מדוע משברים בזוגיות מרגישים אחרת כשאין עורף משפחתי?

ישנם משברי זוגיות שמתחילים מאירוע ברור: בגידה, אובדן אמון, משבר כלכלי, שינוי משמעותי בחיים או אירוע שמטלטל את הקשר.

יש משברים שנוצרים בהדרגה: עוד תקופה עמוסה, עוד מריבה שחוזרת על עצמה, עוד תחושה שאני מחזיקה יותר מדי לבד, עוד ניסיון להסביר מה אני צריכה שמסתיים בכעס או בריחוק.

כשאין עורף משפחתי, גם תקופות רגילות של עומס יכולות להכביד יותר על הקשר, לא משום שהזוגיות חלשה יותר, אלא מפני שיש פחות מקומות אחרים שאפשר להניח בהם חלק מהמשקל.

כשאני מדברת על זוגיות ללא עורף משפחתי, אינני מתכוונת רק לזוגות שנמצאים בנתק ממשפחותיהם. זוגיות ללא עורף משפחתי היא זוגיות שבה אחד מבני הזוג או שניהם אינם יכולים להישען באופן יציב על משפחת המוצא לצורך תמיכה רגשית, מעשית או משפחתית. לפעמים מדובר בנתק, לפעמים ההורים מבוגרים או חולים. יש משפחות שבהן היחסים קיימים אך אינם מאפשרים הישענות, ויש מי שאיבדו את הוריהם או חיים במרחק גיאוגרפי גדול מהם.

ההשלכות המעשיות ברורות; אין בהכרח סבא וסבתא שאפשר להתקשר אליהם כששני ההורים קורסים מעומס. אין תמיד בית נוסף להגיע אליו בתקופות קשות. אין מי שייקח לרגע את הילדים, יביא אוכל או פשוט יהיה שם.

בתוך משבר זוגי מתגלה שכבה נוספת: אם הזוגיות היא המקום המרכזי שבו אני מרגישה שייכת, מה קורה כאשר דווקא המקום הזה מתערער?
אם אתה האדם העיקרי שעליו אני נשענת, מה קורה כשהקשר בינינו נעשה מרוחק?
אם אין מאחוריי מערכת משפחתית נוספת שמעניקה לי תחושת בית, מה קורה כשגם הבית שבנינו יחד מרגיש פתאום פחות בטוח?

זו אחת הסיבות שמשבר זוגי יכול לקבל עוצמה גדולה במיוחד כשאין עורף משפחתי.

כשהזוגיות הופכת לעורף המשפחתי היחיד

זוגיות טובה כוללת הישענות.
חשוב לי להניח את זה כך משום שלפעמים מובחנות מתפרשת בטעות כיכולת להסתדר בלי להזדקק לאדם האחר.
זו אינה מובחנות בעיניי.

זוגיות היא קשר שיש בו אהבה, מחויבות, תלות הדדית והישענות.
אני רוצה לדעת שאתה שם כשקשה לי.
אני רוצה לבקש ממך עזרה.
אני רוצה להיות עבור האדם שאני אוהבת מקום שאפשר להישען עליו.

הקושי מתחיל כשהזוגיות הופכת למקום היחיד שבו כל הצרכים האלה אמורים לקבל מענה.
כשאין לי עורף משפחתי, בן הזוג עלול להפוך בהדרגה לאדם היחיד שממנו אני מצפה לקבל שייכות, ביטחון, תמיכה, הבנה ותחושת בית.
בלי לשים לב, אני יכולה להתחיל לצפות ממנו למלא גם מקומות שנשארו חסרים הרבה לפני שהכרנו.

אני רוצה שתראה אותי כפי שלא ראו אותי.
שתבחר בי כפי שלא בחרו בי.
שתישאר במקום שבו אחרים לא נשארו.
שתבין אותי בלי שאצטרך להסביר.
שתוכיח לי שהפעם אני לא לבד.

אלה צרכים וכמיהות אנושיים. בן הזוג יכול לפגוש חלק מהם, הוא אינו יכול להיות התשובה לכולם.
בזמן משבר זוגי ההבחנה הזאת נעשית חשובה במיוחד, האדם שממנו אני מבקשת להרגיש בטוחה הוא עכשיו גם האדם שאני כועסת עליו, מאוכזבת ממנו או מרגישה רחוקה ממנו.

בן הזוג עומד לצדי, לא במקום ההורים שלי

הקונסטלציה המשפחתית מוסיפה רובד נוסף להבנת המשבר הזוגי. מנקודת מבט קונסטלטיבית, אף אחד מאיתנו אינו מגיע לזוגיות לבדו, מאחורינו נמצאת מערכת משפחתית שלמה; הורים, אחים ואחיות, סבים וסבתות, אובדנים, הגירה, טראומות, סודות, ניתוקים, קשרים קרובים וקשרים שלא יכלו להתקיים.

גם כאשר אנחנו נמצאים בנתק ממשפחת המוצא, היא אינה נמחקת מהסיפור שממנו באנו.
במשפחה הראשונה שלנו למדנו משהו על שייכות.
למדנו אם אפשר לסמוך,
אם אפשר להזדקק.
מה קורה כשמבקשים עזרה,
איך נראים כעס וקונפליקט,
כמה קרוב אפשר להיות,
מה קורה כאשר מישהו מתרחק.

כשאנחנו יוצרים זוגיות, אנחנו בונים מערכת חדשה. במערכת הזאת בן הזוג עומד לצדי, הוא אינו עומד במקום ההורים שלי. זו הבחנה פשוטה לכאורה, אך יש בה משמעות עמוקה: אם אני מבקשת ממך לתת לי את מה שלא קיבלתי מהוריי, בלי להיות מודעת לכך, אני מניחה על הזוגיות שלנו משקל שקשה לה לשאת.

אתה יכול לאהוב אותי מאוד ועדיין לא לרפא עבורי את כל המקומות שבהם לא הרגשתי אהובה.
את יכולה לבחור בי בכל יום מחדש ועדיין לא למחוק את המקומות בחיי שבהם לא בחרו בי.
אתה יכול להיות אדם שאפשר להישען עליו בלי להיות מסוגל להבטיח לי שלעולם לא ארגיש שוב לבד.

ההכרה בכך אינה מפחיתה מהאהבה הזוגית; היא מאפשרת לי לראות אותך יותר כפי שאתה, ופחות דרך מה שאני זקוקה שתהיה עבורי.

איך כאב ממשפחת המוצא נכנס למשבר הזוגי?

ריב זוגי יכול להתחיל מאירוע קטן מאוד:
ביקשתי ממך לעשות משהו ושכחת.
אמרת שאתה רוצה ערב לעצמך.
לא שאלת איך עבר עליי היום.
אמרתי שאני לא יכולה לעזור לך עכשיו.

האירוע מתרחש בהווה, אך מה שמתעורר בתוכי יכול להיות גדול בהרבה ממנו:

• אם גדלתי בתחושה שאני צריכה להסתדר לבד, העובדה שלא עזרת לי היום יכולה לפגוש מקום שמכיר היטב את התחושה שאין על מי להישען.
• אם חוויתי חוסר יציבות בקשרים משמעותיים, הצורך שלך במרחק יכול לעורר פחד שאינו קשור רק לערב הזה.
• אם למדתי שהצרכים שלי מכבידים על אחרים, התגובה שלך לבקשה שלי יכולה לעורר במהירות את התחושה שלא הייתי צריכה לבקש מלכתחילה.

המבט המערכתי אינו אומר שהכול שייך לעבר, יכול להיות שבאמת אכזבת אותי עכשיו. יכול להיות גם שהאכזבה הזאת פוגשת בתוכי כאב מוכר וישן יותר. שתי האמיתות יכולות להתקיים יחד. 
היכולת לראות אותן מאפשרת לי לקחת אחריות על מה שאני מביאה אל הקשר, בלי לבטל את האחריות שלנו למה שקורה בינינו בהווה.

ראויות בזמן משבר זוגי

כשאני מדברת על ראויות, אינני שואלת אם מותר לי להזדקק, לכעוס, לרצות או להציב גבול.
השאלה אינה מי נותן לי רשות.
ראויות היא היכולת להכיר בצרכים, ברצונות ובגבולות שלי, לתת להם מקום ולפעול מתוכם באופן שמכבד אותי וגם את האדם שמולי. 
אני יכולה לזהות שאני מותשת וזקוקה לעזרה.

אני יכולה לבקש ממך לקחת את הילדים מחר אחר הצהריים.
אני יכולה לרצות מאוד שתאמר כן.
אני יכולה להתאכזב אם אינך יכול.

התשובה שלך אינה קובעת אם הצורך שלי ראוי למקום.

כשאין עורף משפחתי, ההבחנה הזאת נעשית חשובה במיוחד.
ככל שיש פחות אנשים שאפשר להישען עליהם, כך התגובה של בן הזוג מקבלת לעיתים משמעות גדולה יותר.

לא עזרת לי, ולכן אני לבד.
לא הבנת אותי, ולכן אף אחד לא מבין אותי.
אתה רוצה מרחק, ולכן אני לא חשובה לך.

כשהראויות שלי מתחילה להיות תלויה בתגובה שלך, הבקשה שלי עלולה להפוך לתביעה.

מובחנות כשאנחנו זקוקים מאוד זה לזו

מובחנות אינה ההפך מקרבה, היא גם אינה ההפך מהזדקקות. מובחנות מאפשרת לי להישאר מחוברת לעצמי בתוך קשר משמעותי, ובה בעת להכיר בכך שהאדם שמולי הוא אדם נפרד ממני.
אני יכולה להזדקק לך בלי להפוך אותך לאחראי לכל מה שאני מרגישה.
אני יכולה לבקש בלי לדרוש.
אני יכולה לשמוע תשובה שלא רציתי לקבל בלי להפוך אותה מיד לדחייה שלי.
אני יכולה לפגוש את האכזבה שלך ממני בלי למהר לוותר על עצמי כדי שהמתח בינינו ייעלם.
אני יכולה להקשיב לקושי שלך בלי למחוק את הקושי שלי.

בזמן משבר זוגי היכולת הזאת נעשית קשה יותר.
כשאין עורף משפחתי היא נעשית גם חשובה יותר.

אם אתה האדם המרכזי שיש לי, המרחק שלך עלול להרגיש מסוכן.
אם את הבית שלי, האכזבה שלך ממני עלולה לערער את תחושת המקום שלי בתוך הקשר.

המובחנות מאפשרת לנו לזכור שגם ברגעים כאלה אנחנו שני אנשים בתוך אותה זוגיות.

ההבדל בין צורך, בקשה ותביעה

אחת ההבחנות שאני עובדת איתן בטיפול זוגי היא ההבחנה בין צורך, בקשה ותביעה.

נניח שאני מותשת וזקוקה לכמה שעות לעצמי.
הצורך שלי שייך לי.
אני מזהה אותו ומכירה בו.
אחר כך אני פונה אליך: "אני זקוקה לכמה שעות לעצמי. האם אתה יכול להיות מחר אחר הצהריים עם הילדים?"
זו בקשה.

בקשה מכירה בכך שגם אתה קיים.
ייתכן שתאמר כן. ייתכן שתוכל להיענות רק לחלק ממנה. ייתכן שיש לך צורך אחר שמתנגש עם שלי.

תביעה שונה מבקשה גם כאשר היא נאמרת במילים מנומסות.
בתביעה, היכולת שלי להיות בסדר תלויה בכך שתיענה.

• "אם באמת היה אכפת לך ממני, היית מסכים."
• "אם אתה אומר לא, סימן שאני לא חשובה לך."
• "אם אני צריכה בכלל לבקש, כבר יש כאן בעיה."

בתקופות של עומס או משבר, המעבר מבקשה לתביעה עלול להיות מהיר. כשאין עורף משפחתי הוא עלול להיות מהיר עוד יותר, משום שיש מעט מאוד מקומות נוספים שאליהם אפשר להפנות את הצורך.

בין תבוסתנות לתובענות בזוגיות

יש גם תנועה בכיוון ההפוך; במקום לדרוש, אני מפסיקה לבקש.

• "אני אעשה לבד."
• "אין טעם להגיד."
• "אני כבר רגילה שלא עוזרים לי."
• "לא משנה."

מבחוץ זה יכול להיראות כמו עצמאות, בפנים יכולה להיות תבוסתנות. אני מוותרת על הצורך שלי עוד לפני שפגשתי אותך.

תובענות ותבוסתנות נראות שונות מאוד, אך בשתיהן קשה לקיים מפגש בין שני אנשים.
בתבוסתנות אני מוותרת על עצמי.
בתובענות אני מתקשה לראות אותך כאדם נפרד ממני.

ראויות מציעה אפשרות אחרת:

אני מזהה מה אני מרגישה.
אני מכירה בצורך שלי.
אני מביאה אותו אליך.
אני מבקשת באופן ישיר.
אני מקשיבה לתשובה שלך.
אחר כך אני בוחרת כיצד לפעול.

אני יכולה להישאר נוכחת בתוך הקשר בלי לבטל את עצמי ובלי לדרוש ממך לבטל את עצמך למעני.

מה קורה כשיש נתק ממשפחת המוצא?

כשאני מדברת על המקום של משפחת המוצא בתוך קונסטלציה משפחתית, חשוב לי להדגיש נקודה אחת: הכרה בשייכות למשפחת המוצא אינה מחייבת חידוש קשר.

יש משפחות שבהן קרבה אפשרית ומיטיבה, יש משפחות שבהן נדרשים גבולות ברורים. יש גם מצבים שבהם מרחק או נתק הם בחירה אחראית והכרחית.

עבודה קונסטלטיבית אינה אמורה לשכנע אדם לחזור לקשר שפוגע בו.
אני יכולה להכיר בכך שאמא שלי היא אמא שלי בלי לאפשר לה להיות חלק פעיל מחיי.
אני יכולה לתת לאבא שלי את מקומו בסיפור שממנו באתי בלי לתת לו גישה אליי.
אני יכולה להכיר במה שקיבלתי מהמשפחה שלי ובמה שלא יכולתי לקבל ממנה.

ההבחנה הזאת חשובה גם לזוגיות.

כשאני מנסה להפוך את המשפחה החדשה שבניתי להיפך מוחלט מכל מה שהיה קודם, בן הזוג עלול לקבל משימה בלתי אפשרית. 
הוא אמור להוכיח לי שהפעם הכול יהיה שונה.
שהפעם לא יעזבו.
שהפעם תמיד יראו אותי.
שהפעם לעולם לא אהיה לבד.

זו משימה כבדה מאוד עבור אדם אחד ועבור זוגיות אחת.

שתי משפחות נפגשות בתוך כל זוגיות

בכל זוגיות נפגשות למעשה שתי מערכות משפחתיות. לפעמים שני בני הזוג חיים ללא עורף משפחתי, לפעמים רק אחד מהם.
אחד רגיל להתקשר להורים בכל פעם שהוא זקוק לעזרה. האחר למד מגיל צעיר שלא מבקשים דבר מאף אחד.
אחת רואה קשר יומיומי עם המשפחה כדבר טבעי. בן זוגה חווה מעורבות משפחתית כחדירה לפרטיות.
אחד מקבל כמובן מאליו שסבא וסבתא יעזרו עם הילדים. האחר מרגיש אי נוחות גדולה מעצם התלות בהם.

בזמן משבר זוגי ההבדלים האלה עלולים להתחדד. קל להפוך אותם לוויכוח על מי צודק. המבט המערכתי מציע שאלות אחרות:

• מה למדתי במשפחה שלי על עזרה?
• מה למדתי על תלות ועל עצמאות?
• מה למדתי על גבולות?
• מה למדתי על שייכות?
• מה קורה במשפחה שלי כאשר אדם אחד מאכזב אדם אחר?
• איך מתמודדים אצלנו עם כעס?
• מי מטפל במי?
• מי מבקש ומי נותן?
• ומה מכל זה נכנס איתי אל הזוגיות שלנו?

השאלות האלה אינן פותרות את המשבר, אבל הן מאפשרות לנו להבין טוב יותר מי הם שני האנשים שנמצאים בתוכו.