אתם יודעים הכול על הבית. מה אתם יודעים זה על זו?

אתם יודעים מי אוסף היום, מתי התור לרופא, כמה צריך להעביר לחוג ומי אמור לקנות אוכל בדרך הביתה. אתם מכירים את לוח הזמנים, המשימות וההרגלים של הבית. בתוך כל הידע הזה אפשר לדעת הרבה מאוד על החיים של האדם שלצידכם, והרבה פחות על מה שמעסיק אותו עכשיו.

גוטמן קורא לזה "מפות אהבה" – היכרות מתמשכת עם עולמו של בן או בת הזוג. המילה החשובה בעיניי היא מתמשכת. אחרי שנים יחד ההיכרות יכולה להפוך בקלות להנחה: אתם כבר יודעים מי האדם שמולכם, מה חשוב לו, מה מפחיד אותה, איך הוא יגיב ומה היא תגיד.

אנשים משתנים. מה שהעסיק אתכם לפני חמש שנים אינו בהכרח מה שמעסיק אתכם היום. העבודה השתנתה, הגוף השתנה, הילדים גדלו, היחסים עם ההורים השתנו, ואולי גם דברים שפעם רציתם כבר אינם הדברים שאתם רוצים עכשיו.

היכרות דורשת סקרנות, והיא דורשת גם נכונות להיראות. אתם יכולים לספר שמשהו מעסיק אתכם, לשתף ברצון חדש ולתת לאדם שחי לצדכם הזדמנות להכיר את מי שאתם היום. זוגיות ארוכה נעשית סגורה מאוד כשההיכרות מפנה את מקומה לוודאות שאתם כבר יודעים הכול זה על זו.

מתי בפעם האחרונה אמרתם משהו טוב שחשבתם זה על זו?

בתחילת קשר אנחנו מבחינים כמעט בכל דבר: בדרך שבה האדם שמולנו חושב, בהומור, בנדיבות, באופן שבו הוא רואה את העולם ובדברים הקטנים שגרמו לנו לבחור דווקא בו. אחרי שנים יחד העין נעשית מיומנת גם בדברים אחרים: מי שוב השאיר את הכלים בכיור, מי שכח את מה שביקשתם, מי לא ענה להודעה ומי הגיע מאוחר.

אחד העקרונות של גוטמן עוסק בטיפוח חיבה והערכה. גם בתוך כעס, אכזבה וביקורת אפשר להמשיך לראות שהאדם שמולכם גדול יותר מההתנהגות שמכעיסה אתכם כרגע.

אני פוגשת זוגות שיודעים לפרט היטב מה בן או בת הזוג עושים לא נכון, וכשאני שואלת מה הם מעריכים בהם, לוקח להם זמן לענות. זה רגע שאני מקשיבה לו. המבט הזוגי יכול להצטמצם במשך השנים עד שהאדם שמולנו נעשה אוסף הדברים שמפריעים לנו בו.

היכולת לראות את מה שאתם מעריכים אינה מוחקת את מה שחסר לכם. היא מחזירה לתמונה את האדם השלם שאיתו אתם חיים.

מה קורה כשאחד מכם אומר: "בוא/י רגע"?

חלק גדול מהזוגיות מתרחש ברגעים שלא נראים חשובים במיוחד: "בוא תראה משהו מצחיק", "תקשיבי מה קרה לי היום", מבט שנשלח מהצד השני של החדר, יד שנוגעת, אנחה, תמונה שרוצים להראות או סיפור קטן שאין לו שום תכלית מעשית.

גוטמן מתאר רגעים כאלה כפניות לקשר. אחד מבני הזוג שולח לשני איתות קטן: "תהיה/י איתי רגע." בתוך בית עמוס קל מאוד להחמיץ את הפניות האלה. אתם באמצע הודעה, עבודה, כלים, ילדים, חדשות או מחשבה אחרת, ואף אחד אינו פנוי בכל רגע.

מה שמצטבר לאורך זמן הוא הדפוס. כשפנייה אחר פנייה אינה נענית, בני זוג מתחילים לפנות פחות. מי שכבר כמעט לא מספר יכול עדיין לרצות מאוד בקשר, ובו בזמן לצפות פחות ופחות שמישהו יפגוש אותו שם.

ריחוק זוגי יכול להיבנות כך, בלי החלטה אחת גדולה להתרחק. עוד סיפור שלא סופר, עוד מבט שלא נענה, עוד ניסיון קטן להתקרב שנבלע בתוך היום.

האם אתם מקשיבים, או מחכים שהצד השני יבין שאתם צודקים?

את מסבירה את עצמך היטב. גם אתה. כל אחד מביא דוגמאות, מסביר את ההקשר ומנסה לגרום לשני להבין סוף סוף למה הוא רואה את הדברים כפי שהוא רואה אותם. השיחה יכולה להיות ארוכה, אינטליגנטית ואפילו רגועה, ולהישאר סגורה.

אחד משבעת העקרונות של גוטמן עוסק בקבלת השפעה מבן או בת הזוג. הקשבה כזאת משאירה אפשרות שמשהו בדברים של האדם שמולכם ייכנס פנימה ויילקח בחשבון. אתם יכולים להישאר בעמדה שלכם ובכל זאת לצאת מהשיחה כשמשהו ממה ששמעתם נמצא איתכם.

אני בודקת כאן עם זוגות דבר פשוט: האם אתם מנסים להבין זה את זו, או מחכים שהאחר יבין אתכם ויגיע למסקנה שלכם?

אפשר להקשיב שעה שלמה כשהמסקנה כבר נקבעה מראש. אתם שומעים את כל מה שנאמר, מבינים אפילו היטב את נקודת המבט של האחר, ומיד חוזרים להסביר מדוע בכל זאת אתם צודקים. הרבה מילים עברו ביניכם. מעט מאוד הצליח להיכנס.

אתם פותרים בעיה, או מנסים לפתור זה את זו?

חלק מהמחלוקות הזוגיות עוסקות בדברים מעשיים מאוד: כסף, חלוקת משימות, סדר בבית, ילדים, שעות או החלטה שצריך לקבל. גוטמן מבחין בין בעיות שאפשר לפתור לבין מחלוקות עמוקות ומתמשכות יותר.

כשבעיה מעשית חוזרת שוב ושוב, אני בודקת אם בני הזוג עדיין מדברים עליה. מתחת לוויכוח על הכלים, הכסף או שעת החזרה הביתה כבר יכול להתנהל משפט שלם על האדם שמולם: מי אנוכי, מי לא מתחשב, מי תמיד צריך לוותר ומי אחראי לכך שהזוגיות נראית כפי שהיא נראית.

בשלב הזה הבעיה המקורית כמעט נעלמת. המאבק עובר לשאלה איזו גרסה של היחסים תתקבל כאמת ומי יצטרך להכיר בכך שהוא זה שצריך להשתנות.

מריבה כזאת יכולה להימשך שנים, מפני שכבר אין בה בעיה מעשית אחת שאפשר לפתור. אם השיחות שלכם נוטות להידרדר לביקורת, זלזול, התגוננות או הסתגרות, הרחבתי על הדפוסים האלה במאמר "ארבעת פרשי האפוקליפסה בזוגיות". כאן כדאי לבדוק קודם: כשאתם מתחילים לריב, האם אתם עדיין יודעים על מה רציתם לדבר?

מה עושים עם הפערים שלא באמת נעלמים?

יש מחלוקות שאפשר לפתור, ויש הבדלים שנשארים איתכם. אחד מכם זקוק ליותר זמן לבד והשני רוצה יותר יחד. אחת אוהבת לתכנן חודשים מראש, השני מעדיף להשאיר דברים פתוחים. יש זוגות עם תפיסות שונות לגבי כסף, משפחה, פנאי, מיניות, הורות או הדרך שבה החיים אמורים להיראות.

גוטמן מתייחס למחלוקות מתמשכות כחלק מהמציאות הזוגית. בחלק מהנושאים תגיעו לפשרה, באחרים תבינו טוב יותר מה נמצא מתחת לעמדות, ויהיו גם פערים שילוו אתכם לאורך השנים.

אני חושבת שכאן נמצאת אחת האכזבות העמוקות של קשר ארוך. הסברתם היטב, ביקשתם שוב ושוב, אולי אפילו עברתם יחד דרך ארוכה, והאדם שמולכם עדיין אינו חושב, מרגיש או רוצה בדיוק כמוכם. עצם ההכרה בזה יכולה לכאוב.

בני זוג יכולים להמשיך לנהל במשך שנים את אותו ויכוח בתקווה שהפעם יגיעו סוף סוף להסכמה. אפשר גם להתחיל לברר איך אתם רוצים לחיות יחד במקום שבו ההסכמה אינה מגיעה.

זו כבר שאלה על נפרדות ואינטימיות. במאמר הפרדוקס של האינטימיות: כדי להיות קרובים, לא צריך להפוך לאחד אני מעמיקה בדיוק במקום הזה.

מה יש ביניכם חוץ מכל מה שצריך לעשות?

אפשר לבנות יחד מערכת מרשימה: בית, ילדים, משכנתה, לוח שנה משותף, ארוחות שישי, קבוצת ווטסאפ משפחתית וחופשה שנתית. כל אלה מספרים משהו על החיים שבניתם. הם עדיין לא מספרים בהכרח מי אתם כזוג בתוכם.

העיקרון השביעי של גוטמן עוסק ביצירת משמעות משותפת: טקסים, ערכים, מטרות וחוויה של "הסיפור שלנו". משמעות כזאת יכולה להימצא בקפה של יום שישי בבוקר, בבדיחה שרק שניכם מבינים, בדרך שבה אתם מציינים יום הולדת, במקום שאתם חוזרים אליו או בדבר שחשוב לכם להעביר לילדים.

אני חושבת עליה גם דרך שאלה רחבה יותר: איזה זוג אתם רוצים להיות בתוך החיים שבניתם?

התשובה אינה חייבת להיות גדולה. היא יכולה להימצא בדרך שבה אתם רוצים לדבר זה עם זו, במה שאתם רוצים לשמור ביניכם, בדברים שאתם בוחרים לעשות יחד ובערכים שאתם רוצים שהקשר שלכם יבטא. בתוך כל מה שהחיים דורשים מכם לתחזק, יש גם זוגיות שזקוקה להמשך יצירה.

אז אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים?

חיים זוגיים ארוכים כוללים תקופות שבהן התפקוד תופס כמעט את כל המקום. תינוק חדש, עבודה תובענית, מחלה, טיפול בהורים, משבר כלכלי או שנים עמוסות עם ילדים יכולים להפנות את רוב הכוחות אל החיים שמסביב לזוגיות. בתקופות כאלה התפקוד הוא לעיתים בדיוק מה שהמשפחה זקוקה לו.

אני מתעניינת במה שקורה כשהתקופה עוברת והתפקוד נשאר צורת הקשר העיקרית. אתם מסתדרים, מקבלים החלטות, עומדים במשימות ואולי גם כמעט לא רבים. מבחוץ הכול יכול להיראות יציב מאוד.

ובתוך היציבות הזאת כדאי לבדוק מי אתם זה לזו עכשיו. מה אתם יודעים, מה אתם עדיין מספרים, איפה אתם פונים, כמה אתם מאפשרים זה לזו להשפיע, מה קורה במחלוקות שלכם ומה אתם ממשיכים ליצור יחד.

השאלה אינה כמה טוב אתם מנהלים את החיים שלכם. השאלה היא מה קורה לזוגיות בתוך החיים שאתם מנהלים.