מה למדנו בבית על סליחה, אשמה ותיקון?

אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ביקשתי סליחה ממישהו שאהבתי באמת. אני כן זוכרת היטב שלא ידעתי איך לעשות את זה, כי בבית שבו גדלתי לא היו שיחות של תיקון. היו שתיקות.

השתיקות של אמי לא היו שקט. הן היו ענישה ב*"אני לא מדברת איתך"*. כילדה הרגשתי אותן כחרם. כשנעלבתי, בכיתי או העזתי להתקומם, נדרש ממני דבר אחד: לבקש סליחה.

זו הייתה תנועה חד-סטרית. הילדה מבקשת סליחה מהוריה. ההורים, הגדולים, לא ביקשו סליחה מאיתנו, הילדות. כך נוצרה בי הבנה של ילדה: הגדול אינו מבקש סליחה מהקטן. מי שמבקש סליחה הוא מי שהפסיד.

לקח לי שנים להבין שיש אפשרות אחרת.

מנקודת מבט קונסטלטיבית, יש משמעות למקום שממנו למדנו מה קורה אחרי פגיעה. ילד תלוי בהוריו ושייך למערכת שאליה נולד. בתוך היחסים האלה יש מלכתחילה אי-סימטריה: ההורים הגיעו קודם, והילד תלוי בהם. זוגיות בנויה אחרת. שני בני הזוג הם מבוגרים, שווי ערך, וכל אחד מהם אחראי להתנהגותו בתוך הקשר.

כשאני מביאה אל הזוגיות את ההיגיון שלמדתי כילדה, בקשת סליחה עלולה להמשיך להרגיש כמו ירידה במעמד: אחד צודק ואחד טועה, אחד גדול ואחד קטן, אחד מנצח ואחד מפסיד. אפשר לבדוק אם ברגעי פגיעה אנחנו עדיין פוגשים זה את זו כבני זוג, או שהתנועה בינינו מתחילה להידמות למערכת יחסים ישנה יותר.

אנחנו מביאים אל הזוגיות גם את השפה הרגשית של המשפחה שממנה באנו: את הדרכים שבהן כעסו אצלנו, שתקו, הענישו, התפייסו או המשיכו כאילו דבר לא קרה. אנחנו נושאים איתנו את מה שראינו שקורה אחרי פגיעה וגם את מה שמעולם לא ראינו.

ההבנה מאיפה למדתי את הדפוס שלי יכולה להביא הקשר וחמלה. מהרגע שאני רואה אותו, האחריות על מה שאני עושה איתו היום היא שלי.

כשאני אומרת "תסלח לי", מה אני בעצם מבקשת ממך?

נניח שפגעתי בבן הזוג שלי. אמרתי משהו אכזרי בזמן מריבה, הפרתי הבטחה, התעלמתי ממשהו שהיה חשוב לו, הסתרתי ממנו משהו או חזרתי על התנהגות שאני כבר יודעת שמכאיבה לו.

עכשיו אני רואה את הפגיעה שלו ובתוכי עולים אשמה, בושה ופחד. אולי אני חוששת שהוא יתרחק ממני. אולי קשה לי לפגוש את עצמי כאדם שפגע במישהו שהוא אוהב. אני רוצה שהתחושה הזאת תיפסק, ואז אני אומרת: "תסלח לי."

כדאי לעצור שם לרגע ולשאול בכנות: למען מי נאמרת כרגע בקשת הסליחה?

"תסלח לי" יכול לשאת בתוכו בקשה: "תגיד לי שאני עדיין בסדר." הוא יכול לבקש: "תראה לי שאתה עדיין אוהב אותי." הוא יכול לבטא רצון שנחזור כבר למקום שבו נעים בינינו. הוא יכול גם להפוך, בלי שהתכוונתי לכך, לבקשה ממך לעזור לי להפסיק להרגיש אשמה.

מנקודת מבט של מובחנות, זו נקודה חשובה. האם אני מסוגלת להישאר מולך כאשר החוויה שלך אותי כרגע אינה החוויה שהייתי רוצה שתהיה לך? האם אני יכולה לשאת את העובדה שאתה פגוע או כועס עליי בלי לנסות מיד לשנות את הרגש שלך כדי שאוכל להרגיש שוב בטוחה בקשר?

בקשת סליחה יכולה להיות תנועה של קרבה ואחריות. כשהיא הופכת את האדם שנפגע לאחראי להקל על אי הנוחות של מי שפגע בו, משהו בתנועה הזאת משתנה.

אשמה יכולה להוביל לאחריות. בושה מחזירה אותי אל עצמי

יש הבדל חשוב בין היכולת להרגיש אשמה לבין שקיעה בבושה.

אשמה יכולה להפנות אותי אל המעשה: עשיתי משהו שפגע בך. היא יכולה לספר לי שהתנהגתי באופן שאינו תואם את הערכים שלי ולהניע אותי לקחת אחריות ולתקן.

בושה מפנה את המבט אל הזהות שלי: אם עשיתי דבר כזה, כנראה משהו בי לא בסדר. כשאני נשאבת לבושה, אני נעשית עסוקה מאוד בעצמי. אני עלולה להתכווץ, להתגונן, להסביר, לתקוף בחזרה או להזדקק לכך שבן הזוג שלי יאמר לי שאני עדיין טובה וראויה.

דווקא היכולת להישאר ראויה מאפשרת לי לשאת את הידיעה שטעיתי בלי להתפרק ממנה. אני יכולה להיות אדם ראוי שעשה מעשה שפגע באדם אחר. הערך שלי אינו נמחק בגלל הטעות שלי, ולכן אני לא זקוקה לך כדי להחזיר לי אותו.

מובחנות מוסיפה כאן עוד תנועה: אני יכולה להחזיק את החוויה שלי ואת החוויה שלך בו זמנית. אני יודעת מי אני, ואתה רשאי להיות פגוע ממני. אני יכולה לדעת שלא התכוונתי לפגוע, ולתת מקום לכך שזו הייתה ההשפעה של ההתנהגות שלי עליך.

ככל שאני עסוקה פחות בהגנה על הערך שלי, מתפנה בי יותר מקום לראות אותך.

איך "תסלח לי" עלול להעביר את האחריות לאדם שנפגע?

אני זו שפגעתי בך, ואז ביקשתי סליחה. מכאן מרכז הכובד עלול לעבור אל השאלה: "האם אתה סולח לי?"

אם סלחת, אפשר לכאורה להתקדם. אם אינך מוכן עדיין לסלוח, מגיעים בקלות משפטים כמו "כבר ביקשתי סליחה", "כמה זמן עוד תכעס עליי?" או "מה עוד אתה רוצה שאני אעשה?"

ברגע הזה השיחה כבר כמעט אינה עוסקת במה שעשיתי ובמה שהמעשה שלי עשה לך. היא מתחילה לעסוק בקושי שלך לסלוח לי.

בעבודה שלי עם זוגות אני פוגשת את התנועה הזאת שוב ושוב. אחד מבני הזוג אומר בכאב: "התנצלתי. ביקשתי סליחה. מה עוד אני יכול לעשות?" כשנשארים עוד קצת עם המשפט הזה, מתגלה לעיתים קושי אחר: "אני כבר לא מסוגל לשאת את זה שאת עדיין פגועה ממני."

מכאן יכולה להתחיל תנועה אחרת: "אני רואה שאת עדיין פגועה. קשה לי לפגוש את זה, ואני רוצה להישאר כאן ולשמוע."

יש במשפט הזה משהו עמוק מבחינת מובחנות: אני לא זקוקה לכך שתשני את החוויה שלך כדי שאוכל להישאר בקשר איתך. אני יכולה לשאת את המתח שבין הרצון שלי בקרבה לבין הקצב שלך.

התנצלות שמכירה בפגיעה מתחילה במה שעשיתי

יש הבדל בין לומר: "אני מצטערת שנפגעת." לבין: "אני מצטערת על מה שעשיתי ועל הפגיעה שזה גרם לך." במשפט הראשון מרכז הכובד נמצא בחוויה שלך: אתה נפגעת. במשפט השני אני מכניסה לתמונה גם את ההתנהגות שלי ואת הקשר בינה לבין הכאב שלך.

כוונה חשובה. גם ההשפעה של ההתנהגות שלי חשובה. אני יכולה לומר שלא התכוונתי לפגוע ועדיין להכיר בכך שפגעתי.

לקיחת אחריות אינה מחייבת אותי להסכים עם כל פרשנות שיש לך עליי או על הכוונות שלי. היא מבקשת ממני להיות מסוגלת להתבונן במה שעשיתי ובהשפעה שהייתה לכך עליך.

זו הבחנה משמעותית במובחנות: אני יכולה לקחת אחריות על ההתנהגות שלי בלי לקחת אחריות על כל מה שאתה חושב, מרגיש או מסיק בעקבותיה. באותה מידה, איני יכולה להשתמש במובחנות כדי להתנער מההשפעה שהייתה להתנהגות שלי עליך.

תיקון צריך להיות קשור לפגיעה

פגיעה בזוגיות משנה משהו גם במרחב שבין בני הזוג. אולי נפגע האמון. אולי נפגעה תחושת הביטחון. אולי הכבוד, האינטימיות או הידיעה שאפשר להישען זה על זו קיבלו מכה. לכן מילת סליחה לבדה אינה בהכרח משיבה את מה שנפגע.

אם פגעתי באמון שלך, התיקון שלי צריך להיות קשור לאמון.
אם השפלתי אותך, אני צריכה לבדוק כיצד אני משיבה כבוד למרחב שבינינו.
אם נעדרתי ממך שוב ושוב ברגעים שבהם היית זקוק לי, השאלה היא כיצד אני מתחילה להיות נוכחת אחרת.

תיקון צריך להיות קשור לפגיעה. בקשת סליחה יכולה לפתוח את הדלת. מה שנעשה אחריה יקבע אם משהו ביחסים אכן יוכל להשתנות.

מנקודת מבט מערכתית, תיקון גם מחזיר סדר לאחריות: מה ששייך לי חוזר אליי. אני מפסיקה לבקש ממך לשאת את האשמה שלי, ואתה אינך נדרש לוותר על הכאב שלך כדי להחזיר את השקט למערכת.

מובחנות: האם אני יכולה להישאר גם כשעדיין כועסים עליי?

אחד המבחנים העמוקים של מובחנות בזוגיות מגיע דווקא אחרי שפגענו. אני אומרת לך שאני מצטערת, ואתה עדיין כועס. אולי אינך רוצה כרגע להתקרב אליי. אולי אתה זקוק לעוד זמן. אולי ההתנצלות שלי אינה מספיקה לך.

• האם אני מסוגלת לשאת את האפשרות שאתה מאוכזב ממני בלי למהר לשכנע אותך שאני אדם טוב?
• האם אני יכולה להקשיב לכאב שלך בלי להתגונן?
• האם אני יכולה לאפשר לך את הקצב שלך בלי להפוך את הזמן שאתה זקוק לו לעונש שאתה מטיל עליי?

זו לקיחת אחריות מובחנת. אני נשארת מחוברת לעצמי ובו בזמן נשארת במגע עם ההשפעה שהייתה למעשה שלי עליך.

יש כאן עוד חלק קשה: להסכים לכך שאין לי שליטה על תוצאת התיקון. אני יכולה לקחת אחריות, להתנצל בכנות, להקשיב ולשנות את ההתנהגות שלי, ובן הזוג שלי עדיין עשוי להזדקק לזמן. האמון יכול לחזור לאט. לפגיעה יכולות להיות השלכות שלא רציתי בהן.

לקיחת אחריות אינה מטבע שבאמצעותו אני קונה בחזרה קרבה, אני יכולה לקחת אחריות על מה שעשיתי בלי לקבל בתמורה את התוצאה שאני רוצה.

מה האחריות של האדם שנפגע?

גם לאדם שנפגע יש מקום מלא בתוך התהליך. הוא ראוי לזמן שלו ולכאב שלו. הוא אינו נדרש למחול כדי להרגיע את האדם שפגע בו ואינו חייב לחזור לקרבה לפני שהוא מוכן לכך.

גם הוא נשאר אדם בעל בחירה ואחריות. הוא אחראי לאופן שבו הוא מבטא את הפגיעה ולבחירות שהוא עושה בעקבותיה. סליחה, אם תגיע, יכולה להיות בחירה שלו. גם גבול, מרחק או בקשה לשינוי יכולים להיות בחירה שלו.

מובחנות מאפשרת לנו להחזיק כאן אי-סימטריה בלי להפוך אותה למאבק על מי הטוב ומי הרע. באירוע מסוים אחד מאיתנו יכול להיות זה שפגע והשני זה שנפגע, ועדיין שנינו נשארים בני זוג שווי ערך.

האחריות על הפגיעה אינה מתחלקת באופן אוטומטי בין שני בני הזוג. האחריות על המעשה שייכת למי שעשה אותו. האחריות על עצמי שייכת לכל אחד מאיתנו. כשאנחנו מתקשים להחזיק את ההבחנה הזאת, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו נעים בין האשמה, קורבנות וניסיון להציל או לתקן את האחר. הרחבתי על התנועה הזאת במאמר על משולש הדרמה בזוגיות.

כך אפשר להישאר שני אנשים שווי ערך גם כאשר האחריות על אירוע מסוים אינה שווה.

סליחה, אחריות ותיקון הן שלוש תנועות שונות

הסליחה נמצאת בידיו של האדם שנפגע. אני לא יכולה לקבוע אם יסלח לי, מתי יסלח לי ואיך תיראה הסליחה עבורו.

האחריות על המעשה שלי נמצאת אצלי. אני יכולה להכיר במה שעשיתי, להקשיב למה שזה עשה לך, לבדוק מה הוביל אותי לפעול כפי שפעלתי ולבחון מה אני צריכה לעשות אחרת כדי שהדפוס הזה לא ימשיך לנהל אותי ואת הקשר שלנו.

התיקון הוא תנועה שנוצרת בינינו. אני יכולה להציע תיקון, אך איני יכולה לכפות אותו. אתה יכול לבחור אם וכיצד לפגוש אותו.

מנקודת מבט קונסטלטיבית יש כאן תנועה פשוטה וחשובה: כל אחד מחזיק את מה ששייך לו. אני מחזיקה באחריות למעשה שלי. אתה מחזיק בחוויה שלך ובבחירה שלך ביחס לסליחה. איש מאיתנו אינו צריך לקחת מהאחר את מה ששייך לו כדי שהקשר יוכל להמשיך.

הסליחה שלך שייכת לך. האחריות שלי שייכת לי. התיקון, אם יתאפשר, נוצר בינינו.

מה אפשר לומר אחרי שפגענו?

אפשר להתחיל בהכרה ברורה: "אני רואה שפגעתי בך."

אחר כך לקחת אחריות: "אני מצטערת על מה שעשיתי ועל הפגיעה שזה גרם לך."

אפשר להוסיף: "אני רוצה להבין טוב יותר מה הפגיעה הזאת עשתה לך ולבדוק מה אני צריכה ללמוד ולשנות."
ובהמשך: "אני מוכנה לעשות את החלק שלי בתיקון."

אין צורך שכל התנצלות תישמע בדיוק כך. אלה אינם משפטי קסם. החשיבות נמצאת בעמדה שמתוכה הם נאמרים: אני רואה אותך, אני רואה את ההתנהגות שלי, ואני מוכנה לשאת את החלק ששייך לי.

דרך נוספת לעבוד עם משפטים של סליחה, אחריות וקרבה בתוך קונפליקט היא תרגול ההו'אופונופונו בזוגיות וארבעת המשפטים שהוא מציע.