סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד?

מהם סדרי האהבה, ואיך הם משפיעים על הזוגיות שלנו?

ברט הלינגר תיאר כמה עקרונות מערכתיים שחזר ופגש בעבודה עם משפחות, אחד מהם קשור לשייכות. כל מי שהיה חלק משמעותי מן המערכת הוא חלק מסיפורה. הורה שהורחק, ילד שמת, היריון שלא הגיע ללידה, בן זוג קודם או אדם שהמשפחה מעדיפה שלא לדבר עליו עדיין שייכים להיסטוריה המשפחתית.
הכרה במקום שלהם אינה אומרת שעלינו לחיות איתם בקשר, להסכים עם מעשיהם או להצדיק פגיעה. היא מאפשרת לסיפור המשפחתי להיות שלם יותר.

עיקרון נוסף קשור לסדר הדורות. ההורים באו לפני הילדים. הם נתנו לילדיהם את החיים, והילדים קיבלו אותם מהם. היחסים בין הורה לילד שונים במהותם מיחסים בין שני בני זוג בוגרים.
כשילד מרגיש שהוא צריך להרגיע את אמו, להחזיק את אביו מבחינה רגשית, לתווך בין הוריו או להיות אחראי לאושרם, הוא נושא תפקיד גדול ביחס למקומו כילד.

יש גם משמעות לנתינה ולקבלה. בין הורים לילדים קיימת אסימטריה בסיסית. ההורים נותנים את החיים, טיפול והחזקה, והילדים מקבלים. בהמשך הילדים יעבירו הלאה חלק ממה שקיבלו אל החיים שלהם ואל הדור הבא.

בזוגיות מתקיימת תנועה אחרת. בני זוג זקוקים להדדיות. זו אינה חשבונאות של חמישים-חמישים, ואף זוג אינו חי כך באמת. יש תקופות שבהן אחד נותן יותר והשני נשען יותר. מחלה, לידה, אובדן, משבר מקצועי או תקופה רגשית קשה יכולים לשנות את האיזון לזמן מה.

הקושי מתחיל כאשר היחסים מתקבעים כך שאחד נעשה תמיד הנותן, המחזיק או המציל, והשני נעשה תמיד המקבל, התלוי או זה שצריך להציל.

עם הזמן משהו בזוגיות עצמה משתנה.

כשהילדה שלמדה להחזיק את אמא שלה נכנסת לזוגיות

דמייני ילדה שמזהה מהר מאוד מה עובר על אמא שלה. היא יודעת מתי אמא עצובה גם בלי שנאמרה מילה. היא מנסה להצחיק אותה, נזהרת לא להכביד, מקשיבה לדברים שאינם מתאימים לגילה ולומדת להיות רגישה מאוד למצב הרוח של האנשים סביבה.

היא גדלה והופכת לאישה. ערב אחד בן הזוג שלה חוזר הביתה שקט. עבר עליו יום קשה והוא מתכנס בעצמו. 
בתוך זמן קצר היא מתחילה לסרוק את המצב. היא שואלת מה קרה, בודקת אם הוא כועס עליה, מציעה פתרונות ומנסה לעזור לו לצאת מן השתיקה. ככל שהוא מבקש יותר מרחב, הדריכות שלה מתחזקת.

מבחוץ אפשר לראות דאגה ואכפתיות. מבפנים עשויה לפעול גם למידה ישנה מאוד: "כשמישהו שאני אוהבת אינו בטוב, אני צריכה לעשות משהו." העבר אינו גוזר עליה להמשיך לפעול כך. הוא כן יכול לעזור לה להבין מדוע שתיקה של בן הזוג מפעילה בתוכה מתח כה גדול.

ההבנה הזאת פותחת מרווח לבחירה; היא יכולה לזהות את הדריכות, לשים לב למה שקורה בגוף, להרגיש ממנה במידה שהיא מסוגלת לשאת ולבחור כיצד היא רוצה לפעול. 
היא יכולה לשאול אותו פעם אחת אם הוא זקוק למשהו ולהקשיב לתשובה. היא יכולה לומר שהיא זמינה כשירצה לדבר. היא יכולה גם לפגוש משהו עמוק יותר: את הקושי שלה להאמין שמי שהיא אוהבת יכול להיות לא בטוב בלי שהיא תצטרך מיד לתקן את המצב.

משפחת המוצא נכנסת איתנו אל הזוגיות

אנחנו מגיעים לזוגיות עם היסטוריה שלמה של יחסים. בבית למדנו מה עושים כשכועסים. איך מבקשים. למי מותר להזדקק. מי מחזיק את כולם. מה קורה כשמישהו מתרחק. האם אפשר לומר לא. האם ריב מסכן את הקשר. האם אהבה דורשת ויתור על עצמי. האם קרבה נחווית כמקום בטוח או כמקום שבו אפשר להיפגע.

גם במשפחות אוהבות ילדים לומדים תפקידים. ילדה אחת לומדת להיות המצטיינת. ילד אחר לומד לא להזדקק. אחת הופכת למפייסת. אחד מפתח רגישות גבוהה למצב הרוח של האחרים. מישהי לומדת שאהבה פירושה להישאר קרובה בכל מחיר. מישהו אחר לומד שהדרך לשמור על עצמו היא להתרחק כשנעשה צפוף מדי.

כעבור שנים התפקידים האלה עשויים להופיע בתוך זוגיות. אחת רודפת אחרי קשר והשני נסוג. אחד אחראי על הכול והשנייה מחכה שינהל גם אותה. אחת מתקשה להציב גבול ומצטברת בה מרירות. אחד מפרש בקשה כביקורת ונכנס במהירות למגננה.

מבט בין-דורי מאפשר לשאול מאיפה התנועה הזאת מוכרת לי, בלי להפוך את משפחת המוצא לסיבה היחידה למה שקורה עכשיו. מארק וולין, מחבר הספר It Didn’t Start with You, מתאר כיצד חוויות משפחתיות, פחדים, אובדנים וסיפורים שאינם מדוברים עשויים להשפיע על הדרך שבה בני הדורות הבאים חווים את עצמם ואת יחסיהם. בעבודה שלי זו אינה תשובה, זו הזמנה לחקירה.

• מה למדתי במשפחה שממנה באתי?
• מה מתעורר בי עכשיו מול האדם שאני אוהבת?
• איך אני רוצה לפעול עם זה היום?

הבעיה כבר לא רק שלו או שלה: כך נוצר המעגל הזוגי

בטיפול זוגי מערכתי אני מתעניינת לא רק בסיפור שכל אחד מביא, אלא גם במה ששני בני הזוג יוצרים יחד.

נחזור לאישה שמתקשה כשבן הזוג שלה מתרחק. ככל שהוא נסגר, היא נעשית חרדה יותר ומנסה להתקרב. היא שואלת עוד שאלה, שולחת עוד הודעה, רוצה לסיים את השיחה עכשיו.
ככל שהיא מגבירה את הניסיון ליצור קשר, הוא מרגיש יותר לחץ ופחות מרחב. הוא נסוג עוד קצת.
הנסיגה שלו מחזקת אצלה את התחושה שמשהו בקשר בסכנה. היא מגבירה את המאמצים להגיע אליו.

עכשיו כבר קשה לומר שהבעיה שייכת רק לפחד שלה מנטישה או רק לצורך שלו במרחב, נוצר ביניהם מעגל זוגי שמזין את עצמו. כל אחד מגיב לאחר, וכל תגובה הופכת בתורה לגירוי שמחזק את תגובתו של השני.

הבנת המעגל משנה את השיחה. במקום לשאול מי התחיל ומי אשם, אנחנו יכולים להתחיל לזהות את הריקוד שנוצר ביניהם. 
היא יכולה לקחת אחריות על הדרך שבה החרדה שלה הופכת לרדיפה. הוא יכול לקחת אחריות על הדרך שבה הצורך שלו במרחב הופך להיעלמות או לניתוק. שניהם יכולים להתחיל לחפש צורת קשר חדשה שאינה דורשת מאחד לרדוף ומהשני לברוח.

כשבן הזוג הופך להורה, למטפל או למי שאמור להציל אותי

זוגיות זקוקה לסדר שונה מן הסדר שבין הורה לילד. בני זוג הם שני אנשים בוגרים. כל אחד מגיע עם ההיסטוריה שלו, הצרכים שלו, הפגיעויות שלו, הכוחות שלו והאחריות שלו.

טיפול הדדי הוא חלק מזוגיות. להכין כוס תה לבן זוג שעבר יום קשה, לקחת יותר אחריות בתקופה שבה הוא חולה, להחזיק אותו כשהוא נשבר או להיעזר בו כשאני עצמי מתקשה הם חלק מן האינטימיות שאנחנו בונים.

השאלה אינה האם אנחנו נשענים זה על זו, השאלה היא האם אנחנו עדיין יכולים לנוע. 
האם גם מי שנותנת רוב הזמן מסוגלת לקבל? האם גם מי שנשען מסוגל לקחת אחריות? האם בן הזוג שלי יכול להיות חלש בלי להפוך לילד שלי? האם אני יכולה להזדקק לו בלי להפוך אותו לאחראי לרווחה הנפשית שלי?

כשתפקיד זמני הופך למבנה קבוע, השותפות מצטמצמת. אחד נעשה המנהל של השני. הוא מזכיר, מארגן, מתקן ומחליט. אחת נעשית המטפלת הרגשית של בן זוגה ומרגישה שאם היא לא תחזיק אותו, הכול יתפרק. אדם אחר מצפה שבת זוגו תהיה זמינה לכל פחד ולכל סערה, וחווה גבול שלה כאיום על הקשר.

עם הזמן קשה יותר לראות זה את זו כבני זוג.

אני יכולה להישען על בן הזוג שלי. אני יכולה לבקש ממנו קרבה, נאמנות, רוך, נוכחות ועזרה. אני יכולה לצפות מהקשר שלנו להיות מקום בטוח ומשמעותי בחיי.

אני גם זקוקה ליכולת לשאת חלקים מעולמי בעצמי.

בן הזוג שלי הוא המשפחה שבחרתי ובניתי איתו. הוא אינו יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי. הוא אינו יכול להפוך בדיעבד לאמא שהייתי זקוקה לה, לאבא שרציתי שיגן עליי, לאחים שלא נשארו לצדי או למערכת משפחתית שלמה שתעניק לי את מה שהיה חסר בילדות.

ההבחנה הזאת אינה מקטינה את הזוגיות, היא מחזירה אותה למקום שבו שני אנשים יכולים באמת להיפגש.

אפשר להשתייך למשפחה גם כשבוחרים להתרחק ממנה

המושג שייכות עלול לעורר התנגדות אצל מי שנפגעו בתוך המשפחה שלהם או חיים במשך שנים ללא קשר עם חלק מבני משפחתם. 
מבחינתי, הכרה בשייכות אינה דרישה לפיוס. אדם יכול להכיר בכך שאלה הוריו ושזו המשפחה שממנה הגיע, ולבחור לשמור מרחק. אפשר להציב גבולות ברורים. אפשר לצמצם קשר. במצבים מסוימים אפשר לבחור בנתק.

הכרה אינה הצדקה לפגיעה. היא מאפשרת להחזיק אמת מורכבת: זו המשפחה שממנה באתי. זה חלק מסיפור חיי. יש דברים שקיבלתי ויש דברים שנפגעתי מהם. היום אני אדם בוגר, ואני בוחרת איזו מערכת יחסים אפשרית עבורי ואיזה מרחק נכון לי. 
עבור אנשים וזוגות שחיים ללא עורף משפחתי, ההבחנה הזאת משמעותית במיוחד; כשאין הורים שאפשר להתקשר אליהם, אחים שאפשר להישען עליהם או משפחה שנאספת סביבנו בשעת משבר, הזוגיות עשויה לקבל משקל עצום. בן הזוג נעשה בן הזוג שלי, הבית שלי, המשפחה שלי ולעיתים גם מערכת התמיכה העיקרית שלי. 
הצורך הזה אנושי ומובן. המשקל שלו יכול להיות כבד מאוד לשני האנשים.

זוגיות יכולה להיות בית עמוק ומשמעותי. היא יכולה להיות אחד המקומות המרכזיים של שייכות בחיים. היא מתחזקת כאשר לצד הקרבה יש לכל אחד גם מקום משלו, אחריות על עולמו הפנימי ומקורות נוספים של קשר, תמיכה ומשמעות.

איך להישאר קרובה אליך בלי לאבד את עצמי

מובחנות היא היכולת להיות בקשר עמוק עם אדם אחר ולהישאר מחוברת גם לעצמי. היא אינה ריחוק ואינה ניסיון להזדקק פחות. 
כשמשהו מתעורר בי מול בן הזוג שלי, אני יכולה לזהות את הרגש בלי להפוך אותו מיד לדרישה ממנו. אני יכולה לשים לב לסיפור שאני מספרת לעצמי ולבדוק עד כמה הוא תואם את מה שקורה בינינו עכשיו.

נניח שבן הזוג מבקש להיות לבד הערב ואני מרגישה פחד. הפחד שלי אמיתי. אין צורך לשכנע את עצמי שהוא מיותר או להעלים אותו. אפשר לשים לב היכן הוא מורגש בגוף, כמה ממנו אני מסוגלת לשאת כרגע ומה הדחף שלי לעשות. כשנוצר מעט יותר מרחב בין הרגש לבין הפעולה, אפשר לדבר אחרת. במקום: "ברור. שוב אתה בורח ממני. אף פעם אי אפשר לסמוך עליך." אפשר לומר: "כשאתה מבקש עכשיו להיות לבד, אני מרגישה פחד. חלק ממנו מוכר לי גם ממקומות קודמים בחיים שלי. חשוב לי לדעת שאנחנו בסדר ושנוכל לחזור לדבר אחר כך." 
בשני המקרים הפחד קיים. במקרה השני אני מביאה אותו אל הקשר בלי להפוך את בן הזוג לאחראי לכל מה שהתעורר בי, וזו בעיניי אחת התנועות המשמעותיות של מובחנות: להישאר נאמנה לחוויה שלי, לקחת אחריות על הדרך שבה אני מביאה אותה אל הקשר ולזכור שגם האדם שמולי הוא אדם שלם ונפרד.

ראויות בזוגיות: מה באמת שייך לי ומה שייך לך?

סדרי האהבה מתחברים גם לראויות. ראויות אינה רק הידיעה שיש לי ערך. היא נוכחת באופן שבו אני בוחרת להתנהל כשכואב לי. איך אני מדברת כשהלב שלי נסגר? איך אני מבקשת כשאני זקוקה לקרבה? איך אני מציבה גבול? מה אני עושה כשאני מגלה שפגעתי? איזו התנהגות אוכל לכבד בעצמי גם אחרי שהסערה תחלוף?

יש דברים ששייכים לבן הזוג שלי: התגובות שלו, הבחירות שלו, הגבולות שלו, הדרך שבה הוא מדבר אליי והנכונות שלו להשתתף בקשר. 
יש דברים ששייכים לי: האופן שבו אני פועלת, הדרך שבה אני מביעה צורך, הגבולות שאני מציבה והאחריות שאני לוקחת על ההתנהגות שלי.
יש גם דברים ששייכים למערכת הזוגית ונדרשת בהם עבודה משותפת: היכולת לתקן אחרי ריב, חלוקת האחריות בבית, כסף, מיניות, קבלת החלטות, הורות והאופן שבו אנחנו מאזנים בין מרחב אישי לבין החיים המשותפים.

היכולת להבחין בין שלושת המרחבים האלה יכולה לשנות את האופן שבו אנחנו מנהלים קונפליקט. אני מפסיקה לנסות לעשות את העבודה שלך. אני גם מפסיקה לחכות שתעשה את העבודה שלי. 
משם אפשר להתחיל לעבוד על מה שבאמת שייך לשנינו.