הו'אופונופונו בזוגיות: ארבעה משפטים שיכולים לשנות את הדרך שבה אנחנו רבים

מהו הו'אופונופונו?

הו'אופונופונו (Hoʻoponopono) הוא תהליך שמקורו במסורת ההוואית ונועד להשיב דברים למקומם וליצור תיקון. בגרסה המסורתית הוא התקיים בתוך משפחות וקהילות ושימש ליישוב מחלוקות ולתיקון היחסים.

במאה העשרים פיתחה Morrnah Nalamaku Simeona את Self I-Dentity through Ho'oponopono®‎, גרסה מעודכנת של התהליך שאפשר לתרגל גם באופן אישי. מי שרוצה להכיר את המקור ואת התפתחות השיטה יכולה לקרוא על כך באתר הרשמי של The Foundation of I – Self I-Dentity through Ho'oponopono®.

עם התרגול המודרני מזוהים גם ארבעת המשפטים "אני מצטערת", "אנא סלח לי", "תודה" ו־"אני אוהבת אותך".

אני אוהבת להתייחס אל ארבעת המשפטים האלה כאל ארבע נקודות עצירה. כל אחד מהם מפנה את תשומת הלב למשהו אחר שקורה בתוכי ובינינו: האחריות שלי, החופש של האדם שמולי, הקשר שקיים גם בתוך המחלוקת והאופן שבו אני רוצה להתנהג כלפי אדם שאני אוהבת.

כשהוויכוח כבר אינו רק על מה שאנחנו רבים עליו

חינוך הילדים הוא מקום מובהק שבו שתי היסטוריות משפחתיות נפגשות.

כל אחד מאיתנו למד משהו אחר על סמכות, גבולות, חופש, אחריות, כעס, משמעת ופינוק. אחת גדלה בבית שבו הגבולות היו נוקשים. אחר גדל בבית שבו כמעט לא היו גבולות. אחת רוצה לתת לילדים את החופש שהיא עצמה הייתה זקוקה לו, ואחר מבקש לתת להם את היציבות שהייתה חסרה לו.

ויכוח על שעת השינה או על זמן מסך יכול לקבל משמעות גדולה בהרבה מהנושא עצמו. "את לא סומכת עליי כאבא." "אתה משאיר אותי לבד." "אין מקום לדרך שלי בבית הזה."

התגובה שלנו שייכת להווה, והיא נושאת איתה גם את מה שלמדנו בקשרים שקדמו לו. המבט אל משפחת המוצא יכול לעזור להבין מדוע דבר מסוים נעשה טעון כל כך. ההבנה הזאת אינה מחליפה את האחריות שלנו על האופן שבו אנחנו מתנהגים היום.

ארבעת המשפטים יכולים ליצור מרווח קטן בין מה שהתעורר בי לבין הדבר הבא שאעשה איתו.

"אני מצטערת" – לראות את החלק שלי

"אני מצטערת" יכול להיות משפט קשה במיוחד כשאני משוכנעת שגם האדם שמולי פגע בי.

לקיחת אחריות אינה דורשת ממני להכריע מי אשם בכל מה שקרה בינינו. אני יכולה להתעניין בחלק ששייך לי.

אולי אני מצטערת על הטון שבו דיברתי. אולי על משפט שאמרתי כדי לפגוע. אולי נסגרתי, ביטלתי את דבריו או הפכתי את הפחד שלי לביקורת.

אני יכולה לראות את ההתנהגות שלי גם כשאני עדיין כועסת על ההתנהגות שלך. אני אחראית למה שאני עושה בתוך הקשר, בלי לקחת על עצמי את מה ששייך לך.

על היכולת להישאר בקשר בלי לאבד את הגבול שבין האחריות שלי לאחריות של האדם שמולי הרחבתי במדריך השלם למובחנות בזוגיות.

"אנא סלח לי" – הסליחה נשארת אצל האדם שנפגע

בקשת סליחה יכולה להיות הכרה כנה בפגיעה. היא יכולה לשאת גם בקשה נוספת, סמויה יותר: "תפסיק לכעוס עליי כדי שאוכל להרגיש שוב בסדר."

אם אני זקוקה לכך שתסלח לי כדי להירגע, האדם שפגעתי בו מקבל תפקיד נוסף: לטפל גם באי הנוחות שלי מול הפגיעה שגרמתי.

אני יכולה לבקש סליחה ולהשאיר לך את החופש להיות עדיין פגוע. אתה יכול לכעוס, להזדקק לזמן או לא לרצות להתקרב כרגע.

"אנא סלח לי" הוא משפט שאני יכולה להציע. הסליחה עצמה אינה משהו שאני יכולה לדרוש.

על ההבדל בין בקשת סליחה, לקיחת אחריות ותיקון הרחבתי במאמר סליחה בזוגיות: למה "תסלח לי" אינה תמיד בקשת סליחה.

"תודה" – לראות את הקשר גם בתוך הקונפליקט

"תודה" יכולה להישמע משונה באמצע ריב. אני לא משתמשת בה כדי לייפות את מה שקורה או לחפש בכוח משהו חיובי.

היא יכולה להיות הכרה בכך שגם בתוך המחלוקת יש מולי אדם שאני רוצה להמשיך לראות.

"תודה שאתה אומר לי מה כואב לך."

"תודה שאת נשארת בשיחה."

"תודה שאתה אומר לי את האמת שלך גם כשהיא קשה לי לשמוע."

הכרת תודה אינה דורשת הסכמה. היא מרחיבה לרגע את שדה הראייה. האדם שמולי אינו רק העמדה שמרגיזה אותי כרגע. יש בינינו קשר שלם יותר מהרגע הזה.

"אני אוהבת אותך" – לזכור מי עומד מולי

בתוך קונפליקט האדם שאנחנו אוהבים יכול להפוך במהירות לבעיה שצריך לפתור, לעמדה שצריך להפריך או למישהו שאנחנו צריכים לשכנע.

"אני אוהבת אותך" מחזיר אל השיחה את הקשר שבתוכו מתקיימת המחלוקת.

אהבה אינה דורשת ממני להסכים. היא אינה מבטלת גבול ואינה מחייבת אותי להישאר בשיחה בכל תנאי. אפשר לאהוב ולהיות כועסת. אפשר לאהוב ולהציב גבול. אפשר לאהוב ולחשוב אחרת.

קרבה דורשת גם את הנכונות להביא אל הקשר את מי שאני בלי לדעת מראש מה האדם שמולי יעשה עם זה. על הפגיעוּת שבתנועה הזאת כתבתי במאמר האומץ להעז: להראות לך מי אני בלי לדעת מה תעשה עם זה.

מבחינתי השאלה המעניינת היא גם איך אני רוצה להתנהג כלפי האדם שאני אוהבת דווקא ברגע שבו קשה לי איתו.

כשאני מפסיקה לנסות לנהל את התגובה שלך

ארבעת המשפטים מחזירים אותי שוב ושוב אל אותו גבול: מה אני יכולה לעשות, ומה נשאר בידיו של האדם שמולי.

אני יכולה להצטער. איני יכולה לקבוע אם תסלח.

אני יכולה להודות לך. איני יכולה לקבוע אם תרצה להתקרב.

אני יכולה לומר שאני אוהבת אותך. איני יכולה לקבוע כיצד תקבל את האהבה הזאת ברגע מסוים.

אני יכולה לקחת אחריות על הדרך שבה דיברתי ולומר מה חשוב לי. איני יכולה לקבוע שתשתכנע.

הניסיון לנהל את תגובת האדם שמולי מפתה במיוחד כשהקשר חשוב לי. אני רוצה לדעת שהכול בסדר בינינו, שהכעס יחלוף, שהמרחק ייסגר. דווקא שם יכולה להופיע האפשרות לעשות את החלק שלי ולהשאיר לאחר את שלו.

הרצון הזה נוגע בשאלה רחבה יותר של שליטה ובקושי שלנו להסכים לחיים שאינם מתארגנים תמיד לפי התוכנית שלנו. הרחבתי עליה במאמר החיים לא יתנהלו לפי התוכנית שלך: ברט הלינגר על אשליית השליטה.

מה אנחנו מביאים ממשפחות המוצא אל המריבה?

המבט הקונסטלטיבי מזמין להתעניין גם במה שנעשה מוכר מאוד בתוך הקונפליקט.

כשקשה לי במיוחד לאפשר לבן הזוג לעשות דברים אחרת ממני, אני יכולה לבדוק איזו משמעות אני נותנת להבדל בינינו. כשהעמדה שלו מרגישה לי כמו איום, אפשר להתעניין במה בדיוק מאוים. כשאני מרגישה שאני חייבת לשכנע אותו שאני צודקת, אפשר לבדוק מה קורה בתוכי מול האפשרות שהוא יישאר בעמדה אחרת.

ההתבוננות הזאת אינה קובעת שהתגובה שלי "שייכת לילדות". היא מאפשרת לזהות מה הבאתי איתי אל המפגש הנוכחי.

אני יכולה לכבד את מה שלמדתי במשפחה שממנה באתי ולבחון אם זו גם הדרך שבה אני רוצה לפעול במשפחה שאני בונה היום.