יכולה להישען עליך בלי לבקש ממך להיות כל מה שחסר לי. אני יכולה להכיר במשפחה שממנה באתי גם כאשר בחרתי לשמור ממנה מרחק.
אנחנו יכולים לבנות יחד משפחה חדשה, בלי לדרוש ממנה למחוק את המשפחה שהייתה לפניה.
בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי, אבל הוא יכול להיות האדם שאיתו אני בוחרת לבנות משפחה אחרת.
איך בונים עורף כשאין עורף משפחתי?
אם בן הזוג אינו יכול להיות כל העורף שלי, עולה שאלה חשובה: על מי עוד אפשר להישען?, חיים ללא עורף משפחתי אינם חייבים להיות חיים ללא עורף בכלל, אפשר לבנות בהדרגה רשת אחרת; חברים קרובים, שכנים, קהילה, משפחות אחרות שנוצר איתן קשר משמעותי. אנשים שאפשר לבקש מהם עזרה ושגם הם יכולים לבקש מאיתנו.
עבור חלק מהאנשים זו משימה מורכבת. מי שגדל במקום שבו לא היה על מי להישען עשוי לפתח יכולת מרשימה להסתדר לבד. היכולת הזאת יכולה להיות כוח גדול ויחד עם זאת לפעמים היא גם מקשה עלינו לזהות שאנחנו זקוקים לעזרה, לבקש אותה או לקבל אותה כשמישהו מציע.
בניית עורף חדש אינה מחליפה את מה שלא היה, אלא היא מאפשרת ליצור בהווה מערכת רחבה יותר של שייכות ותמיכה. יש בכך תנועה של ראויות: אני מכירה בצורך שלי בתמיכה ופועלת כדי ליצור אותה.יש בכך גם תנועה של מובחנות: בן הזוג שלי הוא אדם מרכזי ויקר בחיי, אך הוא אינו צריך להיות האדם היחיד שמחזיק איתי את כל החיים.גם עבור הזוגיות עצמה, הרחבת הרשת יכולה להיות משמעותית: ככל שיש יותר מקומות של קשר, תמיכה ושייכות, פחות משקל מונח על כל רגע של קושי בין בני הזוג.
בן הזוג שלי הוא המשפחה שלי, אבל הוא לא המשפחה שלא הייתה לי
יש לכאורה סתירה במשפט הזה, בן הזוג שלי הוא בהחלט המשפחה שלי. בחרנו זה בזו, בנינו בית, יצרנו מערכת חדשה, ועדיין, הוא לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
הוא אינו יכול לחזור לעבר ולתת לי את מה שלא קיבלתי. הוא אינו יכול להיות ההורה שהייתי זקוקה לו.הוא אינו יכול להבטיח שלעולם לא אפגוש שוב בדידות, אכזבה או פחד.
מה שהוא כן יכול להיות הוא בן הזוג שלי. אדם שעומד לצדי. אדם שאפשר להישען עליו ושיכול להישען עליי. אדם שאני יכולה להביא אליו את הצרכים שלי בלי למחוק אותם ובלי להפוך אותם לחובה שלו. אדם שאני יכולה לאהוב בלי לבקש ממנו לוותר על עצמו כדי להוכיח שהוא אוהב אותי.
בעבודה שלי עם זוגות ללא עורף משפחתי אני לא מנסה להפחית את הצורך שלהם זה בזו, להפך &#8211; זוגיות זקוקה להישענות, לתלות הדדית ולידיעה שיש מי שנמצא לצדי. העבודה היא ללמוד להבחין בין הישענות זוגית לבין מצב שבו בן או בת הזוג מתבקשים לשאת גם את המקומות שנותרו חסרים במשפחת המוצא.
בתוך משבר זוגי ההבחנה הזאת יכולה להיות משמעותית במיוחד. אני יכולה לראות את מה שקורה בינינו עכשיו וגם לזהות את מה שאני מביאה איתי מהמערכת שממנה באתי. אני יכולה להכיר בצרכים ובגבולות שלי בלי להפוך אותך לאחראי עליהם. אני יכולה להישען עליך בלי לבקש ממך להיות כל מה שחסר לי. אני יכולה להכיר במשפחה שממנה באתי גם כאשר בחרתי לשמור ממנה מרחק.אנחנו יכולים לבנות יחד משפחה חדשה, בלי לדרוש ממנה למחוק את המשפחה שהייתה לפניה.
בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי, אבל הוא יכול להיות האדם שאיתו אני בוחרת לבנות משפחה אחרת.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 8

פערים בזוגיות: למה זוגות שאוהבים מאוד מתחילים להרגיש לבד זה לצד זו?

Accepted Answer

פערים בזוגיות יכולים להופיע גם אצל זוגות שאוהבים מאוד. הם יושבים באותו סלון, ישנים באותה מיטה ומנהלים יחד בית, ילדים וחיים שלמים. מבחוץ הכול יכול להיראות רגיל. בתוך הקשר משהו נעשה מתוח יותר. השיחות מתקצרות, השתיקות מתארכות. אחד מרגיש שהוא נלחם על הקשר, והשנייה מרגישה שכבר אין לה אוויר.
המרחק הזה אינו מעיד בהכרח על ירידה באהבה. דווקא בקשרים עמוקים וארוכי שנים אנחנו פוגשים בעובדה שהאדם שבחרנו בו הוא אדם נפרד מאיתנו. הוא רוצה אחרת, זקוק לדברים אחרים ומגיב אחרת ללחץ. גם בנושאים כמו כסף, מיניות, הורות, זמן פנוי, משפחה, קרבה ומרחב אנחנו עשויים לגלות פערים משמעותיים.
בתחילת הקשר קל יותר לראות בשונות הזאת חלק מהאדם שהתאהבנו בו. עם השנים, ובעיקר בנושאים שחשובים לנו מאוד, הפער יכול לקבל משמעות אחרת. אם אתה לא רוצה את מה שאני רוצה, מה זה אומר עלינו? אם את זקוקה לפחות קרבה ממני, מה זה אומר על המקום שלי אצלך?
פערים בזוגיות מפגישים אותנו עם אחת המשימות המורכבות של קשר אינטימי: להישאר קרובים לאדם שאינו אנחנו.

ניווט במאמר

כשהשונות שלך מתחילה לומר לי משהו על עצמי
פער זוגי נעשה קשה במיוחד כשהוא מפסיק להיות רק הבדל בין שני אנשים. עכשיו הוא מתחיל לומר לי משהו על המקום שלי בקשר.
"אם את רוצה יותר מרחב, אולי את מתרחקת ממני."
"אם אתה לא רוצה לדבר עכשיו, אולי אני כבר לא חשובה לך."
"אם את לא זקוקה לקרבה באותה מידה כמוני, אולי אני רוצה את הקשר הזה יותר ממך."
הרגש שמתעורר מול הפער הוא אמיתי. עם זאת, הפרשנות שאנחנו נותנים לו אינה בהכרח עובדה. אני יכולה להרגיש לא אהובה כשאתה מתרחק ממני, בלי לדעת מכך שאינך אוהב אותי. אני יכולה להרגיש חנוקה כשאת מבקשת לדבר עכשיו, בלי לקבוע מכך שאת מנסה לשלוט בי.
ההבחנה הזאת חשובה בעיניי מאוד בטיפול זוגי. אני רוצה להבין מה קורה לי מול ההתנהגות שלך, בלי להפוך מיד את החוויה שלי להגדרה שלך.
מכאן אפשר לשאול שאלה אחרת. לצד "למה אתה עושה לי את זה?" אפשר לבדוק גם: מה קורה לי מול העובדה שאתה רוצה משהו אחר ממני?
מה קורה לי כשאתה לא רוצה את מה שאני רוצה?
קל יחסית להרגיש קרובים כשאנחנו רוצים את אותו הדבר. המפגש נעשה מורכב יותר כשאני רוצה לדבר ואתה זקוק לשקט. את רוצה שינוי ואני מרוצה מהמצב. אחד רוצה יותר קרבה והשני יותר מרחב. פערים דומים יכולים להופיע סביב כסף, הורות, מיניות, משפחה והדרך שבה ייראו החיים שלנו.
ברגעים כאלה הרצון שלי יכול להפוך בהדרגה לדרישה ממך. אני מסבירה שוב, משכנעת, מבקרת, נעלבת או נסגרת. אולי אני מגבירה את הלחץ. בשלב הזה אני כבר לא רק אומרת מה אני רוצה. אני מנסה לגרום לך לרצות אותו דבר.
מטופלת שלי אמרה פעם בקליניקה: "כשאתה שותק, אני מרגישה שאני נעלמת." בן זוגה השיב: "כשאת מדברת אליי ככה, אני מרגיש שאין לי מקום אפילו לנשום."
החוויה של שניהם אמיתית. היא באמת מרגישה שהיא נעלמת כשהוא נסגר. הוא באמת מרגיש שאין לו אוויר כשהיא לוחצת עליו לדבר. הקושי גדל כשכל אחד מהם תולה באחר את האפשרות לחזור לעצמו. אם הוא רק ידבר, היא תוכל להירגע. אם היא רק תפסיק לבקש, הוא יוכל לנשום.
כאן נמצאת בעיניי אחת השאלות החשובות בטיפול זוגי: האם אני יכולה להישאר אני כשאתה רוצה אחרת ממני?
להביא את עצמי בלי לנהל אותך
אני יכולה לומר: "חשוב לי שנדבר עכשיו." אתה יכול לומר: "אני צריך זמן לפני שאוכל לדבר." שנינו אמרנו משהו אמיתי על עצמנו. הפער בינינו עדיין נמצא שם.
אני יכולה לבקש ממך משהו ולהסביר כמה הוא חשוב לי. במקביל, אני יכולה להקשיב למה שחשוב לך ולנהל איתך משא ומתן. אני יכולה לנסות להשפיע עליך וגם להתאכזב מהתשובה שלך.
היכולת שלי להביא את הרצון שלי במלואו אינה מעניקה לי שליטה על התשובה שלך.
הפסיכיאטר האמריקאי מורי בואן, מאבות הטיפול המשפחתי המערכתי, נתן ליכולת הזאת שם: מובחנות של העצמי. בואן התעניין ביכולת שלנו להישאר מחוברים לאנשים החשובים לנו ובו בזמן להחזיק עמדה, מחשבה ורצון משלנו. היכולת הזאת נעשית משמעותית במיוחד כשהקשר נמצא במתח.
ככל שאנחנו תלויים יותר באישור של האחר כדי להרגיש יציבים, גדל הסיכוי שננסה להתאים את עצמנו אליו. אפשרות אחרת היא ללחוץ עליו להתאים את עצמו אלינו.
בטיפול זוגי אני פוגשת את הרעיון הזה במקום מאוד יומיומי. האם אני יכולה לומר מה חשוב לי בלי לדרוש ממך לרצות אותו דבר? האם אני יכולה לשמוע שאתה מאוכזב ממני בלי למהר לשנות את עצמי כדי שהאכזבה תיעלם?
כדי להעמיק במושג ובמשמעות שלו בתוך קשר זוגי מומלץ לקרוא גם את "המדריך השלם למובחנות בזוגיות". להעמקה במקור התיאורטי של המושג אפשר לקרוא גם על Differentiation of Self באתר The Bowen Center for the Study of the Family.
פערים בזוגיות נוגעים גם בערך שלנו. אם אתה לא רוצה את מה שאני רוצה, אולי אני לא חשובה לך. אם את מאוכזבת ממני, אולי נכשלתי כבן זוג. אם אינך רוצה אותי עכשיו, אולי אני לא רצויה.
אפשר להרגיש את הכאב הזה בלי לתת לו לקבוע מי אנחנו. הרצון שלי יכול להישאר חשוב גם כשאת לא נענית לו. בדומה לכך, האכזבה שלך ממני יכולה להיות אמיתית בלי להפוך אותי לאדם פחות ראוי.
כשהפער בינינו מפחיד אותי
קשה להישאר מחוברת לעצמי כשהגוף כבר מרגיש מאוים. עוד לפני שהוויכוח מתפתח, בית החזה יכול להתכווץ. הגרון יכול להיסגר, הבטן להתקשות והנשימה להשתנות. בעקבות זאת מגיע לעיתים הדחף להסביר, להתגונן, לתקוף, לשתוק או לצאת מהשיחה.
כל אחד מאיתנו מגיע לזוגיות עם ניסיון חיים אחר. לכן, מה שנחווה אצל אחד כמרחב טבעי יכול להיחוות אצל האחר כריחוק. מה שאחת חווה כניסיון להתקרב, בן הזוג שלה יכול לחוות כלחץ.
העבר יכול לעזור לי להבין מדוע הפער הזה מפעיל אותי בעוצמה כזאת. ההווה, לעומת זאת, מחזיר אותי לשאלה מה אני עושה עם מה שמתעורר בי.
הגוף שלי נושא את ההיסטוריה שלי. ההתנהגות שלי בתוך הקשר היא עדיין באחריותי.
אצל זוגות שחיים בלי עורף משפחתי פערים בתוך הקשר יכולים לקבל משקל נוסף. במקרים כאלה הזוגיות נושאת לעיתים חלק גדול יותר מתחושת הבית, השייכות והתמיכה. על הדינמיקה הזאת הרחבתי במאמר "למה זוגות בלי עורף משפחתי רבים אחרת".
כשפערים בזוגיות הופכים למאבק על מי ישתנה
אני רוצה יותר זמן יחד. אתה רוצה יותר זמן לבד. אני מסבירה מדוע הצורך שלי מוצדק יותר. אתה מסביר מדוע הדרישה שלי מוגזמת. בשלב מסוים כבר איננו מדברים על זמן משותף. עכשיו אנחנו עסוקים בשאלה מי מאיתנו צודק ומי צריך להשתנות.
ככל שהמאבק נמשך, בני הזוג יכולים להילכד בעמדות קבועות. לדוגמה, אחד לוחץ והשני מתרחק. אחד מאשים והשני מתגונן. על הדרך שבה דפוסים כאלה מתחילים לנהל את הקשר הרחבתי במאמר "נכנסים לאותו ריב שוב ושוב? משולש הדרמה שמנהל את הזוגיות שלכם".
במאמר הזה מעניינת אותי שאלה אחרת: מה אני עושה כשאני לא מצליחה לגרום לך להשתנות?
לא כל פער בזוגיות צריך להיסגר
חלק מהפערים ניתנים לפתרון. למשל, אפשר לחלק אחרת את המטלות בבית, לקבל החלטה כלכלית או לקבוע זמן זוגי. אפשר גם להגיע להסכמה לגבי גבולות מול המשפחה.
פערים אחרים מלווים זוגות לאורך שנים. אחד זקוק ליותר זמן לבד. אחת זקוקה ליותר מילים של קרבה. אחד ספונטני יותר, והשנייה מרגישה בטוחה יותר כשיש תכנון. גם אחרי שנים יחד אנחנו עשויים לחשוב אחרת על כסף, סדר, בילוי, מיניות או מידת הקשר עם המשפחה.
עצם קיומו של הפער אינו אומר שהקשר נכשל. הוא מפגיש אותנו עם הנפרדות שקיימת גם בתוך קשר קרוב ואוהב.
במקום להשקיע את כל הכוחות בשאלה "איך אני גורמת לך להבין שאני צודקת?" או "איך נגרום לפער הזה להיעלם?", אפשר לשאול:
איך אני רוצה להיות בתוך הקשר הזה מול העובדה שאתה רוצה אחרת ממני?
לחיות עם פער אינו אומר לקבל כל דבר
יש הבדל בין פער שאפשר ללמוד לחיות איתו לבין מחלוקת שנוגעת להחלטות יסוד של החיים המשותפים.
פער סביב זמן פנוי שונה מפער סביב השאלה אם להביא ילדים לעולם. גם העדפה אחרת לגבי סדר בבית שונה ממחלוקת עמוקה על כסף, נאמנות, מקום מגורים, דת או אורח חיים. בחירות כאלה משפיעות באופן ישיר על החיים המשותפים. לכן הן עשויות לדרוש משא ומתן, גבול ולעיתים גם החלטה.
אני יכולה לראות אותך כפי שאתה ולשמוע את מה שאתה רוצה. במקביל, אני יכולה להפסיק לנהל מאבק שמטרתו להפוך אותך לאדם שאני רוצה שתהיה. ואז האחריות חוזרת אליי: מול האדם שאתה ומול הבחירות שאתה עושה, איך אני רוצה לחיות?
זו אינה עמדה של ויתור. יש בה הכרה במציאות, בעצמי ובאדם שאיתי.
תרגיל זוגי להתמודדות עם פערים בזוגיות
בחרו פער אחד שחוזר ביניכם. התחילו בנושא שאתם מסוגלים לדבר עליו ולהישאר נוכחים זה מול זו.
לפני שאתם מסבירים את העמדה שלכם, הקדישו כמה רגעים למה שקורה בגוף. שימו לב לנשימה. האם מופיעים לחץ בחזה, כיווץ בבטן, חום, רעד או דחף לקום וללכת? שימו לב למה שקורה כשאתם פוגשים את העובדה שהאדם שמולכם רוצה משהו אחר.
אחר כך כל אחד בתורו ישלים:

"מה שאני רוצה בנושא הזה הוא&#8230;"
"כשאת/ה רוצה משהו אחר ממני, הדבר שאני מפחד/ת ממנו הוא&#8230;"
"הדרך שבה אני מנסה לגרום לך להשתנות היא&#8230;"
"אם לא תשתנה/י בנושא הזה, מה שנשאר באחריותי הוא&#8230;"

עצרו אחרי כל משפט. מי שמקשיב אינו צריך להתגונן, להסכים או להציע פתרון. במקום זאת, נסו להקשיב למה שהאדם שמולכם מספר על עצמו.
זוגיות זקוקה למקום לשני אנשים
הפערים בינינו חושפים משהו שקשה יותר לראות בתקופות שבהן הכול זורם: אהבה אינה מבטלת נפרדות.
האדם שאיתי יכול לאהוב אותי מאוד ועדיין לרצות משהו אחר. הוא יכול להיות מחויב לקשר ועדיין לא להסכים איתי. הוא יכול להיות מאוכזב ממני בלי שהאכזבה שלו תקבע את ערכי. גם אני יכולה לרצות, לבחור ולהציב גבול. אני יכולה להישאר בקשר עם עצמי גם כשבן הזוג שלי אינו נותן לי את התשובה שקיוויתי לקבל.
הפער נשאר בינינו, ובתוכו יכולה להיווצר דרך אחרת להיות יחד. אינטימיות עמוקה נוצרת כשיש בזוגיות מספיק מקום לשני אנשים נפרדים: לי, לך, ולמרחב שנוצר בינינו.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 9

בין הממ"ד למטבח: חרדה קיומית בזמן מלחמה

Accepted Answer

חרדה קיומית בזמן מלחמה פוגשת אותי במקום מאוד גופני. אני מוצאת את עצמי נעה בין הממ"ד למטבח, בין האזעקות לצורך שיהיה אוכל בבית, בין הפחד לבין הידיים שמחפשות משהו לעשות.
את הטקסט הזה כתבתי בזמן אמת, מתוך הממ"ד, במהלך מבצע "שאגת הארי".

ניווט במאמר

בין הממ"ד למטבח (נכתב בממ"ד)
אני נעה בין הממ"ד למטבח,בין אזעקה לסיר,בין דריכות לריח של משהו מתבשל.
יללת אזעקה מקדימה שולחת אותי לפתוח את דלת המקרר.חוטפת משהו מהר לאכול,פרי, לחם, גבינה אני לא בררניתשומעת בתוכי קול קדום שמורה לי אכלי עכשיו כי מי יודע מה יקרה אחר-כך.
זה קול עתיק ממני.הוא לא מתעניין באיזון &#8211;הוא מתעניין בחיים.בשרידות.יש לו ניגון אירופי.
בוקר טוב סיון, החרדה שלך חזרה.חרדה שולחת אותי למקרר.
החרדה הקיומית שלי היא צורך לעשות משהו כדי להרגיש שיש לי שליטה &#8211;לזוז. לארגן. לבשל.לאכול.
אני מבשלת הרבה במלחמה.סירים על הגז נותנים לי תחושת שליטה.חיתוך הירקות נותן לי קצב.
הריח ממלא את הבית ומרגיע משהו שלא ידעתי איך להרגיע במילים,מייצר לי תחושת סדר.
שמה לב שאני מוצפת, בוחרת להישאר.תנועה קטנה מההצפה חזרה אל הגוף.נשימה אחת עמוקה יותר.יד אחת על החזה ושניה על הבטן.הכרה בקיים: יש בי פחד עכשיו.
מה יעזור לי עכשיו? עוד ביס, עוד סיר, זוכרת לנשום?
לפעמים אני אוכלת,לפעמים עומדת במטבח ונושמת עמוק, חשה את קור הרצפות בכפות רגליי עוד שאיפה עמוקהעוד נשיפה איטיתנכנסת לממ"ד מווסתת.
כשהאיום אמיתי, גם הפחד אמיתי
בזמן מלחמה הפחד אינו בהכרח סימן שמשהו השתבש בתוכנו. המציאות עצמה מפחידה. יש אזעקות, יש חוסר ודאות, יש אנשים שאנחנו דואגים להם, ויש דברים רבים שאין לנו דרך לדעת או לשלוט בהם.
הניסיון להרגיע את עצמנו באמצעות המחשבה שהכול יהיה בסדר לא תמיד מחזיק מול מציאות כזאת. אנחנו לא באמת יודעות שהכול יהיה בסדר. הגוף יודע את זה, וגם אנחנו. כשהעוררות נעשית חזקה עד שקשה לחשוב, להרגיש או לחזור לעצמנו, אנחנו כבר יכולות לפגוש גם הצפה רגשית. מבחינתי, השאלה המעניינת מתחילה דווקא שם: איך אני חיה כשאין לי אפשרות לקבל את הביטחון שאני מבקשת מהמציאות?
לחיות בתוך מציאות שאין לי שליטה עליה
חרדה מבקשת ודאות. היא שולחת אותנו לבדוק, להתעדכן, להתכונן, לחשוב קדימה ולנסות לצמצם את מה שאיננו יודעות. בזמן סכנה יש לפעולות האלה גם תפקיד חשוב. הקושי מתחיל כשהניסיון להשיג ודאות הופך למקום היחיד שבו אנחנו יכולות להרגיש בטוחות. כי יש גבול למה שאפשר לדעת, להכין ולשלוט בו.
הגבול הזה מזמין אותי להבחין בין מה שנמצא באחריותי לבין מה שאינו בידיי. אני יכולה להיכנס למרחב מוגן, לדאוג לאנשים שלי, לבחור כמה חדשות אני צורכת, לבקש קרבה, לנוח, לעבוד, לבשל, לצאת להליכה. אני לא יכולה להבטיח לעצמי מה יקרה מחר. ההבחנה הזאת אינה מעלימה את הפחד. היא מחזירה אליי את החלק שלי בתוך המציאות.
חוסן הוא היכולת להמשיך לנוע
חוסן רגשי בזמן מלחמה אינו מצב קבוע של רוגע. אדם יכול להיות חסון וגם לפחד, לבכות, להתעייף, להתקשות להתרכז או להזדקק לאחרים.
אני חושבת על חוסן כעל היכולת לנוע. להתכווץ כשהמציאות מפחידה ולהתרחב שוב כשהיא מאפשרת. להיכנס לממ"ד ולצאת ממנו. להיות עם החדשות ואז להניח את הטלפון. לדאוג לילדים וגם לצחוק איתם. לפחד ובאותו יום להמשיך לעבוד, לאהוב, לאכול, לישון, ליצור ולתכנן. החיים אינם מחכים שהפחד ייגמר כדי להמשיך, וככל שהאיום מתמשך, היכולת לחזור אליהם נעשית משמעותית יותר.
מה מחזיק אותנו לאורך זמן?
בתקופה ארוכה של אי-ודאות, אני פחות מחפשת דרך להרגיש בטוחה כל הזמן. אני מחפשת את הדברים שעוזרים לי להישאר מחוברת לעצמי, לאנשים שלי ולחיים שאני רוצה לחיות.
עבור אחת זו תהיה שגרה. עבור אחר זו תהיה תנועה. קשר עם אנשים קרובים, עבודה, תפילה, טיפול בגינה, ארוחה משפחתית, יצירה, הומור או האפשרות לתכנן משהו לשבוע הבא יכולים להיות נקודות אחיזה בתוך תקופה שאין בה הרבה ודאות. גם היכולת להיעזר היא חלק מזה. אנחנו לא אמורות לשאת תקופה כזאת רק מתוך המשאבים הפנימיים שלנו. עבור מי שחיה בלי עורף משפחתי, תקופה של מלחמה יכולה להבליט עוד יותר את השאלה מי האנשים שאפשר להישען עליהם, ואיך בונים סביבנו רשת של קשרים שאינה תלויה רק במשפחה שממנה באנו.
חוסן אינו נמדד בכמה מעט המציאות משפיעה עליי, הוא נבנה ביכולת שלי להכיר בכך שהיא משפיעה עליי, לזהות למה אני זקוקה ולפנות אל מה שמחזיק אותי.
להישאר בצד של החיים
אולי זו השאלה שמעסיקה אותי יותר מכל אחרי תקופה ארוכה כל כך של מלחמה: איך אני ממשיכה להיות בצד של החיים בתוך מציאות שמפגישה אותי שוב ושוב עם האפשרות של אובדן?
אין לי תשובה אחת. יש את הדברים הקטנים שאני ממשיכה לבחור בהם: האנשים שאני אוהבת, העבודה שלי, הבית, הגוף, אוכל, תוכניות לעתיד. דברים שאני רוצה ללמוד, לעשות, לגדל וליצור.
הפחד אינו צריך להיעלם כדי שכל אלה יתקיימו. אני יכולה לפחד ולהמשיך לחיות. עבורי כרגע זה החוסן.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 10

למה את בורחת מהאהבה שאת הכי רוצה? פחד מקרבה בזוגיות

Accepted Answer

דווקא כשהוא מתקרב, משהו בך רוצה להתרחק. הקשר נעשה בטוח יותר, ופתאום את מתחילה לחפש מה לא בסדר. משהו בו מתחיל להפריע לך, את זקוקה ליותר מרחב, פחות בטוחה במה שאת מרגישה, ואפילו המחשבה שאולי הקשר הזה פשוט לא נכון לך מתחילה להופיע.
זה מבלבל, כי הרי רצית אהבה. רצית אדם שתוכלי לסמוך עליו, להתקרב אליו ולאפשר לו להכיר אותך באמת. אז למה דווקא כשהקשר נעשה משמעותי יותר, משהו בתוכך נדרך?
פחד מקרבה בזוגיות יכול להופיע דווקא כשאנחנו מקבלות משהו שרצינו מאוד. כי כשהאדם שמולי נעשה חשוב לי, אני כבר לא אדישה למה שיקרה בינינו. אני רוצה אותו בחיים שלי, ויחד עם האהבה מגיעה הידיעה שיש לי גם מה להפסיד.

ניווט במאמר

איך נראה פחד מקרבה בזוגיות?
פחד מקרבה לא תמיד נראה כמו בריחה ממערכת יחסים. אפשר לרצות מאוד זוגיות, להתאהב, לחיות יחד שנים ולהיות מחויבת לקשר, ובכל זאת להרגיש אי־נוחות כשהאינטימיות מעמיקה. דווקא קשר טוב ויציב יכול לפגוש מקומות שלא התעוררו כל עוד הקשר היה פחות משמעותי.
אצל אחת הפחד יופיע כהתרחקות. אחרי ערב קרוב במיוחד היא תקום בבוקר עם ספקות, תתמקד במה שמפריע לה בבן הזוג או תרגיש צורך חזק להיות לבד. אצל אחרת הוא יופיע בקושי לבקש עזרה, לקבל משהו מהאדם שאיתה או להראות לו עד כמה הוא חשוב לה.
אפשר לזהות אותו גם בשיחה. את מספרת מה קרה אבל מתקשה לומר מה הרגשת, עוברת להסברים כשהשיחה נעשית אישית, צוחקת בדיוק כשמשהו נוגע בך או אומרת „לא משנה” כשזה דווקא מאוד משנה לך. מעניין להתבונן במה שקורה לך ברגע שבו האדם שמולך יכול לראות משהו שאת רגילה להחזיק קרוב אלייך.
למה דווקא קשר טוב יכול לעורר פחד?
קל להבין את הרצון להתרחק מאדם שאינו זמין או מקשר שלא מרגיש בטוח. הרבה יותר מבלבל לפגוש את אותה תנועה כשמישהו נמצא, מתעניין, רוצה אותך ומציע קשר יציב. לכאורה, זה בדיוק מה שחיפשת.
אבל קשר משמעותי מבקש מאיתנו להסכים לכך שלא הכול בידיים שלנו. אם אני אומרת לך שאני זקוקה לך, אני לא יכולה לשלוט בתגובה שלך. אם אני מספרת לך על מקום שאני מתביישת בו, אני מאפשרת לך לראות אותי גם במקום שבו אני פחות בטוחה בעצמי.
וככל שאתה חשוב לי יותר, גם מה שקורה בינינו משפיע עליי יותר. קרבה מביאה איתה את הידיעה שהאדם הזה כבר נוגע בחיים שלי במקום עמוק. עבור מי שרגילה להחזיק את עצמה היטב, עצם הידיעה הזאת יכולה לעורר דריכות.
אולי את לא בורחת מהקרבה, אלא מהרגש שהיא מעוררת
כשאדם נעשה יקר לנו, מתעוררים לצד האהבה גם געגוע, צורך, פחד, כאב, כעס, עצב ובושה. יכולה להופיע ההכרה החשופה בכמה אני רוצה את האדם הזה בחיי. לפעמים&#8230;
לא. בעצם בדיוק כאן אני רוצה לעצור את המילה הזאת, כי המשפט מדויק יותר בלעדיה.
יש נשים שיודעות להתמודד היטב עם משבר, אבל מתקשות לומר „אני צריכה אותך”. הן יודעות לפעול, לפתור ולהחזיק, ונעשות פחות בטוחות כשהן נדרשות לקבל, לחכות או לא לדעת מה תהיה תגובת האדם שמולן. הכאב אולי מוכר; האפשרות להזדקק למישהו ולהודות עד כמה הוא חשוב יכולה להיות הרבה פחות מוכרת.
לכן השאלה „למה אני בורחת מאהבה?” פחות מעניינת אותי מהשאלה: „איזה רגש נעשה לי קשה לשאת ברגע שבו אני רוצה להתרחק?” יכול להיות שזה פחד מפגיעה. יכול להיות שזה געגוע, צורך, תקווה או ההכרה הפשוטה: אני אוהבת את האדם הזה, ולכן מה שקורה בינינו באמת חשוב לי.
פחד מקרבה יכול להיראות גם כמו ניסיון להשיג עוד קרבה
אנחנו רגילות לחשוב על פחד מקרבה כתנועה של התרחקות. אבל גם הצורך לקבל תשובה עכשיו, לפתור את המריבה מיד או לוודא שוב ושוב שהכול בסדר יכול להופיע כשקשה לשאת את חוסר הוודאות שבקשר. את שולחת עוד הודעה, מקשיבה לשינוי קטן בטון הקול שלו ומנסה להבין מה הוא אומר עליכם.
התרחקות והיצמדות נראות מבחוץ כמו תנועות הפוכות. מבפנים, שתיהן יכולות לעזור לנו להפסיק להרגיש משהו שקשה לנו לשאת. אני יכולה להתרחק כדי להרגיש פחות, ואני יכולה לנסות לקרב אותך מיד כדי שהפחד יירגע.
כשאני מצליחה לזהות את התנועה הזאת לפני שאני פועלת מתוכה, נוצר עוד רגע אחד של בחירה. אני יכולה להרגיש שאני רוצה לברוח, להתקרב, לדרוש תשובה או לסגור את השיחה, ולשאול את עצמי: מה אני רוצה לעשות עכשיו?
מה קורה רגע לפני שאת נסגרת?
זה הרגע שמעניין אותי במיוחד בעבודה הטיפולית. אני רוצה לדעת מה התרחש רגע לפני שהגיעה הביקורת, לפני שהחלטת שאת צריכה מרחק, לפני שהפסקת לענות או לפני שהתעורר בך הצורך לפתור הכול עכשיו. מה הוא אמר? מה רצית לומר? מה הרגשת בגוף?
אולי רצית לומר „התגעגעתי” והרגשת חשופה מדי. אולי רצית לבקש משהו וחששת לשמוע „לא”. אולי הוא אמר שהוא אוהב אותך, ובמקום ההקלה שציפית לה הופיעה דריכות שלא ידעת להסביר.
כשאנחנו מסתכלות רק על מה שקרה אחר כך, אנחנו רואות את הסגירה, הכעס, הביקורת או ההתרחקות. כשאנחנו חוזרות לרגע שקדם להם, אנחנו עשויות לפגוש משהו עדין יותר שהיה שם קודם. פחד, צורך, געגוע, בושה, תקווה או רצון להיות אהובה.
הגוף מגיב לפני שיש לנו מילים
עוד לפני שאת מצליחה להבין מה קרה, הגוף יכול להגיב. החזה מתכווץ, הבטן מתקשה, הגרון נסגר, הנשימה משתנה. את מרגישה אי־שקט, רוצה לזוז, להפסיק את השיחה או פשוט להתרחק.
קל מאוד לתת לתחושה הזאת פירוש מהיר: „משהו כאן לא נכון”, „הוא חונק אותי”, „אני חייבת לצאת מזה”. התחושה בגוף אמיתית וראויה להקשבה, אבל כדאי לתת לעצמנו עוד רגע לפני שאנחנו מחליטות מה היא אומרת. אותה תחושה יכולה להופיע כשמשהו באמת אינו מתאים לנו וגם כשאנחנו מרגישות חשופות מאוד.
אני אוהבת להתחיל משאלה פשוטה: מה קרה רגע לפני שהגוף שלי הגיב? משם אפשר להתעניין במה שאני מרגישה, במה שקורה בינינו עכשיו ובמשמעות שנתתי למה שקרה. הבירור הזה מאפשר לי להקשיב לגוף בלי לבקש ממנו להחליט במקומי.
מה למדתי על קרבה הרבה לפני הזוגיות הזאת?
אנחנו לומדות משהו על קרבה הרבה לפני הזוגיות הבוגרת הראשונה שלנו. בבית שבו גדלנו ראינו מה קורה כשמישהו זקוק לאחר, איך מבקשים עזרה, מה עושים עם כעס ואיך מגיבים לפגיעוּת. חלק מהלמידה הזאת הייתה מפורשת, וחלקה התרחשה פשוט מתוך החיים בבית.
בקונסטלציה משפחתית אני מתעניינת בשאלות האלה בלי לחפש סיפור שיסביר מראש את מה שקורה היום. איך נראתה קרבה בבית שלך? מי יכול היה להזדקק למי? מה קרה כשמישהו ביקש מרחב, ומה קרה כשהוא ביקש שיתקרבו אליו?
העבר נותן לנו הקשר, וההווה נותן לנו אפשרות לבדוק מחדש. אני יכולה להבין איך למדתי להגן על עצמי ולשאול אם אותה דרך עדיין מתאימה לקשר שאני רוצה ליצור היום. ההבנה הזאת מכבדת את מה שהיה וגם משאירה את הבחירה אצלי.
פחד מקרבה או משהו שבאמת לא מתאים לי?
זו הבחנה חשובה, כי הרצון להתרחק יכול לספר דברים שונים. יכול להיות שהקרבה מעוררת בי פחד, ויכול להיות שמשהו בהתנהגות של האדם שמולי באמת מטריד אותי. גבול יכול להיחצות, ההדדיות יכולה להיות חסרה או שאני יכולה לגלות עם הזמן שהקשר הזה אינו נכון עבורי.
לכן אני רוצה להחזיק שתי שאלות יחד: מה קורה לי, ומה קורה בינינו? התבוננות בעצמי אינה דורשת ממני להסביר כל אי־נוחות באמצעות העבר שלי. באותה מידה, תחושה חזקה אינה מספרת לי לבדה מה נכון לעשות.
אפשר להפריד לרגע בין העובדות, הרגש והמשמעות שנתתי למה שקרה. מה הוא באמת אמר או עשה? מה הרגשתי בעקבות זה? מה הסקתי מכך על עצמי, עליו או על הקשר? ההפרדה הזאת מאפשרת לראות בצורה נקייה יותר מה שייך למה שמתרחש בינינו עכשיו ומה פוגש בי מקום שאני כבר מכירה.
תרגיל סומטי: עוד רגע אחד לפני שאת פועלת
בפעם הבאה שאת מרגישה דחף חזק להתרחק, להיסגר, לסיים שיחה או דווקא לפתור הכול מיד, תני לעצמך כמה דקות. הניחי את כפות הרגליים על הרצפה והרגישי את המגע שלהן בקרקע. הביטי סביבך, תני לעיניים לנוח על כמה דברים שנעים לך לראות ושימי לב לחדר שבו את נמצאת.
עכשיו הפני את תשומת הלב פנימה ושאלי: „איזה רגש מתעורר בי?” נסי לתת לו שם בלי למהר להסביר אותו: פחד, כעס, כאב, געגוע, בושה, בדידות או משהו אחר. שימי לב איפה בגוף את מרגישה אותו ובדקי אם את יכולה להישאר איתו במידה שנוחה לך.
אם התחושה נמצאת בחזה, הרגישי גם את הגב שנשען על הכיסא ואת כפות הרגליים על הרצפה. אם היא נמצאת בבטן, שימי לב גם לידיים, לכתפיים ולמרחב שסביבך. את לא צריכה להעצים את התחושה או להעלים אותה; את בודקת אם אפשר לתת לה מקום בתוך חוויה רחבה יותר של הגוף.
אחרי כמה רגעים שאלי את עצמך: „מה ברגש הזה קשה לי לשאת?”, „מה אני באמת רוצה?” ו־„איך אני רוצה לפעול עכשיו?” ייתכן שעדיין תרצי מרחק, ויכול להיות שתגלי שאת רוצה לומר משהו שלא הצלחת לומר קודם. הבחירה אינה חייבת להיות קרבה; היא צריכה להיות שלך.
אפשר לפחד מקרבה ולהישאר
כשאדם חשוב לנו, מה שקורה בינינו משפיע עלינו. אנחנו יכולות להיפגע, להתאכזב, להתגעגע, להזדקק ולגלות שאין לנו דרך לדעת בוודאות מה יקרה לקשר. כל אלה הם חלק מהמחיר וגם מהעומק של קשר משמעותי.
אני רוצה להרחיב את היכולת להכיר את הרגע שבו הקרבה נעשית קשה עבורי. לזהות מה הגוף עושה, איזה רגש עולה ואיזו פעולה אני רוצה לבצע כדי להרגיש טוב יותר מיד. ככל שאני מכירה את הרגע הזה, יש לי יותר אפשרות לבחור מה אני רוצה לעשות איתו.
הפחד יכול להיות נוכח בלי לנהל את הקשר. אני יכולה להרגיש אותו, לבדוק מה הוא מספר לי, לראות את האדם שמולי ואת מה שקורה בינינו, ולהחליט איך אני רוצה לפעול.
אולי זו אחת האפשרויות העמוקות שאהבה מציעה לנו: להרגיש כמה האדם שמולי חשוב לי, וללמוד להישאר נוכחת גם כשעצם החשיבות שלו מפחידה אותי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 11

סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד?

Accepted Answer

אני פוגשת בקליניקה זוגות שיש ביניהם אהבה. הם בחרו זה בזו, בנו חיים משותפים, מחויבים לקשר ומשקיעים בו. הם מדברים, מנסים להבין, קוראים, לומדים ועובדים על עצמם. ובכל זאת, אותה מריבה חוזרת, אותה פגיעה נפתחת, אותה תחושה שאחד מהם מחפש קרבה והשני מתרחק.
אני קוראת לדרך שבה אני משלבת בעבודה הזוגית קונסטלציה משפחתית עם מובחנות וראויות טיפול בקונסטלציה זוגית. בתוך העבודה הזאת אני מתעניינת גם בשאלה: מאיזה מקום כל אחד מבני הזוג פוגש את האחר?
האם אני עומדת מול בן הזוג שלי כאישה בוגרת וכבת זוגו? האם הפכתי עם השנים לזו שמנהלת אותו, מטפלת בו, מחנכת אותו או מצילה אותו? האם אני פוגש את בת הזוג שלי כאישה שבחרתי לחיות איתה, או נותן לה את האחריות להרגיע אותי, להחזיק אותי ולהבטיח לי שוב ושוב שהקשר בטוח?
השאלות האלה קשורות למושג מרכזי בעבודתו של ברט הלינגר: סדרי האהבה בזוגיות ובמשפחה.
עבורי, סדרי האהבה אינם מערכת חוקים שצריך לציית לה. הם עדשה שדרכה אפשר להתבונן ביחסים ולראות מה קורה כאשר אדם תופס לאורך זמן מקום שאינו שלו, ומה מתחיל להתאפשר כאשר כל אחד חוזר לעמוד במקום שמתאים לו בתוך המערכת.
בזוגיות השאלה הזאת נעשית משמעותית במיוחד. שני אנשים מגיעים משתי מערכות משפחתיות שונות ומבקשים ליצור מערכת חדשה יחד.

ניווט במאמר

מהם סדרי האהבה בזוגיות ובקונסטלציה משפחתית?
ברט הלינגר תיאר כמה עקרונות מערכתיים שחזר ופגש בעבודתו עם משפחות. הוא עסק בשייכות למערכת, בסדר בין הדורות ובתנועה של נתינה וקבלה בתוך יחסים.
אלה עקרונות שצמחו מתוך עבודתו הקונסטלטיבית של הלינגר. אני מתייחסת אליהם כאל עדשה להתבוננות במערכת, ולא כחוקים שמאפשרים לנו לקבוע מבחוץ כיצד משפחה או זוגיות אמורות להיראות.
עקרון השייכות מציע להכיר בכך שמי שהיה חלק משמעותי מן המערכת שייך לסיפורה. הורים, ילדים, בני זוג קודמים ואנשים שגורלם השפיע עמוקות על המשפחה אינם נמחקים מן ההיסטוריה המשפחתית גם כאשר קשה לדבר עליהם.
הסדר בין הדורות מבחין בין המקום של הורים לבין המקום של ילדים. ההורים באו לפני הילדים ונתנו להם את החיים. הילד מקבל מהם את החיים, ובהמשך יוצא אל חייו שלו.
כאשר ילד נדרש לאורך זמן להחזיק את אחד מהוריו מבחינה רגשית, לתווך בין הוריו, להיות אחראי לרווחתם או לתפוס מקום גדול מכפי שמתאים לילד, משהו בסדר המשפחתי נעשה מורכב יותר.
בין בני זוג התנועה שונה. שני בני הזוג הם מבוגרים. שניהם נותנים ושניהם מקבלים. ההדדיות הזאת אינה חשבונאות. בתקופות מסוימות אחד ייתן הרבה יותר. מחלה, לידה, אובדן, משבר מקצועי או תקופה רגשית קשה יכולים לשנות את האיזון לזמן ממושך. זוגיות מאפשרת לנו להישען זה על זו. השאלה היא מה קורה כאשר מצב זמני הופך למבנה קבוע, ואחד מבני הזוג נעשה לאורך זמן ההורה, המטפל, המציל או המחזיק של האחר.
כשאני כבר לא עומדת מולך כבת זוג
אישה אומרת לבן הזוג שלה: "אני מרגישה שיש לי עוד ילד בבית." אפשר לשמוע במשפט הזה תלונה על חלוקת תפקידים, אחריות או עומס. בקונסטלציה זוגית מעניין אותי גם להתבונן בתמונה שהיא מתארת.

אם הוא הילד, מי היא מולו?
אם היא הפכה לאמא שלו, איפה נמצאת בת הזוג?
מה קורה לקשר הזוגי כאשר אחד מהם עומד בעמדה הורית מול האחר?

אותה תנועה יכולה להתרחש בכיוון ההפוך: אדם שמבקש שוב ושוב מבת זוגו להרגיע אותו, להבטיח לו שהיא אוהבת אותו ולהוכיח שלא תעזוב, יכול למצוא את עצמו בהדרגה מוסר לה חלק מן האחריות לתחושת הביטחון שלו.
כשהתנועה הזאת נעשית קבועה, היא כבר אינה רק בקשה לקרבה. בת הזוג עלולה לקבל בתוך הקשר תפקיד של מי שאמורה להחזיק עבורו את הביטחון.
אפשר לראות את התמונה הזאת גם במרחב:

אחד עומד מעל השני.
אחת מחזיקה את בן הזוג שלה מאחור כדי שלא ייפול.
אחד מחכה שהאחרת תוביל.
אחת עסוקה כל כך בלהסתכל עליו ולבדוק מה קורה לו, שכמעט אינה מרגישה עוד את המקום שלה.

בקונסטלציה אני מתעניינת בתמונה הזאת לפני שאני ממהרת לפרש אותה. איפה אני עומדת ביחס אליך? מעליך? מתחתיך? לפניך? מאחוריך? האם אני מחזיקה אותך? האם אני מחכה שאתה תחזיק אותי? האם אני בכלל פנויה לעמוד לצדך? שינוי קטן בתמונה יכול לעורר חוויה אחרת לגמרי.
כשאנחנו חוזרים להיפגש כבני זוג
אחד הדברים שאני מחפשת בטיפול בקונסטלציה זוגית הוא האפשרות של שני בני הזוג לחזור ולפגוש זה את זו כבני זוג. לא מדובר בשוויון מלא בכל רגע, החיים אינם עובדים כך. בתקופה אחת אני יכולה להזדקק לך מאוד. בתקופה אחרת אתה תזדקק לי. אני יכולה לטפל בך כשאתה חולה, להחזיק יותר כשהעולם שלך מתערער, לקחת על עצמי חלקים גדולים יותר מהחיים המשותפים כשאין לך כרגע יכולת לעשות זאת. השאלה היא האם בתוך כל זה נשמרת האפשרות לתנועה.

האם מי שנותנת יכולה גם לקבל?
האם מי שנשען יכול לחזור ולעמוד?
האם אני יכולה לראות את הכאב שלך בלי להפוך את עצמי לאחראית לפתור אותו?
האם אני יכולה להזדקק לך בלי למסור לך את האחריות לעולמי הפנימי?

הלינגר עסק בשאלה דומה גם ב"סדרי העזרה", כאשר בחן מה קורה כשהעוזר תופס מול אדם מבוגר עמדה הורית. בתוך זוגיות השאלה הזאת מקבלת משמעות נוספת: מה קורה לאינטימיות כאשר אחד מבני הזוג נעשה המטפל הקבוע והשני הופך למי שמטפלים בו?
עזרה, תמיכה והישענות הן חלק מאהבה. הסדר הזוגי זקוק גם ליכולת לחזור ולהיפגש כבני זוג.
חשוב גם לזכור שמקום בתוך זוגיות אינו נוצר רק על ידי אדם אחד. ככל שאני מחזיקה יותר, ייתכן שאתה נשען יותר. ככל שאתה נשען יותר, אני עשויה להרגיש שאין לי ברירה אלא להחזיק. כך יכולה להיווצר בינינו תנועה שמחזקת את עצמה. בטיפול זוגי אני מתעניינת בתנועה שנוצרת בין בני הזוג ובאחריות של כל אחד מהם לחלק שלו בתוכה.
אנחנו מגיעים לזוגיות מתוך מערכת
אף אחד מאיתנו אינו מגיע לזוגיות כדף חלק. מאחורינו נמצאים האנשים שמהם קיבלנו את החיים, היחסים שגדלנו בתוכם והדרכים שלמדנו לשמור על קשר ועל שייכות. המקום שתפסנו במשפחה הראשונה שלנו יכול להיות מוכר לנו מאוד, עד שאנחנו ממשיכים לעמוד ממנו גם שנים אחר כך.
כשהזוגיות נדרשת לשאת גם את מה שחסר לנו במשפחת המוצא, בן הזוג עלול לקבל תפקיד שאף אדם אחד אינו יכול למלא. כתבתי על כך בהרחבה בבן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
בקונסטלציה משפחתית אפשר לבדוק את האפשרות הזאת בלי להפוך אותה להסבר מוחלט. אם אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מחזיקה את בן הזוג שלי, אפשר להתעניין אם התנועה הזאת מוכרת לי ממקום אחר.
אם קשה לי מאוד להישען, אפשר לבדוק מה למדתי במערכת שממנה באתי על תלות ועל קבלת עזרה.
אם אני מרגישה קטנה מאוד מול בן הזוג שלי, אפשר להתעניין בתמונה הזאת ולבדוק אם העמדה הזאת מוכרת לגוף שלי ממערכת יחסים מוקדמת יותר.
אנחנו לא זקוקים להוכחה היסטורית כדי לעבוד עם מה שעולה. בקונסטלציה התמונה היא הזמנה להתבוננות. במאמר "מה אבא ואמא עושים בתוך הזוגיות שלכם?" אני מרחיבה על האופן שבו היחסים עם ההורים יכולים להמשיך ולהופיע בתוך הקשר הזוגי. כאן אני רוצה להישאר עם שאלה אחת: איפה אני עומדת מול בן או בת הזוג שלי היום?
לראות את המקום שלי מחזיר אליי גם את האחריות שלי
בנקודה הזאת הקונסטלציה פוגשת את המובחנות והראויות. הקונסטלציה מרחיבה את התמונה. היא מאפשרת לי לראות מאיזו מערכת הגעתי, איזה מקום הכרתי בתוכה ואיזו תנועה אני אולי ממשיכה לשאת איתי. המובחנות מחזירה אותי אל האדם הבוגר שאני היום ואל היכולת להיות בקשר עם אדם נפרד ממני. אני יכולה להיות מושפעת ממך, להזדקק לך ולאהוב אותך מאוד, ובאותו זמן להישאר אחראית לעמדה שממנה אני פוגשת אותך.

אני יכולה להבין מדוע אני נוטה להחזיק אנשים שאני אוהבת, ולבדוק אם אני רוצה להמשיך לעשות זאת באותה דרך.
אני יכולה לראות כמה מרחק של בן הזוג מפחיד אותי, להכיר בפחד ולתת לו מקום בלי להפוך אותו מיד להוכחה לכך שהוא דוחה אותי.
אני יכולה להרגיש את הכמיהה שהוא יראה אותי, יבחר בי ויישאר קרוב, ועדיין לראות שהוא אדם נפרד ממני.

הראויות מאפשרת לי להכיר בצורך שלי בלי להתבייש בו. המובחנות מזמינה אותי לקחת אחריות על הדרך שבה אני מביאה אותו אל הקשר.
העבר שלי נותן הקשר לתגובה שלי, הבחירה שלי מתרחשת בהווה. זו אחת התנועות המרכזיות שאני מחפשת בטיפול בקונסטלציה זוגית: לראות את המערכת שממנה באנו, לזהות את המקום שאנחנו תופסים בתוך הקשר, ולחזור אל העמדה הבוגרת שממנה אפשר לבחור כיצד להיות זה עם זו עכשיו.
שייכות אינה מחייבת קרבה
כשמדברים על סדרי האהבה ועל משפחת המוצא, חשוב לי לדייק גם את המושג שייכות.
הכרה בשייכות אינה דרישה לפיוס או לחידוש קשר.
אני יכולה להכיר בכך שאמא שלי היא אמא שלי ובאותו זמן לבחור מרחק ממנה. אני יכולה לתת לאבא שלי את מקומו בסיפור חיי בלי לתת לו גישה לחיי בהווה.
אפשר להציב גבולות, לצמצם קשר ובמצבים מסוימים לבחור בנתק. הכרה בשייכות אינה הצדקה לפגיעה. היא מאפשרת לי להכיר במשפחה שממנה באתי כחלק מסיפור חיי, ובאותו זמן לקחת אחריות על המרחק ועל מערכת היחסים שמתאימים לי היום.
גם זו שאלה של מקום. ההורים שלי נשארים ההורים שלי. אני יכולה להכיר במקום שלהם בסיפור חיי, ובו בזמן לעמוד בחיי הבוגרים מול בן הזוג שלי כבת זוגו.
תרגיל בקונסטלציה זוגית: מאיזה מקום אני עומדת מולך?
לתרגיל הזה צריך שני דפים.
על דף אחד כתבו "אני". על הדף השני כתבו "בן/בת הזוג שלי".
הניחו את שני הדפים על הרצפה.
אל תנסו ליצור תמונה נכונה. רק הניחו אותם במקום ובכיוון שמרגישים מתאימים כרגע.
עמדו על הדף שמייצג אתכם.הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה.שימו לב לנשימה ולגוף.
הרימו את המבט לכיוון הייצוג של בן או בת הזוג.הישארו מעט עם התמונה לפני שאתם מסבירים אותה.
שימו לב למרחק.לכיוון.לגובה שהגוף מרגיש.בדקו אם אתם מרגישים גדולים ביחס לבן הזוג, קטנים ממנו או בגובה דומה.האם הגוף רוצה להתקרב, להתרחק, להסתובב או להישאר בדיוק במקום שבו הוא נמצא?
בדקו גם מה אתם מרגישים שאתם עושים שם.

האם אתם מחזיקים אותו?
מחכים לו?
שומרים עליו?
מנסים למשוך אותו אליכם?
מחכים שהוא ייקח אתכם איתו?

עכשיו הסתכלו לעבר הייצוג שלו ואמרו:
"אתה בן הזוג שלי. אני בת הזוג שלך."
או: "את בת הזוג שלי. אני בן הזוג שלך."
שימו לב למה שקורה בגוף כשאתם אומרים את המשפט.אם עולה רצון לזוז, אפשרו לעצמכם תנועה קטנה.בדקו מה קורה כשאתם עושים צעד אחד. גם תנועה קטנה יכולה לאפשר לראות את היחסים מזווית אחרת.
אפשר לבדוק אם הגוף מבקש מקום אחר ביחס לבן או בת הזוג. אם עולה תנועה, תנו לה להתרחש ובדקו מה משתנה כשאתם עומדים במקום החדש.
שני אנשים בוגרים.כל אחד עם הסיפור שלו.כל אחד עם המשפחה שממנה הגיע.ועכשיו זה מול זו.
לפני שאתם מרימים את הדפים מהרצפה, שאלו את עצמכם: אם זה המקום שממנו אני רוצה לפגוש אותך, מה אני רוצה לעשות אחרת בפעם הבאה שיהיה בינינו קשה?
לחזור למקום שלי בתוך האהבה
סדרי האהבה מזמינים אותי להתבונן במקום שאני תופסת בתוך היחסים. אני יכולה לגלות שאני עומדת מעל בן הזוג שלי ומנסה לנהל אותו. אני יכולה לראות שאני נעשית קטנה לידו ומחכה שיחזיק עבורי דברים שאני מתקשה לשאת. אני יכולה לזהות שאני עומדת מאחוריו ומנסה לשמור שלא ייפול.
עצם הראייה כבר משנה את התמונה. עכשיו אני יכולה לחזור אל המקום שלי. מאחוריי נמצאת המשפחה שממנה באתי, מאחוריו נמצאת המשפחה שממנה הוא בא.
שתיהן שייכות לסיפור שלנו, ואף אחת מהן אינה הזוגיות שאנחנו יוצרים עכשיו.
אני מסתכלת עליך &#8211; אתה מסתכל עליי.
אני בת הזוג שלך &#8211; אתה בן הזוג שלי.
מכאן אנחנו יכולים להתחיל לנוע יחד.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 12

אהבה לא מספיקה: ברט הלינגר על מה שבאמת מחזיק זוגיות

Accepted Answer

אפשר לאהוב מאוד ולהיכשל בזוגיות
אפשר לאהוב, לרצות להישאר יחד, לבנות בית ומשפחה, ועדיין למצוא את עצמנו שוב ושוב באותו מאבק. אהבה אינה מבטיחה מיניות חיה, היא אינה יוצרת מעצמה הדדיות, והיא אינה פותרת את מה שכל אחד מאיתנו מביא מהמשפחה שממנה הגיע.
ברט הלינגר לא ניסה לעדן את הדברים האלה. הוא כתב על זוגיות באופן חד, לעיתים כמעט חסר רחמים. מבחינתו היו דברים שעמדו מעל הרצון שלנו שהאהבה תספיק: סדר, שייכות, נתינה וקבלה, המקום שלנו מול הורינו וההכרה בכך שכאשר שני אנשים נעשים זוג, שתי מערכות משפחתיות נפגשות איתם.
אני לא נוקבת כמו הלינגר. אני רואה יותר גוונים במקומות שבהם הוא ראה סדר ברור, ויותר אפשרויות במקומות שבהם הוא ניסח אמת אחת. אני גם עובדת היום עם תפיסות של זוגיות, מגדר, מיניות ואחריות אישית שהתפתחו מאוד מאז שהדברים האלה נכתבו.
ועדיין, יש בעיניי קסם במבט המזוקק שלו. הלינגר ידע לקחת מערכת אנושית מורכבת מאוד, להסיר ממנה שכבה אחר שכבה ולהניח מולנו משפט שקשה להישאר אדישים אליו. הוא לא תמיד משאיר לנו מקום נוח לעמוד בו. הוא מכריח אותנו להסתכל.
לכן בחרתי להביא כאן את דבריו כפי שהם. תרגמתי אותם ולא ניסיתי להתאים אותם למה שאני חושבת היום. אחרי שתקראו אותו, אחזור אל הטקסט ואנהל איתו את השיחה שלי: איפה אני הולכת איתו, איפה אני רואה עוד גוונים, ואיפה אני נפרדת ממנו.
נתחיל מהלינגר.

ניווט במאמר

ברט הלינגר &#8211; גבר ואישה במערכת היחסים הזוגית והמינית
כיצד ניתן להגשים את מערכת היחסים הזוגית שלנו?
כדי להגשים מערכת יחסים זוגית, נדרשים שלושה רכיבים. כל אחד מהם נחוץ, ואף אחד מהם אינו יכול להחליף את האחרים.
1. מערכת היחסים המינית
הרכיב הראשון הוא מערכת היחסים המינית, שהשגתה היא תנאי הכרחי על מנת שמערכת היחסים הזוגית תתכוונן למערכת היחסים המינית. למעשה, הכל תלוי בה, שהרי החיים אינם יכולים להימשך אלא באמצעות מערכת היחסים המינית.במערכת היחסים המינית, האהבה והחיים מגיעים לשיאם. זהו השלב הסופי של התפתחותנו.האהבה המובעת במערכת היחסים המינית, היא טבעית מטבעה ובעלת הכוח עצום ביותר המוכר לנו.
החיים מכוונים לאותה העברה, והם מגיעים לשיאם כאשר היא מתממשת. מסיבה זו, הכוח שעומד מאחורי אותו כוח חיים אמיתי הוא הכוח הרוחני העליון ביותר, הנעלה ביותר. הוא הדומה ביותר לאלוהים והוא נגלה, באופן הגלוי ביותר, הדבר הגדול ביותר שיש בעולם: האלוהי. 
העובדה שאנו נותנים את עצמנו לאותו כוח באינסטינקט, מראה אותו כבא מן החוץ, ועולה עלינו. לכן, במערכת היחסים זוגית יש להגשים תחילה את האהבה המינית.
2. אהבת הלב
לאחר מכן, מתווסף רכיב נוסף; זוהי אהבת הלב. האהבה המינית מתממשת טוב יותר אם היא נובעת מאהבת הלב.
אם האהבה המינית משמעה גם התגשמות של אהבת הלב &#8211; אזיי אהבת הלב מחייבת עבודה אישית.ייתכן קיום של מיניות ללא אהבה,וצורה זו של אהבה עשויה להתקיים ללא מיניות. גם האהבה המינית וגם אהבת הלב, הן השגות אישיות.
3. חיים משותפים
כעת מתווסף רכיב שלישי: חיים משותפים. 
חיים משותפים יכולים להתקיים ללא מיניות. לעתים, הם עשויים להתקיים גם ללא אהבה. 
לדוגמה נראה זוגות שנשארים יחד אף שבאמת אינם אוהבים עוד זה את זו בעומק ליבם, אבל החיים המשותפים יקרים להם. גם זה דורש לימוד &#8211; איך מתקיימים החיים המשותפים האלה.
כששלושת הרכיבים האלה, האהבה המינית, אהבת הלב והחיים המשותפים, מתלכדים יחדיו, עם כל מה שהם כוללים (נתינה וקבלה, עזרה הדדית ותמיכה) &#8211; מערכת היחסים הזוגית מצליחה, ואנו יכולים לצמוח עם מערכת היחסים הזו.
אהבה שנשארת
אהבה ניתנת להשגה היא אהבה אנושית, וזו קרובה לאהבה "הרגילה". אהבה זו מכירה בכך שאנו זקוקים לאנשים אחרים, ושבלעדיהם אנו נובלים. כשאנחנו מכירים בכך באופן הדדי &#8211; אנו נותנים משהו לזולת ולוקחים ממנו משהו. אנו שמחים לקבל ושמחים לתת,ממשיכים בחילופי הנתינה והקבלה מתוך כבוד הדדי, עם טוב לב שמאחל שהאחר, כמותנו, יהיה טוב.
מהי משמעות האהבה האנושית?
אהבה זו מתחילה במערכת היחסים גבר-אישה. יתר מערכות היחסים יצמחו מאהבה זו. אהבה אנושית היא הבסיס לכל מערכות היחסים האנושיות ואנו נדחפים אליה באופן בלתי נמנע, כיוון שהגבר, על-מנת שיהא שלם, זקוק לאישה, והאישה, על מנת שתהא שלמה, זקוקה לגבר.
תשוקה חזקה זו היא שמביאה אותם יחד. התשוקה הזו, שלעתים נקראת "אינסטינקט" בבוז, היא התנועה החזקה ביותר של החיים. היא זו שממשיכה את החיים. מסיבה זו, אותה משיכה וגעגוע קשורים עמוקות למקור החיים. 
כשאנו מכירים בכך וכשאנחנו חשים באהבה כזו, אנו הופכים לאחד עם מקור החיים. 
אהבה ומשיכה זו מאחדות אותנו עם מלוא החיים. אדם שמניח לאהבה זו להנחותו, חש בהתלהבות. מהגעגוע הזה, מהאהבה הזו צומח האושר הגדול ביותר וגם הכאב העמוק ביותר. איתה אנו גדלים. מי שמשליך עצמו לאהבה זו, גואה ממנה לאחר זמן מה.
אהבה זו חורגת ממערכת היחסים הזוגית, למשל, כאשר ילדים נולדים ממנה. אהבה זו היא המשכה של האהבה שהורים רוחשים לילדיהם. אהבה זו שהילדים מקבלים חוזרת להורים. כך גדלים הילדים, עד שהם עצמם מחפשים גבר או אישה, וזרם החיים ממשיך לזרום דרכם. 
משם היא הולכת ומקיפה יותר ויותר; היא גם מגיעה לאחרים, אך רק אם חווינו אותה בתוכנו באופן אנושי והכרנו בה. במובן זה, האהבה הגדולה היא רגילה. זו אהבה חזקה ויציבה.
שלמות
כאשר גבר ואישה נפגשים לראשונה, הם לעתים קרובות חשים משיכה בלתי נשלטת זה לזו. הם רואים זה את זו כיחידים: "אתה ואני"אך מאחורי הגבר עומדים גם אימו, אביו, סביו וסבתותיו, אחיו ואחיותיו, וכל מה שאירע במשפחתו &#8211; מערכת שלמה. 
יש לי דימוי: כל המערכת שעומדת מאחורי הגבר ממתינה לאישה, לא רק הוא. אותו דבר נכון לגבי האישה.
כאשר הוא מביט באישה, עליו לדעת שמאחוריה עומדים אביה, אמה, סביה וסבתותיה, אחיה ואחיותיה, מערכת שלמה! מערכת זו ממתינה לגבר.
שתי המערכות מצפות לאפשרות לסיים משהו שנותר פתוח בעבר.מסיבה זו, מערכתו של הגבר אינה מתבוננת רק באישה; היא מתבוננת גם במערכת המשפחתית שלה.
שתי המערכות מתלכדות בשותפות גורל, ורוצות לפתור משהו ספציפי באמצעות השותפות הזו. לפיכך מערכת יחסים בין שני אנשים איננה כפי שאנו לעתים קרובות מדמיינים. מערכת יחסים רק בין שניים היא אשליה! כולנו קשורים לשדה, למשפחה גדולה יותר. 
אם מישהו במשפחה של הגבר או האישה הודר / הוצא / הוחרם, כמו בני-זוג לשעבר או ילד נכה, או שיש מישהו שהמשפחה התביישה בו, חבר המשפחה המודר יהיה נוכח במערכת היחסים החדשה ובמשפחה החדשה. מסיבה זו, גם הגבר וגם האישה יכללו שוב את החבר המשפחה המודר במשפחה החדשה. רק אז הם יוכלו לחוש חופשיים במערכת היחסים שלהם.
אהבה וסדר בזוגיות
אהבה וסדר &#8211; מה יקר הערך והחשוב ביותר? מה קודם למה? 
רבים מאמינים שאם הם יאהבו מספיק, הכול ימצא את מקומו. לדוגמא, הורים רבים חושבים שאם יאהבו את ילדיהם מספיק, הילדים יתפתחו כפי שהם מדמיינים. אולם, הם לעתים קרובות מתאכזבים למרות אהבתם. נראה שאהבה לבדה אינה מספיקה. האהבה צריכה להשתלב בסדר כלשהו. הסדר קודם לאהבה. 
זה מה שאנו רואים בטבע: עץ גדל לפי סדר הטמון בו. אי אפשר לשנות זאת. רק בתוך אותו סדר יכול העץ לגדול. 
אותו דבר קורה עם אהבה ומערכות יחסים אנושיות: אהבה יכולה לפרוח רק בתוך סדר כלשהו. סדר זה הוא תנאי מוקדם, דרישה מוקדמת לאהבה. 
כאשר אנו יודעים משהו על הסדרים של האהבה, למערכות היחסים ולאהבה שלנו סיכויים גדולים יותר להתפתח במלואן.
הסדר הראשון של אהבה בזוג צריך שהגבר והאישה יחשיבו זה את זו כשווים, אף על פי שהם שונים.
כאשר הם מכירים בכך, לאהבתם סיכויים טובים יותר להצליח.
הסדר השני מורכב מאיזון בין נתינה וקבלה. כאשר אחד מהשניים צריך לתת יותר, מערכת היחסים משתנה. היא זקוקה לאיזון זה.
כאשר תנאי האיזון הזה בין נתינה וקבלה קורה באהבה, אחד בזוג, בעת קבלה מהאחר, נותן בחזרה קצת יותר מהשווה ערך. כך הנתינה והקבלה גדלות ביניהם, ואיתן האושר לשניהם בו זמנית. 
הצורך בפיצוי נכון גם לגבי השלילי; כשאחד בזוג פוגע בשני, מתעורר אצל השני הצורך להחזיר את הפגיעה, היא חשה נפגעת. מכאן נובעת האמונה שלה שיש לה זכות להפגיע בו בתמורה. צורך זה בלתי נשלט. רבים מאלו שסבלו מעוול חשים שיש להם זכות לגרום לאותו הדבר. 
משהו נוסף מצטרף לצורך בפיצוי:התחושה שהיות ונפגעתי, יש לי זכויות מיוחדות. אז אחד נותן לעצמו סמכות לא רק להחזיר את הפגיעה, אלא להגדילה. מי שמקבל אותה, באותו אופן יחזיר אותה עם קצת יותר. כך גדלת חלופת הפגיעה במערכת היחסים. 
במערכת יחסים כזו, במקום אושר, האומללות גדלה. אנו עשויים לדעת את איכות מערכת היחסים על פי כך אם חילופי הנתינה והקבלה ממוקמים בצד השלילי או החיובי.
אם כך, מה הפתרון? הפתרון יהיה לעבור מחילופין בשלילי לחילופין בחיובי שוב. כיצד ניתן להשיג זאת? הנה הסוד: אחד נוקם בשני באהבה. כלומר אחד פוגע בשני, אך קצת פחות ממה שקיבל, ואז חילופי השלילי נפסקים. כך יכולים להתחיל שוב נתינה וקבלה באופן חיובי. 
זהו רכיב חשוב בסדרים של האהבה. אם נדע ונישם זאת &#8211; דברים רבים במשפחות יכולים להשתנות לטובה.
סדר שלישי של האהבה זקוק לתשומת לב, מכיוון שאם שכחת ממנו יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת. 
אישה שחשה עליונות על אמה לא יכולה להעריך גברים. היא גם לא יכולה להבין אותם, ובסופו של דבר אינה זקוקה להם. בדרך כלל, כאשר היא חשה עליונה על אמה, המשמעות היא: "אני האישה הטובה ביותר לאבי". כלומר כבר יש לה את הגבר שלה, לכן אינה זקוקה לאף אחד אחר.
איך 'ילדה קטנה' הופכת לאישה שמסוגלת להעריך גבר ולקחת אותו? &#8211; על ידי מיקום עצמה לצד אמה, כקטנה מבין השתיים. 
עיקרון זה חל גם על גברים: גבר שאינו מכבד את אביו וסבור שהוא עולה עליו כבן זוג טוב יותר לאימו, אינו מסוגל להעריך באמת אישה.
הוא כבר מצא את בת זוגו המשמעותית ואינו חש צורך באחרת. השאלה המתעוררת היא כיצד גבר הופך לגבר, המסוגל להעריך אישה ולהתחייב אליה? על ידי כך שהוא מתיישר עם אביו, ומכיר בעצמו כצעיר בצמד שלהם.
באמצעות מערכת יחסים זו, גבר יורש את היכולת לכבד נשים, בדיוק כפי שאישה, המודרכת על ידי אמה, לומדת לכבד גברים.
מה קורה כאשר גבר, הקשור יתר על המידה לאימו, מתאחד בנישואין עם אישה, הקשורה יתר על המידה לאביה? גבר המוטרד מאמו לא מצליח להיות נוכח עבור אשתו, והאישה, המוטרדת באופן דומה מאביה, לא מצליחה להיות שם עבור בעלה.הכבוד ההדדי שלהם הוא מינימלי.לכן, חיוני עבורם לפתור תחילה את ההתאמות המשפחתיות שלהם, ולאפשר לגבר לחבק לחלוטין את תפקיד האב ולאישה, את תפקיד האם שלה.
ברט הלינגר
ברט הלינגר על זוגיות: עכשיו אני רוצה להתווכח איתו
הלינגר משאיר מעט מאוד מקום לאפור. יש אצלו גבר ואישה, יש סדר, יש מקום לאם ומקום לאב, יש איזון בין נתינה לקבלה ויש מחיר כאשר הסדר שהוא מתאר מופר. חלק מהמשפטים שלו גורמים לי להנהן. מול אחרים אני מיד מתחילה להתווכח.
זה בדיוק מה שאני אוהבת בקריאה שלו. אני לא צריכה שהלינגר יהיה צודק בכל דבר כדי שהוא יעזור לי לחשוב. אני גם לא רוצה לרכך אותו עד שהטקסט יאבד את הכוח שלו. אני רוצה להניח את המבט החד שלו לצד המבט שלי: פחות מוחלט, יותר סקרן, מחזיק יותר גוונים ונותן מקום לאדם שמולי ולבחירות שהוא עושה היום.
מבחינתי, זו גם דרך טובה לקרוא את הלינגר ב-2026. לא לחפש ממנו הוראות הפעלה לזוגיות, ולא למהר לפסול את מה שאינו מתאים לתפיסת העולם שלנו. אפשר לתת למשפטים שלו לפגוש אותנו ולבדוק מה אנחנו רואים מתוכם.
מיניות, אהבה וחיים משותפים: כאן הלינגר פוגע בול
אחת ההבחנות החזקות ביותר בטקסט בעיניי היא החלוקה של הלינגר בין מיניות, אהבת הלב והחיים המשותפים. אני פוגשת בחדר הטיפול זוגות שבהם שלושת המרכיבים האלה נמצאים במקומות שונים לחלוטין. יש אהבה עמוקה והמיניות כמעט נעלמה, יש חיים משותפים שמתפקדים מצוין והקרבה נשחקה, ויש משיכה חזקה לצד קושי לבנות יחד חיים ששני בני הזוג רוצים לחיות בהם.
ההבחנה הזאת מאפשרת לי לשאול שאלה הרבה יותר מעניינת מ"האם אתם עדיין אוהבים?" אני רוצה לדעת מה חי ביניכם היום. מה קורה למיניות, מה קורה לאהבת הלב, ומה אתם מרגישים כלפי החיים שבניתם יחד.
זוגיות אינה דבר אחד שיש לו ציון אחד. שני אנשים יכולים להרגיש מחוברים מאוד בממד אחד ורחוקים מאוד בממד אחר. כשאנחנו מפרידים לרגע בין המרכיבים, אפשר לראות בצורה מדויקת יותר מה מבקש תשומת לב.
אני אוהבת גם את המקום שהלינגר נותן לחיים המשותפים עצמם. בית, ילדים, שגרה, מחויבויות, זיכרונות והיסטוריה משותפת אינם רק תפאורה שבתוכה מתקיימת האהבה. הם חלק ממשי מהקשר שבני הזוג בנו לאורך השנים.
נתינה וקבלה: זוגיות אינה פנקס חשבונות
הלינגר נותן מקום מרכזי לאיזון בין נתינה לקבלה. אני מכירה היטב את הכאב שהוא מתאר. הוא מגיע לחדר הטיפול במשפטים כמו "אני נותנת הרבה יותר", "אני היחיד שמחזיק את הקשר", "אני מבקשת כבר שנים", "אם אני לא אעשה, שום דבר לא יקרה."
אני קוראת את האיזון של הלינגר כהדדיות. אינני מחפשת שוויון חשבונאי שבו כל מחווה מקבלת מיד מחווה שוות ערך. החיים הזוגיים אינם מתנהלים כך. יהיו תקופות שבהן אחד מבני הזוג יחזיק יותר: מחלה, לידה, אובדן, עומס מקצועי או משבר יכולים לשנות מאוד את חלוקת הכוחות.
השאלה שמעניינת אותי היא מה קורה בינינו בתוך חוסר האיזון?, האם אנחנו עדיין רואים זה את זו? האם הנתינה של אחד מאיתנו נעשתה מובנת מאליה? האם אני נותנת מתוך בחירה, או שכבר נוצר בתוכי פנקס סמוי שבו רשום כל מה שנתתי וכל מה שאתה עדיין חייב לי?
חוב זוגי שאחד מבני הזוג אינו יודע שהוא חייב הוא מתכון מצוין לטינה.
הדדיות דורשת גם יכולת לבקש. לומר מה אני צריכה, לשמוע מה אתה יכול ורוצה לתת, ולפגוש את האפשרות שהצרכים שלנו אינם תמיד זהים. כך אנחנו נשארים שני אנשים בקשר, ולא נותן אחד ומקבל אחד שקיבלו תפקידים קבועים.
"לנקום באהבה": אני מבינה למה הוא מתכוון
קשה לעבור בשקט ליד הביטוי של הלינגר, "לנקום באהבה". הוא פרובוקטיבי, כמעט צורם. ומתחת לחדות שלו נמצאת תנועה זוגית שאני מכירה היטב: פגעת בי, ואני רוצה שתרגיש משהו מהכאב שגרמת לי. אני עוקצת בחזרה, מתרחקת, מזכירה משהו ישן או פוגעת במקום שאני יודעת שרגיש אצלך. עכשיו גם אתה נפגע, ומבחינתך כבר נוצרה הצדקה לתגובה הבאה. בתוך זמן קצר אנחנו כבר לא מגיבים למה שהתחיל את המריבה, אלא לכל מה שהצטבר אחריו.
הלינגר מציע שהתגובה לפגיעה תהיה קטנה יותר מן הפגיעה שקיבלנו, וכך תיעצר ההסלמה. אני משתמשת בשפה אחרת. נפגעתי ממך, ואני אחראית למה שאני עושה עכשיו עם הפגיעה שלי.
אני יכולה לכעוס מאוד. אני יכולה לומר שנחצה גבול, לבקש תיקון, להתרחק לרגע, להציב עמדה ואפילו להחליט שאיני מוכנה להמשיך כך. הכאב שלי ראוי להכרה, והתגובה שלי נשארת באחריותי. עבורי, זה המקום שבו אפשר לעצור את מעגל הפגיעה בלי לבטל את מה שקרה.
שתי משפחות נכנסות לזוגיות
כאן הלינגר ממשיך לעניין אותי מאוד. אנחנו אוהבים לחשוב שהתאהבו שני אנשים. אני ואתה נפגשנו, בחרנו זה בזו ובנינו קשר. הלינגר מזכיר שמאחורי כל אחד מאיתנו עומדת מערכת שלמה: הורים, אחים, סבים וסבתות, קשרים, אובדנים, פרידות, סודות, דרכים שלמדנו לאהוב ודרכים שלמדנו להגן על עצמנו.
אני לא יודעת אם שתי המערכות "מצפות לפתור משהו" באמצעות הזוגיות, כפי שהלינגר כותב. זו קביעה נחרצת יותר מזו שאני מוכנה לעשות. אני כן רואה שוב ושוב עד כמה המפגש הזוגי יכול לגעת במקומות שהיו קיימים בתוכנו הרבה לפני שפגשנו את בן או בת הזוג. לכן אני שואלת. האם משהו במה שקורה ביניכם מוכר מאחד הבתים שבהם גדלתם? מה למדתם שם על אהבה, כעס, שתיקה, תלות, מיניות, פרידה או נאמנות? מה קורה לכם היום כשבן או בת הזוג נוגעים במקום שהיה רגיש עוד לפני שהכרתם?
העבר נותן לנו הקשר. ההווה הוא המקום שבו אנחנו בוחרים מה לעשות עם מה שהבאנו איתנו.
בן הזוג שלי אינו נציג של המשפחה שממנה באתי. הוא אדם ממשי שעומד מולי עכשיו. ככל שאני מצליחה לזהות את מה שהתעורר מתוכי, גדלה האפשרות שלי לראות גם אותו.
"הסדר קודם לאהבה": כאן מתחיל הוויכוח שלי עם הלינגר
"הסדר קודם לאהבה" הוא אחד המשפטים המזוקקים האלה של הלינגר. משפט שאפשר להתנגד אליו מיד, ואז למצוא את עצמנו חושבים עליו עוד הרבה זמן. אני הולכת איתו בחלק מהדרך. אהבה באמת אינה מספיקה. שני אנשים יכולים לאהוב מאוד ולפגוע זה בזו. הם יכולים לאהוב ולהיכנס שוב ושוב לאותו מאבק כוח, לקחת אחריות על חייו של האחר, לוותר על עצמם בשם הקשר או לדרוש מבן הזוג להיות אחראי לביטחון הרגשי שלהם.
המילה "סדר" היא המקום שבו אני מתחילה לראות יותר גוונים מהלינגר. אני לא מחפשת להכניס זוג לתבנית אחת של זוגיות נכונה. מעניינת אותי האפשרות של כל אחד מבני הזוג להיות אדם שלם בתוך הקשר: לקחת אחריות על עצמו, לראות את האחר, להכיר בגבולות שביניהם ולהיות מושפע מבן הזוג בלי להיעלם בתוכו. במובן הזה אני ממשיכה להתכתב עם הלינגר. אהבה זקוקה לתנאים שמאפשרים לה לחיות. עבורי התנאים האלה כוללים אחריות, הדדיות, גבולות, כבוד לנפרדות ויכולת לפגוש את המציאות של הקשר גם כשהיא אינה תואמת את הסיפור שרצינו לספר עליו.
אישה לצד אמה וגבר לצד אביו: אני רואה תמונה רחבה יותר
כאן הלינגר חד מאוד. אישה, לפי התיאור שלו, צריכה להתמקם לצד אמה כדי להיות פנויה לגבר; גבר צריך להתמקם לצד אביו כדי להיות פנוי לאישה. הוא קושר את היכולת שלנו להיות בני זוג למקום שלנו מול ההורה מאותו המין.
אני כן רואה חשיבות גדולה למקום שלנו מול הורינו. ילד או ילדה שנעשו שותפים רגשיים של הורה, נדרשו להחזיק אותו, הוכנסו אל תוך הקונפליקט הזוגי של ההורים או נשאו אחריות שלא התאימה לגילם יכולים להגיע לזוגיות עם דפוסי קשר שנוצרו הרבה קודם. לזהות את התנועה הזאת יכול להיות משמעותי מאוד.
מכאן אני רואה תמונה רחבה יותר מזו שהלינגר מתאר. בני אדם בונים זהות, מיניות, זוגיות ויכולת לאהוב בדרכים מגוונות. אני לא זקוקה לקביעה שאישה יכולה להעריך גבר רק דרך אמה, או שגבר יכול להעריך אישה רק דרך אביו, כדי לראות את החשיבות של ההתמקמות שלנו מול הורינו. מה שאני לוקחת ממנו הוא השאלה: איזה מקום תפסתי במשפחה שממנה באתי, ומה מהמקום הזה אני עדיין מביאה לזוגיות שלי?, זו שאלה שאני יכולה לעבוד איתה.
אז מה באמת מחזיק זוגיות?
אחרי כל הוויכוח שלי עם הלינגר, אני חוזרת דווקא לכותרת של המאמר הזה: אהבה לא מספיקה. אני יכולה לאהוב אותך ולהתקשות לראות אותך. אני יכולה לאהוב אותך ולצפות שתתקן עבורי משהו שלא התחיל איתך. אני יכולה לאהוב אותך ולצבור טינה על דברים שמעולם לא ביקשתי במילים. אני יכולה לאהוב אותך ולגלות שהחיים שבנינו יחד כבר אינם מתאימים לאדם שנעשיתי.
האהבה חשובה מאוד, אני פשוט לא מטילה עליה את כל העבודה. זוגיות זקוקה גם לסקרנות, לאחריות, להדדיות, ליכולת לשאת שונות, למיניות כפי שבני הזוג בוחרים לחיות אותה, לשיחה על החיים המשותפים ולנכונות לראות מה כל אחד מאיתנו מביא איתו אל הקשר. היא זקוקה לשני אנשים שמסוגלים לפגוש זה את זו בלי לדרוש שהאחר יהפוך להיות בדיוק האדם שהם צריכים כדי להרגיש בטוחים.
זה אולי הדבר שאני הכי אוהבת אצל הלינגר, גם כשאני מתווכחת איתו, הוא לא נותן לאהבה להפוך לתירוץ. הוא מזכיר לנו להסתכל על מה שקורה בפועל: מי נותן ומי מקבל, מי עומד מול מי, מה הבאנו איתנו, מה אנחנו עושים עם הפגיעה שלנו, מה מצב המיניות, מה מצב הלב ומה קרה לחיים שבנינו יחד.
אני אנסח חלק מהתשובות אחרת ממנו. אשאיר יותר מקום לגוונים, לבחירה ולמורכבות האנושית, ועדיין יש משהו במבט המזוקק שלו שמחזיר אותי שוב ושוב אל השאלה הפשוטה והלא נוחה: אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים. איך אנחנו חיים את האהבה הזאת?
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 13

למה זוגות בלי עורף משפחתי רבים אחרת

Accepted Answer

זוגות רבים. על כסף, על הילדים, על חלוקת התפקידים בבית, על זמן, על מין, על מי אמר למי ובאיזה טון. ועדיין, אותו ריב יכול להרגיש אחרת לגמרי כשמאחורי הזוגיות יש משפחה שאפשר להישען עליה וכשאין.
אני פוגשת זוגות בלי עורף משפחתי שלא בהכרח רבים יותר מזוגות אחרים. הם רבים מתוך עומס אחר.
כשיש פחות אנשים להתקשר אליהם, פחות מקומות להגיע אליהם כשקשה, פחות עזרה שאפשר לבקש ופחות תחושה שיש מאחורינו עוד מערכת שאנחנו שייכים אליה, חלק גדול יותר מהחיים מתנקז אל תוך הזוגיות, ואז גם ריב קטן יכול לפגוש מקום גדול.

ניווט במאמר

מה זה בכלל זוג בלי עורף משפחתי?
כשאני מדברת על זוגות בלי עורף משפחתי, אני לא מתכוונת רק לזוגות שנמצאים בנתק ממשפחות המוצא שלהם. יש זוגות שההורים שלהם נפטרו. יש מי שחיים רחוק מהמשפחה. יש משפחות שקיים איתן קשר, ועדיין אי אפשר להישען עליהן ברגעי עומס. יש קשרים משפחתיים שיש בהם ביקורת, התערבות, תחרות, פגיעה או חוסר יציבות. ויש אנשים שבחרו להתרחק ממשפחת המוצא כדי לשמור על עצמם ועל המשפחה שבנו. המשותף לכל המצבים האלה הוא שהזוג חי עם פחות עורף.
עורף משפחתי אינו רק מי שייקח את הילדים לשעתיים. הוא גם הידיעה שיש עוד מישהו להתקשר אליו, עוד בית שאפשר להגיע אליו, עוד קשר שבו אני מוכרת ושייכת.
כאשר חלק מהמשאבים האלה אינם זמינים, בני הזוג נדרשים להחזיק יותר בעצמם. זה לא אומר שמשהו לא בסדר בזוגיות שלהם. זו המציאות המערכתית שבתוכה הם חיים.
זוגות בלי עורף משפחתי לא בהכרח רבים יותר. הם רבים מתוך עומס אחר
דמיינו שני זוגות שעוברים שבוע קשה. בשני הבתים הילדים חולים, שני בני הזוג עובדים, הבית הפוך, אף אחד לא ישן מספיק וביום חמישי מתפתח ריב על מי היה אמור לקנות מצרכים.
אצל זוג אחד, הסבתא אספה את הילדים פעמיים השבוע. אחד מבני הזוג דיבר עם אחיו בדרך לעבודה. בשבת הם נוסעים לארוחת צהריים אצל ההורים.
אצל הזוג השני אין את האפשרויות האלה. אין למי להעביר את הילדים לכמה שעות, אין ארוחה שמישהו אחר הכין, אין בית נוסף שאפשר להגיע אליו ואין אדם קרוב שמכיר את הסיפור ויכול להחזיק לרגע חלק מהעומס.
שני הזוגות רבו על הקניות, והם לא הגיעו אל הריב מאותו מקום. זו הבחנה חשובה, משום שקל מאוד להסתכל על הזוג השני ולחשוב שהוא צריך ללמוד לתקשר טוב יותר, להיות סבלני יותר או להפסיק לריב על שטויות. אני רוצה קודם להבין כמה משקל הזוג הזה נושא.
כשכל העומס נשאר בתוך המערכת הזוגית
מנקודת מבט מערכתית, זוגיות אינה מתקיימת בחלל ריק. היא חלק מרשת של קשרים, משפחות, חברים, קהילה, עבודה ומקורות נוספים של תמיכה ושייכות. ככל שהרשת הזאת מצומצמת יותר, בני הזוג עשויים למצוא את עצמם נשענים יותר זה על זו גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רגשית.
עייפות נשארת בתוך הבית. דאגה נשארת בתוך הבית. שאלות על הילדים נשארות בתוך הבית. עומס כלכלי, החלטות, חגים, מחלות, חופשות, משברים וגם הצורך שמישהו יראה כמה קשה לי, מגיעים שוב ושוב אל אותו קשר.
גם בגישת גוטמן יש תשומת לב להשפעה של עומסים שמקורם מחוץ לזוגיות על מה שמתרחש בתוכה. עבודה, כסף, ילדים, טיפול בבני משפחה ושאר לחצי החיים יכולים להיכנס אל המרחב הזוגי ולהשפיע על הדרך שבה אנחנו פוגשים זה את זו.
במכון גוטמן מציעים לזוגות לקיים שיחה להפחתת מתח, Stress-Reducing Conversation, שמוקדשת דווקא לעומסים שמקורם מחוץ לקשר. אחד מבני הזוג משתף במה שעובר עליו, והשני מקשיב כדי להבין, מתעניין ומביע אמפתיה, בלי למהר לתת עצות או לפתור את הבעיה. אפשר לקרוא על התרגול בהרחבה במאמר של The Gottman Institute על שיחה להפחתת מתח.
אצל זוגות בלי עורף משפחתי ההבחנה הזאת מעניינת אותי במיוחד. כשיש פחות מקומות נוספים שבהם אפשר לחלוק עומס, הזוגיות עשויה לפגוש יותר ממנו. לכן בתוך ריב כדאי לבדוק גם אם אנחנו מתמודדים כרגע עם בעיה שנוצרה בינינו, או ששני אנשים שנושאים הרבה הגיעו אל המפגש הזוגי עם מעט מאוד מרווח.
בתוך העומס הזה מגיע ריב:

"ביקשתי ממך רק דבר אחד."
"גם אני לא יכול להחזיק הכול."
"אני מרגישה שאני לבד בזה."
"ומה איתי? מי רואה אותי?"

הריב יכול להתחיל ממשימה שלא בוצעה ולהגיע מהר מאוד לשאלה הרבה יותר עמוקה: האם יש לי על מי להישען כאן?
כאשר ריבים שונים מחזירים אתכם שוב ושוב לאותן עמדות ולאותו רצף של תגובות, אפשר להתבונן גם בדפוס שחוזר בריבים זוגיים דרך משולש הדרמה.
ראויות: האם עדיין יש לי מקום כשאתה מאוכזב ממני?
בטיפול מבוסס ראויות מעניינת אותי היכולת שלי לדעת שיש לי מקום בקשר גם כשאני לא במיטבי. גם כששכחתי, גם כשלא נעניתי לבקשה שלך, גם כשאתה כועס עליי, גם כשאני זקוקה למשהו שאתה לא יכול לתת כרגע.
כשיש לי תחושת ראויות יציבה יותר, האכזבה שלך יכולה להיות כואבת ועדיין להישאר אכזבה. היא אינה חייבת להפוך מיד להוכחה לכך שאני לא מספיק טובה, שאני מאכזבת אותך תמיד או שהמקום שלי בקשר נמצא בסכנה.
אצל אנשים שחוו לאורך חייהם שייכות לא יציבה, דחייה, נתק או קשר משפחתי שהיה כרוך במחירים כבדים, אפשר לבדוק כיצד חוויות כאלה פוגשות אותם בתוך הזוגיות היום. אני לא מניחה שכל מי שאין לו עורף משפחתי מרגיש כך. אני כן מתעניינת בשאלה מה קורה לראויות שלי כשהקשר הזוגי נמצא תחת לחץ.

האם אני יכולה לשמוע שאתה מאוכזב ממני בלי לקרוס?
האם אני יכולה לדעת שטעיתי בלי להפוך את הטעות להגדרה של מי שאני?
האם אני יכולה להכיר בכך שפגעתי בך ולהישאר נוכחת מספיק כדי לקחת אחריות?

ראויות אינה מבטיחה שלא יכאב לי. היא מאפשרת לי לפגוש את הכאב בלי שכל הערך שלי יעמוד למשפט יחד איתו. מתוך המקום הזה מתפנה בי יותר יכולת לראות גם את האדם שמולי, להכיר בפגיעה אם הייתה ולקחת אחריות בלי למחוק את עצמי.
מובחנות: האם אני יכולה להישאר אני כשקשה לך איתי?
מובחנות פוגשת צד נוסף של אותו ריב. היא מאפשרת לי להישאר בקשר איתך בלי לאבד את עצמי, ולהישאר מחוברת לעצמי בלי לנתק את הקשר איתך.

האם אני יכולה להישאר בקשר איתך גם כשאתה כועס?
האם אני יכולה לומר מה אני חושבת כשאני יודעת שלא תאהב את התשובה?
האם אני יכולה לראות שקשה לך בלי למהר לשנות את עצמי כדי שהקושי שלך ייעלם?
והאם אני יכולה לבקש מרחק, מנוחה או זמן לעצמי בלי להפוך את המרחק לניתוק?

כשאין הרבה עורף מסביב לזוגיות, השאלות האלה יכולות לקבל משקל נוסף. אם אתה אחד האנשים היחידים שאני באמת נשענת עליהם, חוסר ההסכמה שלך עשוי להיות קשה יותר לשאת. אם את האדם המרכזי שאיתו אני חולק את העומס שלי, ההתרחקות שלך בזמן ריב עשויה לפגוש אצלי רגישות גדולה יותר.
היעדר עורף משפחתי אינו מעיד בפני עצמו על מובחנות נמוכה. הוא יכול ליצור תנאים שבהם נדרשת מאיתנו יותר יכולת לשאת מתח, שונות ומרחק בתוך קשר שמחזיק עבורנו הרבה.
מובחנות מאפשרת לנו להחזיק שתי אמיתות באותו זמן: הקשר הזה יקר לי מאוד, ואני עדיין אדם נפרד בתוכו.

אני יכולה להזדקק לך בלי לדרוש ממך להרגיש כמוני.
אני יכולה לאהוב אותך בלי להסכים איתך.
אני יכולה להיות קרובה אליך בלי לוותר על הגבולות שלי.
ואני יכולה לשאת את העובדה שאתה מאוכזב ממני בלי שהמשימה הבאה שלי תהיה מיד לגרום לך להפסיק להיות מאוכזב.

למה עוד כלי תקשורת לא תמיד פותר את הריב?
זוגות רבים מגיעים לטיפול אחרי שכבר למדו לדבר אחרת. הם מכירים את הרעיון של לדבר בגוף ראשון. הם יודעים שעדיף לומר "אני מרגישה" מאשר "אתה תמיד". הם כבר ניסו להקשיב בלי לקטוע, לקבוע זמן לשיחה ולנסח בקשות במקום האשמות.
כל אלה יכולים להיות כלים חשובים, ועדיין, ברגע שבו אני מרגישה שהמקום שלי בקשר מתערער, קשה להשתמש בהם. אם הכעס שלך נחווה אצלי כסימן לכך שאני עומדת לאבד אותך, אני עלולה להגיב מתוך בהילות גדולה. אם אני מרגיש שאני חייב לפתור מיד את המצוקה שלך כדי שהקשר יחזור להרגיש יציב, יהיה לי קשה מאוד פשוט להקשיב.
במצבים כאלה אני מתעניינת פחות בשאלה "איך אתם צריכים לדבר?" ויותר בשאלות "מה קורה לכל אחד מכם בתוך הריב?" ו־"מה כל אחד מכם מנסה להחזיק ברגע הזה?" משם אפשר לחזור גם לתקשורת, הפעם מתוך יותר יציבות ופחות בהילות.
מי ששוקלים לפנות לעזרה מקצועית ורוצים להבין מה קורה בתוך התהליך יכולים לקרוא גם איך נראה טיפול זוגי ומה חשוב לדעת לפני שמתחילים.
העומס מסביר משהו. הוא לא מנהל את האחריות שלנו
העובדה שאנחנו חיים בלי עורף משפחתי יכולה להסביר חלק מהעומס שבתוכו הזוגיות שלנו מתקיימת. היא אינה קובעת כיצד נתנהג זה לזו. גם בתוך עומס גדול אני אחראית לאופן שבו אני מדברת אליך. גם אם אני מפחדת לאבד אותך, אני אחראית לאיומים, להאשמות או לניסיונות לשלוט. גם אם אני מרגיש מוצף, אני אחראי לדרך שבה אני לוקח מרחק.
מובחנות וראויות מחזירות אותנו בדיוק לנקודה הזאת. אני יכולה להבין מאיפה התגובה שלי מגיעה ולהישאר אחראית למה שאני עושה איתה. אני יכולה לראות את הכאב שלך בלי לקחת אחריות על כולו. אני יכולה לבקש ממך משהו בלי להפוך את ההיענות שלך למדד לאהבה שלך אליי. אני יכולה להכיר בכך שהחיים שלנו עמוסים ולבדוק מה אני רוצה להביא אל הקשר שאנחנו בונים בתוכם.
ההכרה בעומס יכולה להגדיל את החמלה שלנו כלפי עצמנו וזה כלפי זו, בלי להקטין את האחריות. מבחינתי זה אחד הצירים החשובים בעבודה עם זוגות בלי עורף משפחתי.
יש כאן גם גבול שחשוב לי לשמור בין שני נושאים קרובים. העומס שנוצר כשאין סביב הזוג רשת תמיכה הוא דבר אחד. הציפייה שבן או בת הזוג ימלאו גם מקומות שנשארו חסרים במשפחת המוצא היא דבר אחר. על ההבחנה הזאת הרחבתי במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
תרגול זוגי: מה אנחנו נושאים לבד?
את התרגיל הזה כדאי לעשות בזמן רגוע יחסית.
קחו דף וחלקו אותו לשניים. בצד אחד כתבו יחד: מה אנחנו מחזיקים כזוג.
אלה יכולים להיות ילדים, פרנסה, בית, טיפול בהורים, החלטות, חגים, מחלות, תמיכה רגשית, זמן פנוי, משברים וכל דבר אחר שמעסיק אתכם בתקופה הזאת.
בצד השני כתבו: איפה יש לנו עוד תמיכה.
כתבו אנשים, חברים, בני משפחה, קהילה, מסגרות, עזרה בתשלום וכל מקום נוסף שבו חלק מהעומס יכול להיות מוחזק.
עכשיו הסתכלו על הדף. בלי להשוות לזוגות אחרים ובלי להחליט מי מכם עושה יותר, בדקו יחד: כמה אנחנו מחזיקים כרגע, וכמה עורף באמת עומד לרשותנו?
כל אחד מכם בוחר דבר אחד שהוא נושא כרגע ומספר עליו במשך כמה דקות. הצד השני מקשיב, מתעניין ושואל שאלות שמטרתן להבין. בשלב הזה הוא אינו צריך להציע פתרון או לקחת על עצמו את המשימה לתקן את המצב.
אפשר לומר: "אני רואה כמה זה כבד לך. אני כאן איתך."
אחרי השיתוף, האדם שסיפר יכול לשאול את עצמו: מה אני מבקשת עכשיו מהאדם שמולי, ומה מתוך העומס הזה נשאר באחריותי?
יש כאן מפגש בין שלוש עדשות שאני משתמשת בהן בעבודה הזוגית: הפנייה וההיענות זו לזה שמודגשות בגישת גוטמן, הראויות שמאפשרת לי להביא את הקושי שלי ולדעת שיש לו מקום, והמובחנות שמאפשרת לנו להיות קרובים בתוך הקושי בלי שאחד מאיתנו יצטרך לקחת על עצמו את מה ששייך לאחר.
אפשר לסיים בשאלה נוספת: האם יש משהו שאנחנו מחזיקים היום רק בתוך הזוגיות, ואפשר לבנות עבורו עוד מקור של תמיכה מחוץ לה?
עורף לא חייב להיות רק המשפחה שנולדנו אליה. חברים, קהילה, קשרים משמעותיים, מסגרות ועזרה מקצועית או מעשית יכולים להפוך עם הזמן לחלק מרשת התמיכה שאנחנו בונים סביב החיים שלנו.
הריב לא מספר את כל הסיפור על הזוגיות
כשזוג בלי עורף משפחתי מגיע לתקופה שבה יש יותר ריבים, קל להתחיל לחשוב שמשהו בקשר התקלקל. אני רוצה להוסיף עוד שאלה לפני המסקנה הזאת: מה הזוג הזה מחזיק עכשיו?
יכול להיות שיש ביניכם קושי שדורש עבודה. יכול להיות שיש פגיעות שצריך לקחת עליהן אחריות, גבולות שצריך להציב ודפוסים שכבר אינם מתאימים לכם. בתוך כל אלה יש גם את התנאים שבהם אתם חיים.
כשאנחנו מצליחים לראות אותם, אפשר להפסיק למדוד את הזוגיות רק לפי מספר הריבים ולהתחיל להבין את המערכת שבתוכה הם מתרחשים. משם אפשר לבנות יותר ראויות בתוך הקשר, יותר יכולת להישאר שני אנשים נפרדים וקרובים, וגם יותר עורף מחוץ לזוגיות.
זוגיות יכולה להיות מקום עמוק של שייכות, אהבה והישענות. כשהיא אינה נדרשת להיות המקור היחיד לכל אלה, מתפנה בה יותר מקום להיות זוגיות.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 14

איך נראה טיפול זוגי ומה חשוב לדעת לפני שמתחילים?

Accepted Answer

הרבה זוגות רוצים לדעת איך נראה טיפול זוגי עוד לפני שהם מחליטים לפנות. אחרים מגיעים אחרי תקופה ארוכה שבה ניסו לפתור את הקושי בעצמם. הם דיברו, רבו, השלימו, ניסו לדבר אחרת והבטיחו שהפעם יצליחו לא להגיע שוב לאותו מקום. במשך תקופה מסוימת הדברים אפילו השתפרו, ואז הגיע עוד ויכוח על חינוך הילדים, כסף, משפחות המוצא, מיניות, חלוקת האחריות או הזמן המשותף, ואותה דינמיקה מוכרת חזרה.
בשלב הזה עולה המחשבה על טיפול זוגי.
לצד התקווה שמשהו יוכל להשתנות, עולות גם שאלות. מה קורה בפגישה הראשונה? האם המטפלת מחליטה מי צודק? האם צריך לספר את כל ההיסטוריה של הקשר? כמה זמן נמשך טיפול זוגי? ואיך מתחילים תהליך כשאחד מבני הזוג רוצה להגיע והשני פחות בטוח?
אני רוצה לפתוח מעט את הדלת לחדר הטיפולים ולהסביר איך אני רואה תהליך זוגי, מה קורה בו ומה חשוב בעיניי לדעת לפני שמתחילים.

ניווט במאמר

מתי זוגות פונים לטיפול זוגי?
אפשר לפנות לטיפול זוגי הרבה לפני שהקשר מגיע למשבר עמוק.
זוגות מגיעים מסיבות שונות. יש מי שמרגישים שהמריבות נעשו תכופות או קשות יותר. זוגות אחרים כמעט הפסיקו לריב, ובדרך גם הפסיקו לדבר על הדברים החשובים באמת. אחרים מרגישים ריחוק, שחיקה, ירידה באינטימיות או קושי לחזור זה אל זו אחרי פגיעה.
זוגות רבים פונים סביב מחלוקות בחינוך הילדים, קשר עם משפחות המוצא, כסף, חלוקת עומסים, מיניות, אמון או תקופות של שינוי. הנושא שעליו רבים חשוב, ובתוכו אפשר לעיתים לזהות דינמיקה שחוזרת על עצמה: ככל שאחד לוחץ לדבר, האחר מתרחק. ככל שאחת מבקרת, האחר מתגונן. ככל שאחד מבקש שוב ושוב אישור שהוא אהוב, האחר מרגיש שהוא זקוק ליותר מרחב.
בטיפול אנחנו מתעניינים במה שמעסיק אתכם וגם בדרך שבה כל אחד מכם משתתף במה שנוצר ביניכם. כשאנחנו מצליחים לזהות את החלק שלנו בתוך הדפוס הזוגי, מתרחב גם המקום שבו אפשר להשפיע ולבחור אחרת.
מה קורה בפגישות הראשונות של טיפול זוגי?
מבחינתי, הדרך שבה מתחילים היא כבר חלק מהעבודה.
בתחילת התהליך אני רוצה להבין מה מביא אתכם, מה כל אחד מכם מבקש לשנות ומה הייתם רוצים ליצור בזוגיות שלכם. חשוב לי גם שתכירו אותי ואת הדרך שבה אני עובדת ותוכלו לבדוק אם היא מתאימה לכם.
שני בני הזוג יכולים להגיע עם הגדרות שונות מאוד של הבעיה. שני אנשים חיים באותו קשר, וכל אחד מהם חווה אותו מנקודת המבט שלו.
אחד יכול לומר: "אנחנו כבר לא מצליחים לדבר."
השנייה יכולה לומר: "אני מנסה לדבר. הוא פשוט נסגר."
כבר בתוך שתי האמירות האלה נמצא משהו מהדינמיקה הזוגית.
בפגישות הראשונות אני רוצה להכיר את הסיפור הזוגי שלכם: איך נפגשתם, מה משך אתכם זה אל זו, מה בניתם יחד, מתי התחיל הקושי שאתם מתארים ומה כבר ניסיתם לעשות כדי להתמודד איתו.
אני מקשיבה גם למה שמתרחש ביניכם בחדר. מי מדבר ומי שותק? מה קורה כשאחד מכם נפגע? איך אתם מגיבים כשהאדם שמולכם חושב אחרת? עד כמה אתם מצליחים להישאר סקרנים לגבי החוויה שלו גם כשהיא שונה משלכם?
הדרך שבה אתם נמצאים יחד בפגישה מלמדת אותנו הרבה על הקשר עצמו.
האם בטיפול זוגי מחפשים מי צודק?
אחד החששות שאני פוגשת לפני טיפול הוא שהמטפלת תבחר צד. שאחד מבני הזוג ירגיש שהיא מבינה אותו, והשני ימצא את עצמו שוב בעמדת האשם.
התפקיד שלי הוא לעזור לכם לראות באופן בהיר יותר את מה שקורה ביניכם. בתוך זה יש מקום גם לאחריות. יש מצבים שבהם חשוב לקרוא להתנהגות בשמה ולהציב גבולות ברורים, והאחריות בתוך קשר אינה תמיד מתחלקת באופן שווה.
ברבים מהקונפליקטים הזוגיים אני מתעניינת במה שכל אחד מכם עושה בתוך הדינמיקה. מה את עושה כשהוא מתרחק? מה קורה לו כשאת מנסה להתקרב? מה אתה עושה כשאתה מרגיש שמבקרים אותך? כיצד היא מגיבה להתגוננות שלך?
כשאפשר לראות את המעגל, אפשר להתחיל לזהות גם את המקום שבו לכל אחד יש בחירה.
השאלה "איך אני רוצה לפעול מול מה שקורה בינינו?" מחזירה לכל אחד מבני הזוג משהו מהיכולת שלו להשפיע על הקשר.
כשאחד רוצה טיפול זוגי והשני פחות בטוח
בני זוג מגיעים לטיפול עם מידות שונות של רצון וביטחון בתהליך. אחד יכול להיות זה שחיפש מטפלת, קרא, התקשר וקבע, והשני מגיע מסויג יותר, חושש או פשוט אינו משוכנע שטיפול זוגי יעזור.
גם הספק מקבל מקום בחדר. אפשר לדבר על החשש מהטיפול, על חוויות קודמות, על הפחד להיות מואשם או על התחושה שעצם ההגעה לטיפול אומרת משהו קשה על מצב הזוגיות.
אני לא מחפשת אותה מידת התלהבות אצל שניכם. אני מחפשת נכונות להיכנס יחד לחדר, להביא שתי נקודות מבט ולבדוק בכנות מה קורה ביניכם ומה כל אחד מכם רוצה עבור הקשר.
הקשר הזוגי נמצא במרכז הטיפול
בעבודה שלי אני מתייחסת לקשר הזוגי עצמו כמוקד הטיפול.
לכל אחד מבני הזוג יש עולם פנימי, היסטוריה, צרכים, גבולות וכאב משלו. אני רוצה לתת מקום לכל אחד מכם ובאותו זמן להתעניין במה שאתם יוצרים יחד.
אנחנו בודקים איפה אתם מצליחים להיפגש, איפה כל אחד מכם מתקשה להישאר מחובר לעצמו בתוך הקשר ומה קורה כאשר הצרכים, הרצונות והעמדות שלכם שונים.
זוגיות בוגרת זקוקה לקרבה ולהישענות, וגם ליכולת להיות שני אנשים נפרדים. שני אנשים שיכולים לאהוב זה את זו בלי לחשוב, להרגיש או לרצות תמיד אותו הדבר.
האם נפגשים גם בנפרד במהלך טיפול זוגי?
זו שאלה שכדאי לשאול כל מטפלת זוגית לפני תחילת התהליך, משום שיש גישות שונות לעבודה.
בעבודה שלי המפגשים הזוגיים מתקיימים בנוכחות שני בני הזוג. גם כאשר עולה חומר אישי, אנחנו מתעניינים באופן שבו הוא פוגש את האדם שמולכם ואת הקשר שאתם בונים יחד.
השקיפות היא חלק מהעבודה. היא מאפשרת לנו לפגוש ישירות את מה שמתרחש ביניכם ולשמור על המרחב הטיפולי כמרחב ששייך לשניכם.
למה מדברים בטיפול זוגי על משפחות המוצא?
במשפחה שבה גדלנו פגשנו לראשונה קרבה, כעס, בקשות, גבולות, תלות, נפרדות ואהבה. ההיכרות עם הסיפור המשפחתי יכולה לעזור לנו להבין משהו מהדרכים שכל אחד מביא איתו אל הזוגיות.
אפשר לראות זאת היטב סביב חינוך הילדים. שני הורים יכולים לאהוב את הילד באותה מידה ולהחזיק בתפיסות שונות לחלוטין לגבי גבולות, סמכות, עצמאות או אחריות. כל אחד מהם מביא איתו משהו ממה שלמד במשפחה שבה גדל, לצד ההורה שהוא מבקש להיות היום.
הדבר נכון גם ביחס לכסף, אינטימיות, חלוקת תפקידים, חגים וקשר עם המשפחה המורחבת.
המבט המערכתי והקונסטלטיבי על הזוגיות מאפשר לנו לבדוק מה כל אחד מביא איתו אל הקשר והיכן סיפור ישן פוגש מצב שמתרחש עכשיו. ההיכרות עם העבר מרחיבה את ההבנה, ומשם אנחנו חוזרים להווה ושואלים: "מה מתוך מה שלמדתי מתאים גם לחיים שאני בונה היום, ומה אני רוצה לבחור לעשות אחרת?"
כך העבר מקבל את מקומו בסיפור, והבחירה נשארת בהווה.
על מה בעצם עובדים בטיפול זוגי?
שני מושגים שמלווים את העבודה שלי הם מובחנות וראויות.
מובחנות קשורה ליכולת להיות בקשר עמוק עם אדם אחר, להישאר בעמדה שלי ולשאת את העובדה שהאדם שמולי עשוי לחשוב, להרגיש או לרצות אחרת. אני יכולה לשמוע שאתה מאוכזב ממני ולהישאר קשובה למה שחשוב לי. אני יכולה לומר מה אני רוצה גם כשאתה חושב אחרת. אני יכולה לקחת אחריות על הדרך שבה התנהגתי ולהשאיר לך את האחריות על הרגשות והבחירות שלך.
ראויות קשורה לאופן שבו אני מחזיקה את הערך שלי גם ברגעים שבהם קשה לי, כשאני טועה או כשהאדם שמולי מאוכזב ממני. מתוך המקום הזה אפשר להתבונן באופן שבו אני מתנהלת בתוך הקשר: איך אני מדברת כשאני כועסת? איך אני מבקשת את מה שאני צריכה? כיצד אני מציבה גבול? האם אני יכולה לראות שפגעתי, לקחת אחריות ולנסות לתקן?
ההבנה מאיפה הגיעה תגובה מסוימת חשובה. לצדה נמצאת השאלה כיצד אני רוצה לפעול היום.
אני יכולה לזהות שהתנהגתי בדרך שאינה ראויה בעיניי ועדיין לזכור שאני ראויה לאהבה. הערך שלי מאפשר לי לפגוש את הטעויות שלי ביושר, ללמוד מהן ולבחור אחרת בפעם הבאה.
השאלה "מי אני רוצה להיות בתוך הקשר הזה גם כשהאדם שמולי נשאר בעמדה שונה משלי?" מלווה הרבה מהעבודה הזוגית.
מה תפקיד הגוף בטיפול זוגי?
קונפליקט זוגי מתקיים גם בגוף.
את יכולה לדעת בשכל שבן הזוג שלך ביקש זמן לחשוב ולהרגיש באותו זמן את הבטן מתכווצת. אתה יכול לרצות להישאר בשיחה ולהרגיש בגוף דחף חזק לצאת מהחדר.
אני מתעניינת במה שקורה בגוף וברגש בזמן המפגש. אנחנו לומדים לזהות את הרגש, להבחין היכן הוא נחווה בגוף ולהרחיב בהדרגה את היכולת להישאר איתו בקצב שאפשר לשאת.
ככל שאדם מסוגל לשאת יותר מהחוויה הרגשית שלו, נפתח בפניו מרחב גדול יותר של בחירה. הכעס יכול להיות נוכח בלי לקבוע מיד איך אדבר. הפחד יכול להיות מורגש בלי להחליט עבורי מה אעשה.
האם מקבלים משימות בין הפגישות?
העבודה הזוגית ממשיכה גם מחוץ לחדר הטיפולים.
החיים שלכם יחד מתרחשים בבית, עם הילדים, בדרך לעבודה, בערב אחרי יום ארוך וברגע שבו אחד מכם אומר משפט שמפעיל מיד את הדפוס המוכר.
אני יכולה להזמין אתכם להתבונן בדברים מסוימים בין הפגישות או לתרגל דרך חדשה לפגוש מצב שחוזר על עצמו. מעניין אותי מה אתם מגלים על עצמכם בתוך הניסיון.
גם כשאתם מתכוונים להגיב בדרך חדשה ומוצאים את עצמכם חוזרים לדפוס המוכר, יש לנו חומר לעבודה. אפשר לבדוק מה התעורר, מה היה קשה לשאת ואיזו אפשרות הייתם רוצים לפתח לפעם הבאה.
בהדרגה, מה שנבנה בחדר הטיפולים מתחיל להיות זמין גם בתוך החיים המשותפים.
כמה זמן נמשך טיפול זוגי?
מניסיוני בקליניקה, במרבית המקרים אפשר להשלים תהליך משמעותי של טיפול זוגי בתוך ארבעה עד שישה חודשים. משך הטיפול משתנה מזוג לזוג ותלוי בסיבה שבגללה הגעתם, במצב הקשר, בעומק הקשיים שאתם מביאים ובנכונות של שניכם לעבוד גם בין הפגישות.
אני רואה טיפול זוגי כתהליך שיש לו כיוון ומטרה. אנחנו רוצים להבין את הדפוסים שמנהלים את הקשר ולפתח אפשרויות חדשות ברגעים שבהם הדפוס המוכר מתעורר.
מבחינתי, סימן משמעותי לכך שתהליך מתקרב לסיומו הוא התחושה שיש לכם מספיק הבנה ויכולת כדי להמשיך את העבודה הזאת בעצמכם.
איך יודעים שהטיפול הזוגי מתקדם?
שינוי בטיפול זוגי יכול להופיע הרבה לפני שהמריבות נעלמות.
אפשר לזהות אותו בדרך שבה אתם נמצאים בתוך הקונפליקט. אתם מבחינים מוקדם יותר במעגל שאליו נכנסתם, מצליחים לעצור תגובה אוטומטית, מדברים על נושא טעון בלי שהשיחה מתפרקת באותה דרך או חוזרים זה אל זו מהר יותר אחרי פגיעה.
התקדמות יכולה להופיע גם ביכולת לשאת יותר שונות. בן הזוג שלי יכול לחשוב אחרת ממני בלי שאחווה מיד את ההבדל כאיום על הקשר. אני יכולה לשמוע ביקורת בלי להתפרק ממנה או לתקוף בחזרה. אני יכולה להביא צורך באופן ישיר יותר ולהקשיב גם לתשובה שלא קיוויתי לקבל.
הדפוס המוכר עשוי עדיין להופיע. ההבדל הוא שכבר עומדות לרשותכם יותר אפשרויות לפגוש אותו.
האם טיפול זוגי יכול לעזור לכל זוג?
טיפול זוגי יכול ליצור אפשרות משמעותית לשינוי כאשר בני הזוג מוכנים להתבונן בקשר ובחלק שלהם בתוכו.
זוגות מגיעים בנקודות שונות. אצל חלקם האהבה קיימת והם מבקשים דרך חדשה להתמודד עם קונפליקט. אחרים רוצים לבנות מחדש אמון או אינטימיות. יש גם זוגות שמגיעים בתקופה שבה אחד מהם כבר אינו בטוח אם הוא רוצה להישאר.
העבודה מתחילה במפגש כן עם מצב הקשר ובבדיקה של מה כל אחד מכם רוצה ומה אפשר לבנות מכאן.
עבור זוגות רבים התנועה היא התקרבות ובנייה מחודשת של הקשר. אצל אחרים התהליך מביא לבהירות ביחס להמשך הזוגיות. בשני המקרים, היכולת לראות את הקשר באופן בהיר יותר מאפשרת לקבל החלטות מתוך יותר מודעות ואחריות.
מה כדאי לבדוק לפני שבוחרים מטפלת זוגית?
כדאי לברר כיצד המטפלת רואה את תפקידה, איך נראות הפגישות הראשונות, מה עמדתה לגבי פגישות אישיות במהלך טיפול זוגי, כיצד היא מתייחסת לסודות בין בני הזוג ואיך היא עובדת כאשר בני הזוג מגיעים עם רצונות שונים ביחס לתהליך.
חשוב גם לשים לב לחוויה שלכם במפגש. האם לשניכם יש מקום? האם המטפלת מסוגלת להחזיק מורכבות? האם אתם מבינים על מה אתם עובדים ולאן התהליך מכוון? האם המפגש עוזר לכם לראות גם את המקומות שבהם יש לכם אפשרות להשפיע?
טיפול משמעותי מאפשר להרגיש שרואים אתכם, ובו בזמן לפגוש דברים שקשה לראות לבד.
שלוש שאלות שכדאי לשאול את עצמכם לפני שמתחילים טיפול זוגי
אם אתם שוקלים טיפול זוגי, הייתי מתחילה בשלוש שאלות:
"איזה קשר אנחנו רוצים לבנות?"
"מה אני רוצה שיהיה אחרת בינינו?"
"מה אני מוכנה לבדוק בעצמי כדי לאפשר לשינוי הזה להתרחש?"
השאלה השלישית חשובה בעיניי במיוחד. טבעי להגיע לטיפול כשאנחנו יודעים היטב מה היינו רוצים שבן הזוג יבין או יעשה אחרת. לצד הבקשות שיש לנו ממנו, העבודה הזוגית מזמינה כל אחד להפנות חלק מהמבט גם אל עצמו.
שם מתחילה להיפתח האפשרות לעשות משהו חדש.
אז איך נראה טיפול זוגי?
בעיניי, טיפול זוגי הוא מרחב שבו אפשר לעצור ולהתבונן יחד במה שקורה ביניכם, מחוץ לקצב המהיר של הוויכוח עצמו.
בחדר אנחנו לומדים להכיר את הדפוסים שפיתחתם, את מה שכל אחד מביא איתו ואת הדרך שבה אתם מגיבים כשהקשר נעשה מאתגר. ההבנה הזאת מחזירה אותנו שוב ושוב אל החיים שלכם עכשיו: מה מתעורר בי, מה נמצא באחריותי ואיך אני רוצה לפגוש את האדם שמולי.
אני רוצה שתצאו מהטיפול כשאתם מכירים טוב יותר את הקשר שלכם ואת עצמכם בתוכו, ועם יכולת להמשיך לטפח את הזוגיות גם אחרי שהתהליך הטיפולי יסתיים.
השאלה שמעניינת אותי בתחילת הדרך היא פשוטה: "איזה קשר אנחנו רוצים לבנות, ומה כל אחד מאיתנו מוכן להביא כדי ליצור אותו?"
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 15

ערך עצמי אחרי קשר רעיל: איך לומדים שוב להאמין לעצמך?

Accepted Answer

הקשר כבר נגמר. הוא כבר לא נמצא לידך, לא מגיב לבחירות שלך ולא אומר לך מה הוא חושב עלייך. ובכל זאת, משהו מהקשר יכול להמשיך לחיות בתוכך.
את רוצה להגיד משהו ועוצרת. כועסת ומיד בודקת אם הכעס שלך מוצדק. מציבה גבול ואחר כך חושבת שאולי הגזמת. מקבלת החלטה ואז מחפשת מישהו שיגיד לך שזו באמת ההחלטה הנכונה. בתוך כל זה יכולה להופיע גם המחשבה: "אולי הוא צדק לגביי."
אחרי קשר רעיל מדברים הרבה על בנייה מחדש של ערך עצמי. זה חשוב, אך לא תמיד מספיק. מה שנפגע בתוך קשר כזה אינו רק מה שאני חושבת על עצמי. יכולה להיפגע גם היכולת לסמוך על מה שאני מרגישה, על האופן שבו אני מבינה את מה שקרה, על הרצונות שלי ועל שיקול הדעת שלי.
בניית ערך עצמי אחרי קשר רעיל קשורה לכן גם ליכולת לחזור ולהאמין לעצמי.

ניווט במאמר

איך קשר רעיל מערער את האמון בעצמי?
קשר רעיל אינו נראה תמיד אותו הדבר. הוא יכול לכלול ביקורת והשפלה, שליטה, האשמות, ביטול רגשות, ענישה בשתיקה, שקרים או מציאות שבה צד אחד נדרש שוב ושוב להתאים את עצמו כדי לשמור על השקט.
כאשר החוויה שלי מקבלת לאורך זמן תגובות כמו "את מגזימה", "את רגישה מדי", "זה בכלל לא קרה ככה" או "אי אפשר לדבר איתך", משהו יכול להתחיל להשתנות ביחסים שלי עם עצמי.
בהתחלה אני אולי מתווכחת. אחר כך אני מסבירה את עצמי שוב ושוב. בשלב מסוים אני יכולה להתחיל לבדוק את עצמי עוד לפני שהאדם שמולי אומר משהו: "אולי באמת הגזמתי". "אולי אני רגישה מדי". "אולי לא הייתי צריכה להיעלב". "אולי הגבול שלי אינו סביר" &#8211; הקול של האדם האחר כבר אינו צריך להיות בחדר. למדתי להשמיע אותו בעצמי.
מחקר איכותני על גזלייטינג במערכות יחסים זוגיות תיאר כיצד ערעור מתמשך על החוויה והתפיסה של האדם יכול לפגוע בתחושת העצמי וביכולת לסמוך על המחשבות, הרגשות והזיכרונות שלו. לקריאת המחקר על גזלייטינג במערכות יחסים זוגיות. כאשר בתוך הקשר מתקיים דפוס רחב ומתמשך של שליטה, הפגיעה יכולה להגיע גם לאוטונומיה ולחופש הבחירה. סקירה שיטתית ומטא־אנליזה על שליטה כפייתית מצאה קשר בין חשיפה לדפוסים כאלה לבין תסמיני PTSD ודיכאון. לקריאת הסקירה על ההשפעות של שליטה כפייתית.
היציאה מהקשר יוצרת מרחק מהאדם האחר. השיקום דורש גם לזהות מה מתוך היחסים האלה ממשיך להתקיים בתוכי.
ערך עצמי ואמון עצמי אינם אותו הדבר
ערך עצמי עוסק באופן שבו אני תופסת את עצמי: האם אני ראויה לאהבה, לכבוד, למקום ולהתחשבות. אמון עצמי נוגע גם ליכולת שלי להישען על עצמי כשאני פוגשת את המציאות.
האם אני נותנת משקל למה שאני מרגישה? האם אני יכולה לזהות רצון בלי למהר להצדיק אותו? האם אני מסוגלת לקבל החלטה גם כשמישהו שחשוב לי אינו מסכים איתה? האם אני יכולה לגלות שטעיתי בלי להסיק מכך שאי אפשר לסמוך עליי?
אישה יכולה לדעת שהיא ראויה ועדיין לפקפק כמעט בכל החלטה שלה. היא יכולה להבין שהקשר היה פוגעני ועדיין לתהות אם היא זו שהרסה אותו. היא יכולה לדעת שגבולות הם חלק מקשר בריא, להציב גבול ואז להרגיש אשמה מפני שמישהו אחר אינו מרוצה ממנו.
לכן בניית ערך עצמי אחרי קשר רעיל אינה מסתכמת בלחשוב על עצמי מחשבות חיוביות יותר. אני רוצה לבנות מחדש מערכת יחסים שבה אני יכולה להקשיב לעצמי, לבדוק את עצמי וגם לסמוך על עצמי.
לקחת אחריות בלי לקחת על עצמי את כל הסיפור
אחרי קשר קשה יכולה להופיע תנועה בין שני קצוות. בקצה אחד אני לוקחת על עצמי כמעט את כל האחריות למה שקרה. בקצה השני אני זקוקה לכך שכל האחריות תהיה אצל האדם האחר כדי להרגיש שוב בטוחה בצד שלי של הסיפור.
מובחנות מאפשרת עמדה מורכבת יותר: אני יכולה להסתכל על קשר שנגמר ולשאול בכנות מה היה החלק שלי. איפה שתקתי כשהייתי צריכה לדבר, איפה ויתרתי על עצמי, מה לא רציתי לראות, באילו רגעים גם אני פגעתי ומה הייתי רוצה לעשות אחרת בעתיד. זו אחריות.
משפטים כמו "אם הייתי פחות רגישה הוא לא היה מתפרץ", "אם הייתי נותנת לה יותר ביטחון היא לא הייתה בודקת אותי" או "אם הייתי אדם קל יותר לאהוב, הקשר היה מצליח" מטילים עליי אחריות גם להתנהגות של האדם האחר.
אני אחראית לאופן שבו פעלתי בתוך הקשר. האדם האחר אחראי לאופן שבו הוא פעל. אפשר לבחון את הדינמיקה שנוצרה בינינו בלי להפוך פגיעה, שליטה או אלימות ל"אחריות משותפת".
אמון עצמי אינו אומר שאני תמיד צודקת
אחרי קשר שבו למדתי לפקפק בעצמי, החיפוש אחר ודאות יכול להיראות כמו פתרון. אני רוצה לדעת בוודאות שהגבול שלי מוצדק, שהזיכרון שלי נכון, שהתגובה שלי סבירה ושההחלטה שלי היא ההחלטה הנכונה.
אמון עצמי אינו ודאות כזאת. אני יכולה לומר "כך אני זוכרת את מה שקרה" ולדעת שהזיכרון האנושי אינו מושלם. אני יכולה לומר "זה לא מתאים לי" גם אם אדם אחר היה בוחר אחרת. אני יכולה לקבל החלטה מתוך המידע שיש לי היום ולשנות אותה אם אלמד משהו חדש.
יש הבדל בין היכולת לשאול את עצמי "יכול להיות שאני טועה?" לבין העמדה "כנראה שאני טועה." בראשונה יש סקרנות וגמישות. בשנייה אני כבר מגיעה אל עצמי מתוך חשד. המובחנות מאפשרת לי להישאר בקשר עם עצמי גם כשאני פוגשת אי הסכמה, ספק או מידע חדש.
כשהפקפוק בעצמי התחיל עוד לפני הקשר
אצל חלק מהנשים הקשר הרעיל פוגש דרך ישנה יותר להיות בקשר. אם גדלתי בסביבה שבה הייתי צריכה להתאים את עצמי מאוד לאחרים, שבה רגשות מסוימים לא התקבלו או שבה שייכות הייתה כרוכה בוויתור על חלקים מעצמי, ייתכן שהנטייה לפקפק בעצמי הייתה מוכרת עוד קודם. אין בכך הוכחה שהילדות "גרמה" לי לבחור קשר רעיל, ואין צורך למצוא סיפור משפחתי שיסביר כל קשר פוגעני.
מנקודת מבט מערכתית, משפחת המוצא יכולה לעזור לי להבין מה נעשה מוכר עבורי: מה למדתי לעשות כדי להישאר בקשר, כיצד התייחסו אצלנו לכעס ולגבולות, מה קרה כשמישהו אכזב אדם אחר וכמה מקום היה לעמדה נפרדת. העבר נותן הקשר. הוא אינו קובע את הבחירות שלי היום ואינו מעביר אליי אחריות להתנהגות הפוגענית של אדם אחר.
אם את רוצה להעמיק בשאלה כיצד החיים ללא עורף משפחתי יכולים להשפיע על המשקל שאנחנו מניחים על הזוגיות, כתבתי על כך במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
ראויות אינה תלויה בכך שהייתי "בסדר"
אחרי קשר רעיל אפשר להרגיש צורך להגיע לגרסה נקייה של הסיפור: אני הייתי בסדר והוא היה לא בסדר. אולי רק אז אוכל להיות בטוחה שלא הגיע לי מה שקרה.
ראויות אינה דורשת ממני להיות חפה מטעויות. יכול להיות שטעיתי. יכול להיות שאמרתי דברים שאני מצטערת עליהם. יכול להיות שנשארתי הרבה אחרי שכבר ידעתי שמשהו אינו נכון לי. יכול להיות שחזרתי, ויתרתי על גבולות או התנהגתי בדרכים שאינני רוצה לקחת איתי הלאה.
אף אחד מהדברים האלה אינו הופך פגיעה של אדם אחר למוצדקת. אני יכולה לפגוש את ההתנהגות שלי בלי להפוך אותה לזהות שלי. לקחת אחריות בלי לבזות את עצמי. להכיר בבחירות שאני רוצה לשנות בלי להשתמש בהן כהוכחה לכך שמשהו בי פגום. זו ראויות שיש בה אחריות.
איך בונים מחדש ערך עצמי אחרי קשר רעיל?
אמון בעצמי נבנה גם דרך חוויות קטנות שבהן אני מגלה שאני יכולה לשמוע את עצמי ולפעול מתוך מה ששמעתי.
אני שמה לב שאני לא רוצה משהו, ולא ממהרת להסביר לעצמי מדוע אני אמורה לרצות אותו. אני מרגישה אי נוחות ונותנת לה מקום לפני שאני מבטלת אותה. אני מקבלת החלטה קטנה בלי לערוך סקר בין כל האנשים שאני סומכת עליהם. אני אומרת "לא" ופוגשת את העובדה שהאדם שמולי אולי יתאכזב.
היכולת הזאת אינה מחייבת אותי להפסיק להתייעץ. אנשים אחרים יכולים לראות דברים שאני לא רואה, להחזיק מידע שחסר לי או להציע נקודת מבט שתשנה את דעתי. אמון בעצמי אינו הסתגרות מפני השפעה.
ההבדל נמצא במקום שהקול האחר מקבל בתוכי. אני יכולה לתת לעצה להשפיע עליי בלי למסור לה מיד את הסמכות להחליט במקומי.
אם את עדיין נמצאת בקשר ומנסה להבין אם מה שקורה בו הוא קושי זוגי או דפוס שמצמצם אותך, המאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר עוסק בדיוק בהבחנה הזאת.
תרגול קטן: לפני שאני שואלת מישהו אחר
אחרי קשר שבו התרגלתי לפקפק בעצמי, קל לפנות מיד החוצה: לשלוח הודעה לחברה, לספר שוב את כל הסיפור, לשאול "את חושבת שהגזמתי?" או לחפש מישהו שיגיד לי מה נכון לעשות.
בפעם הבאה שאת מזהה את התנועה הזאת, עצרי לרגע לפני שאת שואלת.
שאלי את עצמך שלוש שאלות פשוטות:

מה אני מרגישה?
מה אני חושבת על מה שקרה?
מה הייתי בוחרת עכשיו אילו אף אחד לא היה צריך לאשר לי שהבחירה שלי נכונה?

אין צורך להיות בטוחה בתשובות. גם "אני לא יודעת עדיין" היא עמדה שאפשר להישאר איתה.אחר כך אפשר להתייעץ, לשמוע דעה נוספת ואפילו לשנות את דעתך. ההבדל הוא שאת מגיעה לשיחה אחרי שכבר הקשבת לעצמך.
כך אמון עצמי נבנה בהדרגה: לא בכך שאני מפסיקה להקשיב לאחרים, אלא בכך שאני מפסיקה לדלג על עצמי בדרך אליהם.
לבנות ערך עצמי כשאין עורף משפחתי
היציאה מקשר רעיל יכולה להיות מורכבת במיוחד כאשר אין משפחה שאפשר לחזור אליה. בן הזוג לא היה רק האדם שאהבתי. הקשר היה אולי גם הבית, השייכות, האדם להתקשר אליו כשמשהו קורה והכתובת שחשבתי שתישאר.
במצב כזה, הבחירה לעזוב יכולה לכלול אובדן של זוגיות וגם של חלק משמעותי מתחושת העורף. הבדידות שמגיעה אחר כך אינה הוכחה שהפרידה הייתה טעות. היא יכולה להיות תגובה לאובדן ממשי.
בניית אמון בעצמי אינה צריכה להפוך לפרויקט של "אני לא זקוקה לאף אחד." אנחנו זקוקים לאנשים. אפשר לבנות בהדרגה קשרים, חברויות וקהילה שאפשר להישען עליהם, ובו בזמן לחזק את היכולת לא למסור לאדם יחיד את כל הסמכות על תחושת השייכות והערך שלי.
להיכנס שוב לקשר אחרי קשר רעיל
המאמר הזה עוסק ביחסים שלך עם עצמך אחרי הקשר שנגמר. כשמתחיל קשר חדש עולות שאלות אחרות: איך סומכים שוב על אדם חדש, איך מבדילים בין דריכות שנשארה מהעבר לבין מידע חשוב על ההווה, ואיך נשארים מחוברים לעצמנו גם כשהלב שוב נפתח.
על השלב הזה כתבתי בנפרד במאמר איך להתחיל קשר חדש בלי לחזור על דפוסים של קשר רעיל.
לחזור להיות הכתובת של עצמי
שיקום אחרי קשר רעיל אינו הרגע שבו אני מפסיקה לפקפק בעצמי. עוד יהיו החלטות שאשנה, אנשים שאבקש מהם עצה ורגעים שבהם לא אדע אם אני רואה את הדברים נכון.
ההבדל נמצא ביחסים שאני מקיימת עם הספק.
אני יכולה לבדוק את עצמי בלי לבטל את עצמי. להקשיב לאחרים בלי למסור להם את הסמכות על החוויה שלי. לקחת אחריות בלי לקחת אחריות על מה שאדם אחר עשה. לשנות את דעתי בלי לראות בכך הוכחה שאי אפשר לסמוך עליי. אני יכולה גם לטעות ולהישאר ראויה.
אולי כך נבנה מחדש ערך עצמי אחרי קשר רעיל: לא דרך הבטחה שלעולם לא אפקפק בעצמי, אלא דרך הידיעה שגם כשהספק מגיע, אני לא עוזבת את עצמי בתוכו.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 16

22 שאלות לזוגות שרוצים לחזור לדבר באמת

Accepted Answer

אפשר לחיות יחד שנים, לאהוב, לגדל ילדים, לנהל בית ולדעת בדיוק איך בן או בת הזוג שותים את הקפה שלהם, ובכל זאת לגלות שאנחנו כבר לא יודעים מה באמת מעסיק אותם.
החיים מתמלאים במשימות, בהחלטות שצריך לקבל ובשיחות שצריך לסיים. בהדרגה אנחנו יכולים לדעת הרבה מאוד על החיים המשותפים שלנו, ופחות על מה שמתרחש עכשיו בעולמו הפנימי של האדם שחי לצידנו.
קרבה זוגית זקוקה לסקרנות. ליכולת לעצור ולשאול: מי את עכשיו? מה עובר עליך? מה השתנה בך? ומה אני עדיין לא יודע/ת על האדם שאני אוהב/ת?
אספתי כאן 22 שאלות לזוגות שרוצים לעצור לרגע את ניהול החיים ולחזור לדבר באמת. השאלות נעות בחמישה מעגלים: הקשר שלי עם עצמי, הקשר בינינו, הזוג בתוך המשפחה, המשפחות שמהן באנו והעולם שבתוכו אנחנו חיים. 
לא צריך לענות על כולן בערב אחד. להפך. בחרו שאלה אחת או שתיים. תנו להן זמן.

ניווט במאמר

למה שאלות יכולות להעמיק את הקשר הזוגי?
ג'ון וג'ולי גוטמן מדגישים בעבודתם את החשיבות של היכרות מתמשכת עם עולמו הפנימי של בן או בת הזוג. גוטמן מכנה את ההיכרות הזאת מפת אהבה (Love Map): היכולת להכיר את הדאגות, התקוות, הלחצים, השמחות והחוויות שמרכיבים את עולמו של האדם שאיתנו. המפה הזאת אינה נוצרת פעם אחת בתחילת הקשר ונשארת מעודכנת לנצח. אנחנו משתנים. מה שהעסיק אותי לפני חמש שנים אינו בהכרח מה שמעסיק אותי היום, ומה שידעתי עליך בתחילת הזוגיות אינו פוטר אותי מהצורך להמשיך להכיר אותך.
שאלות פתוחות יוצרות הזמנה כזאת. במקום "הכול בסדר?", שמאפשרת לענות "כן", אפשר לשאול "מה הכי מעסיק אותך בתקופה הזאת?" ולהישאר מספיק זמן כדי לשמוע את התשובה. אבל השאלה עצמה אינה העיקר. העיקר הוא מה אנחנו עושים עם התשובה? &#8211; האם אני מסוגל/ת להקשיב בלי למהר להסביר את עצמי? האם אני יכולה לשמוע חוויה ששונה משלי בלי לתקן אותה? האם אני יכול להיות סקרן גם כשהתשובה נוגעת בי או מעוררת בי אי־נוחות?, מבחינתי, שם מתחיל החיבור בין סקרנות זוגית לבין מובחנות: אני לא צריך/ה לוותר על עצמי כדי להכיר אותך, ואת/ה לא צריך/ה להיות כמוני כדי שאוכל להתקרב אליך.
לפני שמתחילים: לא צריך לענות על כל 22 השאלות

אל תהפכו את הרשימה לשאלון שצריך לסיים. בחרו בכל פעם שאלה אחת או שתיים. אפשר להתחיל בשאלה שמעוררת סקרנות ולא דווקא בזו שמרגישה הכי טעונה.
אחד מדבר והשני מקשיב. אפשר לשאול שאלות המשך מתוך עניין אמיתי, אבל נסו להימנע מוויכוח על העובדות או מהסבר מדוע האדם שמולכם אינו רואה את הדברים נכון.
אם השיחה נעשית מוצפת מדי, עצרו וחזרו אליה בזמן אחר. המטרה אינה להגיע לעומק בכל מחיר. המטרה היא ליצור מפגש ששניכם יכולים להישאר בו.
ועוד דבר חשוב: אל תשתמשו מאוחר יותר במה שנאמר בשיחה כנשק בזמן מריבה. אינטימיות זקוקה לאפשרות להיות גלוי בלי לחשוש שהגילוי יחזור אליי בהאשמה.

מעגל ראשון: הקשר שלי עם עצמי – מי אני בתוך הזוגיות?
לפני שאני שואל/ת מה קורה בינינו, כדאי לבדוק מה קורה בתוכי. זוגיות מורכבת משני אנשים, וכל אחד מאיתנו מגיע אליה עם רצונות, פחדים, גבולות, דרכי הסתגלות וחוויות חיים.
מובחנות מתחילה ביכולת לזהות את עצמי בתוך הקשר. מה אני מרגיש/ה? מה אני רוצה? מה חשוב לי? ומה קשה לי להביא אל האדם שאני אוהב/ת?

באילו רגעים בתוך הזוגיות אני מרגיש/ה הכי חופשי/ה להיות אני?
איזה חלק בעצמי אני מביא/ה בקלות לקשר, ואיזה חלק קשה לי יותר להראות?
איזה צורך או רצון שלי קשה לי במיוחד לומר בקול?
מה הייתי רוצה שתכיר/י בי טוב יותר היום?
מה עוזר לי לזכור את הערך שלי גם כשאנחנו לא מסכימים או כשאני מאכזב/ת אותך?

השאלות האלה אינן מחפשות מי אשם במה שקורה בינינו. הן מזמינות כל אחד מאיתנו להביא יותר מעצמו אל המפגש, במקום לחכות שרק האדם שמולו ישתנה.
מעגל שני: הקשר בינינו – האם אנחנו עדיין מכירים זה את זו?
זוגיות יכולה להימשך שנים בזמן שההיכרות עצמה מפסיקה להתעדכן. אנחנו זוכרים היטב מי היה האדם שהתאהבנו בו, אבל לא תמיד עוצרים לפגוש את האדם שהוא נעשה.
כאן אני מזמינה אתכם להתעניין לא רק במה בן או בת הזוג עושים, אלא בחוויה שלהם בתוך הקשר ובחיים בכלל.

מה מעסיק אותך בתקופה הזאת שהיית רוצה שאבין טוב יותר?
מתי את/ה מרגיש/ה הכי קרוב/ה אליי?
מה אני עושה שגורם לך להרגיש שרואים ומכירים אותך?
איך את/ה בדרך כלל פונה אליי כשאת/ה רוצה קרבה?
מה עוזר לך להרגיש בטוח/ה מספיק כדי לספר לי משהו שקשה לך לומר?
מה את/ה מעריכ/ה בקשר שלנו היום, לא בעבר אלא עכשיו?
איזה דבר קטן היית רוצה שיהיה בינינו יותר?
מה השתנה בך בשנים האחרונות והיית רוצה שאכיר מחדש?

אל תחפשו תשובות זהות. אחת המלכודות בזוגיות היא המחשבה שקרבה מחייבת אותנו לחוות את הקשר באותו אופן.
אפשר להיות קרובים מאוד ולראות את אותה זוגיות משתי נקודות מבט שונות. הקשבה אינה מחייבת הסכמה. היא מאפשרת לי לדעת קצת יותר איך העולם נראה מהמקום שבו את/ה עומד/ת.
מעגל שלישי: הזוג בתוך המשפחה – מה קרה לנו מאז שהפכנו גם להורים?
כשהופכים למשפחה, הזוגיות מקבלת תפקידים חדשים. יש ילדים לטפל בהם, החלטות לקבל, משימות לחלק ועומס שלא תמיד משאיר הרבה מקום לשני האנשים שהיו כאן עוד לפני כל זה.
התפקוד המשפחתי חשוב, אבל הוא אינו יכול להחליף את המפגש הזוגי. כדאי לבדוק מדי פעם מי אנחנו זה לזו כשאנחנו לא רק הורים, נהגים, מבשלים, מפרנסים ומנהלי לוח השנה המשפחתי.

מתי לאחרונה הרגשנו שאנחנו נפגשים כזוג ולא רק מתפקדים כהורים?
מה בבית ובמשפחה שבנינו יחד נותן לך תחושת שייכות?
איזה חלק בזוגיות שלנו קיבל פחות מקום מאז שהפכנו למשפחה, והיית רוצה לפגוש אותו שוב?

שלוש השאלות האלה אינן מבקשות מאיתנו לבחור בין הילדים לבין הזוגיות. הן מזכירות שגם בתוך המשפחה שנוצרה, הקשר הזוגי זקוק למרחב שבו אנחנו ממשיכים להיות בני זוג.
מעגל רביעי: המשפחות שמהן באנו – מה למדנו על אהבה לפני שנפגשנו?
אף אחד מאיתנו לא מגיע לזוגיות כדף חלק. הרבה לפני שפגשנו את בן או בת הזוג כבר צפינו ביחסים ולמדנו משהו על אהבה, כעס, קרבה, מרחק, מחויבות, בקשת עזרה וגבולות.
חלק מהדברים האלה נאמרו לנו במילים. אחרים למדנו פשוט מתוך החיים בבית.
מנקודת מבט של קונסטלציה משפחתית, אני מתעניינת גם בהקשר המערכתי הרחב שממנו כל אחד מאיתנו מגיע. לא כדי לקבוע שהעבר מסביר כל קושי בהווה, אלא כדי להתבונן בסקרנות במה שלמדנו על קשר ובמה שאנחנו בוחרים לעשות עם זה היום.

מה למדתי בבית שבו גדלתי על אהבה, זוגיות ומחויבות?
מה קרה בבית שלי כשמישהו כעס, נפגע, ביקש עזרה או רצה להתקרב?
איזה דפוס מהבית שממנו באתי אני מזהה גם בעצמי, ומה מתוכו הייתי רוצה להמשיך או לעשות אחרת?

המטרה אינה לשפוט את המשפחות שמהן באנו. אנחנו יכולים להכיר במה שקיבלנו, במה שהיה חסר ובמה שהיה קשה, ובו בזמן לשאול: איך אנחנו רוצים לחיות את הזוגיות שלנו היום?
מעגל חמישי: הזוגיות בתוך העולם – מה באמת שלנו?
זוגיות אינה מתקיימת בחלל ריק. תרבות, מגדר, עבודה, כסף, הורות, רשתות חברתיות והציפיות שסביבנו משפיעים על האופן שבו אנחנו חושבים שזוגיות "אמורה" להיראות.
עומס אמיתי יכול להפוך בקלות לוויכוח זוגי. ציפייה חברתית יכולה להרגיש כמו רצון אישי. לכן כדאי להרחיב מדי פעם את המבט ולבדוק מה קורה בינינו ומה מגיע מהעולם שסביבנו.

איזה תפקיד לקחתי על עצמי בזוגיות בעיקר משום שכך למדתי שצריך?
אם הייתי מניח/ה לרגע בצד את הציפיות של אחרים, מה הייתי רוצה שיהיה שונה בחיים שלנו?
איזה מסר על אהבה, קרבה ומחויבות הייתי רוצה שהילדים שלנו ילמדו מהאופן שבו אנחנו חיים יחד?

השאלה האחרונה אינה מבקשת מאיתנו להציג לילדים זוגיות מושלמת. ילדים יכולים לראות שאנשים שאוהבים זה את זו גם שונים זה מזו, טועים, מתווכחים, מתקנים, מציבים גבולות וממשיכים לבנות קשר.
תרגיל זוגי קצר: בחרו שאלה אחת בלבד
בחרו שאלה אחת מתוך ה־22. כל אחד מכם מקבל חמש דקות לענות עליה בלי הפרעה.
מי שמקשיב אינו צריך לתת עצה, להסביר את עצמו או לומר כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו. נסו להקשיב מתוך מטרה אחת: להכיר משהו בעולמו של האדם שמולכם.
אחרי שהוא מסיים, שאלו:
"יש עוד משהו שהיית רוצה שאבין?"
ורק כשהתשובה הסתיימה, אמרו במשפט אחד מה שמעתם:
"מה שאני מבינ/ה ממך הוא&#8230;"
בדקו אם הבנתם נכון. אם לא, אפשר לתקן ולנסות שוב. אחר כך התחלפו.
בסיום אל תחליטו מיד מה צריך להשתנות בזוגיות. במקום זאת, כל אחד ישלים משפט אחד:
"משהו שאני לוקח/ת מהשיחה הזאת עליך הוא&#8230;"
לא כל שיחה זוגית צריכה להסתיים בפתרון. שיחה יכולה להיות משמעותית גם מפני ששני אנשים יצאו ממנה כשהם מכירים זה את זו מעט יותר.
לא צריך לחכות לריחוק כדי להתחיל לשאול
אנחנו שואלים המון שאלות בתחילת קשר. אנחנו רוצים לדעת איפה גדלת, במה את מאמינה, מה אתה אוהב, ממה את מפחדת ועל מה אתה חולם. אחרי שנים יחד קל להרגיש שאנחנו כבר יודעים. אבל האדם שחי לצידנו ממשיך להשתנות, וגם אנחנו. לכן סקרנות אינה רק הדרך שבה אנחנו מכירים בתחילת האהבה. היא אחת הדרכים שבהן אנחנו ממשיכים להכיר את האדם שאנחנו אוהבים לאורך זמן.
22 השאלות האלה אינן מבחן לזוגיות שלכם, ואין תשובות שמעידות שעברתם או נכשלתם. הן הזמנה להניח לרגע בצד את מה שאתם כבר יודעים זה על זו ולפנות מקום למה שעוד אפשר לגלות. כי חיבור זוגי עמוק אינו נוצר מכך שאנחנו יודעים הכול זה על זו. הוא נוצר גם מהנכונות להמשיך לשאול, להקשיב ולהיות מופתעים.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 17

טראומה בין דורית: איך כאב משפחתי עובר מדור לדור ומשפיע על החיים שלנו

Accepted Answer

אנחנו נולדים לתוך משפחה שהסיפור שלה התחיל הרבה לפנינו. היו בה אהבות ואובדנים, הצלחות וכישלונות, מלחמות והגירה, קשרים שנשמרו וקשרים שנקטעו. היו אנשים שקיבלו מקום וכאלה שנשכחו, רגשות שאפשר היה לדבר עליהם וכאלה שהיה צריך להשתיק כדי להמשיך לחיות.
חלק מההיסטוריה הזאת מוכר לנו היטב. חלק ממנה נמסר דרך סיפורים משפחתיים, וחלק כמעט לא מדובר. ובכל זאת, האופן שבו הדורות שקדמו לנו התמודדו עם פחד, אובדן, קרבה ושייכות יכול להמשיך להשפיע על האופן שבו אנחנו פוגשים את החיים שלנו היום. לכך אנחנו קוראים טראומה בין דורית.
לא כל מה שאני נושאת התחיל בי, ההיסטוריה המשפחתית יכולה לעזור לי להבין מאין באתי; החיים שלי היום הם המקום שבו אני יכולה לבחור מה לעשות עם מה שקיבלתי.

ניווט במאמר

מהי טראומה בין דורית?
טראומה בין דורית מתארת את האפשרות שחוויות קשות של דור אחד ימשיכו להשפיע גם על הדורות הבאים. מלחמה, שואה, הגירה כפויה, אובדן, עוני, אלימות, הזנחה, נתק משפחתי ואירועים אחרים שהיו קשים לעיבוד בזמן שבו התרחשו יכולים להשפיע על האופן שבו משפחה מתארגנת סביב ביטחון, קשר ושייכות.
ההשפעה אינה חייבת לעבור דרך סיפור מפורש. ילדה אינה צריכה לדעת שסבתה איבדה את משפחתה כדי לגדול בבית שבו אובדן מעורר חרדה גדולה. בן אינו צריך להכיר את כל שנות המחסור של אביו כדי ללמוד שצריך תמיד להיות מוכן ליום שבו הכול ייעלם. ילדים לומדים את העולם המשפחתי גם דרך האופן שבו המבוגרים סביבם מגיבים לחיים.
כך חוויה שהתרחשה בדור אחד יכולה לקבל צורות חדשות בדור הבא. היא עשויה להופיע בדרך שבה מתקרבים ונפרדים, ביכולת להישען על אדם אחר, ביחס לכסף ולהצלחה, בקושי להציב גבול או בתחושה שצריך להחזיק הכול לבד.
איך טראומה עוברת מדור לדור?
אין דרך אחת שבה טראומה עוברת בין דורות. אחד המסלולים המשמעותיים עובר דרך היחסים שבתוכם ילדים גדלים. הורה שחי בדריכות בעקבות חוויות קשות יכול לאהוב את ילדיו מאוד ובאותו זמן להתקשות להרגיש שהעולם בטוח. הורה שחווה אובדן עשוי להתקשות לאפשר לילד להתרחק, ומי שלמד בילדותו שהישענות על אחרים מסוכנת יכול לגדל ילדים לעצמאות מוקדמת מאוד.
גם התרבות המשפחתית נושאת את ההיסטוריה שלה. בכל משפחה מתפתחות תפיסות לגבי מה עושים כשכואב, למי פונים כשזקוקים לעזרה, כמה מקום אפשר לתפוס, אילו רגשות מקבלים מקום ומה נשאר מחוץ לשיחה. ילדים קולטים את הכללים האלה הרבה לפני שהם יכולים לנסח אותם.
גם שתיקה משפחתית היא מידע. כשיש אדם שעליו לא מדברים, אובדן שאסור להזכיר או תקופה שלמה שהמשפחה מעדיפה להשאיר מאחור, הדור הבא אולי לא יידע מה בדיוק התרחש. הוא עדיין גדל בתוך המשפחה שנאלצה להתארגן סביב מה שקרה.
איך טראומה בין דורית יכולה להופיע בחיים שלנו?
בחיי היומיום היא לא בהכרח נראית כמו טראומה. אדם יכול לנהל חיים מתפקדים, לעבוד, לגדל ילדים ולקיים קשרים טובים, ובכל זאת לזהות תגובות שעוצמתן מפתיעה גם אותו.
אפשר להחזיק הכול לבד גם כשכבר יש על מי להישען, להרגיש אשמה כאשר מציבים גבול, לקחת אחריות על רגשות של אחרים או להתקשות לבקש עזרה. אצל אדם אחר זה יתבטא בדריכות מול ריחוק, בפחד גדול מאובדן או בתחושה שהצלחה ושמחה צריכות להישמר במידה.
קל להפוך דפוסים כאלה להגדרה עצמית: "אני פשוט כזאת", "אני אדם חרדתי", "קשה לי לסמוך", "תמיד הייתי עצמאית". המבט הבין דורי מציע להוסיף עוד שאלה: האם התנועה הזאת מוכרת גם מהמשפחה שבה גדלתי?
השאלה אינה קובעת מה מקור ההתנהגות. היא מאפשרת לראות הקשר רחב יותר, ומתוכו לבדוק אילו הסתגלויות עדיין משרתות אותנו ואילו ממשיכות לפעול גם כשהמציאות כבר השתנתה.
נאמנות משפחתית והמחיר של לחיות אחרת
דרך העדשה של הקונסטלציה המשפחתית, שייכות היא צורך עמוק. אדם נשאר חלק ממשפחת המוצא שלו גם כשהיחסים מורכבים, גם כשהוא מציב גבולות וגם כאשר הוא בוחר במרחק או בנתק. ההכרה בשייכות אינה קובעת כיצד הקשר צריך להיראות בחיים עצמם.
בתוך השייכות הזאת אפשר לבדוק גם נאמנויות משפחתיות. בת שגדלה לצד אם שחייה היו רצופים ויתורים עשויה לגלות שקשה לה לבחור אחרת. בן שהוריו נאבקו כל חייהם על הישרדות כלכלית יכול להצליח מאוד ועדיין לחוש אי נוחות כשהחיים נעשים קלים יותר. אלה אינן הוכחות לנאמנות נסתרת, אלא תנועות שמעניין להתבונן בהן בתוך ההקשר המשפחתי.
לקונסטלציה המשפחתית יש שפה רחבה יותר של שייכות וסדר בתוך המערכת המשפחתית. אין צורך לפתוח אותה כאן במלואה; היא ראויה לדיון נפרד במסגרת הסדרים של האהבה של ברט הלינגר. לצורך ההתבוננות בטראומה בין דורית מספיקה כאן הבחנה אחת: הדורות שקדמו לי קדמו לי גם בזמן וגם בסיפור המשפחתי. אני מגיעה אחריהם ומקבלת חיים שכבר עברו דרך היסטוריה שלמה.
העבר נותן כאן הקשר חשוב. ההווה מחזיר אלינו את האחריות. אפשר לכבד את המחיר ששילמו מי שבאו לפנינו ולבחור שלא לשלם אותו שוב כדי להוכיח שאנחנו שייכים.
אשמת ניצול: כשהחיים הטובים מעוררים אשמה
במשפחות שחוו שואה, מלחמות, רדיפות, אסונות ואובדנים גדולים, הישרדות יכולה לקבל משמעות משפחתית עמוקה. מי ששרד נדרש לעיתים להמשיך לחיות לצד העובדה שאנשים אהובים לא שרדו. גם כאשר הדברים כמעט אינם מדוברים, היחס לחיים, לביטחון ולשמחה יכול להיות מושפע מן ההיסטוריה הזאת.
בדורות הבאים הדבר עשוי לקבל צורות אחרות: קושי ליהנות ללא אשמה, היסוס לתפוס מקום או תחושה לא מוסברת שהצלחה מרחיקה אותי מהמשפחה שלי. לא כל קושי כזה הוא "אשמת ניצול", והיסטוריה משפחתית אינה מספקת לבדה הסבר לחוויה. היא יכולה להוסיף שכבה להבנתה.
עבורי, השאלה המעניינת אינה אם צריך להשתחרר מהנאמנות למשפחה. אני מתעניינת באפשרות להישאר שייכת למשפחה שלי ולהיות אדם נפרד בתוכה. הכבוד למה שהיה אינו דורש ממני לחיות שוב את אותו גורל.
טראומה בין דורית בתוך זוגיות
הקשר הזוגי מפגיש אותנו עם המקומות שבהם למדנו קרבה, תלות, אמון ונפרדות. אדם שלמד בילדותו שאי אפשר להישען על אחרים עשוי לגלות שגם מול בן זוג אוהב קשה לו לבקש עזרה. מי שגדלה בבית שבו שייכות הייתה כרוכה בוויתור על עצמה יכולה לזהות את אותה תנועה גם בתוך הזוגיות.
אצל זוגות ללא עורף משפחתי התנועה הזאת יכולה לקבל עוצמה נוספת: כאשר בן או בת הזוג הם גם הקשר המרכזי, הבית והמשפחה שנבנתה, ריחוק בתוך הזוגיות יכול לגעת בפחד עמוק הרבה יותר מאי הסכמה נקודתית. העבר יכול לעזור להבין מדוע התגובה חזקה כל כך, והוא אינו קובע מה בן הזוג התכוון או מה עלינו לעשות עכשיו.
מובחנות מאפשרת להחזיק את שתי השכבות יחד. אני יכולה להכיר בכך שמשהו עמוק הופעל בי, ובאותו זמן לראות את האדם שעומד מולי כפי שהוא בהווה. ההיסטוריה שלי ראויה להבנה; ההתנהגות שלי בתוך הקשר נשארת באחריותי.
יש כאן גם הבחנה נוספת שחשובה לי: העובדה שהתנהגות מסוימת התפתחה מתוך צורך הישרדותי אינה הופכת כל ביטוי שלה בהווה לראוי. אני יכולה להבין מדוע למדתי להתרחק, לרצות, לשלוט או לתקוף כאשר אני מפחדת, ועדיין לקחת אחריות על המחיר שההתנהגות הזאת גובה ממני ומהאנשים שאיתי. הבנת העבר יכולה לאפשר לי לשאת את האחריות הזאת בלי להפוך את עצמי לאדם פגום.
מה המחקר יודע על העברה בין דורית?
חוויות קשות של הורים יכולות להשפיע על ילדיהם בדרכים רבות: דרך הסביבה המשפחתית, דפוסי התקשרות והורות, למידה ותגובות למצבי לחץ. לצד המנגנונים האלה נחקרת גם האפשרות של מנגנונים ביולוגיים ואפיגנטיים הקשורים להשפעות של טראומה על הדורות הבאים.
המחקר האפיגנטי בבני אדם עדיין דורש זהירות בפרשנות. קשה להפריד בין השפעה ביולוגית שעשויה לעבור בין דורות לבין השפעות של היריון, סביבה, הורות, יחסים ותרבות. לכן איני משתמשת באפיגנטיקה כהוכחה לכך שטראומה "עוברת בגנים".
עבור העבודה הטיפולית, איננו זקוקים להסבר יחיד כדי להתעניין בהקשר הבין דורי. אפשר להתבונן במה שידוע על ההיסטוריה המשפחתית, בדפוסים שחוזרים ביחסים ובמה שמתרחש בגוף בהווה, ולהחזיק בנפרד את מה שאנחנו יודעים ואת מה שאנחנו עדיין מבקשים להבין.
איך מתחילה עבודה עם טראומה בין דורית?
העבודה מתחילה בהתבוננות. אפשר למפות את המשפחה ולשים לב לאובדנים, לניתוקים, להגירות, למחלות, לסודות, לתפקידים שחזרו בין הדורות ולדרכים שבהן המשפחה למדה להתמודד עם מצוקה. המידע הזה אינו נועד למצוא אדם שאשם במה שקורה היום. הוא מרחיב את התמונה שבתוכה אנחנו מבינים את עצמנו.
בקונסטלציה משפחתית אני מתעניינת גם במיקום ובשייכות. מי נמצא בתמונה המשפחתית ומי נשאר מחוץ לה, מה קורה כאשר אדם עומד מול משפחת המוצא שלו, ואילו תחושות מופיעות כאשר הוא מפנה את גופו אל החיים שלו. מה שעולה בעבודה כזאת הוא חומר להתבוננות, ולא הוכחה היסטורית למה שהתרחש בדורות קודמים.
הגוף מוסיף מידע משלו. אפשר להבין היטב שהחיים השתנו ועדיין להרגיש את הנשימה מתקצרת, את החזה מתכווץ או את הדחף להתרחק. בעבודה סומטית אני מתעניינת במה שקורה בגוף עכשיו וביכולת להישאר עם החוויה בקצב שאפשר לשאת, בלי לדרוש מהגוף להשתנות לפני שהוא מרגיש בטוח מספיק.
כשהעבר המשפחתי פוגש את ההווה
מטופלת בשנות השלושים לחייה הגיעה אליי עם קושי שחזר בקשרים זוגיים. היא רצתה קרבה, וכאשר קשר נעשה משמעותי יותר הופיע בגוף לחץ חזק בחזה ודחף להתרחק. בסיפור חייה לא היה אירוע יחיד שהסביר את עוצמת התגובה.
בעבודה הקונסטלטיבית עלתה דמות מהמערכת המשפחתית שנשארה לבדה וכמעט לא דובר עליה. לא ידענו אם קיים קשר סיבתי בין הסיפור שלה לבין הקושי של המטופלת, ולכן גם לא היה צורך לקבוע כזה. התמונה אפשרה לנו להתבונן במה שקורה בגוף כשהמטופלת פונה אל הדמות הזאת, ומה משתנה כשהיא חוזרת ומפנה את עצמה אל הזוגיות ואל החיים שלה בהווה.
ההבחנה הזאת הייתה משמעותית. אפשר היה לתת מקום לאישה שבאה לפניה ולסיפור שלה, ובאותו זמן לראות שהקשר שנמצא בחייה עכשיו הוא קשר אחר. העבר נשאר חלק מהסיפור המשפחתי; הוא כבר לא היה צריך להיות ההסבר היחיד למה שמתרחש בהווה.
תרגיל ברוח הקונסטלציה המשפחתית: המשפחה שממנה באתי והחיים שלי
קחו שלושה דפים. על הראשון כתבו "המשפחה שממנה באתי", על השני "אני" ועל השלישי "החיים שלי".
הניחו את הדף של המשפחה מאחוריכם, עמדו על הדף "אני" והניחו את "החיים שלי" לפניכם, במרחק שמרגיש נכון.
עמדו לרגע במקום שלכם ושימו לב לנשימה, לכפות הרגליים ולמה שקורה בגוף כאשר המשפחה נמצאת מאחוריכם והחיים לפניכם.אין צורך להבין או לפרש את התחושה.
הפנו את המבט אל הדף שמייצג את המשפחה. אם המשפטים מרגישים נכונים, אמרו:

"אני רואה את מה שהיה לפנַי."
"אתם באתם לפניי. אני באתי אחריכם."
"את החיים קיבלתי מכם."
"אני מכבדת את המחיר ששילמתם."

חזרו להביט אל הדף שמייצג את החיים שלכם. שימו לב למה שקורה בנשימה ובכפות הרגליים ואמרו:

"את החיים שקיבלתי מכם, אחיה בדרכי."

הישארו עוד רגע במקום שלכם. לסיום, בחרו פעולה אחת קטנה בחיים שלכם שמבטאת את התנועה קדימה: שיחה שאתם רוצים לקיים, גבול שזקוק לבהירות, בקשת עזרה, בחירה או צעד שכבר זמן מה מחכה לכם.
לא כל מה שאנחנו נושאים התחיל בנו
המבט הבין דורי יכול לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים חלק מהתגובות שלנו. מה שנראה במשך שנים כפגם באופי יכול לקבל הקשר רחב יותר. דפוס שחזר שוב ושוב יכול להתגלות כדרך שנלמדה בתוך משפחה והמשיכה איתנו גם כשהחיים השתנו.
ההכרה הזאת אינה מוחקת את העבר ואינה מחייבת פיוס, קרבה או קשר עם משפחת המוצא. היא מאפשרת לראות מאין באנו בצורה מלאה יותר, להכיר במה שקיבלנו ובמחיר ששילמו מי שבאו לפנינו, ולבדוק כיצד אנחנו מבקשים לחיות היום.
לא כל מה שאני נושאת התחיל בי, מה שאני עושה איתו מכאן כבר שייך לחיים שלי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 18

הצפה רגשית: מה יכול לעזור לך כשהכול מרגיש יותר מדי?

Accepted Answer

דרך הגוף, הקשר והשורשים המשפחתיים שלך &#8211; שלוש דרכים להבין מה קורה לך בזמן הצפה רגשית ולמצוא בתוכה מעט יותר קרקע
את יכולה לדעת בשכל שהכול בסדר, ובכל זאת להרגיש שהגוף שלך מגיב כאילו משהו רע עומד לקרות. הדופק עולה, הנשימה משתנה, המחשבות רצות מהר, קשה להתרכז. משפט שמישהו אמר מקבל פתאום עוצמה גדולה. הודעה שלא נענתה מטרידה אותך הרבה יותר ממה שהיית מצפה. את רוצה לפתור, להגיב, להבין, לעשות משהו עכשיו.
זו יכולה להיות הצפה רגשית: מצב שבו עוצמת הרגש והעוררות גבוהה כרגע מהיכולת שלך לעבד את מה שקורה. ברגע כזה לא תמיד עוזר לומר לעצמך שאין סיבה להרגיש כך. את יכולה לדעת שאין סכנה ממשית ועדיין להרגיש פחד. לדעת שהשיחה יכולה לחכות למחר ועדיין להרגיש שאת חייבת לפתור אותה הלילה. אני פחות מתעניינת בשאלה איך לגרום לך להפסיק להרגיש את מה שאת מרגישה. מעניינת אותי שאלה אחרת: מה יכול לעזור לך להיות בתוך הרגש הזה בלי שהוא יהפוך לכל המציאות שלך?
אני רוצה להציע שלוש דרכים להתבונן בהצפה רגשית: דרך הגוף, דרך הקשר ודרך השורשים המשפחתיים שלך. לא בכל הצפה תזדקקי לשלושתן. הגוף עשוי לבקש קודם כול קרקע. ברגע אחר תגלי שאת זקוקה לנוכחות של אדם נוסף. ובחוויות מסוימות תזהי תחושה עתיקה ומוכרת שכדאי להתעניין גם בשורשים שלה.

ניווט במאמר

מה קורה לך בזמן הצפה רגשית?
בזמן הצפה מערכת העצבים נמצאת בעוררות גבוהה. היכולת לחשוב לא נעלמת, אבל קשה יותר להשתמש בה כפי שאת רגילה. קשה להחזיק כמה נקודות מבט בו־זמנית, לראות את התמונה הרחבה או לזכור שהתחושה שאת מרגישה עכשיו אינה בהכרח כל הסיפור. לכן את יכולה לדעת דבר אחד ולחוות דבר אחר לגמרי. את יכולה לדעת ששיחה קשה עם בן/בת הזוג אינה סוף הקשר ולהרגיש כאילו משהו מתפרק. את יכולה לדעת שטעות בעבודה ניתנת לתיקון ולהרגיש שהכול אבוד. את יכולה לדעת שהתגובה שלך גדולה ביחס למה שקרה, אבל הידיעה הזאת לבדה לא מצליחה להקטין אותה.
גם הגוף משתתף בחוויה. הלב יכול לפעום מהר יותר, הנשימה להשתנות, השרירים להתכווץ. יכולה להופיע תחושת חום, רעד, לחץ בחזה או בבטן, חוסר שקט, בכי, קושי לדבר או צורך עז לעשות משהו מיד. לכן משפטים כמו ״תירגעי״, ״תחשבי בהיגיון״ או ״אין לך סיבה להילחץ״ לא תמיד עוזרים. המטרה אינה לנצח את ההצפה באמצעות מחשבה. קודם כדאי לעזור למערכת למצוא מעט יותר קרקע.
העדשה הראשונה: מה הגוף שלך צריך עכשיו?
כשאת מוצפת, קל מאוד לעבור מיד לסיפור &#8211; למה זה קרה? למה היא אמרה לי את זה? למה אני מגיבה ככה? מה זה אומר עליי? מה יקרה עכשיו?, אני מציעה להתחיל רגע אחד לפני הסיפור ולפגוש את הגוף.
הרגישי את כפות הרגליים על הרצפה. שימי לב לגב שנשען על הכיסא או למיטה שנושאת את משקל הגוף שלך. הסתכלי סביבך ותני לעיניים לנוח על כמה דברים שנמצאים בחדר. את לא צריכה לעשות איתם שום דבר. רק לראות איפה את נמצאת עכשיו.
אחר כך שימי לב למה שקורה בגוף.לא למה את מרגישה מבחינה רגשית, אלא ממש לתחושה הגופנית: לחץ בחזה, כיווץ בבטן, רעד בידיים, חום בפנים, לסת מוחזקת, קושי לשבת במקום.
אם נעים לך, את יכולה להניח יד במקום בגוף שמבקש מגע. אם הנשימה מאפשרת, אפשר לתת לנשיפה להתארך מעט. אין צורך לנשום עמוק ואין צורך לספור. עבור חלק מהנשים התמקדות בנשימה דווקא מגבירה את אי-הנוחות; במקרה כזה אפשר להשאיר את הנשימה כפי שהיא ולהישאר עם כפות הרגליים, המגע או המבט בחדר.
אני אוהבת לשאול ברגע כזה: מה קורה בגוף שלי ממש עכשיו?לא למה. רק מה. עצם היכולת לומר לעצמך ״יש לי עכשיו לחץ חזק בחזה״ או ״אני מרגישה רעד בידיים״ כבר יוצרת הבחנה קטנה אבל משמעותית.
יש בי עכשיו הצפה, אני לא ההצפה.
את לא חייבת לפתור שום דבר מתוך הצפה
אחד המאפיינים החזקים של הצפה רגשית הוא תחושת הדחיפות. משהו חייב לקרות עכשיו. את חייבת לשלוח את ההודעה. לקבל תשובה. לסיים את הוויכוח. להבין מה הוא התכוון. להחליט מה את עושה. לבדוק שוב. להסביר עוד פעם. לפתור את מה שקרה כדי שתוכלי סוף סוף להירגע. 
התחושה הזאת אמיתית. הדחיפות שהיא מייצרת אינה תמיד כזאת. אם אין סכנה מיידית ואין החלטה שבאמת חייבת להתקבל עכשיו, אפשר לתת לעצמך משפט פשוט: ״אני לא חייבת לפתור את זה כשאני מוצפת".
את לא מתעלמת מהבעיה. את גם לא מבטלת את מה שאת מרגישה. את דוחה את הפעולה עד שיהיה לך מעט יותר מרחב לבחור אותה. אפשר לכתוב הודעה ולא לשלוח. אפשר לומר לבן/בת הזוג ״אני רוצה לחזור לשיחה הזאת, אבל אני לא יכולה לדבר עליה כרגע״. אפשר להחליט שההחלטה תחכה לבוקר.
היכולת לעצור אינה בריחה מהרגש. היא דרך להחזיר לעצמך מעט מהבחירה שההצפה מצמצמת.
העדשה השנייה: אולי את לא צריכה להחזיק את זה לבד
אנחנו מדברות הרבה על ויסות עצמי. יש ערך גדול ביכולת שלנו לעזור לעצמנו, אבל בני אדם אינם בנויים לווסת כל חוויה רגשית לבד.
גם קשר יכול להיות משאב: קול מוכר, מבט של אדם שאנחנו סומכות עליו, יד שמונחת על היד שלנו, מישהי שמקשיבה בלי להיבהל ובלי למהר לתת עצות. הנוכחות של אדם אחר יכולה לעזור לגוף להבין שהוא אינו לבד בתוך מה שקורה. לכן אחת השאלות שאני מציעה לך לשאול בזמן הצפה היא: "מה יעזור לי עכשיו: להיות לבד או להיות עם מישהו?"
אין תשובה נכונה. יכול להיות שאת זקוקה לחדר שקט ולעשרים דקות בלי לדבר. יכול להיות שאת רוצה שמישהי תשב לידך. אולי את צריכה להתקשר לחברה. אולי את רוצה מבן/בת הזוג חיבוק ולא שיחה.
אם את זקוקה לקשר, נסי להפוך את הצורך לבקשה פשוטה ככל האפשר.

״אני מוצפת עכשיו. אני לא צריכה פתרון, רק שתהיה/י איתי כמה דקות.״
״קשה לי לדבר עכשיו. אני רוצה שנחזור לזה כשאהיה קצת יותר פנויה.״
״אני צריכה כרגע חיבוק. אחר כך נדבר.״

כשהמערכת מוצפת, בקשה פשוטה יכולה להיות נגישה יותר משיחה גדולה על כל מה שאת מרגישה. להיעזר באדם אחר אינה חולשה בוויסות שלך. זו אחת הדרכים האנושיות ביותר לחזור לקרקע.
איך תדעי שההצפה מתחילה לרדת?
לא צריך לחכות לרגע שבו את רגועה לחלוטין, חפשי שינוי קטן &#8211; הנשימה קצת פחות צפופה. את מצליחה להרגיש שוב את הגוף. המחשבות עדיין מטרידות אבל כבר לא דוהרות באותה מהירות. את יכולה לשמוע משפט של אדם אחר בלי להגיב אליו מיד. פתאום קיימת יותר מאפשרות אחת.
אני חושבת על ויסות פחות כעל מעבר מ"סערה" ל"שלווה" ויותר כעל חזרה של מרווח. מרווח בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני עושה.מרווח בין מה שנאמר לי לבין המשמעות שאני נותנת לו.מרווח שמאפשר לי לומר: אני עדיין כועסת, עדיין פגועה, עדיין מפחדת, אבל עכשיו אני יכולה לבחור את הצעד הבא שלי.זה מספיק.
העדשה השלישית: האם התחושה הזאת מוכרת לך?
את השאלה הזאת אני מעדיפה לשאול אחרי שנוצר מעט יותר מרווח. לא בזמן שהגוף נמצא בשיא ההצפה. אחרי שהעוררות קצת יורדת אפשר להתעניין: "האם אני מכירה את התחושה הזאת ממקום אחר בחיים שלי?"
אולי מוכרת לך התחושה שאת חייבת להסתדר לבד. אולי קשה לך מאוד לא לדעת מה עומד לקרות. אולי התרחקות של אדם קרוב מעוררת בך בהלה גדולה. אולי את רגילה להיות זו שמחזיקה את כולם, ולכן דווקא ברגע שבו את זקוקה למישהו אחר את מרגישה אבודה.
אין צורך להחליט מיד מאיפה זה הגיע.
מנקודת מבט קונסטלטיבית, אפשר להרחיב את המבט גם אל המערכת המשפחתית שממנה באת ולשאול בסקרנות: "איך התמודדו במשפחה שלי עם פחד? עם אי־ודאות? עם אובדן? מי היה צריך להיות חזק? למי היה מותר להזדקק? האם היה למי לפנות כשהחיים נעשו קשים?"
אלה שאלות, לא תשובות.
אני נזהרת מאוד מהקביעה שהצפה מסוימת היא טראומה בין-דורית או שאת נושאת רגש שאינו שלך. אי אפשר לדעת זאת רק משום שהתגובה שלך חזקה. משהו שקורה בהווה יכול להיות קשה ומציף בפני עצמו. ההתבוננות בשורשים לא נועדה לקחת את החוויה ממך ולהעביר אותה למישהי אחרת במשפחה. היא מאפשרת לך לראות את ההקשר שבתוכו למדת להרגיש, לבקש עזרה, לפחד ולהתאושש. העבר יכול לעזור לך להבין את הדרך שבה את מגיבה היום. הוא אינו צריך להחליט איך תגיבי מחר.
תרגול קצר לרגע שבו הכול מרגיש יותר מדי
אני מציעה לשמור את התרגול הזה פשוט. בזמן הצפה את לא צריכה לזכור שבעה שלבים או לבצע תרגיל בצורה מושלמת.
התחילי בגוף ושאלי: מה אני מרגישה בגוף עכשיו, ואיפה יש לי נקודת תמיכה אחת? זו יכולה להיות הרצפה מתחת לרגליים, משענת הכיסא, יד שמונחת על הגוף או חפץ שאת מחזיקה.
אחר כך שאלי: מה אני צריכה כרגע מאדם אחר, אם בכלל? אולי נוכחות, שקט, חיבוק, שיחה קצרה, מרחק או עזרה מעשית.
השאלה השלישית היא: האם אני חייבת לעשות משהו בקשר לזה עכשיו? אם התשובה היא לא, תני לעצמך זמן. אין צורך לפתור מתוך סערה משהו שאפשר לפגוש שוב בעוד שעה או מחר.
את שאלת השורשים השאירי לאחר כך, כשהגוף כבר מעט פחות מוצף, תוכלי לשאול: מה בחוויה הזאת מוכר לי? &#8211; לא כדי לחפש סיבה לכל דבר, אלא כדי להכיר את עצמך קצת יותר.
ומה אם את לא מצליחה להירגע?
יכול להיות שתעשי את כל זה ועדיין תרגישי מוצפת, זה לא אומר שנכשלת. המטרה של ויסות אינה להעלים את הרגש בתוך חמש דקות. שינוי קטן הוא שינוי. אם עברת מעוצמה של תשע לעוצמה של שבע, נוצר מרווח. אם הצלחת לעצור לפני ששלחת הודעה שאת יודעת שתצטערי עליה, נוצר מרווח. אם הצלחת לזהות שאת זקוקה לעזרה ולבקש אותה, נוצר מרווח.
ויסות רגשי אינו היכולת לא להרגיש בעוצמה, הוא היכולת להישאר בקשר עם עצמך גם כשהרגש חזק. אם הצפות רגשיות חוזרות לעיתים קרובות, נמשכות זמן רב, פוגעות בשינה, בעבודה או במערכות היחסים שלך, או שאת מרגישה שקשה לך מאוד לחזור מהן לבד, יש ערך בפנייה לטיפול. תמיכה מקצועית יכולה לאפשר לך להכיר טוב יותר את דפוסי ההצפה שלך ולבנות בהדרגה עוד דרכים לוויסות.
את יכולה לחזור לעצמך גם מתוך הצפה
אני לא חושבת שהמטרה היא להפוך לאישה ששום דבר כבר לא מציף אותה. אנחנו נקשרות, נפגעות, נבהלות, כועסות, מתעייפות וחוות תקופות שבהן היכולת שלנו לשאת עומס קטנה יותר. הגוף שלנו מגיב לחיים שאנחנו חיות. המטרה היא להכיר יותר את הדרך חזרה.
הגוף יכול לתת לך נקודת אחיזה בתוך הסערה. קשר יכול להזכיר לך שאת לא חייבת לשאת כל דבר לבד. ההתבוננות בשורשים יכולה לעזור לך להבין מדוע חוויות מסוימות מקבלות אצלך עוצמה מיוחדת, בלי לקבוע עבורך מה הן אומרות ובלי להפוך את העבר לגורל, וכשנוצר אפילו מעט מרווח, משהו חשוב חוזר אלייך: האפשרות לבחור.
ההצפה היא משהו שקורה בתוכך. היא אינה כל מי שאת. את יכולה להרגיש אותה, להקשיב למה שאת צריכה, ולחזור בהדרגה אל הקרקע שמתחת לרגליים שלך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 19

"אמא, אני צריך חיבוק כוח": איך נשארים קרובים למתבגר שמתחיל להתרחק

Accepted Answer

אני אמא לשלושה מתבגרים: בן שכמעט בן 19, בן 17 ובת 14. הבית שלי מכיר היטב את גיל ההתבגרות על שלל צורותיו: את הצורך בנפרדות ובעצמאות, את בדיקת הגבולות, את הדלתות שנסגרות, את הרעש וגם את הרגעים שבהם הם חוזרים ומתקרבים.
את המאמר הזה כתבתי לראשונה לפני כשבע שנים, כשהבן הבכור שלי היה בן 12. באותה תקופה היחסים בינינו עברו משבר. הוא לא רצה שאתקרב אליו, התרחק מהמגע שלי, ובשלב מסוים גם אני התרחקתי ממנו. המרחק הגופני היה חלק ממרחק גדול יותר שנוצר בינינו.
בתוך תהליך שיקום היחסים שלנו התחלנו לתרגל חיבוק. לא חיבוק חטוף בדרך החוצה מהבית. עצרנו לכמה רגעים ונשארנו יחד בתוך המגע. עם הזמן החיבוק קיבל מקום משלו בקשר בינינו, והבן שלי נתן לו שם: "חיבוק כוח".
היום הילד ההוא כמעט בן 19. שבע שנים חלפו מאז, ואני מסתכלת על התרגול ההוא אחרת. אני רואה את הדברים שלמדתי מאז כאמא לשלושה מתבגרים וכמטפלת: על מגע ועל גבולות, על הצורך של מתבגרים להיפרד מאיתנו בלי לאבד אותנו, ועל היכולת שלנו כהורים להציע קרבה ולהשאיר בידיהם את הבחירה אם להתקרב.
החיבוק היה חלק מתהליך רחב יותר של שיקום היחסים בינינו. בתוכו הוא הפך לשפה פרטית של קרבה, כזאת שאפשרה לנו לומר בלי מילים: "אני כאן איתך."

ניווט במאמר

למה מתבגרים מתחילים להתרחק מאיתנו?
אחד השינויים שהורים יכולים לפגוש בגיל ההתבגרות הוא שינוי ביחס של הילדים למגע. הילדה שפעם טיפסה עלייך בספה יכולה פתאום להזיז את היד שלך. הילד שפעם רץ אליך לחיבוק יכול להירתע כשאתה מנסה לנשק אותו ליד החברים.
כשאני מסתכלת על שלושת המתבגרים שלי, אני רואה עד כמה לכל אחד מהם יש דרך אחרת לבקש קרבה ומרחב. ילד אחד יכול לבקש הרבה מגע, ילד אחר מעט מאוד, ואותו ילד יכול לעבור בתקופות שונות בין צורך גדול בקרבה לבין רצון במרחב.
גיל ההתבגרות כולל תנועה משמעותית לעבר נפרדות. המתבגרים שלנו מפתחים זהות, דעות, קשרים, פרטיות וגבולות משלהם. גם היחסים שלהם עם הגוף משתנים. הגוף שהיה במשך שנים חלק טבעי מאוד מהטיפול ההורי נעשה יותר ויותר טריטוריה פרטית שהם מבקשים להחליט עליה.
מתבגר יכול לאהוב אותנו, להזדקק לנו ולרצות לדעת שאנחנו שם עבורו, ובאותו זמן לבקש יותר פרטיות ומרחב גופני. עבורי כהורה עולה מכאן שאלה משמעותית: "האם אני יכולה להישאר אמא קרובה גם כשהילד שלי מבקש ממני כרגע יותר מרחק?"
כשהרצון שלנו להתקרב גורם להם להתרחק עוד יותר
המרחק של המתבגר יכול לעורר אצלנו דאגה. אנחנו רוצים לדעת מה עובר עליו, לוודא שהקשר בינינו בסדר ולהרגיש שהוא עדיין זקוק לנו. מתוך הדאגה הזאת אנחנו עשויים להתקרב יותר: לשאול, לבדוק, לנסות לדבר, להיכנס לחדר או להציע מגע.
הוא, מצדו, עשוי להרגיש שהוא זקוק לעוד מרחב ולהתרחק. ההתרחקות שלו מגבירה את הדאגה שלי, ואני מנסה שוב להתקרב. כך יכול להיווצר מעגל שבו כל אחד מאיתנו מגביר, בלי להתכוון, את התגובה של האחר.
זיהוי המעגל מאפשר לי להתבונן בחלק שלי בתוכו. אני יכולה להישאר זמינה לקשר, להציע קרבה ולהשאיר לילד שלי מרחב לבחור כיצד ומתי להתקרב.
חיבוק עם מתבגר מתחיל בבחירה שלו
מגע יכול לבטא חיבה, נחמה וקרבה כשהוא רצוי. אם אני מציעה חיבוק והמתבגר שלי אומר "לא", מזיז את הגוף או מסמן בדרך אחרת שהמגע אינו מתאים לו, אני עוצרת. הכבוד לגבול שלו הוא חלק מהקשר שאני רוצה לבנות איתו.
אפשר לשאול "רוצה חיבוק?" או לפתוח ידיים ולחכות לתגובה. אם התשובה היא "לא עכשיו", אני רוצה להיות מסוגלת לקבל אותה.
היכולת שלי לשמוע את ה"לא" שלו מאפשרת לו לדעת שגם ה"כן" שלו באמת שייך לו.
הגבול שלו אינו מוציא אותו מן הקשר איתי. הוא יכול לא לרצות שאגע בו עכשיו ועדיין להיות הילד שלי, לאהוב אותי ולהזדקק לי בדרכים אחרות. ה"לא" שלו יכול לעורר בי געגוע, עלבון או חשש שהקשר מתרחק. אלה הרגשות שלי לפגוש.
גם מבוכה וצחוק נותנים לי מידע. אם הוא צוחק ונשאר בחיבוק מרצונו, אפשר לצחוק יחד. אם הגוף שלו מתרחק, משחררים. אם הוא אומר "אמא, די", עוצרים. גם הגבול הוא חלק מן הקשר.
מהו "חיבוק כוח"?
אצלנו בבית חיבוק הכוח נולד מתוך היחסים שלי עם הבן הבכור שלי. זה השם שהוא נתן לחיבוק שהפך בהדרגה לרגע מוכר שבו אפשר לעצור, להתקרב ולהיות יחד בלי צורך לדבר מיד על מה שקרה.
הרעיון מזכיר את מדיטציית החיבוק של טיך נהאט האן: להפנות את תשומת הלב אל המפגש עצמו. כשאנחנו מתחבקים, אנחנו יכולים להיות לרגע בתוך החיבוק במקום לחשוב כבר על הדבר הבא שצריך לומר, לשאול או לפתור.
עם מתבגר אין צורך להפוך את החיבוק לאירוע טיפולי. כשהוא בוחר להתקרב, אני יכולה פשוט להיות איתו ברגע הזה.
מגע הוא חלק ממערכת היחסים
חיבוק הכוח היה משמעותי מאוד ביחסים עם הבן שלי, בתוך תהליך רחב יותר של שיקום הקשר. התהליך דרש ממני להתבונן בדרך שבה הגבתי אליו, בציפיות שלי ממנו, במקומות שבהם ההתנהגות שלו הפעילה אותי וביכולת שלי להישאר אמא שלו גם כשהמפגש בינינו היה מורכב.
אפשר לחבק ילד הרבה ולהישאר רחוקים ממנו. מתבגר יכול גם לרצות מעט מאוד מגע ולקיים עם הוריו קשר עמוק, מכבד וקרוב. איכות הקשר מתגלה גם ביכולת של הילד לבקש קרבה כשהוא זקוק לה, לסיים אותה כשהספיק לו ולדעת שהקשר נשאר גם אחרי שהידיים נפרדות.
זו המשמעות הרחבה יותר שיש היום עבורי ל"חיבוק כוח".
כשהמתבגר מתרחק, מה זה מפעיל בי?
הורות למתבגרים מתרחשת במפגש עם הילד שנמצא מולנו היום, והיא יכולה לפגוש גם את הסיפור שממנו הגענו. אנחנו מביאים איתנו את הדרך שבה חיבקו אותנו או לא חיבקו אותנו, את המקום שהיה לגוף ולפרטיות בבית ואת האופן שבו הגיבו אלינו כשהתרחקנו.
התרחקות של מתבגר יכולה לפגוש בי מקום שמכיר דחייה. הרצון שלי להיות קרובה לילדים שלי יכול להתחבר גם להבטחה פנימית ישנה: "אצלי בבית יהיה אחרת." העבר יכול לעזור לי להבין את עוצמת התגובה שלי; בהווה אני פוגשת את הילד שנמצא מולי ובודקת מה הוא צריך ממני.
כתבתי עוד על הדרך שבה מה שלמדנו במשפחה שממנה באנו נכנס אל הקשרים שאנחנו בונים בבגרות במאמר "סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד?".
אפשר לעצור מול ההתרחקות של הילד ולשאול: "מה מתוך הכאב הזה שייך לקשר שלנו היום, ומה הוא פוגש בתוכי מהקשרים שבהם גדלתי?"
ההבחנה הזאת משאירה יותר מרחב בחירה עבורי ויותר חופש עבורו.
שני תרגילים לקרבה עם מתבגרים
שני התרגילים הבאים פוגשים את שתי התנועות שמתקיימות ביחסים עם מתבגרים: הרגע שבו הילד בוחר להתקרב והרגע שבו הוא מבקש מרחק.
תרגיל 1: חיבוק כוח כשהמתבגר רוצה להתקרב
הציעו חיבוק והשאירו למתבגר את הבחירה. אפשר לשאול "רוצה חיבוק?" או לפתוח ידיים ולחכות.
כשהוא בוחר להתקרב, הישארו כמה רגעים בתוך החיבוק בלי למהר לדבר או לברר מה קרה. שימו לב לנשימה, לכפות הרגליים על הרצפה ולמגע בין שני הגופים.
אפשר להחזיק בתוככם:
בשאיפה: "אני כאן איתך."בנשיפה: "אני יכולה להיות כאן בלי לפתור."בשאיפה: "אתה הילד שלי."בנשיפה: "אני מאפשרת לך להיות אתה."
כשהמתבגר משחרר את הידיים, מזיז את הגוף או אומר "זה מספיק", שחררו גם אתם.
סיום החיבוק הוא חלק מהתרגול: להיות בקרבה ולדעת לשחרר אותה.
תרגיל 2: כשהמתבגר מבקש מרחק
כשהמתבגר אינו רוצה את הקרבה שאתם מציעים, עצרו לפני שאתם מנסים להתקרב שוב. שימו לב למה שקורה בגוף: לנשימה, ללחץ בחזה או בבטן, למתח בלסת, לדחף להיכנס לחדר, לשאול עוד שאלה או לנסות שוב.
שאלו את עצמכם:
מה אני מרגישה עכשיו?
מה אני מבקשת מהילד שלי לתת לי ברגע הזה?
האם אני יכולה להשאיר לו בחירה ולהישאר זמינה לקשר?
אם התשובה שלו לחיבוק היא "לא", אפשר לומר בפשטות:
"בסדר. אני כאן."
גם זה קשר.
אני נשארת אמא שלך גם כשאתה סוגר את הדלת
יש משהו יפה מאוד בחיבוק: שני גופים מתקרבים ועדיין נשארים שני גופים. בעיניי, יש בכך משהו שמזכיר את סוג הקשר שאנחנו מבקשים לבנות גם ביחסים.
זו אחת הדרכים שבהן אני חושבת על מובחנות: היכולת להיות קרובים מאוד לאדם אחר ולהישאר שני אנשים נפרדים. אפשר להישען ולהישאר מחוברים לעצמנו, להתקרב ולשמור על הגבולות שלנו, להתרחק ולדעת שהמקום אצל האדם האחר נשמר.
מתבגר זקוק בהדרגה ליותר מרחב כדי לגלות מי הוא, ובו בזמן הוא יכול להמשיך להרגיש שיש לו מקום יציב בקשר עם הוריו. הוא יכול לסגור את הדלת ולהישאר הילד שלי. הוא יכול לא לרצות שאחבק אותו עכשיו ועדיין להזדקק לי. הוא יכול לבחור דברים שלא הייתי בוחרת עבורו ולדעת שהקשר בינינו מסוגל לשאת את ההבדל.
אני יכולה להחזיק בתוכי את המשפט:
"אני נשארת אמא שלך כשאתה קרוב אליי. אני נשארת אמא שלך גם כשאתה סוגר את הדלת."
שבע שנים אחרי: "אמא, אני צריך חיבוק כוח"
כשכתבתי את המאמר המקורי, הבן שלי היה בן 12 והיינו בתוך התהליך. היום הוא כמעט בן 19, ואני יכולה להסתכל לאחור ולראות שחיבוק הכוח נשאר עבורי הרבה יותר מזיכרון של תרגול שעשינו יחד. הוא מזכיר לי משהו שלמדתי על הורות למתבגרים.
קרבה לא תמיד זקוקה למילים, והתרחקות אינה בהכרח אובדן של קשר. מתבגר יכול להזדקק לנו מאוד ולרצות מאיתנו יותר מרחב באותה תקופה ממש. התפקיד שלנו הוא ללמוד להכיר את השפה שבה הילד שנמצא מולנו מבקש קשר עכשיו, גם כשהיא שונה מהשפה שבה ביקש אותו כשהיה קטן.
אצל הבן הבכור שלי, אחת השפות האלה הייתה חיבוק הכוח. היו ימים שבהם הוא הגיע אליי עמוס ואמר: "אמא, אני צריך חיבוק כוח." בפעמים אחרות אני שאלתי: "אתה צריך חיבוק כוח?" אם הוא רצה, התחבקנו. לא מיהרתי לברר מה קרה ולא השתמשתי ברגע הזה כדי לחלץ ממנו מילים. אחרי זמן מה הוא היה מסובב אליי את הראש ואומר: "תודה, זה מספיק." אז שחררתי.
עם השנים היו גם חיבוקי כרבול מול הטלוויזיה, חיבוקי בוקר טוב וחיבוק מהצד עם זרוע אחת שנדמה לי שאומר: "וואלה אמא, את דווקא בסדר."
היום אני אמא לשלושה מתבגרים, ואני יודעת שכל אחד מהם מלמד אותי משהו אחר על קרבה. לכל אחד מהם קצב אחר, גבולות אחרים ודרך אחרת לומר לי שהוא רוצה אותי לידו. אני רוצה להיות אמא שמסוגלת לזהות את הדרך שבה כל אחד מהם מתקרב ולכבד גם את הדרך שבה הוא נפרד.
החיבוק יכול לפתוח שיחה, והוא יכול להיות כל מה שנדרש באותו רגע. יהיו גם רגעים שבהם לא יהיה חיבוק בכלל.
חיבוק הכוח לימד אותי הרבה יותר מאיך לחבק את הילד שלי. הוא לימד אותי להציע קרבה ולהשאיר אותה בידיים של שנינו.
אני כאן. אתה הילד שלי. הקשר בינינו יכול להכיל גם קרבה וגם מרחק.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 20

יש לכם 45 דקות? אולי אתם לא מכירים זה את זו כמו שחשבתם

Accepted Answer

אולי כבר נתקלתם ב-36 שאלות להתאהבות, השאלון המפורסם שמציע לשני אנשים להקדיש 45 דקות לשיחה מסוג אחר. השאלות מתחילות בדברים שקל יחסית לענות עליהם, ובהדרגה מזמינות יותר חשיפה, יותר סקרנות ויותר היכרות עם האדם שיושב מולנו.
כשמדובר בזוגות שחיים יחד שנים, הרעיון הזה מסקרן אותי במיוחד. אתם יודעים איך בן הזוג שותה את הקפה, מכירים את הבעת הפנים שמספרת שעבר עליה יום קשה, יודעים מה הוא יזמין במסעדה ואיזה סיפור היא עומדת לספר עוד לפני שהגיעה לסוף המשפט. אתם מכירים זה את זו היטב, ודווקא מתוך ההיכרות הזאת יכולה להתבסס התחושה שכבר אין הרבה מה לגלות.
מתי בפעם האחרונה שאלתם זה את זו שאלה שלא ידעתם מראש מה תהיה התשובה עליה?
זוגיות ארוכה מייצרת היכרות עמוקה, ובמשך השנים אנחנו גם מתחילים להשלים תשובות זה עבור זו: "אני מכירה אותו, הוא תמיד&#8230;", "אין טעם לשאול אותה, אני יודע בדיוק מה היא תגיד." האדם שחי לצידנו ממשיך להשתנות, ואנחנו עלולים להישאר עם גרסה שלו שאנחנו כבר מכירים היטב. משהו שהיה חשוב לפני עשר שנים יכול לקבל היום משמעות אחרת, חלומות משתנים, פחדים משתנים, וגם אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשהכרנו.
אז יש לי הצעה בשבילכם: תנו לעצמכם 45 דקות.
אולי לא תתאהבו מחדש עד סוף השעה. אולי יקרה משהו מעניין יותר: תגלו שיש עוד דברים שאתם לא יודעים על האדם שאתם אוהבים.

ניווט במאמר

מאיפה הגיעו 36 השאלות להתאהבות?
בשנת 1997 פרסמו הפסיכולוג ארתור ארון ועמיתיו מחקר שבדק אם אפשר ליצור תחושת קרבה בין שני אנשים באמצעות תהליך מובנה של חשיפה הדדית. במשך כ־45 דקות המשתתפים ענו על שאלות וביצעו משימות שהלכו ונעשו אישיות יותר. במחקר הראשון, המשתתפים שעברו את התהליך דיווחו לאחריו על תחושת קרבה גבוהה יותר בהשוואה למשתתפים שניהלו שיחת חולין.
עם השנים התרגיל יצא מגבולות המעבדה וזכה לכינוי "36 השאלות להתאהבות". המחקר המקורי עסק בקרבה בין־אישית ולא בדק אם אפשר לגרום לשני אנשים להתאהב בתוך 45 דקות. בעיניי, השאלה שהוא כן בדק מעניינת הרבה יותר לזוגות שחיים יחד כבר שנים: מה קורה בינינו כשאנחנו מפסיקים לרגע לנהל את החיים ומתחילים שוב להתעניין באדם שחי לצידנו?
כמטפלת זוגית, זה בדיוק המקום שתופס אותי בתרגיל הזה. אין כאן שאלה אחת קסומה שמייצרת אינטימיות. יש תנועה הדרגתית שבה אני מספרת לך משהו עליי, מקשיבה למשהו עליך, מגלה עוד פרט, חושפת עוד שכבה, ופוגשת אדם שאולי חשבתי שכבר סיימתי להכיר.
מתי הפסקנו להיות סקרנים?
בתחילת קשר אנחנו שואלים המון. אנחנו רוצים לדעת מאיפה האדם שמולנו הגיע, מה הוא אוהב, ממה היא מפחדת, איזה בית הוא רוצה לבנות, מה היא חולמת לעשות ומה גורם לו להרגיש אהוב. אנחנו עדיין לא יודעים, ולכן אנחנו סקרנים.
שנים של חיים משותפים ממלאות את הפערים. עברנו יחד לילות ללא שינה, חגים, ילדים, משברים, הצלחות, אכזבות, ארוחות משפחתיות ואלפי ימים רגילים. אנחנו יודעים המון זה על זו, והידיעה הזאת היא חלק מהקרבה שנבנתה בינינו. לצד ההיכרות יכולה להתבסס גם התחושה שכבר אין הרבה מה לגלות.
כשאני בטוחה שאני כבר יודעת מי אתה, אני מפסיקה לבדוק מי אתה היום.
אנשים משתנים בתוך זוגיות. משהו שהיה חשוב לי לפני עשר שנים יכול לקבל היום משמעות אחרת, חלום חדש יכול להופיע, פחד יכול להשתנות, ודבר שמעולם לא אמרתי יכול לחכות לשאלה שאף אחד עדיין לא שאל. סקרנות מאפשרת לי לפגוש את האדם שאתה עכשיו, ולא רק את האדם שלמדתי להכיר לאורך השנים.
אינטימיות נוצרת גם בדרך שבה אנחנו מקשיבים
חשיפה היא רק צד אחד של המפגש. אם סיפרתי לך משהו אישי ומיהרת לתת לי עצה, להסביר למה אני טועה או לספר על חוויה דומה שלך, למדת עליי משהו חדש. השאלה היא גם איך הרגשתי בזמן שסיפרתי לך.
כשבן או בת הזוג עונים על השאלות, נסו להישאר עוד רגע עם התשובה. אפשר לשאול "יש עוד משהו שהיית רוצה שאבין?" או לומר "לא ידעתי שזה כל כך משמעותי עבורך." אין צורך לפתור, לפרש או להגיע למסקנה.
בעיניי, זה אחד המקומות שבהם קרבה נבנית. אני מביאה משהו מעצמי, ואתה מצליח לפגוש אותי בלי לקחת מיד את הדבר שסיפרתי ולהפוך אותו למשהו שאתה צריך לעשות איתו. אחר כך התפקידים מתחלפים, ואני מקבלת הזדמנות לעשות את אותו הדבר עבורך.
קרבה צריכה להשאיר מקום לשני אנשים
36 השאלות הולכות ונעשות אישיות יותר, ולכן חשוב לזכור שחשיפה היא בחירה. שאלה אחת יכולה לעורר סקרנות אצל אחד מכם ולהרגיש אישית מדי לאחר. אפשר לדלג על שאלה, לעצור, לחשוב או לומר "על זה אני לא רוצה לדבר כרגע."
גם הרגע הזה מספר משהו על אינטימיות. אני יכולה לרצות להכיר אותך יותר ולכבד את הקצב שלך. אני יכולה להרגיש אכזבה מכך שלא רצית לענות ועדיין לראות שהגבול שלך שייך לך.
קרבה טובה משאירה בחדר שני אנשים. כל אחד מהם מגיע עם העולם הפנימי שלו, עם הרצונות שלו, עם הגבולות שלו ועם האפשרות לבחור מה הוא רוצה להביא למפגש.
45 דקות בלי לדבר על הילדים. אתם מוכנים לגלות מי יושב מולכם?
אתם כנראה מדברים בכל יום. על הילדים, העבודה, הקניות, מי אוסף, מי מחזיר, מה צריך לסדר, מתי משלמים ומה עושים בסוף השבוע. השיחות האלה מחזיקות את החיים המשותפים, והן תופסות באופן טבעי חלק גדול מהזמן שיש לכם יחד.
ב־45 הדקות הבאות אתם מוזמנים להשאיר את ניהול הבית בצד. אין צורך לפתור בעיה בזוגיות, לקבל החלטה או להגיע להסכמה. אתם עומדים לשאול זה את זו 36 שאלות שנעות בהדרגה מהקל אל האישי.
האתגר שלכם אינו להגיע לשאלה 36. האתגר הוא להקשיב כאילו אתם עדיין לא יודעים מה תהיה התשובה.
מקבץ ראשון: מתחילים להכיר מחדש
קראו את השאלות לסירוגין ושניכם ענו על כל שאלה. השאלות הראשונות מאפשרות להיכנס לשיחה בהדרגה. נסו להקשיב לתשובה שנאמרת היום, גם כשנדמה לכם ששמעתם אותה בעבר.

את מי היית מזמין/ה לארוחת ערב אם יכולת להזמין כל אדם בעולם?
האם היית רוצה להיות מפורסם/ת? באיזו דרך?
לפני שיחת טלפון, האם את/ה מתכננ/ת מראש מה תגיד/י? מדוע?
מהו בעיניך יום מושלם?
מתי שרת לאחרונה לעצמך? ומתי שרת למישהו אחר?
אילו יכולת לחיות עד גיל 90 ולשמור במשך 60 השנים האחרונות של חייך על גוף או על תודעה של בן/בת 30, במה היית בוחר/ת?
האם יש לך תחושת בטן לגבי הדרך שבה תמות/י?
ציינו שלושה דברים שנראה שיש לשניכם במשותף.
על מה בחייך את/ה מרגיש/ה הכי הרבה הכרת תודה?
אילו יכולת לשנות משהו באופן שבו גידלו אותך, מה היית משנה?
הקדש/י כארבע דקות לספר לבן או בת הזוג את סיפור חייך בפירוט רב ככל האפשר.
אילו יכולת להתעורר מחר עם תכונה או יכולת חדשה, מה היית רוצה לקבל?

לפני שאתם עוברים למקבץ הבא, שימו לב למה שקרה ביניכם. ייתכן שתשובה מסוימת הפתיעה אתכם, או ששמעתם משהו שכבר ידעתם וקיבלתם אותו הפעם אחרת. אם אחת השאלות פתחה שיחה ששניכם רוצים להישאר בה, תנו לה את הזמן שלה.
מקבץ שני: מתקרבים לדברים שחשובים לנו
השאלות הבאות נוגעות בשאיפות, זיכרונות, אהבה ומשפחה. כאן קל יותר להפעיל את הידע הקודם שלנו על בן או בת הזוג ולהשלים עבורם את התשובה. נסו להניח לרגע את מה שאתם כבר יודעים ולשמוע מה נאמר עכשיו.

אילו כדור בדולח היה יכול לגלות לך את האמת על עצמך, על חייך, על העתיד או על כל דבר אחר, מה היית רוצה לדעת?
האם יש משהו שאת/ה חולם/ת לעשות כבר זמן רב? מה מנע ממך לעשות אותו?
מהו ההישג הגדול ביותר בחייך?
מה את/ה מעריכ/ה יותר מכול בחברות?
מהו הזיכרון היקר ביותר שלך?
מהו הזיכרון הקשה ביותר שלך?
אילו ידעת שבעוד שנה תמות/י, האם היית משנה משהו בדרך שבה את/ה חי/ה היום? מדוע?
מה משמעותה של חברות עבורך?
איזה מקום תופסות אהבה וחיבה בחייך?
אמרו לסירוגין דברים חיוביים שאתם רואים זה בזו, עד שתציינו יחד חמישה דברים.
עד כמה המשפחה שלך קרובה וחמה? האם את/ה מרגיש/ה שהילדות שלך הייתה מאושרת יותר מזו של רוב האנשים?
מה את/ה מרגיש/ה לגבי מערכת היחסים שלך עם אמך?

השאלות על המשפחה יכולות לפתוח מקומות רגישים. כשבן או בת הזוג מספרים משהו על המשפחה שממנה באו, נסו להקשיב לחוויה שלהם לפני שאתם מציעים פרשנות משלכם. אפשר לחיות שנים לצד אדם ועדיין לגלות שכאב מסוים, זיכרון או קשר משפחתי נושאים עבורו משמעות שלא הכרנו.
מקבץ שלישי: מאפשרים יותר חשיפה
השאלות האחרונות נוגעות ישירות יותר בבושה, אובדן, צורך, אהבה ובדברים שלא אמרנו. זה המקום שבו הקצב חשוב במיוחד. אתם יכולים לעצור בכל שלב ולהישאר עם מה שכבר נפתח ביניכם.

אמרו שלושה משפטים אמיתיים שמתחילים במילים "שנינו&#8230;"
השלימו את המשפט: "הלוואי שהיה לי מישהו שאוכל לחלוק איתו&#8230;"
אילו הייתם עומדים להפוך לחברים קרובים, מה היה חשוב שהאדם שמולך ידע עלייך?
ספר/י לבן או בת הזוג מה את/ה אוהב/ת בהם. נסו לומר דברים שאולי אינכם אומרים בדרך כלל.
שתפ/י ברגע מביך מחייך.
מתי בכית לאחרונה מול אדם אחר? ומתי בכית לבד?
ספר/י לבן או בת הזוג משהו שאת/ה כבר מעריכ/ה או אוהב/ת בהם.
האם יש משהו שבעיניך רציני מכדי לצחוק עליו?
אילו היית מת/ה הערב בלי אפשרות לדבר שוב עם אף אחד, על מה היית מתחרט/ת שלא אמרת למישהו? מדוע עדיין לא אמרת זאת?
הבית שלך עולה באש. אחרי שהצלת את האנשים ובעלי החיים היקרים לך, נשאר לך זמן להציל חפץ אחד. מה היית לוקח/ת ומדוע?
מבין בני המשפחה שלך, מותו של מי יהיה הקשה ביותר עבורך? מדוע?
שתפ/י בבעיה אישית ובקש/י מהאדם שמולך לומר כיצד הוא היה מתמודד איתה. לאחר מכן בקש/י ממנו לשקף כיצד נדמה לו שאת/ה מרגיש/ה ביחס לבעיה שסיפרת עליה.

ומה קורה כשאני שומעת תשובה שלא רציתי לשמוע?
זה החלק בתרגיל שמעניין אותי במיוחד כמטפלת זוגית. קל להיות סקרנים כשהתשובה של בן הזוג נעימה לנו. המפגש נעשה מורכב יותר כשהוא אומר משהו שמפתיע אותי, מאכזב אותי או שונה ממה שקיוויתי לשמוע.
נניח ששאלתם על חלום שעדיין לא התגשם, ובן הזוג מספר שהוא חולם לחיות כמה שנים בחו"ל. בתוכך יכולה לעלות מיד המחשבה: "ומה איתי?" בת הזוג יכולה לומר שהייתה רוצה יותר זמן לעצמה, ואתה עשוי לשמוע בתוך המשפט הזה: "היא לא רוצה להיות איתי." ברגע כזה אנחנו פוגשים גם את האדם שמולנו וגם את המשמעות שאנחנו נותנים לדבריו.
אני מציעה לעצור שם לרגע ולשאול את עצמנו: מה שמעתי ממנו, ומה כבר הוספתי לזה מתוכי? ההבחנה הזאת מאפשרת לנו להיות מושפעים ממה ששמענו בלי למהר לקבוע מה זה אומר עלינו, על בן הזוג או על הקשר כולו.
אפשר לשאול עוד. אפשר לומר שהתשובה נגעה במקום רגיש. אפשר גם לגלות שיש בינינו הבדל ממשי שנרצה להמשיך לדבר עליו. אינטימיות עמוקה כוללת את האפשרות להכיר אדם נפרד ממני, גם כשהגילוי החדש אינו בדיוק מה שקיוויתי למצוא.
ומה לגבי ארבע דקות של קשר עין?
ארבע דקות של מבט שקט הפכו עם השנים לחלק מוכר מהסיפור הפופולרי סביב "36 השאלות להתאהבות". הן אינן העיקרון המרכזי שנבדק במחקר המקורי, ולכן אין צורך להתייחס אליהן כאל שלב קסום שמכריע אם התרגיל הצליח.
אם זה מתאים לשניכם, אפשר לסיים בכמה דקות של ישיבה שקטה זה מול זו. אין צורך להחזיק מבט בכוח או לייצר תחושה מיוחדת. אפשר פשוט להיות יחד ולשים לב למה שקורה כשהשאלות נגמרות.
גם כאן לכל אחד מכם יש בחירה. מבט ממושך יכול להרגיש נעים, מסקרן, מביך או חשוף. כל אחת מהתגובות האלה יכולה להיות חלק מהמפגש.
אז מה באמת יכול לקרות ב־45 דקות?
36 השאלות אינן נוסחה להתאהבות. המחקר של ארתור ארון הראה שאפשר ליצור תנאים שמעודדים קרבה באמצעות חשיפה עצמית הדדית שהולכת ומעמיקה. עבור זוג שחי יחד שנים, יש בתהליך הזה הזמנה נוספת: לחזור לעמדה שבה האדם שמולי עדיין יכול להפתיע אותי.
אנחנו יכולים להכיר אדם היטב ועדיין לא לסיים להכיר אותו. האדם שבחרנו בו לפני שנים ממשיך לחיות, להשתנות, לרצות, לפחד, לחשוב ולחלום לצידנו. גם אנחנו כבר לא בדיוק אותם אנשים שהיינו כשהכרנו.
יכול להיות שלא תספיקו להגיע לשאלה 36. יכול להיות ששאלה אחת תחזיק אתכם במשך חצי שעה. הערך של 45 הדקות האלה נמצא באיכות המפגש שנוצר בתוכן: ברגע שבו אני מפסיקה להניח שאני כבר יודעת ומתחילה שוב להקשיב.
ואולי בתום 45 דקות לא תגלו אדם חדש.
אולי תגלו כמה עוד לא סיימתם להכיר את האדם שכבר בחרתם בו.
מקור
Aron, A., Melinat, E., Aron, E. N., Vallone, R. D., & Bator, R. J. (1997). The Experimental Generation of Interpersonal Closeness: A Procedure and Some Preliminary Findings. Personality and Social Psychology Bulletin, 23(4), 363–377.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 21

התרגלת להקשיב לכולם, אבל מה את רוצה?

Accepted Answer

את יודעת מה את רוצה, ואז מתחילה להסביר לעצמך למה בעצם זה לא כל כך חשוב. את עומדת לומר "לא", וכבר שומעת את עצמך אומרת "בסדר". את רוצה לבקש משהו, ולפני שהבקשה מקבלת מילים את כבר חושבת איך היא תשפיע על האדם שמולך. את מקבלת החלטה שמתאימה לך, וכעבור שעה מתחילה לפקפק בה כי מישהו אחר לא אהב אותה.
מבחוץ אלה יכולות להיראות כמו החלטות קטנות. מבפנים מתרחש משהו משמעותי יותר: את יודעת משהו על עצמך, ומתקשה להישאר נאמנה לידיעה הזאת כשמישהו אחר רוצה משהו אחר. הרצון שלך עדיין קיים, ובכל זאת הרצון של האחר מתחיל לתפוס יותר ויותר מקום.
אם גדלת במשפחה שבה השייכות הייתה כרוכה בהתאמה לאחרים, נאמנות לעצמך יכולה להיות מורכבת הרבה יותר. ייתכן שהתרגלת להקשיב, לקרוא את החדר, לזהות שינוי קטן בטון ולהבין מה מצפים ממך. בתוך כל הקשב הזה עולה שאלה פשוטה, שלעיתים קשה מאוד לענות עליה: "מה אני רוצה?"

ניווט במאמר

כשהשייכות הייתה כרוכה בהתאמה
ילדה תלויה במשפחה שלה. השייכות למשפחה אינה רעיון מופשט. זה העולם שבתוכו היא גדלה, לומדת מי היא ומגלה מה מקרב ומה מרחיק. אם בבית שבו גדלת כעסו כשאמרת "לא", לעגו למה שאהבת או נעלבו מהבחירות שלך, ייתכן שלמדת לשים לב היטב למה שמצפים ממך.
יכול להיות שנעשית מיומנת מאוד בקריאת החדר: מי כועס? מי נעלב? מה כדאי לומר? מה עדיף לשמור לעצמי? מה ירגיע את המצב? איזו גרסה שלי מתקבלת כאן טוב יותר? זו יכולה להפוך ליכולת מרשימה. את מזהה אנשים במהירות, מרגישה שינוי קטן באווירה ומבינה מה מישהו צריך עוד לפני שביקש.
המחיר מתגלה כאשר את שומעת את כולם לפני שאת שומעת את עצמך. מנקודת מבט של קונסטלציה משפחתית, אפשר לראות בהתאמה הזאת גם ביטוי של נאמנות. הילדה מבקשת להישאר שייכת למשפחה שלה, והיא עושה זאת בדרכים שעומדות לרשותה.
לכן אני לא ממהרת לבקש ממנה "להפסיק לרצות", ולא מתייחסת לכל מה שלמדה כאל דפוס שצריך למחוק. אני מעדיפה לכבד את מה שההתאמה הזאת אפשרה לה אז, ולשאול את האישה שהיא היום: "האם אני עדיין זקוקה לאותה דרך כדי להיות שייכת?"
מה שלי ומה ששייך להם
יש ילדות שלומדות לא רק להתאים את עצמן, אלא גם לשאת אחריות גדולה למתרחש סביבן. הן מנסות להרגיע, לא להכביד, למנוע מריבה, לשמור על אמא שלא תיפגע או לדאוג שאבא לא יכעס. כך הן עלולות להיות עסוקות במה שמרגישים המבוגרים סביבן עוד לפני שהספיקו לשאול מה הן עצמן מרגישות ורוצות.
מנקודת מבט קונסטלטיבית, יש כאן שאלה של מקום וסדר. ההורים הם הגדולים והילדים באים אחריהם. ילדה יכולה להרגיש את הכאב של הוריה, להיות מושפעת ממנו ואפילו לנסות להקל עליו, אך האחריות לחייהם, לבחירות שלהם, לזוגיות שלהם ולרגשות שלהם אינה שייכת לה.
בבגרות ההבחנה הזאת יכולה לקבל צורה פשוטה מאוד: אני יכולה לראות שאמא עצובה בלי להפוך את העצב שלה לאחריות שלי. אני יכולה לדעת שאבא מאוכזב ממני בלי למהר לשנות את הבחירה שלי כדי להפסיק את האכזבה. אני יכולה לאהוב אותם ולהישאר הבת שלהם, בלי לקחת על עצמי את המשימה שיהיה להם טוב.
החוויה הזאת אינה קשורה תמיד דווקא להורים. היא יכולה להופיע גם בזוגיות, בחברות ובעבודה. הרצון שלי, הבחירות שלי והאופן שבו אני מתנהלת בקשר שייכים לי. הרגש של האדם שמולי והדרך שבה הוא פוגש את הבחירה שלי שייכים לו. האחריות שלי היא על החלק שלי בקשר, לא על שני הצדדים שלו.
כשנתינה וריצוי נראים מבחוץ בדיוק אותו הדבר
את יכולה לעשות משהו עבור אדם אחר מתוך אהבה ולרצות לעשות אותו באמת. את יכולה לעשות בדיוק את אותו הדבר מתוך חשש מתגובתו. מבחוץ שתי הפעולות עשויות להיראות זהות, ואילו החוויה הפנימית שונה מאוד. לכן אני פחות מתעניינת בשאלה "האם אני מרצה?" ויותר במה שמתרחש בתוכך כאשר את שוקלת לבחור אחרת.
אם את חושבת "הוא יתאכזב", אפשר לבדוק מה קורה לך מול האכזבה שלו. אם עולה המחשבה "היא תכעס", אפשר להתעניין במה שהכעס שלה מעורר בך. ואם את חוששת שיחשבו שאת אנוכית, אפשר לבדוק עד כמה את זקוקה להסכמה של אחרים כדי להרגיש בטוחה בבחירה שלך.
גם אחרי הבירור הזה את יכולה לבחור לתת, להתגמש, לוותר או להעדיף הפעם את רצונו של האדם שמולך. גם ויתור יכול להיות בחירה שיש בה נאמנות לעצמך. השאלה היא אם ידעת מה רצית ובחרת אחרת, או שהיית צריכה להרחיק את הרצון שלך כדי להישאר בקשר.
כשקשה לדעת מה את רוצה
נשים אומרות לי: "אני כבר לא יודעת מה אני רוצה." אני לוקחת את המשפט הזה ברצינות. הרצון שלנו אינו תמיד קול פנימי צלול שיודע את התשובה ורק מחכה שנקשיב לו. אנחנו יכולות לרצות שני דברים שסותרים זה את זה, להתלבט, לשנות את דעתנו או להזדקק לזמן כדי להבין מה נכון לנו.
הבירור נעשה מורכב יותר כאשר לתוך חוסר הוודאות שלי נכנס גם רצונו של אדם אחר. אני כמעט יודעת מה אני רוצה, ואז הוא מביע עמדה נחרצת. הייתי די בטוחה בהחלטה שלי, ואז היא נפגעת. רציתי לומר "לא", וברגע שהאדם שמולי מגיב אני מתחילה לנהל משא ומתן עם עצמי.
המטרה אינה להגיע למצב שבו תהיי בטוחה בעצמך תמיד. העבודה היא להישאר קרובה מספיק לעצמך כדי לברר מה את חושבת ומה את רוצה גם בנוכחות רצונו של אדם אחר. בעיניי, זו אחת המשמעויות העמוקות של מובחנות: לשמוע את האדם שמולי בלי לאבד את היכולת לשמוע גם אותי.
אפשר להתחיל דווקא מהבחירות הקטנות. לפני שאת מסכימה, לבדוק אם ה*"כן"* שאת עומדת לומר הוא באמת ה*"כן"* שלך. לפני שאת חוזרת בך, לבדוק אם משהו חדש התבהר לך או שפשוט נעשה קשה יותר להחזיק עמדה שונה. גם המשפט "אני רוצה לחשוב על זה" יכול ליצור את המרחב הדרוש לבירור.
להישאר עם עצמך מול אי-הסכמה
כשאת נעשית נוכחת יותר בחיים שלך, משהו ביחסים סביבך עשוי להשתנות. אנשים שהתרגלו שאת מסכימה יכולים להיות מופתעים כשאת מסרבת. מי שהתרגל שאת זמינה תמיד עשוי להתקשות בשינוי, ומשפחה שמכירה אותך בתפקיד מסוים יכולה להמשיך לצפות שתמלאי אותו.
התגובה שלהם היא מידע שראוי להקשיב לו. גם את יכולה לטעות, לשמוע ביקורת, להתנצל, להתגמש ולשנות את דעתך. אפשר להקשיב לאדם שמולך ברצינות, בלי למסור לו את הסמכות להכריע מה נכון עבורך.
ברגעים כאלה אני מציעה לעצור ולבדוק: "מה שייך לי כאן, ומה שייך לאדם שמולי?" אולי שייכת לי התנצלות. אולי שייך לי תיקון. אולי שייכת לי האחריות לעמוד מאחורי הבחירה שלי. האכזבה, הכעס או חוסר ההסכמה של האדם האחר יכולים להישאר אצלו.
זו אינה הזמנה להתעלם מההשפעה שלך על אחרים. זו הזמנה לקחת אחריות מדויקת יותר. לראות את החלק שלך, להיות מוכנה לתקן אותו כשצריך, ולא לקחת על עצמך גם את החלק של האדם שמולך.
תרגיל ברוח הקונסטלציה המשפחתית: מה קיבלתי, מה אני משאירה ולאן אני פונה
קחי שלושה דפים והניחי אותם על הרצפה במרחק שנוח לך. על הראשון כתבי "המשפחה שממנה באתי", על השני "אני", ועל השלישי "החיים שלי". הניחי אותם כפי שמרגיש לך נכון והתחילי בעמידה על הדף שמייצג אותך.
הביטי אל הדף שמייצג את המשפחה שממנה באת. אין צורך לפרש את מה שאת מרגישה. הישארי לרגע עם העובדה הפשוטה שאת באה מהמשפחה הזאת. אם המשפטים מתאימים לך, אמרי: "אתם המשפחה שממנה באתי. אני שייכת אליכם. את החיים קיבלתי דרככם."
הכרה בשייכות אינה אומרת שכל מה שהיה במשפחה היה טוב. היא אינה דורשת סליחה, פיוס או קרבה עם מי שאינו מיטיב איתך. היא מכירה במה שאי אפשר לשנות: זו המשפחה שממנה באת, והחיים הגיעו אלייך דרך הורייך.
בדקי אם יש משהו שאת רגילה לשאת עבורם &#8211; מצב הרוח שלהם, האכזבות שלהם, הסכסוכים שלהם, הבחירות שלהם או הצורך שיהיה להם טוב. אם משהו כזה עולה ומתאים לך, את יכולה לומר: "את מה ששייך לכם אני משאירה אצלכם בכבוד. אני הבת. אתם הגדולים ואני באתי אחריכם."
עכשיו הפני את הגוף אל הדף שעליו כתוב "החיים שלי". אם מתאים לך, אמרי: "את החיים שקיבלתי דרככם אני לוקחת איתי. עכשיו אני פונה אל החיים שלי." עברי לעמוד על הדף ושימי לב למה שקורה בגוף, בלי לחפש תחושה מסוימת ובלי לנסות להגיע לתוצאה.
מהמקום הזה בדקי איזו בחירה אחת בחייך מבקשת ממך עכשיו להקשיב יותר לעצמך. זו יכולה להיות שיחה, בקשה, "לא" שאת רוצה לומר או "כן" למשהו שאת רוצה לבחור בו. קחי מהתרגיל רק את מה שמרגיש מדויק עבורך.
להשתייך בלי להיעלם
אם גדלת בלי עורף משפחתי תומך, ייתכן שלמדת ששייכות כרוכה בהתאמה, ולעיתים גם בלקיחת אחריות על מה שמתרחש סביבך. היום, כאישה בוגרת, את יכולה לבדוק אפשרות נוספת: להשתייך בלי להיעלם. לאהוב ולהישאר נפרדת, להתחשב ולהחזיק עמדה, להקשיב לאחרים ולשמור מקום גם לקול שלך.
את יכולה להכיר בכך שההורים שלך באו לפנייך ושדרכם קיבלת את חייך, בלי להפוך את עצמך לאחראית לחיים שלהם. את יכולה להשאיר אצלם את מה ששייך להם ולקחת אחריות על מה ששייך לך &#8211; הבחירות שלך, הקשרים שלך והדרך שבה את רוצה לחיות את החיים שקיבלת.
התרגלת להקשיב לכולם. יש בקשב הזה גם יכולת יקרה: לראות אנשים, להרגיש אותם ולהיות בקשר. עכשיו אפשר להוסיף אליו עוד הבחנה &#8211; מה שייך להם, מה שייך לי, ומה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 22

הו'אופונופונו בזוגיות: ארבעה משפטים שיכולים לשנות את הדרך שבה אנחנו רבים

Accepted Answer

את חושבת שצריך להציב לילד גבול ברור. בן הזוג שלך חושב שצריך לתת לו יותר מרחב. את מרגישה שהוא משאיר אותך לבד בתפקיד ההורה שמציב גבולות. הוא מרגיש שאת מבטלת את הדרך שלו להיות אבא.
בתוך כמה דקות השיחה כבר אינה רק על חינוך הילדים. את מנסה להסביר למה חשוב להיות עקביים, הוא מסביר למה את מחמירה מדי, וכל אחד מכם נעשה עסוק יותר בהגנה על העמדה שלו. מתחת לוויכוח כבר נמצאות שאלות אחרות: האם אתה רואה אותי? האם את סומכת עליי? האם יש מקום לדרך שלי? האם אנחנו באמת צוות?
כך קורה גם בוויכוחים על כסף, משפחות המוצא, חלוקת האחריות בבית, מיניות או הזמן שכל אחד מבקש לעצמו. אנחנו מתחילים בנושא מסוים, והמשמעות שאנחנו נותנים להתנהגות של האדם שמולנו הופכת את השיחה למשהו גדול יותר.
הו'אופונופונו מציע ארבעה משפטים פשוטים:
"אני מצטערת."
"אנא סלח לי."
"תודה."
"אני אוהבת אותך."
אני לא מתייחסת אליהם כנוסחה שאמורה לפתור קונפליקט. מעניינת אותי האפשרות להשתמש בהם כדי לעצור את המאבק לרגע, להפנות את המבט אל עצמי ולבדוק מה החלק שלי במה שקורה בינינו.

ניווט במאמר

מהו הו'אופונופונו?
הו'אופונופונו (Hoʻoponopono) הוא תהליך שמקורו במסורת ההוואית ונועד להשיב דברים למקומם וליצור תיקון. בגרסה המסורתית הוא התקיים בתוך משפחות וקהילות ושימש ליישוב מחלוקות ולתיקון היחסים.
במאה העשרים פיתחה Morrnah Nalamaku Simeona את Self I-Dentity through Ho'oponopono®‎, גרסה מעודכנת של התהליך שאפשר לתרגל גם באופן אישי. מי שרוצה להכיר את המקור ואת התפתחות השיטה יכולה לקרוא על כך באתר הרשמי של The Foundation of I – Self I-Dentity through Ho'oponopono®.
עם התרגול המודרני מזוהים גם ארבעת המשפטים "אני מצטערת", "אנא סלח לי", "תודה" ו־"אני אוהבת אותך".
אני אוהבת להתייחס אל ארבעת המשפטים האלה כאל ארבע נקודות עצירה. כל אחד מהם מפנה את תשומת הלב למשהו אחר שקורה בתוכי ובינינו: האחריות שלי, החופש של האדם שמולי, הקשר שקיים גם בתוך המחלוקת והאופן שבו אני רוצה להתנהג כלפי אדם שאני אוהבת.
כשהוויכוח כבר אינו רק על מה שאנחנו רבים עליו
חינוך הילדים הוא מקום מובהק שבו שתי היסטוריות משפחתיות נפגשות.
כל אחד מאיתנו למד משהו אחר על סמכות, גבולות, חופש, אחריות, כעס, משמעת ופינוק. אחת גדלה בבית שבו הגבולות היו נוקשים. אחר גדל בבית שבו כמעט לא היו גבולות. אחת רוצה לתת לילדים את החופש שהיא עצמה הייתה זקוקה לו, ואחר מבקש לתת להם את היציבות שהייתה חסרה לו.
ויכוח על שעת השינה או על זמן מסך יכול לקבל משמעות גדולה בהרבה מהנושא עצמו. "את לא סומכת עליי כאבא." "אתה משאיר אותי לבד." "אין מקום לדרך שלי בבית הזה."
התגובה שלנו שייכת להווה, והיא נושאת איתה גם את מה שלמדנו בקשרים שקדמו לו. המבט אל משפחת המוצא יכול לעזור להבין מדוע דבר מסוים נעשה טעון כל כך. ההבנה הזאת אינה מחליפה את האחריות שלנו על האופן שבו אנחנו מתנהגים היום.
ארבעת המשפטים יכולים ליצור מרווח קטן בין מה שהתעורר בי לבין הדבר הבא שאעשה איתו.
"אני מצטערת" &#8211; לראות את החלק שלי
"אני מצטערת" יכול להיות משפט קשה במיוחד כשאני משוכנעת שגם האדם שמולי פגע בי.
לקיחת אחריות אינה דורשת ממני להכריע מי אשם בכל מה שקרה בינינו. אני יכולה להתעניין בחלק ששייך לי.
אולי אני מצטערת על הטון שבו דיברתי. אולי על משפט שאמרתי כדי לפגוע. אולי נסגרתי, ביטלתי את דבריו או הפכתי את הפחד שלי לביקורת.
אני יכולה לראות את ההתנהגות שלי גם כשאני עדיין כועסת על ההתנהגות שלך. אני אחראית למה שאני עושה בתוך הקשר, בלי לקחת על עצמי את מה ששייך לך.
על היכולת להישאר בקשר בלי לאבד את הגבול שבין האחריות שלי לאחריות של האדם שמולי הרחבתי במדריך השלם למובחנות בזוגיות.
"אנא סלח לי" &#8211; הסליחה נשארת אצל האדם שנפגע
בקשת סליחה יכולה להיות הכרה כנה בפגיעה. היא יכולה לשאת גם בקשה נוספת, סמויה יותר: "תפסיק לכעוס עליי כדי שאוכל להרגיש שוב בסדר."
אם אני זקוקה לכך שתסלח לי כדי להירגע, האדם שפגעתי בו מקבל תפקיד נוסף: לטפל גם באי הנוחות שלי מול הפגיעה שגרמתי.
אני יכולה לבקש סליחה ולהשאיר לך את החופש להיות עדיין פגוע. אתה יכול לכעוס, להזדקק לזמן או לא לרצות להתקרב כרגע.
"אנא סלח לי" הוא משפט שאני יכולה להציע. הסליחה עצמה אינה משהו שאני יכולה לדרוש.
על ההבדל בין בקשת סליחה, לקיחת אחריות ותיקון הרחבתי במאמר סליחה בזוגיות: למה "תסלח לי" אינה תמיד בקשת סליחה.
"תודה" &#8211; לראות את הקשר גם בתוך הקונפליקט
"תודה" יכולה להישמע משונה באמצע ריב. אני לא משתמשת בה כדי לייפות את מה שקורה או לחפש בכוח משהו חיובי.
היא יכולה להיות הכרה בכך שגם בתוך המחלוקת יש מולי אדם שאני רוצה להמשיך לראות.
"תודה שאתה אומר לי מה כואב לך."
"תודה שאת נשארת בשיחה."
"תודה שאתה אומר לי את האמת שלך גם כשהיא קשה לי לשמוע."
הכרת תודה אינה דורשת הסכמה. היא מרחיבה לרגע את שדה הראייה. האדם שמולי אינו רק העמדה שמרגיזה אותי כרגע. יש בינינו קשר שלם יותר מהרגע הזה.
"אני אוהבת אותך" &#8211; לזכור מי עומד מולי
בתוך קונפליקט האדם שאנחנו אוהבים יכול להפוך במהירות לבעיה שצריך לפתור, לעמדה שצריך להפריך או למישהו שאנחנו צריכים לשכנע.
"אני אוהבת אותך" מחזיר אל השיחה את הקשר שבתוכו מתקיימת המחלוקת.
אהבה אינה דורשת ממני להסכים. היא אינה מבטלת גבול ואינה מחייבת אותי להישאר בשיחה בכל תנאי. אפשר לאהוב ולהיות כועסת. אפשר לאהוב ולהציב גבול. אפשר לאהוב ולחשוב אחרת.
קרבה דורשת גם את הנכונות להביא אל הקשר את מי שאני בלי לדעת מראש מה האדם שמולי יעשה עם זה. על הפגיעוּת שבתנועה הזאת כתבתי במאמר האומץ להעז: להראות לך מי אני בלי לדעת מה תעשה עם זה.
מבחינתי השאלה המעניינת היא גם איך אני רוצה להתנהג כלפי האדם שאני אוהבת דווקא ברגע שבו קשה לי איתו.
כשאני מפסיקה לנסות לנהל את התגובה שלך
ארבעת המשפטים מחזירים אותי שוב ושוב אל אותו גבול: מה אני יכולה לעשות, ומה נשאר בידיו של האדם שמולי.
אני יכולה להצטער. איני יכולה לקבוע אם תסלח.
אני יכולה להודות לך. איני יכולה לקבוע אם תרצה להתקרב.
אני יכולה לומר שאני אוהבת אותך. איני יכולה לקבוע כיצד תקבל את האהבה הזאת ברגע מסוים.
אני יכולה לקחת אחריות על הדרך שבה דיברתי ולומר מה חשוב לי. איני יכולה לקבוע שתשתכנע.
הניסיון לנהל את תגובת האדם שמולי מפתה במיוחד כשהקשר חשוב לי. אני רוצה לדעת שהכול בסדר בינינו, שהכעס יחלוף, שהמרחק ייסגר. דווקא שם יכולה להופיע האפשרות לעשות את החלק שלי ולהשאיר לאחר את שלו.
הרצון הזה נוגע בשאלה רחבה יותר של שליטה ובקושי שלנו להסכים לחיים שאינם מתארגנים תמיד לפי התוכנית שלנו. הרחבתי עליה במאמר החיים לא יתנהלו לפי התוכנית שלך: ברט הלינגר על אשליית השליטה.
מה אנחנו מביאים ממשפחות המוצא אל המריבה?
המבט הקונסטלטיבי מזמין להתעניין גם במה שנעשה מוכר מאוד בתוך הקונפליקט.
כשקשה לי במיוחד לאפשר לבן הזוג לעשות דברים אחרת ממני, אני יכולה לבדוק איזו משמעות אני נותנת להבדל בינינו. כשהעמדה שלו מרגישה לי כמו איום, אפשר להתעניין במה בדיוק מאוים. כשאני מרגישה שאני חייבת לשכנע אותו שאני צודקת, אפשר לבדוק מה קורה בתוכי מול האפשרות שהוא יישאר בעמדה אחרת.
ההתבוננות הזאת אינה קובעת שהתגובה שלי "שייכת לילדות". היא מאפשרת לזהות מה הבאתי איתי אל המפגש הנוכחי.
אני יכולה לכבד את מה שלמדתי במשפחה שממנה באתי ולבחון אם זו גם הדרך שבה אני רוצה לפעול במשפחה שאני בונה היום.
איך לתרגל הו'אופונופונו אחרי ריב זוגי
אין צורך להפוך את התרגול לטקס. אפשר להשתמש בו כשאת מזהה שהשיחה מתרחקת מהאופן שבו היית רוצה להיות בה.
עצרי לרגע והרגישי את כפות הרגליים על הקרקע. שימי לב לנשימה ולמה שקורה בגוף. אין צורך להכריח את עצמך להירגע. חפשי מעט יותר מרווח בין מה שאת מרגישה לבין הפעולה הבאה שלך.
אמרי לעצמך בשקט:
"אני מצטערת."
"אנא סלח לי."
"תודה."
"אני אוהבת אותך."
שימי לב למה שקורה מול כל משפט. איזה מהם קל לך לומר? מול איזה משפט מתעוררת התנגדות? האם הגוף מתכווץ? האם עולה רצון להסביר, להתקרב, להתרחק או לקבל מיד תגובה מהאדם שמולך?
אפשר להניח יד על החזה, לפתוח מעט את כפות הידיים או להרגיש את משקל הגוף על כפות הרגליים.
אחר כך בדקי:
מה החלק שלי במה שקרה בינינו?
מה אינו שייך לאחריות שלי?
מה חשוב לי לומר?
איך אני רוצה לומר אותו?
האם אני מוכנה לכך שהאדם שמולי יגיב אחרת מכפי שאני מקווה?
רק אחר כך בדקי אם נכון לך לחזור לשיחה.
איך לתרגל הו'אופונופונו יחד כזוג?
אם השפה הזאת מתאימה לשניכם, אפשר להשתמש בארבעת המשפטים גם כארבע פתיחות לשיחה.
"על מה אני מצטערת?"
"על מה הייתי רוצה לבקש סליחה?"
"על מה אני רוצה להודות לך?"
"מה אני רוצה שתדע על האהבה שלי אליך גם בתוך הקושי הזה?"
כל אחד אחראי לתשובות שלו. אף אחד אינו נדרש לומר את הדבר שהאחר רוצה לשמוע.
המחלוקת יכולה להישאר גם אחרי השיחה. המטרה אינה לייצר הסכמה בכל מחיר. אפשר לצאת ממנה כשני אנשים שעדיין חושבים אחרת, ועם יותר בהירות לגבי החלק שכל אחד רוצה לקחת על עצמו.
ארבעה משפטים, והרבה מקום ביניהם
הו'אופונופונו אינו יכול להחליף שיחה כנה, גבולות, הקשבה או תיקון של התנהגות שפגעה. אני מוצאת את הערך שלו דווקא בעצירה שהוא מציע.
לפני שאני ממשיכה למשפט הבא בוויכוח, אני יכולה לבדוק מה מתרחש בי. לראות את החלק שלי. לזכור שיש מולי אדם נפרד ממני, שהתגובה שלו אינה נמצאת בשליטתי.
"אני מצטערת."
"אנא סלח לי."
"תודה."
"אני אוהבת אותך."
ארבעת המשפטים אינם מבטיחים שהאדם שמולי ישתנה. הם יכולים להזכיר לי שהבחירה כיצד אני רוצה לפגוש אותו עדיין נמצאת אצלי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 23

דפוסים משפחתיים בזוגיות: מה אתם עדיין עושים כדי להישאר שייכים?

Accepted Answer

את שולחת לו הודעה באמצע היום. הוא רואה ולא עונה. עוברות עשרים דקות. אחר כך שעה. כשהוא חוזר הביתה את כבר פגועה. את שואלת למה לא ענה, הוא מסביר שהיה בפגישה. את אומרת שהיה יכול למצוא חצי דקה. הוא מרגיש ששוב הוא צריך לתת דין וחשבון על כל דבר קטן ומתרחק. את רואה אותו מתרחק ומרגישה שהנה, בדיוק כפי שחשבת, את לא באמת חשובה לו.
הריב מתנהל על הודעה שלא נענתה. החוויה של שניכם גדולה הרבה יותר מההודעה. בטיפול זוגי מעניין אותי מה קורה ביניכם עכשיו, וגם מה כל אחד מכם עושה כשהקשר מרגיש מאוים.
אחת מכם עשויה להתקרב מהר כשהיא מרגישה מרחק, אחר מתרחק כשהקשר נעשה טעון. אחת מזהה מיד שינוי במצב הרוח של האנשים סביבה, אחר מסתדר לבד וממעט להזדקק. הדרכים האלה נעשות חלק מהאופן שבו אתם פוגשים קרבה, אכזבה, אי־ודאות ופחד בתוך קשר. חלקן מוכרות לכם הרבה לפני הזוגיות הנוכחית, מתוך המערכת המשפחתית הראשונה שלכם.

ניווט במאמר

דפוסים משפחתיים מתחילים כדרך להסתדר בתוך קשר
כילדים, אתם לומדים את המערכת שאליה נולדתם. אתם לומדים מה מקרב ומה מרחיק, מה אפשר לומר ועל מה שותקים, מי זקוק לעזרה, מה קורה כשכועסים, כמה מקום אפשר לתפוס ואיך חוזרים לקשר אחרי פגיעה. בתוך המשפחה אתם מפתחים דרכים להיות בקשר עם האנשים שאתם תלויים בהם ושאליהם אתם שייכים.
אם גדלת ליד הורה שמצב הרוח שלו השתנה במהירות, יכול להיות שפיתחת רגישות גבוהה מאוד לשינויים סביבך. את מבחינה בטון הדיבור, במבט, בדרך שבה נסגרת דלת. אם גדלת בבית שבו לא היה הרבה מקום לצרכים שלך, אולי למדת להסתדר לבד, לבקש מעט ולמצוא פתרונות בעצמך. ואם חווית יותר קרבה כשהיית נעימה, מתחשבת ומצליחה, ייתכן שגילית שכך בטוח יותר להיות בקשר.
לדרכים האלה היה היגיון בתוך המערכת שבה הן התפתחו. הן עזרו לכם למצוא מקום, לשמור על קרבה, להפחית מתח או להגן על עצמכם. שנים אחר כך אתם עשויים לגלות שאתם ממשיכים להשתמש בהן גם בתוך קשר אחר לגמרי.
מה למדתם לעשות כדי להישאר שייכים?
שייכות היא אחד המושגים המרכזיים בקונסטלציה משפחתית. אתם נולדים לתוך מערכת שלא בחרתם, והקשרים שבתוכה הם המפגש הראשון שלכם עם קרבה, נפרדות, תלות, כעס, אהבה ופיוס.
במאמר "מי לימד אתכם שככה נראית אהבה?" אני מרחיבה על המסרים שקיבלתם בבית לגבי אהבה. במאמר הזה מעניינת אותי הפעולה: מה אתם עושים כשהקשר מרגיש מאוים?
אם את בודקת שוב ושוב אם הוא כועס עלייך, מעניין לבדוק מה קורה לך כשאינך יודעת בוודאות מה הוא מרגיש. אם אתה נעלם לתוך עצמך בכל פעם שיש ביניכם עימות, אפשר להתבונן במה שקורה לך כשהקשר נעשה טעון. אם את לוקחת אחריות על כולם ומתקשה לקבל עזרה, אפשר להתעניין בקשר שבין היכולת שלך להחזיק לבין תחושת הביטחון או המקום שלך. ואם אתה מוותר מהר על מה שאתה רוצה, כדאי לראות מה קורה בתוכך כשמישהי שאתה אוהב אינה מרוצה ממך.
בקונסטלציה אני לא זקוקה להוכחה היסטורית שתסביר כל תגובה. התמונה שעולה מאפשרת להתבונן במה שנעשה מוכר בתוך קשר ולראות כיצד אותה תנועה מופיעה בזוגיות שלכם היום.
הדרך המוכרת פוגשת קשר חדש
בן או בת הזוג שלכם אינם המשפחה שבה גדלתם. בתוך קשר קרוב, דווקא משום שהוא משמעותי כל כך, יכולות להתעורר תגובות שהכרתם הרבה לפני שפגשתם זה את זו.
את יכולה לחיות עם בן הזוג שלך עשרים שנה ועדיין להרגיש בהלה גדולה כשהוא נסגר אחרי מריבה. אתה יכול לחוות שאלה של בת הזוג כביקורת ומיד להתגונן. את יכולה לדעת שהוא אוהב אותך ובאותו זמן לחוות את השתיקה שלו כאיום על הקשר.
העבר יכול להופיע בזוגיות כרגישות, כציפייה, כפרשנות או כדרך פעולה. את מתקרבת, בודקת, מרצה, נסגרת, מסבירה יותר מדי, מוותרת, לוקחת שליטה או נמנעת מלבקש.
מעניין לא רק מאיפה זה הגיע, אלא מה קורה לך, לבן או בת הזוג שלך ולקשר ביניכם כשאת פועלת כך היום.
כששני דפוסים משפחתיים נפגשים בזוגיות
שניכם מגיעים אל הקשר עם היסטוריה, רגישויות ודרכים מוכרות לפעול בתוך יחסים. המפגש ביניהן יכול ליצור מעגל שמתחיל להזין את עצמו.
את מרגישה שהוא מתרחק ומנסה להתקרב אליו מהר יותר. הוא חווה את ההתקרבות שלך כלחץ וזקוק לעוד מרחק. המרחק שלו מגביר את החרדה שלך ולכן את שואלת עוד, מסבירה עוד ומבקשת תשובה עכשיו. ככל שאת לוחצת, הוא מרגיש פחות מקום לנשום ונסגר עוד יותר.
בתוך זמן קצר כל אחד מכם מקבל לכאורה הוכחה למה שכבר פחד ממנו. את רואה אותו מתרחק ואומרת לעצמך: "אני לא באמת חשובה לו." הוא רואה שאת ממשיכה ללחוץ ואומר לעצמו: "אין לי מקום בתוך הקשר הזה."
בטיפול בקונסטלציה זוגית אני עוצרת עם בני זוג על ההבדל בין מה שאתם מרגישים, המשמעות שאתם נותנים להתנהגות של האחר ומה שאתם עושים בעקבותיה. הפחד שאת מרגישה אמיתי. גם הכאב. המחשבה שאת לא חשובה לו היא כבר הפרשנות שלך למה שקורה ביניכם.
כשאת חווה את המרחק שלו כנטישה, את עשויה ללחוץ עליו להתקרב. כשהוא חווה את הלחץ שלך כניסיון לשלוט בו, הוא עשוי להתרחק עוד יותר. כל אחד מכם מגיב לאחר ובו בזמן מחזק את הדבר שממנו האחר חושש.
המבט על המעגל הזוגי מאפשר לכל אחד מכם לזהות את החלק שנמצא בידיו. האחריות אינה נמדדת באחוזים ואינה מוחקת הבדלים ממשיים בהתנהגות או בחומרת הפגיעה. היא מזמינה אתכם לראות את הפרשנות, את התגובה ואת האפשרות לבחור תגובה נוספת.
להבין מאיפה באתם ולבחור איך אתם פועלים היום
הבנה של משפחת המוצא יכולה להביא הרבה חמלה. כשאת מבינה מדוע שתיקה מפעילה אותך כל כך, עוצמת התגובה שלך מקבלת הקשר רחב יותר. כשאתה מבין מדוע ביקורת גורמת לך להיסגר מיד, אתה יכול לזהות שהתגובה שלך קשורה גם למה שקורה בתוכך ולא רק למשפט שבת הזוג אמרה עכשיו.
עבורי, כאן נפגשות הקונסטלציה המשפחתית והמובחנות. המבט המערכתי עוזר לכם לראות מאיפה באתם ומה נעשה מוכר עבורכם בתוך קשר. המובחנות מזמינה אתכם לפגוש את האדם שמולכם כפי שהוא, גם כשהחוויה שלו שונה משלכם וגם כשהתגובה שלו אינה זו שקיוויתם לקבל.
את רוצה להיות חשובה לו. אתה רוצה שהיא תראה אותך. אתם רוצים להרגיש רצויים, אהובים ובטוחים בתוך הקשר. אלה צרכים אנושיים בתוך זוגיות קרובה. העבודה נעשית מעניינת במיוחד ברגע שבו בן או בת הזוג אינם יכולים או אינם רוצים להיענות לצורך בדיוק בדרך שבה ביקשתם.
את יכולה לומר שנפגעת מהמרחק שלו ולבקש קרבה. אתה יכול לבקש הפסקה כשאתה מוצף ולחזור לשיחה אחר כך. אתם יכולים לרצות מאוד שיבינו אתכם ולהישאר סקרנים גם כלפי האופן שבו האדם שמולכם חווה את אותו אירוע. הראויות נותנת מקום לצורך שלכם, והמובחנות משאירה מקום גם לנפרדות של בן או בת הזוג.
אם בן או בת הזוג נעשים בהדרגה מי שאמורים לשאת גם את מה שהיה חסר במשפחת המוצא, אני מרחיבה על כך במאמר "בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי".
לא כל דפוס משפחתי הוא טראומה
המשפחות שגדלתם בהן העבירו לכם הרבה יותר מטראומות. קיבלתם מהן שפה, ערכים, דרכים לאהוב, אמונות על קשר, צורות של נתינה ויחס לכעס, לקרבה ולנפרדות. חלק ממה שקיבלתם הוא משאב שאתם רוצים לקחת איתכם, וחלק התאים למשפחה שבה גדלתם ופחות מתאים למשפחה שאתם בונים.
כאב יכול גם לעבור ולהדהד בין דורות. על טראומה בין-דורית תוכלו לקרוא כאן בהרחבה. כאן חשוב לי להשאיר מקום לטווח הרחב של הדברים שאתם לוקחים איתכם ממשפחה אחת אל המשפחה שאתם יוצרים. כל אחד מכם למד להיות בקשר בתוך משפחה מסוימת. בזוגיות אתם פוגשים אדם שלמד להיות בקשר בתוך משפחה אחרת.
לראות את הדפוס בלי להפוך אותו לזהות
הגדרות כמו "אני חרדתית", "הוא נמנע", "אני מרצה" או "היא שתלטנית" יכולות לתאר משהו שאתם עושים או חווים. כשהן הופכות להסבר שלם לאדם, קשה יותר לראות את התנועה שבתוכן.
אני מציעה להתעניין במה שקורה בפועל: כשאת מפחדת לאבד קשר, את מתחילה לבדוק אותו. כשהוא מרגיש שאין לו מקום, הוא נסגר. כשאת חוששת שאכזבת, את מוותרת מהר על מה שרצית. ההתבוננות בפעולה מאפשרת לכם לראות גם את המחיר שלה עבורכם ועבור הקשר.
המשפט "זה מה יש, ככה אני" סוגר הרבה אפשרויות. כשאתם מזהים דרך שנעשית זמינה לכם במצבים מסוימים, אפשר להתחיל לפתח לצדה עוד דרך.
תרגיל בקונסטלציה משפחתית: מה קורה לכם כשהקשר מרגיש מאוים?
לתרגיל הזה תצטרכו שלושה דפים.
על דף אחד כתבו "אני", על הדף השני "הדרך המוכרת שלי", ועל הדף השלישי "בן/בת הזוג שלי".
הניחו את שלושת הדפים על הרצפה במקום ובכיוון שמרגישים מתאימים לכם כרגע.
עמדו על הדף שמייצג אתכם. הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה.
שימו לב לנשימה, לגוף ולמקום שאליו המבט הולך. 
הסתכלו על הדף שמייצג את הדרך המוכרת שלכם ותנו לה שם של פעולה: "אני נסגרת", "אני בודקת", "אני מוותרת", "אני מחזיק הכול לבד", "אני מנסה להרגיע את כולם" או "אני מתרחק".
עברו אל הדף שמייצג את הדרך המוכרת. הישארו עליו מעט לפני שאתם מסבירים לעצמכם משהו. 
שימו לב לגוף, למבט, למרחק מבן או בת הזוג ולכיוון שאליו הגוף מבקש לנוע.
חזרו אל הייצוג שלכם והסתכלו על הדרך המוכרת. אם המשפט מתאים לכם, אמרו:

"אני מכיר/ה את הדרך הזאת. היא הייתה איתי הרבה לפני הקשר הזה."

עכשיו הסתכלו לעבר הייצוג של בן או בת הזוג ושאלו:
כשאני פועלת בדרך הזאת, מה קורה בינינו?
אם עולה תנועה בגוף, אפשרו לה להתרחש ובדקו מה משתנה. אין צורך למצוא מקום נכון.
לפני שאתם מסיימים, שאלו:
כשאותה תנועה תופיע שוב בינינו, איזו אפשרות נוספת הייתי רוצה שתעמוד לרשותי?
לא במקום הדרך המוכרת, לצדה, עוד אפשרות.
הדרך המוכרת אינה הדרך היחידה
הדרכים שאתם מביאים לזוגיות ליוו אתכם מסיבה טובה. הן עזרו לכם למצוא מקום, לשמור על קשר, להתמודד עם מתח או להגן על עצמכם. היום אתם יכולים להסתכל עליהן מתוך החיים שכבר בניתם ולבדוק אילו מהן עדיין משרתות אתכם ואיפה אתם רוצים להרחיב את האפשרויות שלכם.
מולכם עומד אדם עם סיפור משלו. מאחוריכם נמצאת המשפחה שממנה באתם, ומאחוריו המשפחה שממנה הוא בא. המפגש הזוגי מתרחש ביניכם, בהווה.
את יכולה לראות מאיפה באת בלי לחיות כאילו את עדיין שם. אתה יכול לראות את בת הזוג שלך בלי להפוך אותה לדמות מן העבר שלך. שניכם יכולים לזהות את התנועה המוכרת כשהיא מתעוררת ולבחור מה אתם רוצים לעשות איתה עכשיו. שם מתחילה האפשרות ליצור ביניכם משהו חדש.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 24

אין לכם עורף משפחתי? כך בונים אחד משלכם

Accepted Answer

כשאין משפחה שאפשר להישען עליה, שני אנשים מחזיקים לעיתים עולם שלם על ארבע כתפיים. הילדים חולים, העבודה לוחצת, מגיעים החגים, צריך לעבור דירה, מישהו נשבר, מישהו זקוק לעזרה, ואין בהכרח למי להתקשר. אין סבתא שיכולה לאסוף, אח שאפשר להקפיץ אליו את הילדים או בית הורים שאפשר להגיע אליו כשצריך שמישהו אחר יחזיק לרגע חלק מהחיים.
זוגיות בלי עורף משפחתי מתמודדת עם חסר רגשי, וגם עם מחיר מעשי מאוד. משימות שבמשפחות אחרות מתחלקות בין כמה אנשים נשארות בתוך הבית. שני בני הזוג הופכים בקלות לכתובת היחידה לילדים, לסידורים, למשברים וגם זה לזו. לאורך זמן, העומס הזה יכול להיכנס אל תוך היחסים ולהיראות כמו בעיה זוגית.
אני מכירה את המציאות הזאת מהעבודה שלי עם זוגות שחיים בלי תמיכה משפחתית יציבה. אחת השאלות שמעסיקות אותי היא איך בני זוג יכולים להיות בית זה לזו, ובו בזמן לבנות סביב הזוגיות מערכת רחבה יותר של שייכות ותמיכה. זוגיות יכולה להיות הלב של הבית. שני אנשים לא צריכים להיות כל הכפר.
עורף אפשר לבנות גם כשלא קיבלנו אותו מהמשפחה שממנה באנו. הוא לא יהיה העתק של מה שהיה אמור להיות, הוא יכול להיראות אחרת לגמרי.

ניווט במאמר

קודם כול, לקרוא לעומס בשם
כשהילד חולה, אחד מבני הזוג מבטל עבודה. כשצריך הסעה, מישהו מכם נוסע. בחופש הגדול אין בהכרח סבא וסבתא שאפשר לבלות אצלם כמה ימים. כשמגיע משבר, אין תמיד אדם נוסף שאפשר להזעיק. כשאין רשת תמיכה, העומס אינו רק תחושה. חלק ממנו הוא פשוט מציאות.
העומס הזה יכול להיכנס במהירות לתוך היחסים ולהפוך להאשמה:
"אני עושה פה הכול."
"אי אפשר לסמוך עליך."
"אני צריכה לחשוב על הכול לבד."
יכול להיות שיש כאן קושי זוגי אמיתי שצריך לדבר עליו. יכול להיות שחלוקת האחריות אינה הוגנת או שאחד מבני הזוג באמת נושא יותר. לפני שממקמים את הבעיה כולה בתוך הזוגיות, כדאי להרחיב את התמונה ולבדוק כמה אנשים מחזיקים בפועל את החיים של המשפחה הזאת.
אולי שני אנשים עייפים מנסים לעשות עבודה שבמערכת אחרת הייתה מתחלקת בין ארבעה, שישה או שמונה אנשים. במקום לשאול רק מי עושה יותר, אפשר לשאול: "מה אנחנו מחזיקים היום לבד, שהיה נעשה קל יותר אילו היה סביבנו עוד מישהו?" השאלה הזאת אינה מבטלת את האחריות של כל אחד מבני הזוג. היא מוסיפה לתמונה את מה שחסר מסביבם.
לבנות את האנשים שלנו
כשאנחנו אומרים "עורף משפחתי", קל לחשוב מיד על הורים, אחים, סבים ודודים. עורף יכול להיבנות גם ממערכות יחסים אחרות: חברה שאפשר להתקשר אליה, שכנים שיש להם מפתח, הורים של חברים מהכיתה שאפשר לחלוק איתם הסעות, אנשים שאוכלים איתנו בחגים, קהילה שאנחנו שייכים אליה וחברים שיודעים להגיע כשקשה.
משפחה ביולוגית מקבלים. רשת של שייכות אפשר גם לבנות. קשרים כאלה מתפתחים מתוך הדדיות, זמן, נוכחות והסכמה לתת לאנשים להיכנס לחיים שלנו. עבור מי שהתרגלו להסתדר לבד, דווקא החלק האחרון יכול להיות מורכב במיוחד.
המשפט "אנחנו לא צריכים אף אחד" יכול להישמע כמו עצמאות. עבור חלק מהאנשים הוא היה דרך חשובה להתמודד עם אכזבות ולבנות חיים בכוחות עצמם. בבגרות אפשר לבדוק אם הדרך הזאת עדיין משרתת אותנו, או שהיא משאירה אותנו לבד גם כשכבר קיימת אפשרות אחרת.
עצמאות יכולה לחיות לצד קשר. לכן השאלה אינה רק "מי יעזור לנו?" כדאי לשאול גם: "מי האנשים שאנחנו רוצים שיהיו חלק מהחיים שלנו?"
להסכים לבקש ולקבל עזרה
אפשר שיהיו סביבנו אנשים טובים ועדיין לא נפנה אליהם. מי שלמד לאורך שנים שאין באמת על מי לסמוך עשוי להרגיש בטוח יותר כשהוא עושה הכול בעצמו. בקשת עזרה יכולה לעורר מבוכה, תחושת חוב, חשש להכביד או פחד לשמוע "לא". בניית עורף דורשת גם להסכים להשתמש בעורף שבנינו.
אפשר להתחיל בבקשות קטנות וקונקרטיות:

"תוכלי לאסוף היום את מאיה? אני אאסוף בפעם הבאה."
"אנחנו בתקופה עמוסה. אפשר לבקש ממך עזרה?"
"אנחנו לבד בחג השנה. תרצו שנעשה משהו יחד?"

בקשה אינה מבטיחה שהאדם השני יוכל להיענות. עורף בריא גם אינו בנוי על כך שאדם מסוים חייב תמיד להיות זמין לנו, הוא נבנה מתוך האפשרות לפנות, לקבל גם תשובה שונה מזו שקיווינו לה ולהמשיך להיות בקשר.
כשכל אחד מבני הזוג יכול להישען גם על קשרים מחוץ לזוגיות, הקשר הזוגי אינו צריך להיות הכתובת היחידה לכל צורך וקושי. מעגל תמיכה רחב יותר מאפשר לזוגיות להישאר קשר בין שני אנשים שאוהבים זה את זו, בלי להעמיס עליה את כל מה שהחיים דורשים.
ליצור מסורות ששייכות לבית שלכם
עורף אינו מורכב רק מאנשים שאפשר להזעיק כשיש בעיה. הוא נבנה גם מתחושת שייכות. כשאין משפחה מורחבת שמכתיבה את המסורת, אפשר לשאול: איך אנחנו רוצים שהבית שלנו ירגיש? איך נראה אצלנו יום שישי? את מי אנחנו רוצים סביב השולחן? איפה נהיה בחג? איזה מאכל הילדים שלנו יזהו בעוד עשרים שנה כ*"האוכל של הבית"*?
ג'ון וג'ולי גוטמן מתייחסים לטקסים של חיבור וליצירת משמעות משותפת כחלק מהחיים הזוגיים. טקס אינו חייב להיות גדול או חגיגי. ארוחת שישי עם אותם חברים, טיול שחוזרים אליו בכל שנה, מנה קבועה ביום הולדת או מפגש שחוזר על עצמו יכולים להפוך עם הזמן לחלק מהסיפור של הבית.
עבור זוגות בלי עורף משפחתי יש בכך אפשרות משמעותית במיוחד. גם כשאין מסורת שאנחנו רוצים או יכולים להמשיך, אפשר ליצור מסורות שנרצה להעביר הלאה ולפתוח את הבית לאנשים שהפכו עם השנים למשפחה שבחרנו.
זו אינה ההיסטוריה שקיבלנו. זו ההיסטוריה שאנחנו יוצרים.
לבנות עורף גם לימים שבהם החיים מסתבכים
השאלה מי נמצא סביבנו נעשית מוחשית במיוחד כשאחד מבני הזוג חולה, כשהילדים זקוקים לעזרה, כשצריך להתאשפז או כשמגיעה תקופה שבה אי אפשר להמשיך להחזיק הכול באותו אופן. לזוגות בלי עורף משפחתי כדאי לדבר על הדברים האלה לפני שהם הופכים למצב חירום.
מי האנשים שאנחנו יכולים להתקשר אליהם? למי יש מפתח לבית? מי יכול לעזור עם הילדים? מי האדם שאנחנו סומכים עליו ברגע של משבר? איזו עזרה אנחנו יכולים לקנות כשאין מי שיעשה אותה עבורנו? ואיפה אנחנו ממשיכים לעשות לבד משהו שכבר עולה לנו ביוקר?
חלק מהעורף יכול בהחלט להיות בתשלום. בייביסיטר קבועה, מנקה, משלוחי אוכל בתקופה עמוסה, איש מקצוע, קייטנה, הסעה או כל פתרון אחר שמוציא משימה אחת מתוך המערכת הזוגית. עזרה אינה נעשית פחות משמעותית משום ששילמנו עליה. לפעמים זו בדיוק הדרך לבנות מערכת חיים שאפשר לנשום בתוכה.
תרגיל זוגי: מפת העורף שלנו
קחו דף גדול וכתבו במרכז את השמות שלכם. מסביב צרו חמישה אזורים: אנשים שאפשר לפנות אליהם רגשית, אנשים שאפשר לבקש מהם עזרה מעשית, קהילה ושייכות, מסורות וקשרים קבועים ועזרה מקצועית או בתשלום.
כתבו בכל אזור את האנשים והמשאבים שכבר קיימים בחיים שלכם. אל תכתבו את מי שהייתם רוצים שיהיה שם או את מי שלדעתכם אמור לעזור. המפה מיועדת לראות את העורף שיש לכם עכשיו.
הסתכלו יחד על הדף ושאלו:

איפה יש הרבה שמות?
איפה כמעט אין אף אחד?
איזה קשר שכבר קיים בחיים שלנו יכול לקבל יותר מקום?
איפה אנחנו זקוקים לעזרה מעשית?
ואיפה אנחנו מחכים שמישהו יציע עזרה במקום לבקש אותה?

לבסוף, כל אחד מכם ישלים את המשפט: "דבר אחד שאני רוצה לעשות בחודשים הקרובים כדי להרחיב את העורף שלנו הוא&#8230;"
בחרו פעולה קטנה וממשית. במקום "נכיר יותר אנשים", אפשר לבחור "נזמין את הזוג שאנחנו אוהבים לארוחת שישי". במקום "נבקש יותר עזרה", אפשר להחליט שבפעם הבאה שתצטרכו הסעה תשאלו את ההורים של אחד החברים לפני שאחד מכם מבטל את יום העבודה.
עורף נבנה מקשרים, וגם מהסכמה שלנו להשתמש בהם.
כשלא קיבלנו עורף, אנחנו יכולים לבנות אחד
יש כאב אמיתי בחיים בלי תמיכה משפחתית. הוא מורגש בחגים ובאירועים הגדולים, ולא פחות מכך ביום שלישי רגיל, כשהילד חולה, יש פגישה שאי אפשר להזיז ושני בני הזוג מנסים להבין מי שוב מבטל את היום שלו.
המשפחה שממנה באנו אינה המקור היחיד האפשרי לשייכות. אפשר לבנות חברויות שמעמיקות עם השנים, ליצור קהילה, ללמוד לבקש, לקנות עזרה כשצריך ולהכניס אנשים הביתה. עם הזמן, האנשים האלה יכולים להפוך לחלק מהסיפור של המשפחה שבנינו. ואפשר לתת לילדים שלנו לגדול לתוך משהו שאנחנו עצמנו לא בהכרח קיבלנו: בית שיש סביבו אנשים.
זוגיות יכולה להיות הלב של הבית. היא לא צריכה להיות כל העולם שסביבו. את העורף אפשר לבנות בהדרגה &#8211; אדם אחר אדם, קשר אחר קשר.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 25

כשעזרה מחלישה: חמשת סדרי העזרה של ברט הלינגר

Accepted Answer

לא כל עזרה עוזרת. מטפלת יכולה להיות מסורה, רגישה ומלאת כוונות טובות, ולעשות עבור המטופל משהו ששייך לו לעשות בעצמו. היא יכולה להבין את הכאב שלו עד כדי כך שהיא מפסיקה לפגוש את האחריות שלו. היא יכולה לרצות כל כך שירגיש טוב, עד שקשה לה לשאת את הכאב, הבחירה או המחיר שהוא עצמו צריך לשאת.
ברט הלינגר היה חד מאוד בעניין הזה. מבחינתו, הרצון לעזור עדיין אינו הופך את העזרה לטובה. עזרה שחוצה את הגבולות של האדם שמולה עלולה להחליש דווקא את מי שאנחנו מבקשים לחזק. זו אחת הסיבות שאני חוזרת שוב ושוב אל חמשת סדרי העזרה של ברט הלינגר. הם מציבים בפניי שאלה שאני רוצה להמשיך לשאול גם אחרי שנים בחדר הטיפול: כשאני עוזרת עכשיו, למי אני בעצם עוזרת?
האם ההתערבות שלי משרתת את האדם שמולי, או שהיא מרגיעה משהו בי? האם אני יכולה לראות אדם סובל בלי למהר להציל אותו? האם אני מסוגלת לכבד בחירה שאינה הבחירה שאני הייתי עושה? האם אני יכולה להישאר קרובה מאוד, בלי לקחת לידיי את החיים של האדם שמולי?
הלינגר לא היה איש של הרבה גוונים. הוא ניסח סדרים, גבולות והבחנות באופן נוקב ולעיתים מוחלט. אני רואה יותר גוונים ממנו, ועדיין יש משהו במבט המזוקק שלו שמסיר לרגע את כל ההסברים שאנחנו מספרים לעצמנו כמטפלים ומשאיר אותנו מול שאלה פשוטה ולא תמיד נוחה: האם העזרה שלי מחזקת את האדם שמולי, או הופכת אותי לנחוצה יותר בחייו?
אני מביאה את דברי ברט הלינגר בתרגום שלי, בלי לרכך אותם ובלי להתאים אותם למה שאני חושבת היום. אחר כך אחזור אל חמשת הסדרים שלו ואעשה איתם את מה שאני אוהבת לעשות בקריאה בהלינגר: אסכים, אתווכח, אוסיף את הגוונים שאני רואה היום ואבדוק מה מהם אני לוקחת איתי לחדר הטיפול.

ניווט במאמר

חמשת סדרי העזרה של ברט הלינגר
מבוא
הבה נהיה שקטים, נינוחים ואסופים, מוכנים למשהו חדש.
ברצוני לומר משהו על הפרעות פסיכולוגיות.כיצד הן מתעוררות? כיצד נוצרת הפרעה פסיכולוגית באדם?
הפרעות פסיכולוגיות נובעות מניתוק או מקונפליקט, ולרוב הן קשורות להורים. כאשר אדם מנותק מאחד או משני הוריו, הוא מאבד אנרגיה וכוח. הוא נחלש ומתחיל לפתח סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים.הפתרון פשוט מאוד &#8211; ריפוי כרוך בפיוס ובחיבור בין מה שהופרד.
כיצד משיגים זאת?, מה נדרש מן האדם המגיש עזרה כדי שזו תצליח?  &#8211;עליו להיות בקשר עם הוריו ועם שושלתו, לחבק את גורלו ואת אשמתו האישית, והחשוב מכול, להכיר בהיותו חלק מן התמונה.
הבה נבצע תרגיל הדגמה קטן.
עצמו עיניים והרגישו את הוריכם איתכם, בגוף.כל מה שיש בנו בא מהורינו מלכתחילה.אנחנו הורינו.
היפתחו מבפנים עד שתוכלו לחוש את נוכחות שני הוריכם כיחידה אחת, בדיוק כפי שהם וכפי שהיו, בלי לייחל שיהיו שונים.
הרגישו את הסבים והסבתות,ואת הוריהם,ואת כל מי ששייך והשתייך למשפחתכם,אלה שמתו צעירים,ואלה שלא נכללו.
הרגישו את כולם נוכחים בגופכם.
קבלו את כולם בתוככם.התקרבו אליהם ואפשרו להם לחבק אתכם ולהתאחד איתכם.התאחדו יחד.
הרגישו את גורלכם הייחודי, הנובע מהוריכם ומשושלתכם, וגם ממעשיכם ומאשמתכם האישית.
אמרו בלב: כן, זהו גורלי ואני מקבל אותו.
כעת הרגישו שאתם מחוברים למשהו נוסף, המגיע מנשמתכם, מעבר להוריכם ולשושלתכם. אתם מחוברים למשהו גדול יותר המחזיק את כולכם יחד במרחב על-זמני.
מכאן נובעים הייעוד או המשימה שלכם והאנרגיה לממש אותם.
ההסכמה לכך משחררת אתכם.אתם מתמלאים במשהו גדול ומשמעותי יותר.
עתה, כאשר מטופל מגיע אליכם לעזרה, תוכלו להביט בו ולראות בו את הוריו כפי שהם או כפי שהיו, ולהסכים לכך באהבה ובכבוד.
תוכלו לראות את סביו וסבתותיו, את הוריהם ואת כל מי שמתו צעירים או הודרו ממערכת משפחתו.
כולם נוכחים לפניכם דרך המטופל, ובפני כולם אתם קדֵים קידה.
אתם יכולים לבקש את עזרתם.אז העזרה למטופל אינה מונחת רק על כתפיכם, ואתם נעשים צינור עבור השושלת שלו התומכת בו.
כולם יחד שותפים במעשה הריפוי.
עתה תוכלו לקבל גם את ייעודו ואת גורלו של המטופל, ולהסכים לכך בלב פתוח.
מהי עזרה?
עזרה היא אומנות הדורשת לימוד ותרגול.היא דורשת התבוננות, תובנה ויכולת להבחין במה שמתאים ובמה שמעבר, במה שמוביל להבנה רחבה יותר.
עזרה כיצירת איזון
כולנו זקוקים לעזרת אחרים כדי להתפתח, ואנו תלויים ביכולתנו לסייע לאחרים כדי לשגשג. ללא היכולת לעזור, אנו נעשים מבודדים ואיננו יכולים לפרוח.
הענקת עזרה מועילה הן למקבל והן לנותן, ומטפחת מערכת יחסים מאוזנת.
במערכת היחסים בין הורים לילדים אין איזון שווה. ההורים נותנים והילדים מקבלים. כאן האיזון מושג בדרך אחרת, דרך כיבוד מתנת החיים והעברתה הלאה.
נתינה ולקיחה
הנתינה והקבלה פועלות בשתי רמות.
הרמה הראשונה מתרחשת בין שווים ושומרת על איזון באמצעות חליפין הדדיים.הרמה השנייה נוגעת ליחסים בין הורים לילדים או בין סמכות וכפופים לה.
במצבים אלה תהליך הנתינה והקבלה דומה לנהר, הכולל בתוכו את כל מה שבזרימתו. צורת חליפין זו עמוקה ורחבה יותר, ופונה אל העתיד.
כדי שסיוע יהיה יעיל, על מגיש העזרה לקבל תחילה את מה שנחוץ לו עצמו. רק אז מתפתחת בו היכולת האמיתית לתת.
סיוע מוצלח מניח גם שמקבל העזרה אכן רוצה וזקוק למה שמוצע. אחרת, ניסיונות לעזור עלולים ליצור ריחוק במקום קשר.
סדר העזרה הראשון 
סדר העזרה הראשון מניח שאנו יכולים להציע רק את מה שיש לנו, ולצפות רק למה שאנו באמת זקוקים לו.
השיבוש הראשון בעזרה מתרחש כאשר אנו מנסים לתת מה שאין לנו, או לקחת מה שאיננו זקוקים לו. הוא מתרחש גם כאשר מישהו מחזיק בציפיות או בדרישות שאינן יכולות להתממש, או כאשר אדם נושא בעול שאחר צריך לשאת בו בעצמו.
לנתינה ולקבלה יש גבולות. ההכרה בגבולות הללו והכבוד להם הם תנאי יסודי לעזרה נכונה.
גישה זו מאופיינת בענווה. היא כוללת החלטה מודעת שלא להתערב כאשר ההתערבות נובעת מציפיות או מסבל שאינם שייכים לנו.
קונסטלציה משפחתית חושפת את החוסן הנדרש הן מן העוזר והן מן הפונה לעזרה, ומזכירה שענווה וריסון עצמי מאתגרים לעיתים את התפיסות המקובלות של עזרה, ואף עלולים לעורר ביקורת. ובכל זאת, זו העמדה הנכונה.
סדר העזרה השני 
עזרה תומכת בהישרדות ובצמיחה, המושפעות מגורמים פנימיים וחיצוניים. עלינו להכיר בגורמים אלה.
הנושא רלוונטי במיוחד למשימות אישיות, שהן גורמים פנימיים. מעורבות בגורלות של אחרים ואהבה ללא תנאי, המונעת מתחושת מצפון, מבוססות לעיתים על אמונות לא רציונליות.
אנשים רבים מציעים עזרה לא מפני שהתבקשו, אלא מפני שאינם מסוגלים לשאת את המצב. כתוצאה מכך, מקבל העזרה חש שהקבלה שלו נובעת מלחץ או מצורך להרגיע את אי־הנוחות של העוזר.
כך פעולת העזרה הופכת למעשה של לקיחה, וקבלת העזרה הופכת למעשה של נתינה.
גישה מדויקת יותר דורשת כיבוד של המצב כפי שהוא, והתערבות רק במידה שהמציאות מאפשרת.
גישה זו מאופיינת בריסון ובעוצמה. כאשר אנו מתעלמים מן המציאות ומנסים לעזור בכל מחיר, גם העוזר וגם הנעזר נחלשים. זו הפרה של סדר העזרה השני.
הארכיטיפ של העזרה
דגם בסיסי של עזרה מתבטא בקשר שבין הורה לילד, ובעיקר בין אם לילדה.
ההורים נותנים והילדים מקבלים. ההורים גדולים וחזקים, הילדים קטנים ופגיעים. מתוך האהבה העמוקה ביניהם, תהליך הנתינה והלקיחה כמעט חסר גבולות. ילדים מצפים כמעט להכול מהוריהם, והורים מוכנים לתת כמעט הכול. זה מתאים כל עוד הילדים קטנים. ככל שהילדים מתבגרים, האיזון משתנה.
הצבת גבולות איננה מפחיתה אהבה.דווקא הגבולות מאפשרים לילדים להתפתח ולהפוך לבוגרים.
כאשר ההורים נסוגים בהדרגה ומאכזבים את ציפיות ילדיהם, הם מסייעים להם להשתחרר מן התלות ולהיות עצמאיים. כך הילדים תופסים את מקומם בעולם המבוגרים, ועוברים מתנועה של לקיחה לתנועה של נתינה.
סדר העזרה השלישי 
אנשי מקצוע רבים מאמינים שעליהם לעזור למטופלים כפי שהורים עוזרים לילדיהם. גם מטופלים מצפים לעיתים שהמטפל ימלא תפקיד הורי, ויעניק את האהבה והטיפול שחסרו להם. כאשר המטפל נענה לציפייה זו, נוצרת מערכת יחסים ממושכת ותלותית. בהדרגה הוא הופך לדמות הורית, מציב גבולות ומאכזב, והמטופל מגיב כלפיו כפי שהגיב להוריו.
כך נוצרת דינמיקה של העברה והעברה נגדית, המנציחה את הקשר הילדי ומעכבת צמיחה. עמדה זו מעכבת גם את המטופל וגם את המטפל.
במקרים מסוימים תפקיד הורי זמני עשוי לסייע, למשל כאשר משלימים תנועה התפתחותית שנקטעה. גם אז המטפל מייצג את ההורים האמיתיים, ואינו מחליף אותם. כך מתאפשר פיוס עם ההורים, וסיום הקשר הטיפולי מתרחש מתוך עצמאות.
סדר העזרה השלישי מדגיש יחס למטופלים מבוגרים כשווים.המטפל אינו תחליף הורי. זו עמדה מפוכחת וצנועה יותר, והיא שונה מהותית מהפסיכותרפיה המסורתית.
סדר העזרה הרביעי 
המטופל איננו ישות מבודדת, הוא משובץ בתוך משפחתו. כאשר אנו רואים אותו כחלק ממערכת משפחתית שלמה, מתבהרים צרכיו וחובותיו. התבוננות בהוריו, באבותיו, בבן או בת הזוג ובילדיו מעניקה תמונה רחבה של מצבו.
האמפתיה הנדרשת כאן היא מערכתית ולא אישית. המיקוד אינו בקשר אישי עם המטופל, אלא במערכת כולה. כאשר אנו מתעלמים מדמויות שנדחקו לשוליים או הודרו, אנו מחמיצים לעיתים את המפתח לפתרון.
מטופלים בוגרים חווים גישה זו כמעצימה. הם חשים נתמכים על ידי המערכת כולה, ולא תלויים באדם אחד.
סדר העזרה החמישי 
הקונסטלציה המשפחתית מבקשת לחבר את מה שהופרד ולהוביל לפיוס, במיוחד עם ההורים. פיוס מתאפשר כאשר מפסיקים לשפוט אנשים או מעשים כטובים או רעים.
כאשר מנחה מאמץ עמדה מאשימה ומצטרף לתלונות של המונחה, נוצרים סכסוך ופילוג במקום חיבור. פיוס דורש לב פתוח כלפי כולם.
הסדר החמישי והגבוה מכולם, הוא אהבת כל אדם כפי שהוא. עזרה אמיתית ניתנת ללא שיפוט וללא תחושת עליונות מוסרית.
פרספקטיבה מיוחדת
אין ליישם את ההנחיות הללו באופן נוקשה ואינטלקטואלי בלבד. נדרשת פתיחות להקשר הנוכחי והקשבה אינטואיטיבית למה שמבקש להתרחש. זוהי תודעה רחבה, הרואה את האדם בשלמותו, בלי סדר יום, ועם רגישות לצעד הבא.
ההנחיה נובעת בו-זמנית ממקורות פנימיים וחיצוניים. תפיסה ופעולה מתלכדות.
קונסטלציה היא התערבות קצרה וממוקדת. היא חושפת את הצעד הבא ואז נסוגה, כדי להשאיר את האדם חופשי ועצמאי. זוהי שיטה טיפולית צנועה, היודעת מתי להיכנס ומתי לסגת.
התבוננות, תפישה, תובנה, אינטואיציה והוויה הרמונית

תצפית מתמקדת בפרטים בדיוק רב, אך עלולה להחמיץ את התמונה הרחבה.
תפישה יוצרת מבט כולל וממקמת את הפרטים בהקשרם.
תובנה משלבת את שתיהן ומאפשרת הבנה עמוקה.
אינטואיציה מצביעה על הצעד הבא בפעולה.

הלימה, אמפתיה עמוקה, היא התכווננות מלאה אל האדם שמולנו, אל ההיסטוריה שלו, אל גורלו ואל מגבלותיו. במצב זה דעות קדומות ושיפוטים נסוגים, ומתאפשרת עזרה מדויקת. לאחר מכן כל אחד חוזר לדרכו. הקשר אינו יוצר תלות, אלא עצמאות.
ברט הלינגר
אחרי הלינגר: מה חמשת סדרי העזרה דורשים מאיתנו כמטפלים?
יש משהו כמעט מפתה בתפקיד העוזר. מישהו מגיע אליי מפני שכואב לו, יש לי ניסיון, ידע וכלים, והוא מבקש ממני עזרה. קל מאוד לעבור מכאן לתחושה שאני צריכה לדעת מה נכון עבורו, לרצות את השינוי עבורו, ואפילו לעבוד קשה יותר ממנו כדי שיגיע אליו.
הלינגר מחזיר אותי למקום אחר. האדם שיושב מולי הגיע עם חיים שלמים לפני שנכנס לחדר וימשיך לחיות אותם אחרי שייצא ממנו. אני יכולה ללוות, לשאול, לשקף, להתעמת ולהציע מבט. החיים עצמם נשארים שלו. זו בעיניי התביעה הגדולה של חמשת סדרי העזרה: להיות משמעותית מאוד בתהליך של אדם אחר, ולדעת איפה אני נגמרת והוא מתחיל.
האם אני עוזרת לך, או שקשה לי לראות אותך סובל?
זה אחד המקומות שבהם הלינגר פוגע בעיניי בדיוק כואב. הוא מזמין את העוזר לבדוק האם העזרה נובעת ממה שהאדם שמולו באמת צריך, או מהקושי שלו עצמו לשאת את המציאות. זו שאלה שאני רוצה להמשיך לשאול את עצמי כמטפלת.
האם אני יכולה לשבת מול כאב בלי למהר להעלים אותו? לפגוש זוג במשבר בלי להזדקק לכך שיישארו יחד? ללוות אדם שבוחר אחרת מכפי שאני הייתי בוחרת? היכולת לשאת את המציאות של המטופל יכולה להיות צורה עמוקה מאוד של כבוד.
גם כאן הגבול עדין. אני רוצה להיות מעורבת, רגישה ונוכחת. אני רוצה שהאדם שמולי ירגיש שאני איתו. ובתוך הקרבה הזאת אני רוצה להשאיר בידיו את הכוח לפגוש את החיים שלו.
אני המטפלת שלך. אני לא אמא שלך
הלינגר חד מאוד גם ביחס לסכנה שהמטפל יהפוך לתחליף להורה. אני מבינה היטב את המשיכה לשם. כשאדם מספר לי שלא ראו אותו, שלא הגנו עליו או שלא היה לו על מי להישען, משהו בי יכול לרצות לתת לו את מה שהיה חסר.
קשר טיפולי יכול להיות עמוק ומיטיב מאוד. אני גם רוצה שהוא יחזק את יכולתו של האדם לפגוש את הכוחות, הבחירות והאחריות שלו. אני יכולה להכיר בכאב שלך בלי להפוך אותך לחסר אונים, ולהיות קרובה אליך בלי לקחת אחריות על החיים שלך.
אולי כאן נמצאת אחת ההבחנות החשובות ביותר שאני לוקחת מהלינגר: אמפתיה אינה דורשת ממני להציל אותך. היא דורשת ממני להיות מסוגלת לפגוש אותך.
להבין את הכאב שלך בלי להצטרף לנרטיב שלך
זה החלק החשוב ביותר עבורי בעבודה זוגית. אדם מספר לי שנפגע, ואני רוצה להכיר בכאב שלו באופן מלא. יחד עם ההכרה הזאת אני שומרת על הבחנה נוספת: החוויה שלו אמיתית; הפרשנות שלו למה שקרה עדיין ראויה לבדיקה.
כשמטופלת אומרת לי "הוא לא אוהב אותי", אני רוצה להבין מה קרה ביניהם שהוביל אותה להרגיש כך. אני רוצה לדעת מה הוא עשה, מה היא ביקשה, מה היא שמעה ומה היא הרגישה. ואני משאירה בחדר את האפשרות ש־"הוא לא אוהב אותי" היא המשמעות שנוצרה בתוכה מתוך מה שקרה, ולא העובדה היחידה האפשרית.
אני יכולה לעמוד לצידך בלי לעמוד נגד מישהו אחר.
בעבודה זוגית המשפט הזה חשוב לי במיוחד. אם אצטרף לבן זוג אחד נגד השני, איבדתי את הזוג. התפקיד שלי הוא להצליח לראות את הכאב של שניהם, גם כשהם עצמם עדיין מתקשים לראות זה את זו.
לראות את הפוגע אינה מחיקה של הפגיעה
יש נקודה בדבריו של הלינגר שאני רוצה דווקא לחדד, מפני שקל להבין אותה אחרת מכפי שאני מבינה אותה. כשהוא מבקש מאיתנו להפסיק לחלק את המערכת לטובים ולרעים ולתת מקום לכל מי ששייך אליה, הוא אינו מבקש מאיתנו להכחיש את מה שקרה או לבטל את הפגיעה.
זה אחד הדברים המשמעותיים עבורי במבט המערכתי. אדם יכול להשתייך למערכת וגם להיות אחראי למעשה שפגע באדם אחר. אני יכולה לראות אותו כאדם שלם, להתעניין בהיסטוריה שלו ובמקום שממנו פעל, ולהשאיר אצלו באופן מלא את האחריות למה שעשה.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד כשמדובר באלימות, התעללות, ניצול או פגיעה עמוקה. הכרה בשייכותו של הפוגע אינה דורשת מהנפגע להתקרב אליו, לסלוח לו או לחדש איתו קשר. לראות את כולם אינה דרישה להתייחס לכולם באותה הדרך.
זה אחד המקומות שבהם הלינגר דורש מאיתנו להחזיק שתי אמיתות יחד: לראות את האדם ולא למחוק אותו מן המערכת, ולראות בבהירות גם את הפגיעה ואת האחריות עליה. אין צורך לבחור בין השתיים.
אפשר לתת לפוגע מקום במערכת, ולהשאיר את הפגיעה בדיוק במקום שבו היא שייכת: באחריותו.
עזרה טובה משאירה משהו בידיים של האדם שמולנו
בסופו של דבר, חמשת סדרי העזרה מחזירים אותי לשאלה אחת: האם אני יודעת את מקומי? האם אני יכולה להיות משמעותית בלי להיות המרכז, להציע בלי להזדקק לכך שהצעתי תתקבל, לראות כאב בלי להפוך למצילה וללוות אדם בלי לקחת לידיי את האחריות על חייו?
זו אינה עמדה מרוחקת. מבחינתי יש בה הרבה מאוד אמון באדם שמולי וביכולת שלו לשאת את חייו, לבחור ולהתפתח. אולי אחד הדברים הקשים ביותר שאנחנו לומדים כמטפלים הוא שעזרה טובה אינה נמדדת בכמה עשינו עבור האדם שמולנו. היא נמדדת גם בכמה הצלחנו להשאיר בידיו.
למטפלות ולמטפלים
חמשת סדרי העזרה הם גם שאלות שאני מביאה איתי לסופרוויז'ן: איפה המטפל עומד בתוך המערכת, מה מופעל בו, ומתי הרצון לעזור מתחיל לקחת מהמטופל משהו ששייך לו.
אם אתם עובדים עם זוגות או עם יחידים ורוצים להתבונן גם בעמדה שלכם בתוך המקרה, תוכלו לקרוא עוד על הסופרוויז'ן המקצועי שאני מציעה למטפלים.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 26

הכבשה השחורה במשפחה: למה זה קורה ואיך משתחררים מהתפקיד?

Accepted Answer

אפשר להיות הכבשה השחורה במשפחה ולהרגיש במשך שנים שלא באמת מצאת בה את מקומך. להגיע לארוחה משפחתית וכבר בדרך להרגיש את הגוף מתכווץ. לשקול כל משפט לפני שאומרים אותו. לדעת מי יגלגל עיניים, מי ייעלב ומי שוב יזכיר לך שמשהו בך רגיש מדי, דרמטי מדי או פשוט אחר.
הכבשה השחורה במשפחה היא בן או בת משפחה שלאורך זמן נעשים מוקד חוזר של ביקורת, דאגה, אשמה או תחושה שהם שונים מן השאר. במבט מערכתי, התפקיד הזה נוצר בתוך היחסים המשפחתיים ואינו מעיד בהכרח שאותו אדם הוא מקור הקושי במשפחה.
כשחוויה כזאת חוזרת לאורך שנים, היא עלולה להפוך בהדרגה לזהות: "אני הכבשה השחורה של המשפחה." "אצלי תמיד משהו לא בסדר." "אם רק הייתי יותר כמו כולם, היה לי מקום."
הקושי יכול להמשיך גם כשאנחנו גדלים, עוזבים את הבית או מתרחקים מהמשפחה. אפשר להיות בת חמישים ועדיין להפוך בתוך דקות לילדה שמסבירה את עצמה לאמא. אפשר לבחור חיים שונים לגמרי מאלה שהמשפחה ציפתה להם ועדיין לבדוק דרכה אם הבחירות שלנו נכונות. אפשר גם לנתק קשר ולהמשיך לנהל בתוכנו ויכוח יומיומי עם האנשים שכבר אינם חלק מחיינו. לא בחרתי להיות הכבשה השחורה במשפחה שלי. בבגרות אני יכולה לבדוק כמה מן החיים שלי אני עדיין מארגנת סביב המקום שקיבלתי שם.

ניווט במאמר

למה בכלל נוצרת כבשה שחורה במשפחה?
משפחות מתמודדות עם מתח בדרכים שונות. בחלקן המתח מתחלק בין בני המשפחה ומשתנה עם הזמן. באחרות הוא מתחיל בהדרגה להתארגן סביב אדם אחד, במיוחד כשקשה לדבר ישירות על קונפליקט, שונות, כעס, בושה או אי־ודאות.
בתוך מציאות משפחתית מורכבת יכול להיווצר עם הזמן הסבר פשוט יותר: "אם רק הוא היה מסתדר, היה כאן שקט." "אם היא לא הייתה כל כך רגישה, לא היינו רבים." "כולם מסתדרים במשפחה הזאת חוץ ממנה."
המיקוד באדם אחד יכול להקל באופן זמני על המערכת. כשכולם עסוקים בילד שמסתבך, פחות תשומת לב מופנית למתח שבין ההורים. כשאחות אחת היא זו שתמיד "עושה דרמות", בני המשפחה האחרים יכולים להרגיש שהם דווקא מסתדרים. כשאדם אחד נתפס כמי שמפרק את המשפחה, קל יותר להתמקד בהתנהגות שלו ופחות במה שהתרחש ביחסים עוד קודם.
בתיאוריה המשפחתית של מורי בואן מתואר תהליך ההשלכה המשפחתית – Family Projection Process, שבו חרדה משפחתית יכולה להתמקד בילד מסוים. ההורים נעשים רגישים יותר לסימנים שמשהו אינו כשורה אצלו, מפרשים את התנהגותו דרך הדאגה הזאת ומגיבים בהתאם. גם הילד מגיב למיקוד בו, וכך נוצר מעגל שמחזק את עצמו. זו אחת הדרכים להבין כיצד קושי ששייך למערכת יחסים שלמה יכול עם הזמן להיראות כאילו הוא נמצא בעיקר אצל אדם אחד.
דפוס כזה יכול להתבסס ביתר קלות במשפחה שבה חשוב מאוד שכולם יסכימו, שבה חריגה מן המקובל נחווית כאיום על הלכידות או שבה חשוב מאוד "מה יגידו". הוא יכול להתפתח גם סביב חרדה הורית גבוהה, קונפליקטים שקשה לדבר עליהם או תקופות ממושכות של עומס משפחתי.
במשפחות שנמצאות לאורך זמן תחת מתח אפשר לראות דרכי הסתגלות שונות. אחד נעשה אחראי מאוד, אחר משתדל לא להכביד, ואדם אחר נעשה מוקד של דאגה, ביקורת וכעס. אלה תפקידים גמישים שיכולים להשתנות לאורך החיים, ולא תכונות אופי קבועות.
למה דווקא אני הפכתי לכבשה השחורה?
אין תשובה אחת. המקום שאדם מקבל במשפחה יכול להיווצר מתוך שילוב בין הטמפרמנט שלו, הקשר שנוצר בינו לבין הוריו, הציפיות שהופנו אליו והאופן שבו הוא מגיב למתח. ילד אחד נעשה שקט ומסתגל. אחר מנסה להיות אחראי על כולם. ויש ילד שמוחה, כועס, מתווכח או מסרב.
מי שהופך לכבשה השחורה אינו בהכרח החלש במשפחה וגם לא בהכרח "זה שרואה את האמת". לעיתים הוא שונה יותר מן הנורמה המשפחתית. לעיתים הוא מבטא את המצוקה באופן הבולט ביותר. יכול גם להיווצר בינו לבין אחד ההורים מעגל רגיש במיוחד, או שבחירות שהוא עושה בהמשך החיים מערערות משהו שהמשפחה רגילה אליו.
ברגע שאדם מסוים הופך למוקד, מתחיל מעגל שקל מאוד להמשיך. המשפחה מצפה ממנו להיות זה שיתפרץ, יתרחק או יעשה בעיות, ולכן נעשית רגישה יותר להתנהגויות שמאשרות את הציפייה. הוא מרגיש שממילא רואים בו את הבעיה, נעשה דרוך יותר, מתגונן, מסביר, כועס או מתרחק. התגובה שלו הופכת בעיני המשפחה להוכחה נוספת לכך שהסיפור עליו נכון.
"אי אפשר לדבר איתך.""כי אתם אף פעם לא מקשיבים לי.""את רואה? בדיוק על זה אנחנו מדברים."
גם בני משפחה אחרים יכולים להשתתף בדפוס בלי להתכוון לכך. הורה אחד מבקר והאחר שותק. אח מצטרף לביקורת. אחות מבינה בפרטי, אך אינה אומרת דבר מול המשפחה. בהדרגה התפקיד נעשה חלק מן הסיפור המשפחתי המשותף.
כדי להבין את המקום שקיבלתי שם, אני רוצה להרחיב את המבט: מה התרחש במשפחה שלי באותה תקופה? מה העסיק אותה? אילו ציפיות הופנו אליי? ואיך היחסים בינינו עיצבו בהדרגה את המקום שתפסתי בתוכה?
איך תפקיד משפחתי הופך לזהות?
ילדים לומדים מי הם גם דרך המבט של האנשים המשמעותיים סביבם. כשאותו מסר חוזר במשך שנים, הוא יכול להפוך לחלק מן הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו:
"את רגישה מדי.""אתה תמיד עושה בעיות.""אי אפשר לדבר איתך.""את שונה מכולם."
עם הזמן כבר לא צריך שמישהו יאמר את המשפט. אנחנו מתחילים לומר אותו לעצמנו.
אם הם מרוצים ממני, אני בסדר. אם הם כועסים, אולי עשיתי משהו לא בסדר. אם הם רואים בי את הבעיה, אני צריכה לשכנע אותם שאני לא. כך יכולה להיבנות תחושת עצמי שתלויה מאוד במבט שמגיע מבחוץ.
גם ההגדרה "אני הכבשה השחורה" יכולה להפוך לזהות קשיחה. היא עשויה לתת מילים לחוויה שהייתה במשך שנים מבלבלת וכואבת, ובהמשך כדאי לשאול מי אני מעבר לתפקיד הזה. החלפת התווית "אני הבעיה" בתווית "אני השעיר לעזאזל של המשפחה שלי" עדיין משאירה תווית במרכז הזהות.
העבודה הבוגרת מזמינה בנייה הדרגתית של תחושת עצמי יציבה יותר: לדעת מה אני חושבת, מה אני מרגישה, על מה אני עומדת ואיך אני רוצה להתנהל גם כאשר אדם משמעותי רואה את הדברים אחרת.
התפקיד המשפחתי יכול לעבור איתנו למערכות יחסים אחרות
ביקורת של בן זוג יכולה להרגיש כמו הוכחה ששוב אנחנו הבעיה. מנהלת שלא מסכימה איתנו מעוררת צורך להוכיח שהיא טועה. חברה שמתרחקת לכמה ימים יכולה לעורר את התחושה הישנה ששוב נשארנו בחוץ.
בתוך זוגיות התפקיד יכול להתעורר במהירות. בן הזוג אומר "נפגעתי ממה שאמרת", ואני שומעת "שוב את הבעיה." הוא אינו מסכים איתי, ואני מרגישה שאני שוב עומדת לבד מול משפחה שלמה.
אצל מי שחיים בלי עורף משפחתי עלול להיווצר עומס נוסף על הזוגיות. בן הזוג נעשה האדם המרכזי, ולעיתים היחיד, שממנו מצפים להרגיש "אתה איתי". כשהוא חולק עליי, מציב גבול או רואה אירוע אחרת ממני, הכאב יכול להיות גדול בהרבה מן המחלוקת שמתרחשת עכשיו.
ההיסטוריה עוזרת לנו להבין את עוצמת התגובה. בבגרות אפשר ללמוד לזהות את הרגע שבו ההווה פוגש את המקום הישן, ולהחזיר לעצמנו בהדרגה את הבחירה באופן שבו נגיב.
גם המאבק בתפקיד יכול להשאיר אותנו בתוכו
הרצון שבני המשפחה יבינו מה קרה, יכירו בכאב ויראו אותנו אחרת הוא אנושי. הקושי גדל כשהיכולת שלי להיות שלמה עם עצמי תלויה בכך שזה אכן יקרה.
אני יכולה להקדיש שנים לניסיון להוכיח למשפחה שאני לא אנוכית, לא דרמטית ולא הילדה הבעייתית שהם חשבו שאני. גם הצלחה יכולה לומר "אני אראה להם", התרחקות יכולה לומר "אני לא צריכה אף אחד מכם", והסברים אינסופיים יכולים להמשיך לבקש "סוף סוף תבינו מי אני באמת." כך המבט המשפחתי ממשיך לארגן את החיים גם מתוך המאבק בו.
אצל חלק מהאנשים המקום הזה נעשה ברור במיוחד כשהם מתחילים להציב גבולות, להגיע פחות למפגשים משפחתיים, לבחור אחרת או להפסיק להשתתף בשיחות שפוגעות בהם. השינוי עצמו יכול להיקרא דרך הסיפור הישן: "מאז שהכרת אותו השתנית." "את הורסת את המשפחה." "רק איתך תמיד יש בעיות."
עבור חלק מהאנשים שחיים היום בלי עורף משפחתי, המרחק ממשפחת המוצא הגיע אחרי שנים שבהן היה קשה למצוא בתוכה מקום בלי לוותר על חלקים משמעותיים בעצמם. בתוך הסיפור הזה חשוב להתבונן גם בדרך שבה אנחנו פועלים היום. אפשר להציב גבול מתוך עמדה ברורה, ואפשר להשתמש בהתרחקות כדי להעניש. אפשר לשאת את אי־ההסכמה של המשפחה, ואפשר להמשיך לדרוש ממנה להכיר בכך שאנחנו צודקים.
כשהמשפחה מזמינה אותי שוב אל המקום המוכר, אני רוצה לשים לב לתגובה שלי. האם אני חוזרת להסביר, להתגונן, להתרחק או להילחם על כך שיראו אותי אחרת? האם אני יכולה לבחור תגובה אחרת גם כשהם נשארים בדיוק כפי שהם?
כתבתי על התנועה הזאת גם במאמר "מה יוכל לקרות כשנפסיק לחכות שהורינו ישתנו?".
להשתייך למשפחה בלי למסור לה את ההגדרה של מי שאני
המשפחה שממנה באנו היא חלק מסיפור חיינו גם כאשר היחסים איתה מורכבים. היא יכולה להישאר משמעותית גם כשאנחנו חיים אחרת ממנה, בוחרים מרחק או מחליטים שלא להיות בקשר.
אפשר לגור רחוק מאוד ועדיין לקבל החלטות מתוך פחד מהתגובה של המשפחה. אפשר לא לדבר עם ההורים במשך שנים ועדיין לנהל איתם ויכוח פנימי בכל בחירה משמעותית. ואפשר להיות בקשר ולדעת היטב היכן הם מסתיימים ואיפה אני מתחילה.
מעניין אותי כמה מן העצמי שלי עדיין תלוי בכך שבני המשפחה יבינו אותי, יסכימו איתי או יחשבו עליי אחרת. אני יכולה להכיר במקום שממנו באתי, בכאב שהיה בו ובמה שקיבלתי ממנו, ולבחור כיצד אני רוצה לחיות היום.
כתבתי עוד על התנועה הזאת במאמר "איך להיות נאמנה לעצמך גם כשגדלת בלי עורף משפחתי תומך".
מה קורה כשהמשפחה צודקת בחלק מהדברים?
בעיניי, זו אחת השאלות החשובות ביותר בעבודה עם מי שגדלו ככבשה השחורה. אם כל ביקורת מחזירה אותי מיד לעמדה של הילדה שתמיד מאשימים אותה, אני עדיין פוגשת את ההווה דרך התפקיד הישן. גם הצורך לדחות כל ביקורת כדי להגן על עצמי משאיר אותי קשורה אליו.
יכול להיות שהביקורת שקיבלתי בילדות הייתה קשה, לא הוגנת או משפילה, ובכל זאת אדם שמבקר אותי היום יכול לראות משהו שכדאי לי לבדוק. יכול להיות גם שהוא טועה לחלוטין. אני רוצה להיות מסוגלת לברר את זה.
מה מתוך הדברים שנאמרו לי שייך לאדם שמולי?מה מפעיל בי משהו ישן?מה מתוך הדברים שנאמרו אני רוצה לקחת ברצינות?
זו אחת היכולות שאנחנו מפתחים בעבודה עם מובחנות בקליניקה: להישאר מחוברים לעצמנו גם כאשר אדם משמעותי חושב עלינו משהו שקשה לנו לשמוע. אני יכולה להסכים עם חלק מדבריו, לחלוק על חלק אחר ולקחת אחריות על מה ששייך לי. העובדה שסומנתי בעבר אינה פוטרת אותי מהאחריות לאופן שבו אני מתנהלת היום.
מובחנות וראויות: מי אני ואיך אני רוצה להתנהל?
העבודה על מובחנות מחזקת את היכולת להישאר מחוברת לעצמי בנוכחות אדם שחושב, מרגיש או רוצה משהו אחר ממני. ראויות מוסיפה לכך את האופן שבו אני בוחרת להתנהל: האם אני יכולה לקחת אחריות כשפגעתי? להתנצל בלי להתפרק? להציב גבול בלי להשפיל? לומר אמת גם כשלא נוח לומר אותה? לעמוד מאחורי בחירה שלי גם כשמישהו אחר מאוכזב ממנה?
ההבחנה בין אשמה לאחריות חשובה במיוחד למי שגדלה בתחושה שהיא תמיד הבעיה. אשמה מחזירה אותי אל "שוב משהו בי לא בסדר." אחריות מאפשרת לי לשאול: "מה מתוך מה שקרה שייך לי, ומה אני רוצה לעשות איתו עכשיו?"
כילדים לא היינו אחראים למקום שקיבלנו במשפחה, לאופן שבו הורינו התמודדו עם מתח או לסיפורים שנוצרו סביבנו. בבגרות האחריות שלנו נמצאת בדרך שבה אנחנו פועלים כשהמקום הישן מתעורר. אני יכולה לראות את עצמי ואת האדם שמולי, לשאת אי־הסכמה ולבחור בהתנהגות שאני יכולה לכבד.
הגוף יכול לחזור למקום הישן עוד לפני שאנחנו מספיקים לחשוב
מפגש משפחתי יכול להפעיל תגובה עוד לפני שנאמר משהו מפורש. מבט, טון מוכר או שתיקה יכולים להספיק. הנשימה מתקצרת, הלסת מתהדקת, הבטן מתכווצת ותשומת הלב עוברת מיד אל האחרים.
כשאני מזהה את הרגע הזה, יכול להיווצר מרווח קטן בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני עושה. בתוך המרווח אפשר לשאול: "איזו עמדה אני רוצה להחזיק כאן, ואיך אני רוצה להתנהג מתוכה?" כך הפגיעה מקבלת מקום בלי להחליט במקומי מה אעשה ברגע הבא.
מה קורה בטיפול?
אישה בשנות הארבעים לחייה הגיעה אליי עם תחושה שהיא תמיד הייתה החריגה במשפחה. מילדות תיארו אותה כמי שמגזימה, רגישה ועושה דרמות. גם בבגרותה מפגש משפחתי החזיר אותה במהירות לאותו מקום.
בתחילת העבודה נתנו מקום לסיפור שלה, ובהמשך הרחבנו את המבט אל המערכת שבה הוא נוצר. מה קרה בבית בתקופות שבהן נעשתה "הילדה הבעייתית"? מה קרה בין בני המשפחה כשהיא התנגדה? ומה התאפשר לאחרים כאשר תשומת הלב הופנתה אליה?
אחר כך התחלנו להתעניין במה שקורה היום. היא גילתה שברגע שבו היא מרגישה שלא מבינים אותה, היא נכנסת למאבק על הכרה: מסבירה, מביאה עוד דוגמאות ומנסה לגרום לאדם שמולה להבין מדוע הוא טועה לגביה. כשההכרה אינה מגיעה, היא נסגרת ומתרחקת.
שאלנו: "מה חשוב לך להחזיק בעצמך ברגע שבו אדם משמעותי עדיין לא מבין אותך, ואיך את רוצה לפעול משם?" בהדרגה מרכז הכובד עבר מן המאבק על הסיפור המשפחתי אל היכולת שלה לבחור כיצד היא רוצה להתנהל היום.
תרגיל: מה אני עושה כשהכבשה השחורה מתעוררת בי?
בחרו משפט משפחתי שמפעיל אתכם גם היום. למשל: "את רגישה מדי." "אתה תמיד עושה בעיות." "אי אפשר לדבר איתך."
קראו אותו פעם אחת ושימו לב למה שקורה בגוף. אם עולה תגובה חזקה, עצרו, הסתכלו סביבכם והרגישו את כפות הרגליים על הרצפה או את התמיכה של הכיסא.
עכשיו שאלו את עצמכם:

מה אני מרגישה כשאומרים לי דבר כזה?
מה אני מיד רוצה לעשות כדי לשנות את מה שחושבים עליי?
מה מתוך הדברים שנאמרו לי אני רוצה לבדוק ביושר?
איזו עמדה אני רוצה להחזיק, ואיך אני רוצה לפעול ממנה גם אם האדם שמולי לא ישנה את דעתו עליי?

המטרה היא להרחיב את היכולת להרגיש את מה שמתעורר, לבדוק את עצמנו ביושר ולבחור את ההתנהגות שלנו.
איך משתחררים מתפקיד הכבשה השחורה במשפחה?
השחרור מתחיל בהרחבת הסיפור. להבין איך התפקיד נוצר, לראות את המתח שהיה במשפחה ואת המקום שתפסנו בתוכה. אפשר לתת משקל למה שקרה לנו, לכעוס, להתאבל על מה שלא קיבלנו, להציב גבולות ולבחור מרחק כשהוא נכון לנו.
בהמשך מגיעה ההתבוננות בחיים שלנו היום: מה קורה לי כשהמשפחה ממשיכה לראות אותי דרך התפקיד הישן? איפה אני עדיין מסבירה, מוכיחה, נלחמת או מתרחקת בתגובה למבט שלה? איך אני רוצה להתנהל גם כשהם אינם משתנים?
אני יכולה לדעת מה עברתי בלי להזדקק לכך שהם יאשרו את הסיפור שלי. אני יכולה להקשיב לביקורת בלי להפוך אותה לפסק דין. לקחת אחריות על טעות בלי לחזור לזהות של הילדה הבעייתית. להציב גבול ולשאת את האפשרות שמישהו יכעס עליו. אני יכולה גם לחיות בלי עורף משפחתי בלי לבקש מבן הזוג שלי להפוך לאדם שחייב תמיד לעמוד לצדי כדי שאדע שאני בסדר.
את מי שאני היום אני לומדת להכיר גם מתוך הדרך שבה אני בוחרת לחיות, ולא רק מתוך הדרך שבה אחרים בוחרים לראות אותי.
המשפחה יכולה להמשיך להחזיק בסיפור הישן עליי. אני כבר לא חייבת לחיות בתוכו.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 27

למה כל כך קשה לקבל את מה שאי אפשר לשנות? "אני מרשה" של ברט הלינגר

Accepted Answer

להרשות למה שקיים להיות קיים מחזיר אליי את האפשרות לבחור מה אעשה איתו.
כעס יכול לעורר רצון להיפטר ממנו. פחד יכול להביא איתו ביקורת עצמית. כשאדם קרוב פוגע בנו, אנחנו יכולות להמשיך לנהל בתוכנו שיחות שלמות על מי שהוא, על מה שעשה ועל הדרך שבה הדברים היו צריכים להתרחש. אל הכאב שכבר קיים מצטרף המאמץ לשנות בתוכנו מציאות שכבר התרחשה.
אני אוהבת את הטקסט "אני מרשה" של ברט הלינגר בגלל הפשטות שלו. הוא מזמין לפגוש את מה שכבר נמצא כאן: את האדם שמולי, את המחשבה שעלתה, את הרגש שמופיע ואת התחושה בגוף. המילה "מרשה" מחזירה את המבט אל המציאות כפי שהיא ברגע הזה.

ניווט במאמר

את "אני מרשה" תרגמתי לפני כמה שנים. אני מביאה אותו כאן כפי שתרגמתי אותו אז. כדאי לקרוא אותו לאט ולתת למילים לפגוש אתכם במקום שבו הן פוגשות.
אני מרשה: ברט הלינגר
אני מרשה, וכך זה מתחיל,איזו התפתחות, איזה סיום.הן זאת ידעתי,קארמה ואיזון החלו הכל.
כל שקורה &#8211; בלתי נמנע הוא.אם אסרב,לבדי אסבול.כל שביכולתי לעשותלהרשות.
אני מרשה לאחרים להיות כפי שהם.אני מרשה להם לחשוב כפי שהם,שישפטו אותי, יפעלו כלפיי כרצונם.
הן זאת ידעתי,הם כפי שהינם,ובעיניהם צודקים.
אם אסרב,לבדי אסבול.כל שביכולתי לעשותלהרשות.
אני מרשה למחשבותיי לזרום.אני מרשה לכל מחשבה לצוץ,להתקיים,ואז להתפוגג.
הן זאת ידעתי,המחשבות עצמן חסרות מהות, אין להן עניין מיוחד ביעליהן לבוא, להיות ולחלוף.
אם אתנגד,לבדי אסבול.כל שביכולתי לעשותלהרשות.
אני מרשה לרגשותיי לצוף.אני מרשה לכל רגש לנבוט,להתפתח,לחלוף.
הן זו ידיעתירגשות הן רק תחושות גופניות,לא רעות או טובות.התנגדות רק מגבירה אותן.
אם אסרב להרגיש,לבדי אסבול.כל שביכולתי לעשותלהרשות.
אני מרשה לעצמי להיות כפי שהנניאני מרשה זאת.זו התנהגותי, אלה תגובותיי, כל מעשיי.
הן זאת ידעתי,הנראה בחוץ משקף את הפניםאותי בעומקי, עם תבונתי.
אם אסרב לקבל זאת,לבדי אסבול.כל שביכולתי לעשותלהרשות.
זאת ידיעתי,הנני כאן עבור חוויות ההווה.
בכל רגע,כל שעליי לעשות &#8211;להרשות במלואי,לחוות הכל,לחוות במלואיליהנות במלואי
הבטרק הבטהרשה הכל,בדיוק כפי שהינו.
ברט הלינגר, 16/12/1925 &#8211; 19/9/2019
כמה שנים אפשר לחכות שמישהו אחר ישתנה?
מכל המשפטים בטקסט הזה, אני נעצרת מול "אני מרשה לאחרים להיות כפי שהם." זה משפט קשה במיוחד כשמדובר באנשים שמהם אנחנו עדיין מחכות למשהו: שאמא תראה אותי סוף סוף, שאבא יבין מה עשה, שבן הזוג יבין עד כמה הוא פוגע בי. שמישהו יכיר במה שהיה, יתנצל, יתקרב, יבחר אחרת.
אפשר לחכות לזה שנים. גם אחרי שהצבנו גבולות, התרחקנו ואפילו ניתקנו קשר. האדם כבר אינו נמצא בחדר, והשיחה איתו ממשיכה להתקיים בתוכנו. משהו עדיין מחכה לסוף אחר.
יש קשרים שממשיכים להחזיק אותנו דרך הציפייה שהאדם האחר עוד ישתנה.
להרשות לאדם להיות כפי שהוא מתחיל בנכונות לראות אותו: את מה שמגיע ממנו אליי ואת מה שאינו מגיע, את המקומות שבהם הוא קרוב ואת המקומות שבהם הוא נשאר רחוק. היחסים עם ההורים פוגשים את המקום הזה בעוצמה מיוחדת. גם בטקסט של הלינגר על קבלת ההורים כתבתי על המפגש עם ההורים כפי שהם ועל הכאב שבהיפרדות מההורים שקיווינו שיהיו לנו.
אותה תנועה מתקיימת גם בזוגיות. אני יכולה לאהוב אותך, להזדקק לך, לבקש ממך ולרצות שתנוע לקראתי. ובאותו זמן לראות את התשובה שמגיעה ממך.
כשאני רואה אותך כפי שאתה, אני יכולה לפגוש גם את עצמי כפי שאני לידך.
הבט. רק הבט.
הלינגר מסיים במילים "הבט. רק הבט." אני אוהבת אותן מפני שהן מחזירות אותי אל הלב של העבודה הקונסטלטיבית: לראות את מה שנמצא כאן לפני שאני מסבירה אותו.
זה האדם שמולי. אלה ההורים שלי. זה בן הזוג שלי. זה מה שקרה. זאת התחושה שעולה בי עכשיו. וזאת אני.
גם בתפילת האנרגיה של ברט הלינגר אני מוצאת את התנועה הזאת, של מפגש עם החיים כפי שהם ועם מה שמתעורר בי מולם.
כל עוד המבט שלי מופנה אל האדם שאני מקווה שהאחר עוד יהיה, חלק ממני ממשיך לחכות. כשאני פוגשת את האדם שנמצא מולי, משהו יכול להתחיל לנוע גם בי.
"הבט. רק הבט."
ההרשאה מתחילה שם.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

בלוג

מה שמבקש לזוז

על קשרים, רגשות, ומה שעובר בין הדורות.

בלוג

מה שמבקש לזוז

על קשרים, רגשות, ומה שעובר בין הדורות.

המסע שלכם מתחיל כאן

כמה פרטים לפני שנעבור לוואטסאפ