מהם סדרי האהבה בזוגיות ובקונסטלציה משפחתית?

ברט הלינגר תיאר כמה עקרונות מערכתיים שחזר ופגש בעבודתו עם משפחות. הוא עסק בשייכות למערכת, בסדר בין הדורות ובתנועה של נתינה וקבלה בתוך יחסים.

אלה עקרונות שצמחו מתוך עבודתו הקונסטלטיבית של הלינגר. אני מתייחסת אליהם כאל עדשה להתבוננות במערכת, ולא כחוקים שמאפשרים לנו לקבוע מבחוץ כיצד משפחה או זוגיות אמורות להיראות.

עקרון השייכות מציע להכיר בכך שמי שהיה חלק משמעותי מן המערכת שייך לסיפורה. הורים, ילדים, בני זוג קודמים ואנשים שגורלם השפיע עמוקות על המשפחה אינם נמחקים מן ההיסטוריה המשפחתית גם כאשר קשה לדבר עליהם.

הסדר בין הדורות מבחין בין המקום של הורים לבין המקום של ילדים. ההורים באו לפני הילדים ונתנו להם את החיים. הילד מקבל מהם את החיים, ובהמשך יוצא אל חייו שלו.

כאשר ילד נדרש לאורך זמן להחזיק את אחד מהוריו מבחינה רגשית, לתווך בין הוריו, להיות אחראי לרווחתם או לתפוס מקום גדול מכפי שמתאים לילד, משהו בסדר המשפחתי נעשה מורכב יותר.

בין בני זוג התנועה שונה. שני בני הזוג הם מבוגרים. שניהם נותנים ושניהם מקבלים. ההדדיות הזאת אינה חשבונאות. בתקופות מסוימות אחד ייתן הרבה יותר. מחלה, לידה, אובדן, משבר מקצועי או תקופה רגשית קשה יכולים לשנות את האיזון לזמן ממושך. זוגיות מאפשרת לנו להישען זה על זו. השאלה היא מה קורה כאשר מצב זמני הופך למבנה קבוע, ואחד מבני הזוג נעשה לאורך זמן ההורה, המטפל, המציל או המחזיק של האחר.

כשאני כבר לא עומדת מולך כבת זוג

אישה אומרת לבן הזוג שלה: "אני מרגישה שיש לי עוד ילד בבית." אפשר לשמוע במשפט הזה תלונה על חלוקת תפקידים, אחריות או עומס. בקונסטלציה זוגית מעניין אותי גם להתבונן בתמונה שהיא מתארת.

• אם הוא הילד, מי היא מולו?
• אם היא הפכה לאמא שלו, איפה נמצאת בת הזוג?
• מה קורה לקשר הזוגי כאשר אחד מהם עומד בעמדה הורית מול האחר?

אותה תנועה יכולה להתרחש בכיוון ההפוך: אדם שמבקש שוב ושוב מבת זוגו להרגיע אותו, להבטיח לו שהיא אוהבת אותו ולהוכיח שלא תעזוב, יכול למצוא את עצמו בהדרגה מוסר לה חלק מן האחריות לתחושת הביטחון שלו.

כשהתנועה הזאת נעשית קבועה, היא כבר אינה רק בקשה לקרבה. בת הזוג עלולה לקבל בתוך הקשר תפקיד של מי שאמורה להחזיק עבורו את הביטחון.

אפשר לראות את התמונה הזאת גם במרחב:

• אחד עומד מעל השני.
• אחת מחזיקה את בן הזוג שלה מאחור כדי שלא ייפול.
• אחד מחכה שהאחרת תוביל.
• אחת עסוקה כל כך בלהסתכל עליו ולבדוק מה קורה לו, שכמעט אינה מרגישה עוד את המקום שלה.

בקונסטלציה אני מתעניינת בתמונה הזאת לפני שאני ממהרת לפרש אותה. איפה אני עומדת ביחס אליך? מעליך? מתחתיך? לפניך? מאחוריך? האם אני מחזיקה אותך? האם אני מחכה שאתה תחזיק אותי? האם אני בכלל פנויה לעמוד לצדך? שינוי קטן בתמונה יכול לעורר חוויה אחרת לגמרי.

כשאנחנו חוזרים להיפגש כבני זוג

אחד הדברים שאני מחפשת בטיפול בקונסטלציה זוגית הוא האפשרות של שני בני הזוג לחזור ולפגוש זה את זו כבני זוג. לא מדובר בשוויון מלא בכל רגע, החיים אינם עובדים כך. בתקופה אחת אני יכולה להזדקק לך מאוד. בתקופה אחרת אתה תזדקק לי. אני יכולה לטפל בך כשאתה חולה, להחזיק יותר כשהעולם שלך מתערער, לקחת על עצמי חלקים גדולים יותר מהחיים המשותפים כשאין לך כרגע יכולת לעשות זאת. השאלה היא האם בתוך כל זה נשמרת האפשרות לתנועה.

• האם מי שנותנת יכולה גם לקבל?
• האם מי שנשען יכול לחזור ולעמוד?
• האם אני יכולה לראות את הכאב שלך בלי להפוך את עצמי לאחראית לפתור אותו?
• האם אני יכולה להזדקק לך בלי למסור לך את האחריות לעולמי הפנימי?

הלינגר עסק בשאלה דומה גם ב"סדרי העזרה", כאשר בחן מה קורה כשהעוזר תופס מול אדם מבוגר עמדה הורית. בתוך זוגיות השאלה הזאת מקבלת משמעות נוספת: מה קורה לאינטימיות כאשר אחד מבני הזוג נעשה המטפל הקבוע והשני הופך למי שמטפלים בו?

עזרה, תמיכה והישענות הן חלק מאהבה. הסדר הזוגי זקוק גם ליכולת לחזור ולהיפגש כבני זוג.

חשוב גם לזכור שמקום בתוך זוגיות אינו נוצר רק על ידי אדם אחד. ככל שאני מחזיקה יותר, ייתכן שאתה נשען יותר. ככל שאתה נשען יותר, אני עשויה להרגיש שאין לי ברירה אלא להחזיק. כך יכולה להיווצר בינינו תנועה שמחזקת את עצמה. בטיפול זוגי אני מתעניינת בתנועה שנוצרת בין בני הזוג ובאחריות של כל אחד מהם לחלק שלו בתוכה.

אנחנו מגיעים לזוגיות מתוך מערכת

אף אחד מאיתנו אינו מגיע לזוגיות כדף חלק. מאחורינו נמצאים האנשים שמהם קיבלנו את החיים, היחסים שגדלנו בתוכם והדרכים שלמדנו לשמור על קשר ועל שייכות. המקום שתפסנו במשפחה הראשונה שלנו יכול להיות מוכר לנו מאוד, עד שאנחנו ממשיכים לעמוד ממנו גם שנים אחר כך.

כשהזוגיות נדרשת לשאת גם את מה שחסר לנו במשפחת המוצא, בן הזוג עלול לקבל תפקיד שאף אדם אחד אינו יכול למלא. כתבתי על כך בהרחבה בבן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.

בקונסטלציה משפחתית אפשר לבדוק את האפשרות הזאת בלי להפוך אותה להסבר מוחלט. אם אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מחזיקה את בן הזוג שלי, אפשר להתעניין אם התנועה הזאת מוכרת לי ממקום אחר.

אם קשה לי מאוד להישען, אפשר לבדוק מה למדתי במערכת שממנה באתי על תלות ועל קבלת עזרה.

אם אני מרגישה קטנה מאוד מול בן הזוג שלי, אפשר להתעניין בתמונה הזאת ולבדוק אם העמדה הזאת מוכרת לגוף שלי ממערכת יחסים מוקדמת יותר.

אנחנו לא זקוקים להוכחה היסטורית כדי לעבוד עם מה שעולה. בקונסטלציה התמונה היא הזמנה להתבוננות. במאמר "מה אבא ואמא עושים בתוך הזוגיות שלכם?" אני מרחיבה על האופן שבו היחסים עם ההורים יכולים להמשיך ולהופיע בתוך הקשר הזוגי. כאן אני רוצה להישאר עם שאלה אחת: איפה אני עומדת מול בן או בת הזוג שלי היום?

לראות את המקום שלי מחזיר אליי גם את האחריות שלי

בנקודה הזאת הקונסטלציה פוגשת את המובחנות והראויות. הקונסטלציה מרחיבה את התמונה. היא מאפשרת לי לראות מאיזו מערכת הגעתי, איזה מקום הכרתי בתוכה ואיזו תנועה אני אולי ממשיכה לשאת איתי. המובחנות מחזירה אותי אל האדם הבוגר שאני היום ואל היכולת להיות בקשר עם אדם נפרד ממני. אני יכולה להיות מושפעת ממך, להזדקק לך ולאהוב אותך מאוד, ובאותו זמן להישאר אחראית לעמדה שממנה אני פוגשת אותך.

• אני יכולה להבין מדוע אני נוטה להחזיק אנשים שאני אוהבת, ולבדוק אם אני רוצה להמשיך לעשות זאת באותה דרך.
• אני יכולה לראות כמה מרחק של בן הזוג מפחיד אותי, להכיר בפחד ולתת לו מקום בלי להפוך אותו מיד להוכחה לכך שהוא דוחה אותי.
• אני יכולה להרגיש את הכמיהה שהוא יראה אותי, יבחר בי ויישאר קרוב, ועדיין לראות שהוא אדם נפרד ממני.

הראויות מאפשרת לי להכיר בצורך שלי בלי להתבייש בו. המובחנות מזמינה אותי לקחת אחריות על הדרך שבה אני מביאה אותו אל הקשר.

העבר שלי נותן הקשר לתגובה שלי, הבחירה שלי מתרחשת בהווה. זו אחת התנועות המרכזיות שאני מחפשת בטיפול בקונסטלציה זוגית: לראות את המערכת שממנה באנו, לזהות את המקום שאנחנו תופסים בתוך הקשר, ולחזור אל העמדה הבוגרת שממנה אפשר לבחור כיצד להיות זה עם זו עכשיו.

שייכות אינה מחייבת קרבה

כשמדברים על סדרי האהבה ועל משפחת המוצא, חשוב לי לדייק גם את המושג שייכות.

הכרה בשייכות אינה דרישה לפיוס או לחידוש קשר.

אני יכולה להכיר בכך שאמא שלי היא אמא שלי ובאותו זמן לבחור מרחק ממנה. אני יכולה לתת לאבא שלי את מקומו בסיפור חיי בלי לתת לו גישה לחיי בהווה.

אפשר להציב גבולות, לצמצם קשר ובמצבים מסוימים לבחור בנתק. הכרה בשייכות אינה הצדקה לפגיעה. היא מאפשרת לי להכיר במשפחה שממנה באתי כחלק מסיפור חיי, ובאותו זמן לקחת אחריות על המרחק ועל מערכת היחסים שמתאימים לי היום.

גם זו שאלה של מקום. ההורים שלי נשארים ההורים שלי. אני יכולה להכיר במקום שלהם בסיפור חיי, ובו בזמן לעמוד בחיי הבוגרים מול בן הזוג שלי כבת זוגו.