בין הממ"ד למטבח – חרדה קיומית בזמן מלחמה

מהי חרדה קיומית בזמן מלחמה?

חרדה קיומית בזמן מלחמה היא תגובת חיים מלאה. זו מערכת עצבים שנכנסת לכוננות עליונה כאשר תחושת ההמשכיות נסדקת. הגוף מזהה איום, ממשי או מתמשך, ומפעיל את כל המשאבים כדי לשמור על הישרדות.

ברגעים כאלה החשיבה נעשית פונקציונלית. המערכת מחפשת ודאות, שליטה, סימנים לכך שיש קרקע יציבה. הדופק עולה, השרירים מתכווצים, הקשב נעשה צר וממוקד. חרדה קיומית היא מנגנון ביולוגי מדויק, שנועד להבטיח חיים.

בחרדה קיומית הגוף שואל: האם העולם עדיין מחזיק אותי? כשהשאלה לא מקבלת תשובה ברורה לאורך זמן – הדריכות לא יורדת.
כך מתחילה שחיקה פנימית כי המערכת פועלת לאורך זמן ללא פריקה מלאה.

למה אנחנו מגיבים כל כך שונה זה מזה בזמן אזעקות?

כאשר מערכת העצבים מופעלת, כל אחד מאיתנו נשען על דפוסי הוויסות הראשוניים שלו.
לא בחירות מודעות, אלא דרכי הישרדות שהתארגנו לאורך החיים.

אדם אחד ייכנס לפעולה. הוא יארגן, יבשל, יסדר, יבדוק שוב את המרחב. פעולה יוצרת אשליה של שליטה ומפחיתה חוסר אונים.
אחר יתכנס, ישתוק, יתנתק חלקית. ההתכנסות מפחיתה גירוי ומצמצמת עומס.

בזוגיות, ההבדלים הללו עלולים להיתפס כביקורת; הפעיל יראה בנסוג אדישות. הנסוג יחווה את הפעיל כלחוץ או תוקפני. בפועל, שני הצדדים מנסים לשמור על יציבות.

כשאנחנו מצליחים לזהות שהפחד מדבר דרך הדפוסים – אנחנו מתחילים להחזיר לעצמנו את הבחירה. זו התחלה של ויסות.

למה האכילה הרגשית מתגברת דווקא ברגעי אזעקה?

אכילה בזמן חרדה היא ניסיון גופני לייצר ביטחון.
מזון מאותת זמינות משאבים, הוא מסמן למערכת שיש מספיק כדי להמשיך להתקיים.
לעיסה ובליעה מפעילות את מערכת ההרגעה בגוף ומורידות במעט את עוררות היתר.

אצלנו הישראלים קיים גם רובד עמוק יותר: הגוף לא מגיב רק לאיום הנוכחי אלא גם לזיכרונות גופניים קדומים יותר – חוויות השנתיים וחצי האחרונות, חוויות סטרס קודמות יותר, שלנו ושל השושולת המשפחתית שלנו – סיפורים כמו  חוויות של מחסור, סיפורי נדודים, מצבים מתמשכים של חוסר ודאות. האפיגנטיקה מלמדת שגם אם לא חווינו רעב או אובדן ישיר, הגוף נושא זיכרון מערכתי של חוסר ביטחון.

כאשר היד נשלחת למקרר כתגובת אוטומט לאזעקה, היא לא מחפשת רק אוכל – היא מחפשת המשכיות. היא מבקשת להבטיח שהחיים נמשכים. לכן, אני מציעה שבמקום ביקורת עצמית, כדאי לשאול עצמך: איזה חלק בי זקוק עכשיו לידיעה שיש לי מספיק? – השאלה הזו פותחת אפשרות לוויסות מודע, במקום הישרדות אוטומטית.

איך מווסתים את מערכת העצבים כשהאיום מתמשך?

ויסות רגשי עצמי הוא הוא הרחבת היכולת לשאת תחושה מבלי להיסחף בה.

הצעד הראשון לויסות עצמי הוא הכרה בקיים: "אני מפחדת עכשיו". המשפט הזה מפריד בין החוויה לבין הזהות.
הוא יוצר מרחק קטן אך משמעותי בין "אני" לבין "הפחד". בשפת הקונסטלציה זו ההפרדה בין הבד שלי לבד של הרגש שאני מרגישה עכשיו. במקום "כולי פחד" – נאמר: "יש בי עכשיו פחד". כשאני אומרת את זה, אני יכולה להתחיל להבחין שיש בי עוד רגשות לצד הפחד שאני חווה כרגע כרגש מרכזי. ההבחנה הזו היא משמעותית בויסות העצמי.

השלב הבא הוא עבודה דרך הגוף. נשיפה ארוכה יותר מהשאיפה מאותתת למערכת שהרגע הזה אינו מחייב בריחה.
מגע יציב בגוף – הנחת יד אחת על החזה, ויד שניה על הבטן מתחת לטבור – מייצרת תחושת גבול פנימי. תשומת לב לתחושות פיזיות ממשיות מחזירה את הקשב להווה.

ויסות רגשי הוא לא העלמת פחד נשיאה שלו במינון שאני יכול/ה להכיל. ככל שהקיבולת גדלה, כך הדריכות פוחתת באופן טבעי.

איך נבנה חוסן משפחתי במציאות של אי־ודאות?

חוסן משפחתי הוא יצירת גב רגשי בתוך מציאות מורכבת. 
ילדים זקוקים להורה שמסוגל לשאת חרדה מבלי להתפרק ממנה.
כאשר ההורה אומר: "כן, זה מפחיד, ואני כאן" – הוא יוצר קרקע בטוחה גם כשיש אזעקות.

שגרה חלקית, סדר בסיסי, שיח מותאם גיל – כל אלה סימנים לכך שהמערכת המשפחתית ממשיכה לפעול, שהחיים לא נעצרו. זיכרו שחוסן נבנה מהמשכיות. גם אם היא מאוד קטנה.