פערים בזוגיות: למה זוגות שאוהבים מאוד מתחילים להרגיש לבד זה לצד זו?

כשהשונות שלך מתחילה לומר לי משהו על עצמי

פער זוגי נעשה קשה במיוחד כשהוא מפסיק להיות רק הבדל בין שני אנשים. עכשיו הוא מתחיל לומר לי משהו על המקום שלי בקשר.

"אם את רוצה יותר מרחב, אולי את מתרחקת ממני."

"אם אתה לא רוצה לדבר עכשיו, אולי אני כבר לא חשובה לך."

"אם את לא זקוקה לקרבה באותה מידה כמוני, אולי אני רוצה את הקשר הזה יותר ממך."

הרגש שמתעורר מול הפער הוא אמיתי. עם זאת, הפרשנות שאנחנו נותנים לו אינה בהכרח עובדה. אני יכולה להרגיש לא אהובה כשאתה מתרחק ממני, בלי לדעת מכך שאינך אוהב אותי. אני יכולה להרגיש חנוקה כשאת מבקשת לדבר עכשיו, בלי לקבוע מכך שאת מנסה לשלוט בי.

ההבחנה הזאת חשובה בעיניי מאוד בטיפול זוגי. אני רוצה להבין מה קורה לי מול ההתנהגות שלך, בלי להפוך מיד את החוויה שלי להגדרה שלך.

מכאן אפשר לשאול שאלה אחרת. לצד "למה אתה עושה לי את זה?" אפשר לבדוק גם: מה קורה לי מול העובדה שאתה רוצה משהו אחר ממני?

מה קורה לי כשאתה לא רוצה את מה שאני רוצה?

קל יחסית להרגיש קרובים כשאנחנו רוצים את אותו הדבר. המפגש נעשה מורכב יותר כשאני רוצה לדבר ואתה זקוק לשקט. את רוצה שינוי ואני מרוצה מהמצב. אחד רוצה יותר קרבה והשני יותר מרחב. פערים דומים יכולים להופיע סביב כסף, הורות, מיניות, משפחה והדרך שבה ייראו החיים שלנו.

ברגעים כאלה הרצון שלי יכול להפוך בהדרגה לדרישה ממך. אני מסבירה שוב, משכנעת, מבקרת, נעלבת או נסגרת. אולי אני מגבירה את הלחץ. בשלב הזה אני כבר לא רק אומרת מה אני רוצה. אני מנסה לגרום לך לרצות אותו דבר.

מטופלת שלי אמרה פעם בקליניקה: "כשאתה שותק, אני מרגישה שאני נעלמת." בן זוגה השיב: "כשאת מדברת אליי ככה, אני מרגיש שאין לי מקום אפילו לנשום."

החוויה של שניהם אמיתית. היא באמת מרגישה שהיא נעלמת כשהוא נסגר. הוא באמת מרגיש שאין לו אוויר כשהיא לוחצת עליו לדבר. הקושי גדל כשכל אחד מהם תולה באחר את האפשרות לחזור לעצמו. אם הוא רק ידבר, היא תוכל להירגע. אם היא רק תפסיק לבקש, הוא יוכל לנשום.

כאן נמצאת בעיניי אחת השאלות החשובות בטיפול זוגי: האם אני יכולה להישאר אני כשאתה רוצה אחרת ממני?

להביא את עצמי בלי לנהל אותך

אני יכולה לומר: "חשוב לי שנדבר עכשיו." אתה יכול לומר: "אני צריך זמן לפני שאוכל לדבר." שנינו אמרנו משהו אמיתי על עצמנו. הפער בינינו עדיין נמצא שם.

אני יכולה לבקש ממך משהו ולהסביר כמה הוא חשוב לי. במקביל, אני יכולה להקשיב למה שחשוב לך ולנהל איתך משא ומתן. אני יכולה לנסות להשפיע עליך וגם להתאכזב מהתשובה שלך.

היכולת שלי להביא את הרצון שלי במלואו אינה מעניקה לי שליטה על התשובה שלך.

הפסיכיאטר האמריקאי מורי בואן, מאבות הטיפול המשפחתי המערכתי, נתן ליכולת הזאת שם: מובחנות של העצמי. בואן התעניין ביכולת שלנו להישאר מחוברים לאנשים החשובים לנו ובו בזמן להחזיק עמדה, מחשבה ורצון משלנו. היכולת הזאת נעשית משמעותית במיוחד כשהקשר נמצא במתח.

ככל שאנחנו תלויים יותר באישור של האחר כדי להרגיש יציבים, גדל הסיכוי שננסה להתאים את עצמנו אליו. אפשרות אחרת היא ללחוץ עליו להתאים את עצמו אלינו.

בטיפול זוגי אני פוגשת את הרעיון הזה במקום מאוד יומיומי. האם אני יכולה לומר מה חשוב לי בלי לדרוש ממך לרצות אותו דבר? האם אני יכולה לשמוע שאתה מאוכזב ממני בלי למהר לשנות את עצמי כדי שהאכזבה תיעלם?

כדי להעמיק במושג ובמשמעות שלו בתוך קשר זוגי מומלץ לקרוא גם את "המדריך השלם למובחנות בזוגיות". להעמקה במקור התיאורטי של המושג אפשר לקרוא גם על Differentiation of Self באתר The Bowen Center for the Study of the Family.

פערים בזוגיות נוגעים גם בערך שלנו. אם אתה לא רוצה את מה שאני רוצה, אולי אני לא חשובה לך. אם את מאוכזבת ממני, אולי נכשלתי כבן זוג. אם אינך רוצה אותי עכשיו, אולי אני לא רצויה.

אפשר להרגיש את הכאב הזה בלי לתת לו לקבוע מי אנחנו. הרצון שלי יכול להישאר חשוב גם כשאת לא נענית לו. בדומה לכך, האכזבה שלך ממני יכולה להיות אמיתית בלי להפוך אותי לאדם פחות ראוי.

כשהפער בינינו מפחיד אותי

קשה להישאר מחוברת לעצמי כשהגוף כבר מרגיש מאוים. עוד לפני שהוויכוח מתפתח, בית החזה יכול להתכווץ. הגרון יכול להיסגר, הבטן להתקשות והנשימה להשתנות. בעקבות זאת מגיע לעיתים הדחף להסביר, להתגונן, לתקוף, לשתוק או לצאת מהשיחה.

כל אחד מאיתנו מגיע לזוגיות עם ניסיון חיים אחר. לכן, מה שנחווה אצל אחד כמרחב טבעי יכול להיחוות אצל האחר כריחוק. מה שאחת חווה כניסיון להתקרב, בן הזוג שלה יכול לחוות כלחץ.

העבר יכול לעזור לי להבין מדוע הפער הזה מפעיל אותי בעוצמה כזאת. ההווה, לעומת זאת, מחזיר אותי לשאלה מה אני עושה עם מה שמתעורר בי.

הגוף שלי נושא את ההיסטוריה שלי. ההתנהגות שלי בתוך הקשר היא עדיין באחריותי.

אצל זוגות שחיים בלי עורף משפחתי פערים בתוך הקשר יכולים לקבל משקל נוסף. במקרים כאלה הזוגיות נושאת לעיתים חלק גדול יותר מתחושת הבית, השייכות והתמיכה. על הדינמיקה הזאת הרחבתי במאמר "למה זוגות בלי עורף משפחתי רבים אחרת".

כשפערים בזוגיות הופכים למאבק על מי ישתנה

אני רוצה יותר זמן יחד. אתה רוצה יותר זמן לבד. אני מסבירה מדוע הצורך שלי מוצדק יותר. אתה מסביר מדוע הדרישה שלי מוגזמת. בשלב מסוים כבר איננו מדברים על זמן משותף. עכשיו אנחנו עסוקים בשאלה מי מאיתנו צודק ומי צריך להשתנות.

ככל שהמאבק נמשך, בני הזוג יכולים להילכד בעמדות קבועות. לדוגמה, אחד לוחץ והשני מתרחק. אחד מאשים והשני מתגונן. על הדרך שבה דפוסים כאלה מתחילים לנהל את הקשר הרחבתי במאמר "נכנסים לאותו ריב שוב ושוב? משולש הדרמה שמנהל את הזוגיות שלכם".

במאמר הזה מעניינת אותי שאלה אחרת: מה אני עושה כשאני לא מצליחה לגרום לך להשתנות?

לא כל פער בזוגיות צריך להיסגר

חלק מהפערים ניתנים לפתרון. למשל, אפשר לחלק אחרת את המטלות בבית, לקבל החלטה כלכלית או לקבוע זמן זוגי. אפשר גם להגיע להסכמה לגבי גבולות מול המשפחה.

פערים אחרים מלווים זוגות לאורך שנים. אחד זקוק ליותר זמן לבד. אחת זקוקה ליותר מילים של קרבה. אחד ספונטני יותר, והשנייה מרגישה בטוחה יותר כשיש תכנון. גם אחרי שנים יחד אנחנו עשויים לחשוב אחרת על כסף, סדר, בילוי, מיניות או מידת הקשר עם המשפחה.

עצם קיומו של הפער אינו אומר שהקשר נכשל. הוא מפגיש אותנו עם הנפרדות שקיימת גם בתוך קשר קרוב ואוהב.

במקום להשקיע את כל הכוחות בשאלה "איך אני גורמת לך להבין שאני צודקת?" או "איך נגרום לפער הזה להיעלם?", אפשר לשאול:

איך אני רוצה להיות בתוך הקשר הזה מול העובדה שאתה רוצה אחרת ממני?

לחיות עם פער אינו אומר לקבל כל דבר

יש הבדל בין פער שאפשר ללמוד לחיות איתו לבין מחלוקת שנוגעת להחלטות יסוד של החיים המשותפים.

פער סביב זמן פנוי שונה מפער סביב השאלה אם להביא ילדים לעולם. גם העדפה אחרת לגבי סדר בבית שונה ממחלוקת עמוקה על כסף, נאמנות, מקום מגורים, דת או אורח חיים. בחירות כאלה משפיעות באופן ישיר על החיים המשותפים. לכן הן עשויות לדרוש משא ומתן, גבול ולעיתים גם החלטה.

אני יכולה לראות אותך כפי שאתה ולשמוע את מה שאתה רוצה. במקביל, אני יכולה להפסיק לנהל מאבק שמטרתו להפוך אותך לאדם שאני רוצה שתהיה. ואז האחריות חוזרת אליי: מול האדם שאתה ומול הבחירות שאתה עושה, איך אני רוצה לחיות?

זו אינה עמדה של ויתור. יש בה הכרה במציאות, בעצמי ובאדם שאיתי.