Question 1

כמה שנים עוד תחכו שההורים שלכם ישתנו? ברט הלינגר על קבלת ההורים

Accepted Answer

אני כבר לא מחכה שההורים שלי ישתנו.
לקח לי הרבה שנים להגיע למשפט הזה. הרצון שיראו אותי אחרת, שיבינו, שיכירו במה שכאב, שיום אחד יוכלו לתת משהו שלא היה להם לתת קודם, לא נעלם רק מפני שהפכתי לאישה בוגרת. אפשר להתרחק מההורים ועדיין לשאת בתוכנו את התקווה שהם יהיו יום אחד ההורים שהיינו זקוקות וזקוקים להם.
המילים של ברט הלינגר על קבלת ההורים פוגשות אותי בדיוק במקום הזה. הוא מציע להסתכל על ההורים שיש לנו כפי שהם, ולקחת מהם את מה שכבר קיבלנו: את החיים. עבור מי שהקשר שלה עם הוריה היה מורכב או כואב, המשפט הזה יכול לפגוש מקום עמוק מאוד.
אני מכירה את המקום הזה מתוך החיים שלי. אני יכולה לדעת מה כאב, מה היה חסר ומה הייתי זקוקה לקבל, ובאותה נשימה להכיר בכך שאלה ההורים שלי ושדרכם קיבלתי את חיי. אני יכולה לראות אותם כפי שהם, בלי לוותר על האופן שבו אני רואה את עצמי.
זו הבחנה חשובה עבורי. מה שלא קיבלתי מהם אינו אומר שלא הייתי ראויה לקבל אותו. אם לא ראו אותי, אין פירוש הדבר שלא הייתי ראויה שיראו אותי. אם לא ידעו להגן עליי, לאהוב אותי בדרך שהייתי זקוקה לה או להיות עבורי משענת, החסר הזה מספר משהו על מה שהיה אפשרי עבורם. הוא אינו קובע את הערך שלי ואינו צריך לקבוע אילו חיים אבנה לעצמי.

ניווט במאמר

קבלת ההורים, כפי שאני קוראת אותה אצל הלינגר, אינה דורשת ממני להפוך את העבר לסיפור אחר. היא מאפשרת לי להפנות את המבט אל החיים שלי כפי שהם היום.
את הטקסט הבא של ברט הלינגר תרגמתי לפני כמה שנים. אני חוזרת אליו גם היום, כי השאלה שהוא מניח בפנינו נשארה עבורי חיה: האם אני יכולה לקבל את הוריי כפי שהם, ולקחת מהם את החיים שקיבלתי?
ברט הלינגר: קבלת הורים
בהוקרת תודה לשורשי החייםאבא ואמא, אני מקבלת את כל מה שנתתם לי,הכל &#8211; השלם עם כל מה שמגיע איתו.
אתם שילמתם מחיר כבד, ואני אשלם גם אני.אני מקבל/ת הכל בענווה ובהוקרה.
מהמתנה הגדולה הזו שקיבלתי מכם,אני אצמיח משהו חדש, משהו שישמח אתכם.המורשת הזו לא ניתנה לי לשווא.אחבק אותה בכבוד,אם אוכל, אעביר אותה הלאה, כמו שהעברתם אליי.
הוריי,אני מקבל/ת אתכם כמו שאתם,ואת מה שאתם יכולים לתת.אתם שורשיי, האנשים שנכונים לי,ואני הצאצא/ית צומח/ת מכם.
אתם הגדולים, ואני הקטנ/ה.אתם נותנים, ואני מקבל/ת &#8211;אבי ואמי: אני שמח/ה שקיבלתם זה את זו.אתם, השניים יחדיו, מהווים את הבסיס  שלי.
ברט הלינגר 16/12/1925 &#8211; 19/9/2019
לקבל את ההורים בלי לוותר על עצמי
אני חוזרת למילים האלה של הלינגר וחושבת על המרחק שבין לקבל את הוריי כפי שהם לבין לוותר על עצמי מולם. בעיניי, אלה שתי תנועות שיכולות להתקיים יחד. אני יכולה לתת להוריי את מקומם כהוריי, ולהשאיר בידי את האחריות על המרחק, הגבולות והקשר שמתאימים לי היום.
עבורי, קבלת ההורים פירושה להכיר בכך שאלה ההורים שלי ושדרכם קיבלתי את חיי. בתוך ההכרה הזאת אני ממשיכה להקשיב לעצמי ולבחור את צורת הקשר שנכונה עבורי היום. זו יכולה להיות קרבה, מרחק, גבולות ברורים, ולעיתים גם חיים שבהם הקשר מצומצם מאוד או אינו מתקיים.
גם המקום שקיבלתי בתוך המשפחה אינו חייב להפוך לזהות שלי. ילד או ילדה יכולים לגדול כשהם מזוהים עם תפקיד מסוים: המורדת, הבעייתית, הרגישה מדי, זו שקשה להסתדר איתה. כתבתי על התנועה הזאת בהרחבה במאמר על הכבשה השחורה והשעיר לעזאזל במשפחה.
אני יכולה להכיר במקום שהיה לי בתוך המשפחה ולבדוק מה ממנו אני עדיין נושאת איתי היום. ההורים שלי נשארים ההורים שלי, ואני יכולה להמשיך לגלות מי אני מעבר לתפקיד שהיה לי מולם.
לקחת את החיים ולהמשיך מהם
בעיניי, זה אחד החלקים המאתגרים בדברים של הלינגר. כשאני לוקחת את החיים שקיבלתי, אני מכירה גם במה שהיה בהם וגם במה שהיה חסר. הכאב נשאר חלק מהסיפור שלי, הגבולות שלי יכולים להישאר ברורים, והחיים ממשיכים להיות שלי.
העבר נמצא בסיפור שלי, בזיכרונות שלי ובאופן שבו למדתי להיות בקשר. בבגרות אני יכולה להתבונן בהשפעה שלו ולבחור כיצד אני רוצה לחיות ולהיות בקשר היום.
כשהחסר ממשפחת המוצא מגיע איתנו לזוגיות
אנחנו מגיעים לזוגיות עם מה שלמדנו על אהבה, שייכות, ביטחון, קרבה, נטישה, הישענות והיכולת לבקש. גם הכמיהה למה שלא קיבלנו יכולה להגיע איתנו.
אני יכולה לרצות שבן הזוג יראה אותי כפי שלא ראו אותי. שיישאר במקום שבו אחרים התרחקו. שייתן לי ביטחון במקום שבו הכרתי חוסר יציבות. אלה כמיהות אנושיות עמוקות, וחלקן בהחלט יכולות לקבל מענה בתוך קשר אוהב.
לצד כל מה שזוגיות יכולה לתת, יש דברים ששייכים לסיפור שקדם לה. בן הזוג שלי פוגש אותי בהווה. הוא יכול לאהוב אותי, לראות אותי, להיות עבורי משענת ולבנות איתי בית. העבר שממנו הגעתי נשאר חלק מהסיפור שלי.
כתבתי על ההבחנה הזאת בהרחבה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי. בעיניי, היא משמעותית במיוחד עבור מי שחיים בלי עורף משפחתי תומך, משום שהזוגיות עלולה להפוך למקום שנדרש לשאת כמעט לבדו את הצורך בשייכות, בביטחון ובבית.
מעניין אותי לבדוק בתוך הקשר הזוגי מה אני מבקשת מבן הזוג שלי היום, ומה מתוך הבקשה הזאת נוגע גם למה שהיה חסר לי הרבה לפני שפגשתי אותו.
ההורים נשארים ההורים, ואני ממשיכה אל החיים שלי
אני חוזרת לטקסט הזה של הלינגר בגלל הפשטות שיש בתנועה שהוא מציע. ההורים נשארים ההורים. אני נשארת הבת שלהם גם כאשר בחרתי במרחק, הצבתי גבול או כאשר הקשר בינינו אינו מתקיים.
אני יכולה לתת להם את מקומם בסיפור שממנו באתי, ולהחזיק את המקום שלי בחיים שאני בונה עכשיו.
אני יכולה לראות את מה שקיבלתי ואת מה שהיה חסר. לראות אותם כפי שהם ולראות את עצמי כפי שאני. לבדוק מה אני רוצה לקחת איתי הלאה ומה אני כבר לא רוצה להמשיך לשאת.
אלה ההורים שלי. אלה החיים שקיבלתי דרכם. עכשיו אני בוחרת מה לעשות עם החיים האלה.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 2

זה לא התחיל בכם: מארק וולין והכאב המשפחתי שאנחנו נושאים

Accepted Answer

אתם מכירים את סיפור החיים שלכם. אתם יודעים מה עברתם, מי גידל אתכם, איפה נפגעתם ואילו חוויות עיצבו אתכם. ובכל זאת, יכולים להיות פחדים, תגובות או תחושות שקשה למצוא עבורם התחלה ברורה בסיפור האישי.
דריכות שקשה להרגיע. פחד גדול מאובדן גם כשהחיים יציבים. תחושה שהכול עלול להיעלם. קושי ליהנות מהצלחה. אשמה שמופיעה דווקא כשהחיים נעשים טובים יותר. לפעמים דווקא המשפטים שאנחנו אומרים לעצמנו שוב ושוב מגלים עד כמה הפחד הזה עמוק: "בסוף כולם עוזבים אותי." "אסור לי להוריד את ההגנות." "אם יהיה לי טוב מדי, משהו רע יקרה."
בעבודתו על טראומה משפחתית מורשת, Inherited Family Trauma, מארק וולין מציע להקשיב היטב למשפטים האלה. לצד השאלה מה קרה לי, הוא מתעניין גם בשאלה מה קרה במשפחה שממנה באתי, ואילו אירועים בהיסטוריה המשפחתית עשויים להוסיף הקשר למה שאני מרגישה היום.
עבורי, האפשרות הזאת מחזיקה יחד סקרנות וזהירות. הסיפור המשפחתי יכול להוסיף שכבה משמעותית להבנת החיים שלנו. הוא משאיר מקום גם למה שאנחנו יודעים על עצמנו, למה שלמדנו בתוך היחסים שבהם גדלנו ולמה שאיננו יכולים לדעת בוודאות.

ניווט במאמר

מארק וולין: "זה לא התחיל בך"
מארק וולין הוא מחבר הספר It Didn't Start With You: How Inherited Family Trauma Shapes Who We Are and How to End the Cycle. חלק מרכזי בעבודתו מוקדש לאפשרות שחוויות טראומטיות שלא עובדו במשפחה יכולות להמשיך להיות נוכחות בדורות הבאים דרך פחדים, דפוסים, יחסים והשפה שבה אדם מתאר את עולמו.
אחד הכלים המרכזיים בעבודתו הוא Core Language Approach. וולין מקשיב למילים, לתיאורים ולמשפטים שחוזרים אצל האדם, במיוחד לאלה שמחזיקים בתוכם את הפחד העמוק ביותר שלו. הוא מכנה את אחד המרכיבים האלה Core Sentence, משפט קצר שמבטא את התרחיש שהאדם חושש ממנו יותר מכול.
משפט כזה יכול להיות "אני אשאר לבד", "ייקחו ממני את כל מה שיש לי" או "משהו נורא יקרה לילדים שלי". וולין מציע להתעניין בשפה הזאת ולבדוק אם אירועים משמעותיים בהיסטוריה המשפחתית יכולים להוסיף לה הקשר. אני מוצאת ערך רב בחקירה הזאת כאשר אנחנו מחזיקים אותה כאפשרות להתבוננות. משפט שחוזר בתוכי יכול לפתוח דלת אל הסיפור המשפחתי. הוא אינו מוכיח מה נמצא מאחוריה.
המשפט שאני אומרת שוב ושוב
אנחנו נוטים להתייחס למשפטים פנימיים כאלה כאילו הם תיאור של המציאות.

"אי אפשר לסמוך על אף אחד." 
"אני חייבת להחזיק הכול." 
"אם אני לא אדאג לכולם, הכול יתפרק."

מעניין לעצור לפני התוכן של המשפט ולהקשיב למבנה שלו;

איזו תמונה של העולם הוא מחזיק?
מה הדבר הנורא שעלול לקרות אם אפסיק לפעול לפיו?
מתי אני זוכרת שהתחלתי לחשוב כך?

אפשר להתחיל מהחיים שלי. אולי באמת חוויתי נטישה, אולי גדלתי עם הורה שלא היה אפשר להישען עליו. אולי נדרשתי להיות אחראית בגיל צעיר. ההיסטוריה האישית שלי ראויה לבדיקה לפני שאני מחפשת תשובה בדורות שקדמו לי.
כשהמשפט עדיין מעורר סקרנות, אפשר להרחיב את המבט. מי במשפחה שלי איבד אדם קרוב? מי נאלץ לעזוב בית? מי נשאר לבד? מי איבד כסף, מעמד או ביטחון? מי נדרש להחזיק משפחה שלמה בתקופה קשה?
כך ההיסטוריה המשפחתית מצטרפת לחקירה. היא אינה מחליפה את סיפור החיים שלי.
"למי זה שייך?"
השאלה "למי זה שייך?" מוכרת גם מתוך החשיבה המערכתית והקונסטלטיבית. אני אוהבת אותה דווקא כשהיא נשארת שאלה. נניח שהמשפט שחוזר בתוכי הוא "אני חייבת להחזיק את כולם." אפשר לבדוק קודם כיצד הוא חי בחיים שלי היום. מתי אני פועלת מתוכו? מה קורה ביחסים שלי כשאני מאמינה לו? מה המחיר שאני משלמת כשאני מחזיקה אחריות שאיש לא ביקש ממני לקחת?
אחר כך אפשר להתבונן לאחור. ייתכן שאזהה אמא שהחזיקה בית שלם לבדה, סבתא שנאלצה לשרוד בתנאים קשים או משפחה שבה חולשה הייתה מסוכנת. ההיסטוריה הזאת יכולה לתת למשפט שלי הקשר נוסף.
"למי זה שייך?" אינה חייבת להסתיים בשם של אדם מהעבר. היא יכולה לעזור לי להבחין בין מה שאני חווה היום, מה שלמדתי בתוך המשפחה ומה שאני רק משערת לגבי הדורות שקדמו לי. ההבחנה הזאת חשובה לי. היא מאפשרת לעבוד עם הסיפור המשפחתי בלי להפוך השערה לעובדה.
איך סיפור משפחתי נעשה חלק מהחיים שלנו
אנחנו מקבלים מהמשפחה הרבה יותר מגנים. אנחנו גדלים בתוך שפה, יחסים, תגובות, אמונות, שתיקות ודרכים להתמודד עם העולם. ילד לומד את החיים גם מהאופן שבו המבוגרים סביבו חיים אותם.
ילדה שגדלה עם אמא שמפחדת מאוד מאובדן יכולה ללמוד להיות דרוכה גם בלי לקבל שיעור מפורש על סכנות העולם. בבית שבו כסף קשור למחסור, בושה או חרדה, הילדים פוגשים את היחס הזה שוב ושוב. משפחה שאינה מדברת על כאב עדיין מגדלת ילדים בתוך היחסים שנוצרו סביבו.
אלה מסלולים ממשיים שדרכם ההיסטוריה המשפחתית יכולה להיות נוכחת בדור הבא. על הדרכים השונות שבהן טראומה בין דורית יכולה לעבור ולהשפיע על הדורות הבאים כתבתי בהרחבה כאן.
וולין מקשר את עבודתו גם למחקר על אפיגנטיקה ולהשערה שלטראומה עשויים להיות מסלולי העברה ביולוגיים בין דורות. המחקר בתחום הזה מעניין ומתפתח, והמשמעות שלו עבור אדם מסוים מוגבלת יותר מן הסיפור שאפשר לעיתים לבנות סביבו. אי אפשר להסיק מסימפטום של אדם שהוא נושא בגופו טראומה מסוימת של סבו או סבתו.
דוגמה אחרת לאופן שבו חוויה היסטורית יכולה להישאר נוכחת בתוך משפחה נמצאת בעבודתה של יולנדה גמפל. במאמר על השואה והדורות שנולדו אחריה אני מתבוננת בשתיקה המשפחתית, בזיכרון ובחיים שנבנו בדורות שלא חוו את האירועים בעצמם.
עבורי, ההיסטוריה המשפחתית היא שכבה שאפשר לבדוק. היא מרחיבה את התמונה בלי לסגור אותה.
גם הגוף משתתף בשיחה
כשאנחנו אומרים משפט שמחזיק פחד עמוק, הגוף יכול להגיב עוד לפני שסיימנו לומר אותו.
אמרו לעצמכם בשקט משפט שאתם מכירים היטב, למשל "בסוף אשאר לבד." שימו לב לנשימה. ללסת. לכתפיים. לכפות הרגליים. האם מופיע כיווץ, דחף להתרחק, רצון לעצור את המשפט?
התגובה הזאת אינה מספרת לנו מה מקורו של הפחד או מאיזה דור הגיע. היא מספרת לנו שהמשפט משמעותי עבורנו עכשיו.מכאן אפשר להתחיל לעבוד.
אם זה התחיל לפנַי, מה האחריות שלי היום?
המשפט "זה לא התחיל בך" יכול להביא הקלה. קושי שהיה נדמה לי כהוכחה שמשהו בי פגום מקבל פתאום הקשר רחב יותר. אני רוצה להוסיף להקלה הזאת עוד תנועה.
גם כאשר אני מזהה דפוס משפחתי שקדם לי, אני זו שחיה אותו עכשיו. אני זו שנמצאת בתוך הזוגיות שלי, מגדלת את הילדים שלי, מקבלת החלטות ומגיבה לאנשים שסביבי. העבר יכול לעזור לי להבין מאיפה באתי, ההווה מאפשר לי לראות מה אני עושה עם מה שהבאתי איתי.
עבורי, זו אחת האפשרויות המשמעותיות בעבודה עם היסטוריה משפחתית. אני יכולה לכבד את מה שהיה, לראות את מי שבאו לפניי ולהכיר במחיר שהם שילמו. מתוך המקום שלי בהווה אני יכולה לבדוק אילו דרכי חיים עדיין משרתות אותי ואילו אני רוצה לשנות.
תרגיל: המשפט שלי והסיפור המשפחתי
קחו דף וכתבו עליו משפט שאתם מוצאים את עצמכם אומרים או חושבים שוב ושוב ברגעים של פחד, לחץ או כאב.
נסו לכתוב אותו בדיוק כפי שהוא מופיע בתוככם.
"אני אשאר לבד."
"אני חייבת להחזיק את כולם."
"אם ארפה, הכול יתפרק."
"אסור לי להיות חלשה."
קראו את המשפט בקול ושימו לב למה שקורה בגוף. אל תנסו להסביר אותו. הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה ושימו לב לנשימה.
עכשיו הניחו מאחוריכם דף נוסף ועליו כתבו "המשפחה שממנה באתי".
עמדו שוב מול המשפט שלכם, כשהמשפחה מיוצגת מאחוריכם. בדקו אם משהו משתנה כאשר אתם יודעים שהיא שם.
אפשר לומר:
"זה המשפט שאני נושאת היום."
הפנו לרגע את תשומת הלב אל הדף שמאחוריכם ואמרו:
"אני מתעניינת במה שקיבלתי מכם ובמה שלמדתי בחיים שלי."
אין צורך להחליט מה הגיע ממי. אין צורך למצוא אירוע שיסביר את המשפט. הישארו כמה רגעים עם מה שעולה.
כעת הניחו לפניכם דף שלישי ועליו כתבו "החיים שלי היום".
הסתכלו עליו ושאלו את עצמכם:
איך אני רוצה לחיות היום כשהמשפט הזה כבר אינו התשובה היחידה שלי?
עשו צעד אחד לכיוון הדף.
זה יכול היה להתחיל לפניכם. החיים ממשיכים דרככם
העבודה של מארק וולין מציעה דרך מעניינת להקשיב למילים שאנחנו אומרים שוב ושוב ולבדוק אותן בתוך הקשר משפחתי רחב יותר. משפט שנראה אישי מאוד יכול לפתוח שאלות על אנשים ואירועים שהיו כאן לפנינו.
אני אוהבת את האפשרות הזאת דווקא כשהיא אינה דורשת מאיתנו למצוא הסבר לכל דבר.
אפשר לדעת חלק מהסיפור המשפחתי ולהישאר עם חלקים שאיננו יודעים. אפשר לזהות דמיון בין הפחד שלי לבין סיפור של אדם מהמשפחה בלי לקבוע שהאחד גרם לאחר. אפשר להכיר במה שקיבלנו ולבחור כיצד אנחנו רוצים לחיות איתו.
"זה לא התחיל בי" יכולה להיות תחילתה של חקירה. השאלה שמחזירה אותי אל החיים היא: "מה אני בוחרת לעשות עם זה עכשיו?"
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 3

איך להתחיל קשר חדש בלי לחזור על דפוסים של קשר רעיל

Accepted Answer

את פוגשת מישהו נחמד. השיחה זורמת, נעים לך איתו, משהו בלב אפילו נפתח. ואז הגוף נדרך. הנשימה מתקצרת, מחשבה קטנה אומרת "תיזהרי", והרצון להתקרב נפגש עם דחף להתרחק.
אחרי קשר רעיל, התחלה חדשה יכולה להיות מבלבלת במיוחד. את רוצה אהבה, ובאותו זמן אינך רוצה למצוא את עצמך שוב בתוך קשר שבו את הולכת לאיבוד. את כבר יודעת מה יכול להיות המחיר של התעלמות ממה שאת מרגישה, ולכן כל אי נוחות עלולה לקבל משקל גדול.
האתגר עכשיו הוא ללמוד להקשיב לעצמך בלי לתת לקשר הקודם לנהל את הקשר החדש. לזהות סימן אזהרה כשהוא נמצא שם, בלי להפוך כל פחד להוכחה שמשהו רע עומד לקרות. לתת לאדם חדש להתקרב, ולהישאר מספיק קרובה לעצמך כדי לראות מי באמת נמצא מולך.

ניווט במאמר

הקשר הסתיים, הדריכות יכולה להישאר
קשר רעיל אינו בהכרח מסתיים בתוכנו ביום שבו נפרדנו. חודשים או שנים של הליכה על ביצים, ניחוש מצבי רוח, ביקורת, חוסר ודאות או ערעור על מה שאנחנו מרגישות וחושבות יכולים להשאיר אותנו דרוכות גם כשהקשר כבר מאחורינו.
הגוף יכול להמשיך לשים לב לטון הדיבור, לשינוי קטן בהבעת הפנים, לזמן שעובר עד שמגיעה תשובה להודעה. הוא למד לחפש סימנים מוקדמים למה שעלול להגיע, והלמידה הזאת אינה נעלמת בהכרח מפני שהאדם שמולנו התחלף. כך יכולה להיווצר חוויה מבלבלת: את רוצה קרבה ונבהלת כשהיא מגיעה. מחכה להודעה וכשהיא מגיעה רוצה להתרחק. נהנית מהמפגש ובדרך הביתה מתחילה לפרק ולנתח כל משפט שנאמר בו.
הדריכות שלך מספרת משהו אמיתי על החוויה שלך, היא עדיין אינה מספרת לבדה מי האדם שנמצא מולך.
זה דגל אדום או שהעבר שלי מדבר עכשיו?
זו אחת ההבחנות החשובות בתחילתו של קשר חדש אחרי קשר רעיל. משהו לא נעים קורה בתוכך ואת רוצה לדעת אם לסמוך על התחושה. אני מציעה לא למהר לאף אחת משתי מסקנות אפשריות: שהפחד מוכיח שהאדם החדש מסוכן, או שהפחד שייך לעבר ולכן אין צורך להתייחס אליו.
אם כל דריכות הופכת לדגל אדום, הקשר הקודם ממשיך לקבוע מי יוכל להתקרב אלייך. אם כל דריכות מקבלת את הכותרת "זה רק טריגר שלי", את עלולה להשתמש בהסבר הפסיכולוגי כדי לבטל את עצמך.
יש אפשרות שלישית: לבדוק.

מה קרה כאן בפועל?
מה האדם שמולי אמר או עשה?
מה אני פירשתי מתוך מה שקרה?
האם זו התנהגות שחוזרת על עצמה?
מה קורה כשאני מביעה אי נוחות או אומרת משהו שהוא אינו רוצה לשמוע?

מובחנות דורשת ממני להחזיק את החוויה שלי ברצינות בלי להפוך כל פרשנות שלי לעובדה. אני יכולה להרגיש פחד ועדיין לבדוק אם קיימת סכנה. אני יכולה להרגיש משיכה ועדיין לבדוק אם האדם שמולי מיטיב איתי.
זו עמדה בוגרת יותר מהצורך לדעת מיד.
הגוף הוא מקור מידע, לא פסק דין
נניח שאת אומרת לאדם החדש שאת רוצה ערב לעצמך והוא נשמע מאוכזב. משהו בגוף מתכווץ. הכתפיים מתקשות, הנשימה משתנה, ומיד עולה דחף להסביר באריכות, לחזור בך או להציע להיפגש בכל זאת.
כדאי להקשיב לתגובה הזאת. היא יכולה לספר לך משהו על מה שקורה בתוכך ברגע הזה. עכשיו אפשר להפנות את המבט גם אל האדם שמולך.
האם הוא יכול להיות מאוכזב ולקבל את הבחירה שלך? האם הוא מנסה לגרום לך להרגיש אשמה? האם הוא ממשיך ללחוץ אחרי שאמרת לא? האם את יכולה להשאיר אצלו את האכזבה שלו בלי להפוך אותה מיד למשימה שלך?
ההבחנה האחרונה חשובה במיוחד. קשר חדש אינו דורש ממך למנוע מהאדם שמולך אכזבה, כעס או תסכול. היכולת שלו להרגיש משהו שאינו נעים והיכולת שלך להישאר נאמנה לבחירה שלך יכולות להתקיים באותו קשר.
הגוף נותן מידע.ההתנהגות שלו נותנת מידע.גם ההתנהגות שלך נותנת מידע.
את לומדת לראות את שלושתם.
אם הקשר הקודם השאיר אותך עם ספק מתמשך בשיקול הדעת שלך, הרחבתי על הדרך לבנות מחדש אמון בקול הפנימי במאמר ערך עצמי אחרי קשר רעיל: איך לומדים שוב להאמין לעצמך?.
מוכר אינו בהכרח מיטיב
ייתכן שאת מכירה אהבה שצריך להתאמץ מאוד כדי לקבל אותה. אולי כבר היית בקשרים שבהם חיכית, רדפת, ניסית להבין מה האדם השני מרגיש או עבדת קשה כדי להחזיר קרבה שנעלמה.
אפשר לבדוק בסקרנות איפה כבר הכרת את התנועה הזאת. היא יכולה להיות קשורה לקשרים קודמים, למשפחה שבה גדלת או לקשר הרעיל שממנו יצאת. המטרה אינה למצוא הסבר שיקבע מדוע את בוחרת כפי שאת בוחרת, אלא להרחיב את מרחב הבחירה שלך עכשיו.
דווקא אדם יציב, זמין וברור יכול להרגיש בהתחלה פחות מסעיר. קשר שמתפתח בהדרגה עשוי לעורר ספק משום שאין בו את המתח שהתרגלת לזהות כחלק מקרבה.
המוכר אינו בהכרח מיטיב. באותה מידה, מה שחדש לך אינו בהכרח בטוח, לכן אין צורך להחליף כלל ישן בכלל חדש. צריך להכיר את האדם שנמצא מולך.
קשר חדש נבחן לאורך זמן
אחרי קשר רעיל מובן הרצון למצוא סימן שיבטיח שהפעם הכול יהיה אחרת. סימן כזה אינו קיים, אפשר לראות משהו אחר: דפוס.
איך האדם שמולי מגיב כשאני אומרת "לא"? מה קורה כשאני רוצה משהו אחר ממנו? האם הוא סקרן לגבי החוויה שלי גם כשהיא אינה מחמיאה לו? האם הוא מסוגל לשמוע שפגע בי בלי להפוך מיד את השיחה למה שאני עשיתי לו?
גם התאמה בין מילים למעשים מתבררת לאורך זמן. התנצלות מקבלת משמעות כשההתנהגות שאחריה משתנה. הבטחה לכבד גבול מקבלת משמעות כשאפשר לראות מה קורה בפעם הבאה שהגבול הזה פוגש את הרצון שלו.
כדאי לבדוק גם את עצמך. האם את אומרת את מה שאת באמת רוצה? האם את מציגה את עצמך כפי שאת, או מנסה להיות האישה שתבטיח שהוא יישאר? האם את בודקת אותו בלי סוף ובאותו זמן מסתירה ממנו חלקים משמעותיים מעצמך?
קשר חדש נבנה בין שני אנשים. השאלה אינה רק אם הוא ראוי לאמון שלך, השאלה היא גם איזו בת זוג את בוחרת להיות בתוכו. אם את רוצה להעמיק בהבחנה בין קושי זוגי לבין קשר שבו את מתחילה לאבד את עצמך, תוכלי לקרוא גם את המאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר.
להתקרב בלי להתמזג ובלי לברוח
אחרי קשר רעיל אפשר לנוע במהירות לאחד משני כיוונים. להתמסר לקשר החדש ולוותר שוב על חלקים מעצמך כדי לוודא שהאדם השני יישאר, או לשמור מרחק גדול מספיק כדי שאף אחד לא יוכל באמת לפגוע בך. בשני המצבים הפחד עדיין מחזיק חלק גדול מההגה.
מובחנות מאפשרת תנועה אחרת: להתקרב ולהישאר מחוברת לעצמי תוך כדי. אני יכולה להתרגש ממישהו ולהמשיך לפגוש חברות. לרצות לראות אותו ולשמור גם על הקצב שמתאים לי. להתאהב בלי למהר למסור לקשר החדש את כל מרכז החיים שלי.
אני יכולה גם להביא יותר מעצמי לתוך הקשר. להגיד מה אני רוצה. לומר כשמשהו מפריע לי. לא להסכים. לשאת את האפשרות שהאדם שמולי יתאכזב ממני, ועדיין לא למהר להפוך את האכזבה שלו להוכחה שעשיתי משהו לא בסדר.
זו גם תנועה של ראויות: הידיעה שהערך שלי אינו תלוי בכך שהאדם שמולי יהיה מרוצה ממני, יבחר בי או יאשר את הבחירות שלי. אני יכולה לרצות מאוד את הקשר, ובה בעת להישאר אדם נפרד בתוכו.
כשהקשר הופך למקום שממנו אני מבקשת שוב ושוב את השקט, הביטחון והערך שלי, כדאי להעמיק גם בשאלה של תלות רגשית בזוגיות. 
כך משתנה גם אחת השאלות המרכזיות של תחילת הקשר. לצד "האם הוא יבחר בי?" מופיעה שאלה נוספת: "כשאני רואה מי הוא וכשאני נשארת מי שאני, האם אני רוצה לבחור בקשר הזה?"
כמה זמן כדאי לחכות לפני שנכנסים לקשר חדש אחרי קשר רעיל?
אין מספר חודשים שמוכיח שאת מוכנה לקשר חדש. גם זמן רב מחוץ לזוגיות אינו מבטיח שהעבר לא יופיע כשמישהו חדש יתקרב.
אני מחפשת מוכנות מסוג אחר. האם יש לך מספיק יכולת להישאר נוכחת בתוך אי ודאות? להרגיש משיכה בלי למסור לה את שיקול הדעת שלך? להרגיש פחד בלי לתת גם לו להחליט במקומך?
האם את מסוגלת לומר לא ולראות מה קורה? לומר כן ולבדוק אם זה באמת כן שלך? האם יש לך אנשים, עיסוקים ומקורות משמעות שאינם תלויים רק בקשר החדש?
את אינך צריכה להגיע לקשר הבא אחרי שפתרת את עצמך. את כן יכולה להגיע אליו עם יותר נכונות לפגוש את עצמך בתוכו.
תרגול קצר: לפני שאת מחליטה מה זה אומר
בפעם הבאה שמשהו בקשר החדש מפעיל אותך, השהי לרגע את המסקנה.
שימי לב למה שקורה בגוף. איפה מופיעה התגובה? מה קורה לנשימה? איזה דחף עולה: להתקרב, לברוח, להתנצל, להסביר, לתקוף, לרצות?
עכשיו הפרידי בין שלושה דברים:
מה קרה: מה האדם שמולי עשה או אמר בפועל?
מה פירשתי: איזו משמעות נתתי למה שקרה?
מה עשיתי: איך בחרתי להגיב?
ההפרדה הזאת אינה מבטלת את הרגש. היא מאפשרת לך לראות אותו בתוך תמונה רחבה יותר.
אפשר לומר לעצמך:
"אני מרגישה משהו חזק עכשיו. אני לא חייבת לבטל אותו, ואני לא חייבת להחליט מיד מה הוא מוכיח."
ואז לתת לזמן ולעוד מפגשים לספק מידע נוסף.
את לא צריכה לבחור מושלם
אחרי קשר רעיל יכולה להופיע משימה סמויה: הפעם אני אעשה הכול נכון. אזהה מיד כל סימן, לא אתעלם מעצמי ולא אחזור על שום טעות.
זו עדיין דרך לנסות להשיג ודאות.
זוגיות אינה מציעה ודאות כזאת. אדם חדש יכול לאכזב אותך. את יכולה לטעות בקריאה שלו. את יכולה לגלות בהמשך משהו שלא ראית בהתחלה. גם בקשר טוב יהיו רגעים שבהם תיפגעי ורגעים שבהם את תפגעי.
המטרה אינה להפוך לאישה שאי אפשר עוד לפגוע בה.
האפשרות הבוגרת יותר היא להיות אישה שאינה נוטשת את עצמה כשהקשר נעשה מורכב. אישה שמסוגלת לבדוק את המציאות, לקחת אחריות על הבחירות שלה, להציב גבול כשצריך, לתקן כשהיא עצמה פוגעת ולשנות את בחירתה כשהמציאות שהיא פוגשת אינה מתאימה לה.
את לא צריכה לדעת מראש שהאדם הזה לעולם לא יפגע בך. את צריכה להיות שם כדי לראות מי הוא, ולראות גם מי את הופכת להיות כשאת איתו.
אולי זו אחת האפשרויות המשמעותיות שקשר חדש מציע אחרי קשר רעיל: לא להוכיח שהעבר מאחורייך, אלא לגלות שאת יכולה לאהוב בלי למסור לאדם אחר את האחריות להחזיק במקומך את עצמך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 4

האומץ להעז: להראות לך מי אני בלי לדעת מה תעשה עם זה

Accepted Answer

אני רוצה להגיד לך שנפגעתי. לפני שאני אומרת את זה, אני כבר מדמיינת את התגובה שלך. הייתי רוצה שתבין, שתתקרב, אולי שתגיד משהו שירגיע אותי. אני יודעת מה אני מרגישה, ואני גם יודעת מה הייתי רוצה שיקרה בינינו בעקבות החשיפה שלי. ואז אני אומרת את המילים ופוגשת את הדבר שאין לי דרך לקבוע מראש: מה תעשה עם מה שסיפרתי לך.
ברנה בראון הקדישה חלק ניכר מעבודתה לקשר שבין פגיעות, אומץ וחיבור. כשאני חושבת על פגיעות בזוגיות, מעסיקה אותי במיוחד שאלה אחת: האם אני יכולה להראות לך חלק רגיש ואמיתי בי, ולהישאר מחוברת לעצמי גם כשהתגובה שלך שונה מזו שקיוויתי לקבל?
להראות לך מי אני פירושו להסכים שתראה גם חלקים בי שאין לי דרך להגן עליהם באמצעות שליטה בתגובה שלך.

ניווט במאמר

פגיעות מתחילה במה שאני מוכנה לספר על עצמי
כשאני פגועה, קל לי מאוד לדעת משהו על האדם שמולי. הוא לא רואה אותי. לא אכפת לו. הוא מתרחק. הוא היה צריך להבין. דווקא ברגע הזה אני יכולה לבדוק מה אני יודעת על עצמי. 
יש הבדל בין לומר "אתה אף פעם לא רואה אותי" לבין לומר "נפגעתי כשלא שאלת אותי איך עבר עליי היום." יש הבדל בין "לא אכפת לך ממני" לבין "אני מתגעגעת אליך וקשה לי להרגיש את המרחק בינינו." במשפט הראשון אני כבר מחזיקה בפרשנות לגבי האדם שמולי. בשני אני נותנת לו גישה לחוויה שלי. אני מספרת על כאב, פחד, געגוע או צורך בקרבה בלי לקבוע באותו משפט מה הוא מרגיש, מה היו כוונותיו ומה ההתנהגות שלו אומרת על הקשר כולו.
הרבה יותר קל להתווכח על האדם שמולי מאשר לתת לו לראות עד כמה הוא חשוב לי.
כשהחשיפה שלי הופכת למשימה שלך
גם משפט שנאמר מתוך כאב אמיתי יכול להחזיק בתוכו דרישה. "אני מפחדת שאתה מתרחק ממני" מספר משהו על החוויה שלי. "אתה גורם לי להרגיש שאני לא חשובה לך, ואני צריכה שתוכיח לי שזה לא נכון" מחבר בין הרגש שלי, הפרשנות שלי להתנהגות שלך והאחריות שאני מניחה אצלך להרגיע אותי.
בשני המשפטים יש כאב ויש רצון בקשר. השאלה המעניינת היא מה אני עושה עם הכאב שלי אחרי שהבאתי אותו אליך. אני יכולה לומר שנפגעתי ולבקש חיבוק, אני יכולה לספר שאני מפחדת ולבקש שנדבר, אני יכולה לומר שאני זקוקה לקרבה ולשמוע שגם בן הזוג שלי נמצא כרגע במקום אחר. בקשה ברורה נותנת מקום לצורך שלי, ובאותה עת משאירה מולי אדם עם רגשות, גבולות וקצב משלו. כך אפשר להביא רגש אל תוך הקשר בלי שהאדם שמולי יצטרך לשאת אותו במקומי.
האומץ ממשיך ברגע שאחרי החשיפה
אמרתי "אני זקוקה לך" והוא שתק. אמרתי "נפגעתי" והוא זכר את האירוע אחרת. אמרתי "אני מפחדת לאבד אותך" והוא לא ידע מיד מה לומר. הרגע שאחרי החשיפה יכול להיות קשה במיוחד. כבר הסכמתי להראות משהו רגיש, ועכשיו אני פוגשת תגובה שלא בחרתי.
אני יכולה לרצות שבן הזוג יתקרב, יבין, יתנצל או ישנה משהו בהתנהגות שלו. הרצונות האלה חשובים בתוך היחסים, לצדם קיימת גם החוויה שלו. הוא עשוי להזדקק לזמן, להיפגע ממה ששמע, להבין את האירוע אחרת או לחפש את המילים שלו. שם אפשר לבדוק מה קורה לי כשהתגובה שקיוויתי לה אינה מגיעה.

האם אני יכולה להמשיך להכיר במה שאני מרגישה גם כשהוא רואה את הדברים אחרת?
האם אני יכולה לשמוע אותו בלי למהר לוותר על מה שאמרתי?

אפשר להישאר עם המשפט: "כואב לי, ואני נשארת איתי ועמך."
לראות את הכאב שלך ולהישאר מחוברת לחוויה שלי
אותה תנועה נדרשת ממני כשהאדם שמולי הוא זה שנחשף. אם בן הזוג אומר "כשלא התקשרת הרגשתי שאני לא חשוב לך", אני יכולה להתעניין במה שקרה לו. אני יכולה לראות את הכאב ולהכיר בכך שההתנהגות שלי נגעה בו במקום רגיש. לצד זה, אני יכולה לדעת שהעובדה שלא התקשרתי אינה מוכיחה שלא היה אכפת לי ממנו.
הרגש שלו אמיתי. הפרשנות שלו לכוונות שלי היא כבר חלק אחר של השיחה. ההבחנה הזאת מאפשרת לשתי חוויות להתקיים באותו חדר. אני יכולה לפגוש אדם שאני אוהבת בלי להיעלם לתוך החוויה שלו, ולהביא את עצמי בלי לדרוש ממנו להיעלם לתוך החוויה שלי.
ההבחנה בין רגש, פרשנות ומציאות נעשית משמעותית במיוחד כשהרגש הוא קנאה והפרשנות נוגעת לנאמנות של בן או בת הזוג. הרחבתי על ההבדל בין קנאה שאפשר לבדוק מול המציאות לבין קנאה דלוזיונלית במאמר תסמונת אותלו: מתי קנאה בזוגיות מאבדת אחיזה במציאות?.
כך השיחה יכולה לעבור מהמאבק על גרסה אחת נכונה אל האפשרות להבין מה קרה לכל אחד מאיתנו.
זה בעיניי מספיק. לא הייתי מוסיפה ל"תסמונת אותלו" קישור חזרה ל"האומץ להעז". אם Yoast יקלוט את הקישור, תסמונת אותלו אמור לרדת מהרשימה ונישאר עם שני יתומים בלבד: תפילת האנרגיה ואוטוטומיה.
לבחור בפני מי אני נחשפת
היכולת להיות פגיעה אינה נמדדת בכמות הדברים שאני מספרת או בעומק הסודות שאני חושפת. הבחירה להיפתח כוללת גם שיקול דעת לגבי האדם שמולי, הקשר בינינו והאופן שבו דברים רגישים מוחזקים בתוכו.
אפשר לפחד מחשיפה גם בתוך קשר שיש בו אהבה וכבוד. אדם משמעותי רואה חלק בי שאני רגילה לשמור, ואין לי ודאות מלאה כיצד הוא יפגוש אותו. זה חלק מהסיכון שיש בקרבה.
עבור מי שלמדה כבר בקשרים המוקדמים שלה שלהביא את עצמה עלול לסכן את הקשר, החשיפה יכולה להיות מורכבת עוד יותר. על התנועה שבה אנחנו מצמצמים חלקים מעצמנו כדי לשמור על קשר כתבתי במאמר אוטוטומיה בזוגיות: כמה מעצמי אני משאירה מאחור כדי לשמור על הקשר?.
אני גם יכולה להתבונן במה שקורה בפועל. אם דברים שאני משתפת משמשים שוב ושוב כדי להשפיל אותי, לשלוט בי או לפגוע בי, יש משמעות ליכולת שלי לשמור על עצמי. אפשר להיפתח בהדרגה, לראות כיצד האדם שמולי מחזיק את מה שהבאתי ולבחור את מידת החשיפה שמתאימה לקשר הזה.
פגיעות ושמירה על עצמי יכולות לחיות יחד.
אינטימיות נבנית גם אחרי שהרגש כבר נמצא בחדר
לדבר על רגשות הוא חלק מאינטימיות. חלק משמעותי נוסף נבנה כאשר שני אנשים מביאים לחדר חוויות שאינן מסתדרות מיד זו עם זו. אני נפגעתי ואתה לא התכוונת לפגוע. אתה מרגיש רחוק ואני זקוקה כרגע למרחב. אני מבקשת קרבה ואתה כועס. כל אחת מהחוויות האלה יכולה להיות אמיתית עבור האדם שחווה אותה.
בתוך קשר אנחנו לומדים לזהות מתי עברנו מלספר על עצמנו ללספר לאחר מי הוא. אנחנו לומדים לבקש, להקשיב לתשובה, לשאת אי־הסכמה ולחזור לשיחה גם אחרי שהתרחקנו ממנה. כך "כואב לי" יכול להיות הזמנה לראות אותי. אני מביאה אליך משהו אמיתי ממני, ואתה מקבל אפשרות לפגוש אותי שם.
תרגול זוגי: מה אני רוצה שתדע עליי?
בחרי משהו שמעסיק אותך בקשר ושאת רוצה להביא לבן הזוג. לפני שאת מדברת איתו, הישארי רגע עם עצמך. שימי לב לנשימה, לכפות הרגליים על הרצפה ולמה שמתעורר בגוף כשאת חושבת על השיחה.
עכשיו הפרידי בין ארבעה דברים.

מה אני מרגישה?נסי לתת שם לרגש: כאב, פחד, בדידות, געגוע, כעס, אכזבה.
איזה סיפור אני מספרת לעצמי על מה שקרה?למשל: "אני מספרת לעצמי שלא אכפת לו ממני", "אני מפרשת את השתיקה שלו כהתרחקות", "אני חוששת שאני כבר לא חשובה לו." בדקי מה שייך לחוויה שלך ומה את כבר מסיקה לגבי האדם שמולך.
מה אני רוצה?קרבה? הקשבה? חיבוק? שינוי בהתנהגות מסוימת? הכרה בכאב שלך? נסי לזהות מה חשוב לך לפני שאת מבקשת ממנו לעשות משהו.
מה אני מבקשת ממנו?הפכי את הרצון לבקשה ברורה שאפשר להבין ולהגיב אליה: "אני רוצה שתשב איתי כמה דקות", "חשוב לי שתשמע אותי עד הסוף לפני שאתה עונה", "אני רוצה שנחשוב יחד איך לעשות את זה אחרת בפעם הבאה."

עכשיו נסי לומר לו משפט שמתחיל בחוויה שלך:

"נפגעתי כש&#8230;"
"אני מרגישה רחוקה ממך&#8230;"
"אני מתגעגעת אליך&#8230;"
"קשה לי לומר את זה כי אתה חשוב לי&#8230;"

אחרי שאמרת וביקשת, הקשיבי לתגובה שלו. שימי לב למה שקורה בך אם הוא אינו עונה כפי שקיווית. אולי עולה רצון להסביר שוב, לשכנע אותו שהחוויה שלך נכונה, לגרום לו להרגיש את מה שאת מרגישה, לוותר על מה שאמרת או להתרחק.
נסי להישאר עוד רגע עם מה שאת יודעת על עצמך ועם העובדה שמולך נמצא אדם נוסף שחווה את השיחה בדרכו.
אפשר לחזור למשפט:

"זה מה שקורה בי עכשיו. אני רוצה שתדע את זה."

התרגול מזמין לבדוק אם אפשר להישאר בקשר גם כאשר שתי החוויות אינן זהות, בלי שאחד מכם יצטרך למחוק את עצמו כדי שהאחר ירגיש מובן.
להראות לך מי אני
בתחילת המאמר רציתי לומר לך שנפגעתי, וכבר ידעתי איזו תגובה הייתי רוצה לקבל. עכשיו אני יכולה להבחין בין הרצון שלי שתפגוש אותי בדרך מסוימת לבין הידיעה שאין לי אפשרות לקבוע מראש כיצד תפגוש אותי.
אני יכולה לבחור את המילים שלי, את הזמן שבו אדבר ואת מידת החשיפה שמתאימה לי. אני יכולה לומר מה אני מרגישה ולבקש את מה שאני צריכה. אחרי שאעשה את זה, אפגוש גם אותך.
להראות לך מי אני פירושו להביא אל הקשר משהו אמיתי ממני בלי לדעת מראש מה תעשה עם מה שראית. שם, בין הרצון שלי להיראות לבין החופש שלך להיות מי שאתה, יכולה להיווצר קרבה.
להעמקה: הפודקאסט של ברנה בראון
אם הנושא של פגיעות, אומץ והיכולת להיראות נוגע בך, אני ממליצה להמשיך להקשיב לברנה בראון בפודקאסט שלה Unlocking Us, שבו היא מרחיבה את השיחה על פגיעות, קשרים והחוויה האנושית.
								
									לפודקאסט של ברנה
					
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 5

הסימטריות החבויות של האהבה - סמינר מצולם של ברט הלינגר והאנטר ביומונט בטאיוואן

Accepted Answer

מוזמנים לצפות בהקלטה נדירה של ברט הלינגר והאנטר ביומונט בסמינר "הסימטריות החבויות של האהבה". את הסמינר הביא לטאיוון ד"ר צ'ו טינג וון, תלמידו של הלינגר ומייסד הקונסטלציה המשפחתית ביבשת אסיה, והיה לי הכבוד ללמוד אצלו מספר שיעורים. 
הסמינר מחולק לשלושה סרטונים. איכות ההקלטה ירודה אך החומרים נדירים ממש והצפיה מומלצת בחום.
https://youtu.be/-_gKar3P-p0?si=rN9_Wsz8d4dmxC1Shttps://youtu.be/v8F-r8CRp1E?si=&#8211;P5FASgytVIve6Whttps://youtu.be/A7cQ3pSA4nc?si=yGRzgtK90KYG4881			
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 6

אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים לניהול הבית?

Accepted Answer

הבית מתפקד. הילדים מגיעים לאן שצריך. מישהו זוכר לקנות חלב, מישהי משלמת את החשבונות, ואתם מתאמים מי אוסף, מי מחזיר ומי נשאר בבית כשהילד חולה. מבחוץ אתם יכולים להיראות כמו צוות מצוין. אולי אפילו אין ביניכם מריבות גדולות.
ובכל זאת, כשמגיע סוף היום ואתם סוף סוף לבד, אין לכם הרבה מה לומר זה לזו. השיחות עוסקות בעיקר במה שצריך לעשות. אתם יודעים מה חסר במקרר, אבל לא תמיד יודעים מה מעסיק את בן או בת הזוג שלכם. אתם ישנים באותה מיטה, מנהלים את אותם חיים, ואיכשהו התחושה של "אנחנו" נעשתה פחות ברורה. על השקט הזה, שלא בהכרח נראה כמו משבר ובכל זאת יכול להעיד על התרחקות רגשית, כתבתי גם ברעש לבן רגשי בזוגיות &#8211; מה מספר השקט שביניכם?
תפקוד זוגי טוב יכול להסתיר במשך הרבה זמן את מה שקורה לקשר עצמו. הבית מוחזק, הילדים מטופלים והמשימות מתבצעות, ולכן אין משבר שמכריח אתכם לעצור ולשאול מה קרה לכם בדרך. המערכת עובדת. אתם נעשיתם מצוינים בהפעלתה. השאלה היא מה קורה לזוגיות בתוכה.
בספרו The Seven Principles for Making Marriage Work, שכתב ד"ר ג'ון גוטמן יחד עם נאן סילבר, מוצגים שבעה עקרונות המבוססים על עשרות שנות מחקר עם זוגות. אני אוהבת לחזור אליהם מפני שהם מפנים את המבט לדברים מאוד יומיומיים: עד כמה אנחנו מכירים זה את זו, מעריכים, פונים, מקשיבים, מתמודדים עם מחלוקות ויוצרים משהו משותף.
אני רוצה להשתמש בהם כאן כדי לשאול שאלה פחות מנומסת:
אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים לניהול הבית?

ניווט במאמר

אתם יודעים הכול על הבית. מה אתם יודעים זה על זו?
אתם יודעים מי אוסף היום, מתי התור לרופא, כמה צריך להעביר לחוג ומי אמור לקנות אוכל בדרך הביתה. אתם מכירים את לוח הזמנים, המשימות וההרגלים של הבית. בתוך כל הידע הזה אפשר לדעת הרבה מאוד על החיים של האדם שלצידכם, והרבה פחות על מה שמעסיק אותו עכשיו.
גוטמן קורא לזה "מפות אהבה" &#8211; היכרות מתמשכת עם עולמו של בן או בת הזוג. המילה החשובה בעיניי היא מתמשכת. אחרי שנים יחד ההיכרות יכולה להפוך בקלות להנחה: אתם כבר יודעים מי האדם שמולכם, מה חשוב לו, מה מפחיד אותה, איך הוא יגיב ומה היא תגיד.
אנשים משתנים. מה שהעסיק אתכם לפני חמש שנים אינו בהכרח מה שמעסיק אתכם היום. העבודה השתנתה, הגוף השתנה, הילדים גדלו, היחסים עם ההורים השתנו, ואולי גם דברים שפעם רציתם כבר אינם הדברים שאתם רוצים עכשיו.
היכרות דורשת סקרנות, והיא דורשת גם נכונות להיראות. אתם יכולים לספר שמשהו מעסיק אתכם, לשתף ברצון חדש ולתת לאדם שחי לצדכם הזדמנות להכיר את מי שאתם היום. זוגיות ארוכה נעשית סגורה מאוד כשההיכרות מפנה את מקומה לוודאות שאתם כבר יודעים הכול זה על זו.
מתי בפעם האחרונה אמרתם משהו טוב שחשבתם זה על זו?
בתחילת קשר אנחנו מבחינים כמעט בכל דבר: בדרך שבה האדם שמולנו חושב, בהומור, בנדיבות, באופן שבו הוא רואה את העולם ובדברים הקטנים שגרמו לנו לבחור דווקא בו. אחרי שנים יחד העין נעשית מיומנת גם בדברים אחרים: מי שוב השאיר את הכלים בכיור, מי שכח את מה שביקשתם, מי לא ענה להודעה ומי הגיע מאוחר.
אחד העקרונות של גוטמן עוסק בטיפוח חיבה והערכה. גם בתוך כעס, אכזבה וביקורת אפשר להמשיך לראות שהאדם שמולכם גדול יותר מההתנהגות שמכעיסה אתכם כרגע.
אני פוגשת זוגות שיודעים לפרט היטב מה בן או בת הזוג עושים לא נכון, וכשאני שואלת מה הם מעריכים בהם, לוקח להם זמן לענות. זה רגע שאני מקשיבה לו. המבט הזוגי יכול להצטמצם במשך השנים עד שהאדם שמולנו נעשה אוסף הדברים שמפריעים לנו בו.
היכולת לראות את מה שאתם מעריכים אינה מוחקת את מה שחסר לכם. היא מחזירה לתמונה את האדם השלם שאיתו אתם חיים.
מה קורה כשאחד מכם אומר: "בוא/י רגע"?
חלק גדול מהזוגיות מתרחש ברגעים שלא נראים חשובים במיוחד: "בוא תראה משהו מצחיק", "תקשיבי מה קרה לי היום", מבט שנשלח מהצד השני של החדר, יד שנוגעת, אנחה, תמונה שרוצים להראות או סיפור קטן שאין לו שום תכלית מעשית.
גוטמן מתאר רגעים כאלה כפניות לקשר. אחד מבני הזוג שולח לשני איתות קטן: "תהיה/י איתי רגע." בתוך בית עמוס קל מאוד להחמיץ את הפניות האלה. אתם באמצע הודעה, עבודה, כלים, ילדים, חדשות או מחשבה אחרת, ואף אחד אינו פנוי בכל רגע.
מה שמצטבר לאורך זמן הוא הדפוס. כשפנייה אחר פנייה אינה נענית, בני זוג מתחילים לפנות פחות. מי שכבר כמעט לא מספר יכול עדיין לרצות מאוד בקשר, ובו בזמן לצפות פחות ופחות שמישהו יפגוש אותו שם.
ריחוק זוגי יכול להיבנות כך, בלי החלטה אחת גדולה להתרחק. עוד סיפור שלא סופר, עוד מבט שלא נענה, עוד ניסיון קטן להתקרב שנבלע בתוך היום.
האם אתם מקשיבים, או מחכים שהצד השני יבין שאתם צודקים?
את מסבירה את עצמך היטב. גם אתה. כל אחד מביא דוגמאות, מסביר את ההקשר ומנסה לגרום לשני להבין סוף סוף למה הוא רואה את הדברים כפי שהוא רואה אותם. השיחה יכולה להיות ארוכה, אינטליגנטית ואפילו רגועה, ולהישאר סגורה.
אחד משבעת העקרונות של גוטמן עוסק בקבלת השפעה מבן או בת הזוג. הקשבה כזאת משאירה אפשרות שמשהו בדברים של האדם שמולכם ייכנס פנימה ויילקח בחשבון. אתם יכולים להישאר בעמדה שלכם ובכל זאת לצאת מהשיחה כשמשהו ממה ששמעתם נמצא איתכם.
אני בודקת כאן עם זוגות דבר פשוט: האם אתם מנסים להבין זה את זו, או מחכים שהאחר יבין אתכם ויגיע למסקנה שלכם?
אפשר להקשיב שעה שלמה כשהמסקנה כבר נקבעה מראש. אתם שומעים את כל מה שנאמר, מבינים אפילו היטב את נקודת המבט של האחר, ומיד חוזרים להסביר מדוע בכל זאת אתם צודקים. הרבה מילים עברו ביניכם. מעט מאוד הצליח להיכנס.
אתם פותרים בעיה, או מנסים לפתור זה את זו?
חלק מהמחלוקות הזוגיות עוסקות בדברים מעשיים מאוד: כסף, חלוקת משימות, סדר בבית, ילדים, שעות או החלטה שצריך לקבל. גוטמן מבחין בין בעיות שאפשר לפתור לבין מחלוקות עמוקות ומתמשכות יותר.
כשבעיה מעשית חוזרת שוב ושוב, אני בודקת אם בני הזוג עדיין מדברים עליה. מתחת לוויכוח על הכלים, הכסף או שעת החזרה הביתה כבר יכול להתנהל משפט שלם על האדם שמולם: מי אנוכי, מי לא מתחשב, מי תמיד צריך לוותר ומי אחראי לכך שהזוגיות נראית כפי שהיא נראית.
בשלב הזה הבעיה המקורית כמעט נעלמת. המאבק עובר לשאלה איזו גרסה של היחסים תתקבל כאמת ומי יצטרך להכיר בכך שהוא זה שצריך להשתנות.
מריבה כזאת יכולה להימשך שנים, מפני שכבר אין בה בעיה מעשית אחת שאפשר לפתור. אם השיחות שלכם נוטות להידרדר לביקורת, זלזול, התגוננות או הסתגרות, הרחבתי על הדפוסים האלה במאמר "ארבעת פרשי האפוקליפסה בזוגיות". כאן כדאי לבדוק קודם: כשאתם מתחילים לריב, האם אתם עדיין יודעים על מה רציתם לדבר?
מה עושים עם הפערים שלא באמת נעלמים?
יש מחלוקות שאפשר לפתור, ויש הבדלים שנשארים איתכם. אחד מכם זקוק ליותר זמן לבד והשני רוצה יותר יחד. אחת אוהבת לתכנן חודשים מראש, השני מעדיף להשאיר דברים פתוחים. יש זוגות עם תפיסות שונות לגבי כסף, משפחה, פנאי, מיניות, הורות או הדרך שבה החיים אמורים להיראות.
גוטמן מתייחס למחלוקות מתמשכות כחלק מהמציאות הזוגית. בחלק מהנושאים תגיעו לפשרה, באחרים תבינו טוב יותר מה נמצא מתחת לעמדות, ויהיו גם פערים שילוו אתכם לאורך השנים.
אני חושבת שכאן נמצאת אחת האכזבות העמוקות של קשר ארוך. הסברתם היטב, ביקשתם שוב ושוב, אולי אפילו עברתם יחד דרך ארוכה, והאדם שמולכם עדיין אינו חושב, מרגיש או רוצה בדיוק כמוכם. עצם ההכרה בזה יכולה לכאוב.
בני זוג יכולים להמשיך לנהל במשך שנים את אותו ויכוח בתקווה שהפעם יגיעו סוף סוף להסכמה. אפשר גם להתחיל לברר איך אתם רוצים לחיות יחד במקום שבו ההסכמה אינה מגיעה.
זו כבר שאלה על נפרדות ואינטימיות. במאמר הפרדוקס של האינטימיות: כדי להיות קרובים, לא צריך להפוך לאחד אני מעמיקה בדיוק במקום הזה.
מה יש ביניכם חוץ מכל מה שצריך לעשות?
אפשר לבנות יחד מערכת מרשימה: בית, ילדים, משכנתה, לוח שנה משותף, ארוחות שישי, קבוצת ווטסאפ משפחתית וחופשה שנתית. כל אלה מספרים משהו על החיים שבניתם. הם עדיין לא מספרים בהכרח מי אתם כזוג בתוכם.
העיקרון השביעי של גוטמן עוסק ביצירת משמעות משותפת: טקסים, ערכים, מטרות וחוויה של "הסיפור שלנו". משמעות כזאת יכולה להימצא בקפה של יום שישי בבוקר, בבדיחה שרק שניכם מבינים, בדרך שבה אתם מציינים יום הולדת, במקום שאתם חוזרים אליו או בדבר שחשוב לכם להעביר לילדים.
אני חושבת עליה גם דרך שאלה רחבה יותר: איזה זוג אתם רוצים להיות בתוך החיים שבניתם?
התשובה אינה חייבת להיות גדולה. היא יכולה להימצא בדרך שבה אתם רוצים לדבר זה עם זו, במה שאתם רוצים לשמור ביניכם, בדברים שאתם בוחרים לעשות יחד ובערכים שאתם רוצים שהקשר שלכם יבטא. בתוך כל מה שהחיים דורשים מכם לתחזק, יש גם זוגיות שזקוקה להמשך יצירה.
אז אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים?
חיים זוגיים ארוכים כוללים תקופות שבהן התפקוד תופס כמעט את כל המקום. תינוק חדש, עבודה תובענית, מחלה, טיפול בהורים, משבר כלכלי או שנים עמוסות עם ילדים יכולים להפנות את רוב הכוחות אל החיים שמסביב לזוגיות. בתקופות כאלה התפקוד הוא לעיתים בדיוק מה שהמשפחה זקוקה לו.
אני מתעניינת במה שקורה כשהתקופה עוברת והתפקוד נשאר צורת הקשר העיקרית. אתם מסתדרים, מקבלים החלטות, עומדים במשימות ואולי גם כמעט לא רבים. מבחוץ הכול יכול להיראות יציב מאוד.
ובתוך היציבות הזאת כדאי לבדוק מי אתם זה לזו עכשיו. מה אתם יודעים, מה אתם עדיין מספרים, איפה אתם פונים, כמה אתם מאפשרים זה לזו להשפיע, מה קורה במחלוקות שלכם ומה אתם ממשיכים ליצור יחד.
השאלה אינה כמה טוב אתם מנהלים את החיים שלכם. השאלה היא מה קורה לזוגיות בתוך החיים שאתם מנהלים.
תרגיל זוגי: עשר דקות בלי לנהל שום דבר
קבעו עשר דקות שבהן הילדים, הבית, הכסף, הסידורים והמשימות של מחר נשארים מחוץ לשיחה. גם הזוגיות אינה צריכה להפוך עכשיו לפרויקט שצריך לתקן. במשך עשר דקות פנו מקום לאדם שאיתו אתם מנהלים את כל החיים האלה.
בחמש הדקות הראשונות אחד מכם מדבר והשני מקשיב. מי שמדבר משלים שלושה משפטים:

"משהו שמעסיק אותי עכשיו ואולי לא סיפרתי לך הוא&#8230;"
"משהו שאני מעריכ/ה בך בתקופה הזאת הוא&#8230;"
"משהו קטן שהייתי רוצה יותר ממנו בינינו הוא&#8230;"

מי שמקשיב יכול לשאול שאלה אחת מתוך סקרנות. את ההסברים, הפתרונות וההבטחות השאירו להמשך. אחרי חמש דקות מתחלפים.
בסיום שאלו זה את זו: "מה שמעתי ממך עכשיו שלא ידעתי, או שכבר הרבה זמן לא עצרתי לשמוע?"
שימו לב למה שקורה לכם בעשר הדקות האלה. האם קל לכם לספר? להקשיב? האם מתעורר מיד רצון להסביר, לפתור או להתגונן? גם מה שקשה לעשות בתרגיל מספר משהו על האופן שבו אתם נפגשים היום.
בתוך כל מה שאתם מנהלים, נשארתם גם אתם
להיות צוות טוב הוא הישג. זוגיות ארוכה זקוקה לשני אנשים שיודעים להחזיק יחד בית, ילדים, כסף, החלטות ואת כל מה שהחיים מביאים. היכולת לבנות ולנהל חיים משותפים היא חלק משמעותי מהקשר.
דווקא משום שהתפקוד חשוב כל כך, הוא יכול להפוך בשקט למדד העיקרי של הזוגיות. אתם יכולים להכיר היטב את לוח הזמנים זה של זו, לחלק משימות בצורה הוגנת, לקבל החלטות ולפתור את ענייני הבית, ובתוך כל היעילות הזאת להביא פחות ופחות מעצמכם אל המפגש.
וכשזה קורה, אין בהכרח אירוע אחד שאפשר להצביע עליו ולומר: כאן התרחקנו. יש חיים שלמים שממשיכים להתנהל, ושני אנשים שצריכים למצוא שוב מקום להיות בהם גם בני זוג.
החיים שבניתם יכולים לעבוד מצוין. הזוגיות שלכם זקוקה גם לכך שתמשיכו להיות בתוכם זוג.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 7

אבא ואמא נכנסים איתנו לזוגיות. גם כשהם בכלל לא בחדר

Accepted Answer

אנחנו מגיעים לזוגיות כאנשים בוגרים, עם היסטוריה שלמה של יחסים שכבר חיה בתוכנו. הרבה לפני שפגשנו את האדם שאיתו בחרנו לחיות, ראינו איך נראית אהבה בבית שבו גדלנו, מה קרה בין אבא לאמא, איך התקרבו ואיך התרחקו, מי תפס מקום ומי ויתר עליו. למדנו משהו על גברים, על נשים, על זוגיות ועל עצמנו עוד לפני שידענו שאנחנו לומדים.
ברט הלינגר מסתכל על התנועה הזאת בדרך המזוקקת והחדה שמאפיינת אותו. עבורו, אבא ואמא אינם נשארים רק במשפחה שממנה באנו. שניהם נמצאים בתוכנו, והאופן שבו אנחנו מחזיקים אותם בתוכנו נוגע גם לאופן שבו אנחנו פוגשים גבריות, נשיות ואת הקשר הזוגי.
אני קוראת את הדברים שלו מתוך השפה הקונסטלטיבית שבה נאמרו. הלינגר כותב באופן חד ולעיתים מוחלט, ואני לא זקוקה להפוך כל משפט שלו לחוק כדי לתת לו לפגוש אותי. מעניינת אותי השאלה שהוא פותח: מי אני נעשית בתוך הזוגיות כשמשהו באדם שמולי פוגש את מה שכבר למדתי על אהבה בבית שממנו באתי?
השאלה הזאת מאפשרת לי להחזיק את העבר ואת ההווה באותו מבט. לראות מאין באתי, מה קיבלתי מאבא ומאמא ומה למדתי בתוך המשפחה שלי, ובאותה נשימה לראות את האדם שנמצא מולי עכשיו. הוא מגיע עם הסיפור שלו. אני מגיעה עם שלי. ומתוך המפגש בין שנינו נוצרת הזוגיות שלנו.

ניווט במאמר

את הטקסט הבא נשא ברט הלינגר בסמינר קונסטלציה בגרמניה בנובמבר 2011. אני מביאה אותו כאן בתרגום שלי, כפי שהוא.
ברט הלינגר על הגבר והאישה שבנו
התנועה היסודית בין גבר לאישה
כשאנשים פונים לעזרה, כמעט תמיד מדובר במערכות יחסים.בלב כל קושי כזה נמצאת הדינמיקה שבין גבר לאישה.
היכן מתרחשת התנועה היסודית בין גבר לאישה?
מהות הקשר ביניהם כבר חיה בתוכנו.כאשר הורינו נתנו לנו חיים, הם התאחדו בנו. בגופנו הם נעשו אחד.כך הפכנו לתערובת של אם ואב.
התערובת הזו בלתי ניתנת לחלוקה.מתחילת קיומנו אנו נושאים בתוכנו את שניהם.
ובכל זאת, לא פעם אנו מתנהגים כאילו אנו שייכים רק לצד אחד. כאילו אנו יותר גבר או יותר אישה.
היכן מתרחשת אותה תנועה יסודית?
בגוף שלנו.
בכל אחד מאיתנו חיים גם אב וגם אם.בתוכנו הם יחידה אחת.מרגע תחילת החיים כל אחד מאיתנו הוא גם גבר וגם אישה.
לעיתים אנו מזדהים יותר עם צד אחד.ועדיין, גבר מושלם דרך אישה ואישה מושלמת דרך גבר.הגבר מחפש את האישה כי הוא זקוק לה, והאישה מחפשת את הגבר כי היא זקוקה לו.
האיחוד הבסיסי בין גבר ואישה צריך להתרחש תחילה בתוכנו.לעיתים קשיים ואף מחלות נובעים מקרע פנימי זה.
מדיטציה
דמיינו שאתם עומדים יציבים על שתי הרגליים.נסו לעמוד על רגל אחת בלבד ותגלו כמה מהר תזדקקו לשנייה.
שתי הרגליים יוצרות יציבות ותנועה.הן פועלות יחד כדי שנוכל ללכת.
דמיינו שרגל אחת מייצגת את הגבריות והשנייה את הנשיות.שתיהן שונות ובכל זאת זקוקות זו לזו.
נקודת המפגש שלהן היא באיברי המין.שם נפגשים הזכרי והנקבי.
במערכות יחסים קל לשכוח שהתנועה אל האחר צריכה להתרחש גם בתוכנו.
התבוננו ביד ימין וביד שמאל.שימו לב להבדלים.שלבו אותן.אפשרו לשני הצדדים להיות שווים.
צד אחד מייצג את האב וצד אחד את האם.כאשר הם נפגשים בתוכנו, מתאפשר איחוד.
יחסים
הקשר בין גבר לאישה הוא יסוד החיים.דרכו החיים נמשכים.
כאשר גבר ואישה מתאהבים, הם אינם יודעים למה הם נכנסים. טוב שכך. אחרת איש לא היה מעז.
הזוגיות משרתת את החיים, ובאותה מידה גם את המוות.דרכה אנו פוגשים את שניהם.
לנשים קשר עמוק במיוחד לחיים ולמוות.הן חוות בגופן יצירה ואובדן.הנשי שבתוכנו מקרב אותנו למהות שבה חיים ומוות נפגשים.
אשמה
אשמה ממלאת תפקיד משמעותי בחיינו, במיוחד מול המוות.
כאשר אנו חשים אשמה אנו מבקשים להיפטר ממנה.כפרה הופכת לתנועה נגד החיים.
אשמה וכפרה אינן משרתות את החיים.הן מתנגדות להם.
כאשר אדם לוקח על עצמו אשמה מוחלטת הוא מציב את עצמו במקום האלוהים, כאילו הוא מחליט על חיים ומוות.
הריפוי מגיע כאשר אנו מקבלים את הדברים כפי שהם.פתוחים לחיים ולאהבה.
הפלות
גם נושא ההפלות מעורר שאלות של אשמה, יהירות וכוחות הפועלים מעבר להבנתנו.
כוחות גדולים מאיתנו פועלים כאן.כאשר אנו מניחים ליהירות האשמה, מתאפשר מפגש ישיר עם החיים עצמם.פנייה אל החיים ללא כפרה. פתוחים לאהבה גדולה.
זכר ונקבה
הגברי והנשי משתקפים בגופנו.
ימין ושמאל מייצגים אב ואם.למעלה ולמטה מייצגים רוח וגוף.
כאשר חלק אחד שולט והאחר נסוג, נוצר חוסר איזון.כאשר הכול נפגש בלב, מתעוררת שלמות.
כאשר הלב מחזיק בשווה את האם ואת האב, את הגברי ואת הנשי, מתעוררת אהבה שלמה.
גבר ואישה חיים בנו.אחד בלתי נפרד.
איש המקצוע העוזר והאם
כאשר אנו מתבוננים במטפלים ובעוסקים במקצועות מסייעים, לעיתים מתגלה תנועה לא מודעת להציל את האם.
המטפל אינו האם.הוא הבן.
כאשר הסדר מתבלבל, נוצר קשר שאינו מאפשר חופש.כאשר כל אחד תופס את מקומו, מתאפשר ריפוי.
ברט הלינגר
מה אני לוקחת מהמילים של הלינגר אל הזוגיות?
המחשבה שאבא ואמא ממשיכים לחיות בתוכנו אינה אומרת בעיניי שאנחנו נידונים לשחזר את היחסים שלהם או את מה שחווינו איתם. היא מזמינה אותי להיות סקרנית לגבי מה שאני כבר מביאה איתי כשאני פוגשת את בן או בת הזוג שלי. תגובה חזקה מאוד, פחד, כמיהה, צורך באישור או קושי לשאת מרחק יכולים לקבל עוד הקשר כשאני שואלת את עצמי מה מתוך התחושה הזאת כבר מוכר לי.
ההיכרות עם העבר יכולה לעזור לי להבין את עצמי בלי להפוך את העבר להסבר לכל מה שקורה בזוגיות שלי. בן הזוג שלי אינו אבא שלי. בת הזוג שלי אינה אמא שלי. האדם שנמצא מולי עכשיו הוא אדם ממשי, עם רצונות, גבולות, כאבים והיסטוריה משלו, וחשוב לי לפגוש גם אותו כפי שהוא.
העבר יכול לעזור לי להבין את עוצמת התגובה שלי, והוא אינו חייב להחליט מה אעשה איתה. אני יכולה לזהות שמשהו מוכר מאוד התעורר בי, להרגיש אותו, ולבדוק מה באמת קורה בינינו עכשיו. בתוך המרווח הזה נוצרת האפשרות לבחור תגובה שמתאימה לאישה או לגבר שאני היום, ולקשר שאני רוצה ליצור.
גם המבט על אבא ואמא יכול להשתנות. אני יכולה לתת להם את מקומם בסיפור שלי, עם מה שקיבלתי מהם ועם מה שהיה חסר, בלי לדרוש מבן או בת הזוג להשלים עבורי את כל מה שלא קיבלתי שם. הם חלק מהשורשים שמהם באתי. הקשר שאני בונה היום כבר מתקיים בין שני אנשים בוגרים שבוחרים כיצד הם רוצים להיות יחד.
זו התנועה שאני לוקחת איתי מהטקסט של הלינגר: להסתכל לאחור כדי לראות מאין באתי, ואז לחזור ולהביט באדם שנמצא איתי עכשיו.
אבא ואמא הם חלק מהסיפור שלי. את הזוגיות שלי אני חיה היום.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 8

7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר

Accepted Answer

את שומעת את הדלת נפתחת וכבר מנסה להבין לפי הצעדים באיזה מצב רוח הוא חזר הביתה. את חושבת פעמיים לפני שאת אומרת מה מפריע לך, בוחרת מילים, משנה טון, דוחה שיחה שרצית לקיים. את יודעת שיש דברים שעדיף לא להעלות עכשיו.
רגע אחד כזה אינו מספר את הסיפור של מערכת היחסים. הדפוס שנוצר לאורך זמן מספר הרבה יותר: כמה מקום נשאר לך לחשוב אחרת, לרצות אחרת, להציב גבול, לטעות, להתאכזב ולהשמיע קול.
זוגיות מאפשרת קרבה עמוקה בין שני אנשים. בתוך הקרבה הזאת צריך להישאר מקום גם לחיבור שלך לעצמך. כשהמקום הזה הולך ומצטמצם, כדאי להתבונן ברצינות במה שקורה בקשר.
סימני אזהרה לזוגיות רעילה אינם נמצאים רק בהתנהגות של בן הזוג. חלקם מתגלים בשינויים שמתרחשים בך בתוך הקשר.

ניווט במאמר

מהי זוגיות רעילה?
המונח "זוגיות רעילה" נעשה נפוץ מאוד, ולעיתים משמש לתיאור כמעט כל מערכת יחסים קשה. זוגות עוברים תקופות של ריחוק, כעס, קנאה, תקשורת גרועה ופגיעות הדדיות. בני זוג אומרים דברים קשים, נסגרים בשיחה, מתגוננים ומתנהגים בדרכים שאחר כך יצטרכו לקחת עליהן אחריות. קושי זוגי, גם כשהוא כואב מאוד, אינו מעיד בפני עצמו על זוגיות רעילה.
במאמר הזה אני משתמשת במושג כדי לתאר דפוס יחסים מתמשך שבו הביטחון, החופש, תחושת הראויות או האמון של אחד מבני הזוג בעצמו הולכים ונשחקים.
הקשר הזוגי משפיע על שני האנשים שחיים בתוכו. לאורך זמן אפשר לראות אם הוא מאפשר לשניהם להישאר נוכחים ושלמים, או שאחד מהם לומד לשמור על הקשר באמצעות צמצום מתמשך של עצמו.
1. את מתחילה לפקפק במה שראית, שמעת והרגשת
שני אנשים יכולים לצאת מאותה שיחה עם זיכרונות שונים. כל אחד ראה חלק אחר, שמע טון אחר ופירש את האירוע דרך העולם הפנימי שלו. הבדל בין גרסאות הוא חלק טבעי ממערכת יחסים בין שני אנשים נפרדים.
דפוס אחר נוצר כאשר החוויה שלך מבוטלת שוב ושוב. את אומרת שנפגעת ונענית שאת רגישה מדי. את זוכרת משפט שנאמר ונאמר לך שהמצאת אותו. את מנסה לתאר אירוע והשיחה עוברת במהירות למה שלא בסדר בתפיסה שלך.
בהדרגה הספק עובר פנימה:

"אולי באמת הבנתי לא נכון."
"אולי אני מגזימה."
"אולי הבעיה היא בי."

כשהדבר חוזר לאורך זמן, האמון שלך בעצמך עלול להישחק. את כבר לא זקוקה למישהו שיערער על החוויה שלך מבחוץ, מפני שלמדת לעשות זאת בעצמך.
גזלייטינג הוא מושג שדורש דיוק בפני עצמו. מחלוקת, הכחשה או זיכרון שונה אינם בהכרח גזלייטינג. במאמר נפרד אעסוק בגזלייטינג בזוגיות ובמשפחה ובאופן שבו דפוס כזה יכול לערער את האמון של אדם בתפיסת המציאות שלו.
2. ביקורת הופכת ללעג, השפלה והקטנה
ביקורת יכולה להתקיים בתוך קשר. אפשר לכעוס על התנהגות של בן הזוג, לומר שנפגענו ולבקש שינוי. כשמדברים על מעשה מסוים, עדיין אפשר לפגוש את האדם שמאחוריו.

"מה שעשית פגע בי" מתייחס להתנהגות.
"את פשוט בלתי נסבלת" מגדיר את האדם כולו דרך ההתנהגות.

עקיצות, לעג, חיקוי מזלזל והערות חוזרות על הגוף, האינטליגנציה, ההורות, החברים או היכולת שלך להסתדר בעולם מצטברים. בשלב מסוים את כבר לא מתמודדת רק עם ביקורת על משהו שעשית. את עסוקה בהגנה על עצם הערך שלך.
ההבחנה בין תלונה על התנהגות לבין ביקורת על אישיותו של בן הזוג מופיעה גם במחקר ובעבודה של מכון גוטמן על דפוסי תקשורת זוגיים. לעג, סרקזם, חיקוי מזלזל ועמדה של עליונות מתוארים שם כביטויים של בוז, דפוס הרסני במיוחד ביחסים זוגיים.
ראויות אינה אומרת שכל מה שאני עושה ראוי; אני יכולה לטעות, לפגוע, להתנהג בדרך שאני מתחרטת עליה ולקחת אחריות. גם אז אני נשארת אדם בעל ערך. היכולת להחזיק את שתי האמיתות האלה מאפשרת תיקון. אפשר לראות את המעשה באופן מפוכח בלי להפוך אותו להגדרה של האדם כולו.
3. העולם שלך הולך ומצטמצם
שליטה אינה מופיעה תמיד כאיסור מפורש. היא יכולה להתחיל בשאלות על חברה מסוימת, בחוסר נחת כשאת יוצאת בלעדיו, בביקורת על המשפחה שלך, בתגובה קשה כשאת חוזרת מאוחר, בדרישה לדעת איפה את או בצורך להסביר מדוע את רוצה זמן לעצמך.
כל אירוע בפני עצמו יכול לקבל הסבר. ההצטברות מספרת סיפור אחר. את פוגשת פחות אנשים, נמנעת מדברים שאת אוהבת, מוותרת מראש על החלטות שיעוררו התנגדות ומשקיעה יותר אנרגיה במניעת התגובה של בן הזוג.
זוגיות קרובה כוללת התחשבות ותלות הדדית. אנחנו משנים תוכניות זה עבור זו, מתאימים את עצמנו ולעיתים גם מוותרים. מובחנות מאפשרת לי להיות קשורה אליך מאוד ולהישאר אדם שלם, בעל רצונות, קשרים, מחשבות וגבולות משלי. 
כשהמחיר של השייכות לקשר הוא ויתור הולך וגדל על הנפרדות, הקרבה עצמה מתחילה להשתנות.
4. את נדרשת שוב ושוב להוכיח שאין סיבה לחשוד בך
קנאה יכולה להופיע גם במערכות יחסים טובות. היא יכולה לבטא פחד מאובדן, פגיעה קודמת באמון או חוסר ביטחון. הרגש עצמו אינו הבעיה. האחריות על מה שאנחנו עושים איתו היא כבר עניין אחר.
כשהקנאה הופכת לחקירות, בדיקת הודעות, דרישה לדיווחים, האשמות או ניסיון לקבוע עם מי מותר לך להיות בקשר, האחריות להרגעת הפחד עוברת בהדרגה אלייך. את מצמצמת את החיים שלך כדי למנוע ממנו להרגיש את מה שקשה לו לשאת.
אפשר להבין את הפחד של בן הזוג ולהכיר בכאב שלו בלי לקחת אחריות על ויסות כל רגש שמתעורר בו.אפשר לומר: "אני מבינה שאתה מפחד. אני מוכנה לדבר איתך על הפחד הזה. אני לא מוכנה לחיות תחת חקירה."אני יכולה לראות אותך, להיות מושפעת ממך ולהתחשב בך. אני גם יכולה להישאר מחוברת לגבול שלי כאשר הוא מאכזב אותך. שתי התנועות יכולות להתקיים יחד.
5. האחריות על הקשר נשענת בעיקר עלייך
את זו שיוזמת את השיחות, מתנצלת ראשונה, מנסה להבין למה הוא התכוון, קוראת, לומדת, מציעה טיפול ומשנה שוב את הדרך שבה את מדברת. בזמן משבר את מנסה גם להרגיע אותו וגם להחזיר את הקשר למסלול.
זוגיות אינה סימטרית בכל רגע. מחלה, אובדן, עומס, משבר מקצועי או תקופה נפשית קשה יכולים לגרום לאחד מבני הזוג לשאת יותר למשך זמן מסוים. מערכת יחסים חיה אינה פנקס שבו שני הצדדים צריכים לתת בכל יום בדיוק חמישים אחוז.
לאורך זמן נדרשת יכולת של שני בני הזוג לפגוש את חלקם בדינמיקה. האחריות יכולה לנוע ביניהם. כל אחד יכול לראות את ההשפעה של התנהגותו גם כשהוא משוכנע שיש לו הסבר מצוין למה שעשה.
המשפט "פגעתי בך" אינו מחייב אותי להסכים עם כל הפרשנות שלך למה שקרה. הוא מבטא יכולת לראות שלהתנהגות שלי הייתה השפעה עלייך ולהישאר לרגע עם ההשפעה הזאת.
אדם אחד יכול לשנות את הדרך שבה הוא משתתף בדינמיקה. הוא יכול להפסיק לרדוף, להציל, להתגונן או לוותר על עצמו. את האחריות של בן הזוג להתנהגותו הוא אינו יכול לקחת במקומו.
6. כשאת מביאה גבול או פגיעה, השיחה הופכת למשפט נגדך
אפשר ללמוד הרבה על קשר ברגע שבו שני בני הזוג רוצים דברים שונים. את אומרת לא. מבקשת זמן. מספרת שנפגעת. מחזיקה בדעה אחרת. אי-הסכמה יכולה להיות מאוד לא נעימה. בן הזוג יכול להיעלב, לכעוס ולהתאכזב ממך. הגבול שלך אינו מחייב אותו לאהוב אותו, והאכזבה שלו אינה מחייבת אותך לוותר עליו. זו אחת המשימות המורכבות בתוך קשר קרוב: להישאר ביחסים גם כאשר האדם שאני אוהבת אינו נותן לי את התגובה שרציתי לקבל ממנו.
דפוס מדאיג נוצר כאשר שונות, גבול או אי הסכמה פוגשים שוב ושוב ענישה, שתיקה ממושכת, לעג, הפחדה, איום בפרידה או היפוך של השיחה כך שבסופה את מתנצלת על עצם העובדה שהעלית את הקושי. עם הזמן אפשר ללמוד שכדי לשמור על הקשר עדיף לשתוק. השקט אולי מפחית את החיכוך בין בני הזוג, ובאותו זמן מגדיל את המרחק שלך מעצמך.
7. את כבר לא מזהה את עצמך בתוך הקשר
קשרים משנים אותנו. אנחנו לומדים להתחשב, להתגמש, להתפתח ולוותר על דברים מסוימים למען חיים משותפים. עצם השינוי אינו סימן שמשהו השתבש.
הכיוון שאליו השתנית הוא מידע חשוב! אולי נעשית זהירה יותר. את חושבת זמן רב לפני כל משפט, מסבירה את עצמך עוד לפני שהתבקשת, בודקת שוב ושוב אם יש מקום לכעס שלך או עסוקה בניהול התגובה של האדם שמולך.
חלק גדול מהאנרגיה מופנה לקריאת החדר: מה מצב הרוח שלו, מה יפעיל אותו, מתי כדאי לדבר, כמה אפשר לבקש ומה יקרה אם תסרבי. כשהקשב מופנה שוב ושוב החוצה, קשה יותר לשמוע את מה שמתרחש בפנים: מי את נעשית בתוך הקשר הזה?
למה קשה לזהות קשר שפוגע בך כשאת חיה בתוכו?
מערכת יחסים אינה מורכבת רק מהרגעים שבהם קשה. יש בה היסטוריה משותפת, אהבה, ילדים, מיניות, זיכרונות טובים, תקופות של קרבה, הבטחות, תקווה ושנים של חיים שנבנו יחד.
אדם יכול להיפגע בתוך קשר ועדיין לאהוב את בן הזוג שלו. הוא יכול לראות היטב חלקים יפים באדם שפוגע בו. הסתירה הזאת היא חלק מהמורכבות האנושית של קשרים קרובים.
גם הסיפור שממנו באנו משפיע על מה שמוכר לנו. מי שלמדה בילדות לקרוא היטב את מצב הרוח של המבוגרים סביבה עשויה להגיע לבגרות עם רגישות גבוהה לשינויים באדם שמולה. מי שחוותה שייכות כמשהו שדורש התאמה עשויה להתקשות לזהות את הרגע שבו ההתאמה הופכת לוויתור מתמשך על עצמה. זו אפשרות לבדיקה, ולא הסבר אוטומטי לכל מי שנשארת בקשר פוגעני. העבר יכול לעזור להבין מדוע דרך מסוימת של השתתפות בקשר נעשתה מוכרת. בהווה אפשר לראות מה היא גובה ממני וכיצד אני רוצה לפעול עכשיו.
עבור מי שחיה ללא תמיכה יציבה ממשפחת המוצא, הזוגיות יכולה לשאת משקל נוסף של שייכות, ביטחון ותחושת בית. כתבתי על התנועה הזאת בהרחבה במאמר "בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי".
זוגיות רעילה או משבר זוגי קשה?
במשבר זוגי שני אנשים יכולים לפגוע מאוד זה בזו ועדיין לשמור על אפשרות לאחריות ולתיקון. אחד מספר שנפגע, והאחר מסוגל בשלב מסוים להתעניין במה שקרה לו. שניהם יכולים לבדוק את ההתנהגות שלהם בלי לוותר על החוויה שלהם ובלי למחוק מיד את החוויה של האחר.
בדפוס פוגעני, המרחב הזה הולך ומצטמצם. שונות, גבול ואי הסכמה הופכים שוב ושוב לזירה של שליטה, ענישה, השפלה או ערעור. האחריות נשארת באופן קבוע אצל צד אחד, או שאחד מבני הזוג נדרש לוותר על החוויה שלו כדי להחזיר שקט למערכת.
היכולת לתקן חשובה לא פחות מעוצמת הקונפליקט. זוג יכול לריב בעוצמה ועדיין להיות מסוגל לחזור, לראות את הפגיעה, לקחת אחריות ולבנות דרך אחרת. כשהאפשרות הזאת כמעט אינה קיימת, משהו עמוק יותר בדפוס היחסים דורש התייחסות.
תרגיל מיינדפולנס: לחזור לרגע אל עצמך
בחרי רגע שבו את מרגישה שאת מתחילה להיות עסוקה בתגובה של בן הזוג שלך. אולי את עומדת לומר משהו וחוששת מהתגובה שלו, אולי הוא כועס, אולי כבר התחלת להסביר את עצמך שוב ושוב.
אם את מרגישה בטוחה לעשות זאת, עצרי לכמה רגעים.
הרגישי את כפות הרגליים על הרצפה. שימי לב לנשימה כפי שהיא, בלי לנסות לשנות אותה. הפני את תשומת הלב למה שמתרחש בגוף: כיווץ בבטן, לחץ בחזה, מתח בלסת, חום בפנים, דחף לדבר מהר או רצון להיעלם מהשיחה.
תני שם למה שקורה בתוכך.

"אני מפחדת."
"אני כועסת."
"אני רוצה שהוא יבין אותי."
"אני מפחדת שהוא יתאכזב ממני."
"אני רוצה להגיד לא."

אין צורך להכריע אם הרגש מוצדק או לשכנע את עצמך להרגיש אחרת. הכירי במה שנמצא שם.
עכשיו הפרידי לרגע בין שני אנשים:

מה קורה לו עכשיו?
ומה קורה לי עכשיו?

את יכולה לראות שהוא כועס ולהרגיש את הכעס שלו בחדר. את יכולה להבין שהוא נפגע. לצד זה, את יכולה להבחין במה שאת מרגישה, במה שאת רוצה ובמה שחשוב לך.
לפני שאת מגיבה, שאלי את עצמך: "אם אני לא צריכה כרגע להרגיע אותו או לשכנע אותו, מה נכון לי לומר או לעשות?"
אין צורך למצוא תשובה מושלמת. אולי תאמרי משפט אחד, אולי תיקחי זמן לחשוב. אולי תרצי להמשיך את השיחה, ואולי תבחרי לעצור אותה.
המטרה אינה להתרחק מבן הזוג שלך אלא להישאר בנוכחות גם איתו וגם עם עצמך.
כשיש פחד, שליטה או סכנה
יש מצבים שבהם העבודה הזוגית אינה יכולה להתחיל מבדיקת האופן שבו שני בני הזוג משתתפים בדינמיקה. פחד ממשי מבן הזוג, איומים, אלימות, כפייה, מעקב או סכנה לך או לילדים דורשים התייחסות לביטחון וקבלת סיוע מקצועי מתאים. גם הצבת גבול אינה תרגיל שנועד לבדוק כיצד אדם שאת חוששת ממנו יגיב.
האחריות האישית שלנו בתוך קשר אינה מחלקת אחריות שווה על אלימות, כפייה או התנהגות פוגענית. כל אדם אחראי להתנהגותו.
בישראל אפשר למצוא מידע, סימני זיהוי ודרכי פנייה לעזרה בעמוד אלימות במשפחה: זיהוי וקבלת עזרה של משרד הבריאות. במקרה של סכנה מיידית יש לפנות למשטרה; משרד הבריאות מפנה גם למוקד הרווחה 118 לקבלת מידע וסיוע.
מובחנות מאפשרת לראות את המציאות, להכיר בחוויה שלך ובאחריות שלך ולפעול מתוך קשר לעצמך.
האם יש בקשר הזה מקום גם לך?
אפשר להשקיע הרבה אנרגיה בניסיון להבין אם האדם שמולי הוא "רעיל". המילה יכולה לעזור לתת שם לחוויה ולמצוא מידע, והיא אינה יכולה לספר לבדה את הסיפור של מערכת היחסים.
היחסים שלך עם עצמך מספרים חלק נוסף מהסיפור. שימי לב לאישה שהיית כשנכנסת לקשר ולאישה שאת בתוכו היום. ליכולת שלך לדעת מה את מרגישה גם כשהאדם שמולך רואה את הדברים אחרת. ליכולת להישאר קרובה בלי לוותר על הנפרדות שלך, ולהחזיק גבול גם כשהוא מעורר אכזבה.
זוגיות טובה זקוקה למקום לשניים, האם יש בקשר הזה מקום גם לך?
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 9

למה אנחנו מדברים כל כך הרבה ועדיין לא מצליחים להבין זה את זו?

Accepted Answer

אפשר לנהל שיחה של שעה ולצאת ממנה בתחושה שלא דיברתם בכלל. הסברת למה נפגעת, בן הזוג הסביר למה לא התכוון, ניסית לדייק את מה שאמרת והוא חזר שוב על מה שקרה מבחינתו. שניכם דיברתם, ובסוף כל אחד נשאר עם אותה תחושה: האדם שאני הכי רוצה שיבין אותי לא באמת מבין.
זוגות שמגיעים אליי אומרים הרבה פעמים שיש להם "בעיית תקשורת". כשאני מקשיבה להם, אני מגלה שלרובם דווקא לא חסרות מילים. הם יודעים להסביר, לנמק, להביא דוגמאות ולספר מה קרה, ולעיתים הם כבר ניהלו את אותה שיחה עשרות פעמים. בשלב מסוים אני מתחילה לבדוק אפשרות אחרת: אולי הקושי בתקשורת הזוגית כבר אינו למצוא את המילים הנכונות, אלא לפגוש את מה שהשיחה מגלה.

ניווט במאמר

אנחנו שומעים גם את מה שלא נאמר
נניח שאת אומרת לבן הזוג שלך: "אני צריכה שתהיה יותר איתי." את יודעת למה התכוונת. עבר עלייך שבוע עמוס, את מתגעגעת אליו ואת מרגישה שאתם עסוקים מאוד בבית ובילדים וכמעט לא נשאר לכם זמן יחד. הוא יכול לשמוע באותו משפט משהו אחר לגמרי: "שוב אתה לא מספיק."
מכאן השיחה יכולה להתפתח במהירות. את מנסה להסביר שאת מבקשת קרבה, והוא מסביר כמה הוא עושה וכמה הוא נמצא. ככל שהוא מסביר, את מרגישה פחות מובנת, וככל שאת מנסה לגרום לו להבין את הכאב שלך, הוא שומע עוד ביקורת. בתוך כמה דקות כבר אינכם מדברים רק על הגעגוע שלך, אלא על השאלה מי מכם מתאר נכון את מה שקורה ביניכם.
זה אחד המקומות שבהם תקשורת זוגית מסתבכת. את רוצה שהוא יכיר בכך שנפגעת, והוא רוצה שתכירי בכך שלא התכוון לפגוע. את חוששת שהכרה בכוונה שלו תבטל את הפגיעה שלך, והוא חושש שהכרה בפגיעה שלך תהפוך אותו לאדם שפגע בך בכוונה. כל אחד מכם מגן עכשיו גם על החוויה שלו וגם על האופן שבו הוא רוצה להיתפס בעיני האחר.
אפשר להחזיק את שתי החוויות האלה באותה שיחה. הוא לא התכוון לפגוע בך ואת נפגעת. הכוונה שלו חשובה, והחוויה שלך חשובה. הקושי מתחיל כשאחת מהן צריכה למחוק את השנייה כדי שמישהו יוכל להרגיש שהמציאות שלו קיבלה מקום.
איך שיחה מתחילה משנה את מה שיקרה בתוכה
יש הבדל גדול בין "אתה אף פעם לא נמצא איתי" לבין "אני מתגעגעת אליך. חסר לי זמן שבו אנחנו באמת יחד." בשני המשפטים יכול להיות אותו כאב, אך הראשון כבר כולל מסקנה על בן הזוג ועל האופן שבו הוא מתנהל בקשר. השני מספר משהו עלייך ועל מה שאת מבקשת ממנו.
כשאנחנו פגועים, קל מאוד לעבור מתיאור החוויה שלנו להגדרה של האדם שמולנו. "אתה אדיש", "את ביקורתית", "אתה אף פעם לא מקשיב", "את תמיד חייבת להיות צודקת". ברגע הזה השיחה כבר אינה עוסקת רק במה שקרה. בן הזוג נדרש עכשיו לקבל את התיאור שנתתם לו על עצמו או להתגונן מפניו.
יש כאן גם פיתוי שכדאי לזהות. כל עוד הבעיה נמצאת באופי של בן הזוג, אפשר להמשיך לעסוק בו. הרבה יותר חשוף לומר מה קרה לכם, מה חשוב לכם ומה אתם מבקשים. ועוד יותר קשה להביא את הבקשה הזאת בלי לדעת איזו תשובה תקבלו.
אני מציעה לקחת אחריות על החלק שלכם בשיחה: לתאר את מה שקרה, לתת שם לחוויה שלכם ולומר באופן ברור מה אתם מבקשים. אחר כך מגיע החלק שאנשים נוטים לשכוח כשהם מדברים על תקשורת זוגית &#8211; להפסיק להסביר ולהקשיב לתשובה.
תקשורת זוגית מתרחשת גם בלי מילים
אפשר לומר "הכול בסדר" כשהפנים אומרות משהו אחר לגמרי, לומר "אני מקשיבה" בזמן שהעיניים בטלפון, או לענות "בסדר" בטון שמבהיר היטב ששום דבר אינו בסדר. בני זוג קוראים זה את זו כל הזמן. הם קוראים את הפנים, הטון, המרחק, קשר העין, השתיקה, המגע והתנועה של הגוף.
הקושי מתחיל כשאנחנו עוברים בלי לשים לב ממה שראינו למה שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים. שתיקה יכולה להרגיש כמו ניתוק, מבט הצידה יכול להתפרש כחוסר עניין, והתרחקות פיזית יכולה לעורר תחושה שבן הזוג כבר אינו רוצה להיות בשיחה. התחושה שהתעוררה בכם אמיתית. היא עדיין אינה הוכחה למה שמתרחש בתוכו.
לכן יש הבדל בין לומר "אתה שוב נסגר" לבין "כשאתה שותק ומסתכל הצידה אני מרגישה שאתה מתרחק ממני. מה קורה לך עכשיו?" במשפט הראשון כבר קבעת מה מתרחש אצל בן הזוג. במשפט השני הבאת את מה שראית ואת מה שהתעורר בך, והשארת מקום לגלות את החוויה שלו.
ההבחנה הזאת דורשת אחריות. קל מאוד להפוך תחושה לידיעה: "אני מרגישה לא אהובה" הופך ל-"אתה לא אוהב אותי", ו-"אני מרגישה לא חשובה כרגע" הופך ל-"אני לא חשובה לך". ככל שההבחנה בין השניים נשמרת, אפשר לתת תוקף מלא למה שאתם מרגישים בלי לקבוע עבור בן הזוג מה הוא מרגיש, חושב או מתכוון.
להקשיב בלי להפוך כל דבר שנאמר עליכם למשפט על הערך שלכם
בן הזוג אומר לך: "אני מרגיש שאני לבד עם כל מה שקשור לבית." עוד לפני שסיים את המשפט, יכולות לעלות בך עשרות תשובות: "זה בכלל לא נכון", "גם אני עושה המון", "אתמול בדיוק טיפלתי בזה", "למה אתה אף פעם לא רואה את מה שאני כן עושה?" מבחינתך אלה טענות ענייניות, אך מתחתיהן יכולה להתנהל שיחה אחרת לגמרי: אם הוא מרגיש לבד, מה זה אומר עלייך?
זה המקום שבו התקשורת ביניכם פוגשת את מושג הראויות. כשהערך שלך כבת זוג מתערער בכל פעם שבן הזוג מאוכזב ממך, האכזבה שלו עלולה להישמע כמו כתב אישום. קשה לבדוק ביושר את מה שהוא אומר כשעוד לפני שבדקת את חלקך, את כבר עסוקה בהגנה על עצמך מפני האפשרות שאת בת זוג "לא טובה".
ראויות מאפשרת עמדה יציבה יותר. את יכולה לשמוע שהוא מאוכזב ממך בלי להסיק מכך מי את. את יכולה לגלות שהוא צודק בחלק מהדברים, לקחת אחריות על משהו שעשית ואפילו להכיר בכך שפגעת בו, בלי שהטעות תהפוך להגדרה של הערך שלך כאדם.
אני רוצה לדייק כאן נקודה חשובה: ראויות אינה פטור מאחריות. אדם יכול להתנהג באופן פוגע ועדיין להיות אדם ראוי, והראויות שלו אינה הופכת את ההתנהגות לראויה. דווקא כשאינכם צריכים להוכיח לעצמכם ולבן הזוג שאתם תמיד בסדר, אתם פנויים יותר לראות גם את המקומות שבהם אינכם בסדר ולקחת אחריות עליהם.
פגיעות מתחילה במקום שבו מפסיקים לדבר רק על האחר
אנחנו מדברים הרבה על שיתוף רגשי בזוגיות, אך גם שימוש בשמות של רגשות יכול להשאיר את האדם שמולכם רחוק מאוד מכם. אפשר לומר "אני כועסת" ולהמשיך במשך עשרים דקות להסביר מה בן הזוג עושה לא נכון. הכעס אמיתי וראוי למקום משלו, ולצדו יכולים להיות גם עלבון, פחד, בדידות, געגוע או כמיהה שעדיין לא קיבלו מילים.
יש הבדל בחוויה בין "אתה אף פעם לא רואה אותי" לבין "אני רוצה שתראה אותי". במשפט הראשון את מדברת בעיקר על מה שחסר לך אצל האדם שמולך. במשפט השני את חושפת משהו שאת רוצה ממנו, וברגע שחשפת רצון נפתחה גם האפשרות שהוא לא יוכל או לא ירצה להיענות לו כפי שקיווית.
שם נמצאת הפגיעות. את אומרת "אני מתגעגעת אליך", "נפגעתי", "אני מפחדת שאני כבר לא חשובה לך", "אני צריכה אותך", ונותנת לאדם שמולך לפגוש משהו אמיתי בך. אין לך שליטה מלאה במה שיעשה עם מה שפגש.
זו אחת הסיבות שביקורת יכולה להרגיש בטוחה יותר מפגיעות. בביקורת את מחזיקה עמדה לגבי האחר. בפגיעות את מביאה משהו משלך ומסתכנת בתשובה שלא רצית לקבל.
למה ריבים זוגיים הופכים למאבק על הקשר
מי היה אמור להוציא את הילד מהחוג, למה לא הודעת שתאחר, כמה כסף הוצאתם החודש, אצל מי תהיו בחג או למה הטלפון היה ביד בזמן שאחד מכם דיבר. אלה נושאים אמיתיים שצריך לדבר עליהם. בתוך דקות הם יכולים לקבל משמעות נוספת: "אני לא חשובה לך", "את לא סומכת עליי", "כל האחריות שוב עליי", "שום דבר שאני עושה לא מספיק לך".
עכשיו כל אחד מכם מגיב גם לאירוע וגם למשמעות שהוא מייחס לו. מכאן הדרך לביקורת, התגוננות, זלזול או נסיגה יכולה להיות קצרה. וכשהדפוס כבר השתלט על השיחה, עוד טיעון טוב בדרך כלל רק נותן לו חומר נוסף.
אפשר לעצור ולומר: "יצאנו מהשיחה שרצינו שתהיה לנו. אני רוצה לנסות שוב." אפשר גם לזהות את החלק שלכם בזמן אמת: "אני שומעת שאני כבר תוקפת אותך. אני רוצה לומר את זה אחרת." תיקון כזה אינו מוחק את הקונפליקט. הוא מחזיר לכל אחד מכם אחריות על האופן שבו הוא משתתף בו.
וכאן כדאי להיזהר מעוד מלכודת. ברגע שלמדתם לזהות דפוסים זוגיים, קל מאוד להפוך גם אותם לכלי נגד בן הזוג: "את מתגוננת", "אתה נסגר", "את מזלזלת". האחריות שלכם אינה לקחת על עצמכם את ההתנהגות של בן הזוג או את הסיבות לה. היא לבדוק מה אתם עושים מול מה שקורה עכשיו, ומהי התגובה שאתם רוצים לבחור.
כשהגוף כבר אינו פנוי לשיחה
זוגות רבים מנסים לפתור את הקונפליקט דווקא כשהיכולת שלהם לנהל אותו הולכת ונעלמת. הלב דופק, הגוף דרוך, הקול עולה, המחשבה מצטמצמת וכל משפט נשמע מאיים יותר. אחד ממשיך לדבר משום שהוא מרגיש שחייבים להגיע לפתרון עכשיו, והשני נסגר או מנסה לצאת מהשיחה.
במצב של הצפה, הפסקה יכולה לאפשר למערכת להירגע ולשיחה להימשך מאוחר יותר. אפשר לומר: "אני מוצפת עכשיו ולא מצליחה להקשיב לך כמו שאני רוצה. אני צריכה חצי שעה, ובשמונה וחצי נחזור לדבר." הזמן המוגדר חשוב משום שהוא מבחין בין הפסקה שמטרתה ויסות לבין התרחקות שמשאירה את בן הזוג בלי לדעת מתי ואם השיחה תתחדש.
אני מציעה לבדוק גם מה אתם עושים בזמן ההפסקה. אם במשך חצי שעה אתם ממשיכים לנהל את המריבה בראש, בונים את כתב ההגנה שלכם ומכינים את הטיעון שיכריע את השיחה, הגוף נשאר בתוך אותו מאבק. הפסקה מועילה כשהיא מאפשרת לעוררות לרדת ולהחזיר את היכולת להיות שוב בנוכחותו של אדם אחר.
כשכל שיחה משמעותית נעצרת באותו מקום ואינה מתחדשת, כדאי לבדוק אם לצד ההצפה נוצר גם דפוס של הימנעות מהנושא. אין צורך להניח שמדובר בהתחמקות מכוונת. עדיין חשוב לראות את ההשפעה שיש לדפוס הזה על הקשר: אחד מבני הזוג מצליח לצאת מהשיחה, והנושא שמטריד את האחר נשאר שוב ללא מענה. מי שמבקש לעצור את השיחה נושא גם באחריות לחזור אליה.
יכול להיות שבן הזוג הבין אתכם מצוין
אחת ההנחות העקשניות ביותר בשיחות זוגיות היא שאם בן הזוג באמת יבין, הוא יגיע למסקנה שלנו. לכן אנחנו מסבירים שוב, מביאים עוד דוגמה, מדייקים את הניסוח וחוזרים לאירועים קודמים. אחרי שעה אנחנו אומרים בתסכול: "אתה פשוט לא מבין אותי."
יכול להיות שהוא דווקא הבין היטב. הוא מבין כמה חשוב לך לבלות את החג עם המשפחה שלך ועדיין אינו רוצה לנסוע. היא מבינה כמה אתה זקוק לזמן לבד ועדיין חושבת שהזוגיות שלכם מקבלת מעט מדי זמן. שניכם שמעתם זה את זו, והפער נשאר.
הרגע הזה קשה מפני שאי אפשר עוד לפתור אותו באמצעות ניסוח מוצלח יותר. כל עוד הבעיה היא "תקשורת", אפשר להאמין שעוד שיחה תביא אתכם בסופו של דבר לאותו מקום. כשמתברר שהאדם שמולכם מבין אתכם ורוצה משהו אחר, אתם נדרשים לפגוש את הנפרדות שלו.
מובחנות בזוגיות מקבלת כאן משמעות מאוד מעשית. אתם יכולים להיות מושפעים מבן הזוג בלי להיבלע בעמדה שלו, ולהחזיק ברצון שלכם בלי לדרוש ממנו לאמץ אותו כדי שתוכלו להחזיק בו. אפשר להבין אדם היטב ולהישאר במחלוקת איתו. השאלה עכשיו היא כבר לא רק אם הבנתם זה את זו, אלא אם אתם מסוגלים להישאר במגע גם כשההבנה אינה מעלימה את ההבדל.
"בעיית תקשורת" יכולה להפוך לדרך לא לפגוש את התשובה
יש זוגות שמנהלים את אותה שיחה במשך שנים. הם משנים את המילים, את הטון ואת העיתוי, הולכים לטיפול, לומדים כלים וחוזרים שוב אל אותו נושא. כל עוד הם מגדירים את הבעיה כתקשורת, נשארת תקווה שהניסוח הנכון יביא סוף סוף לתשובה אחרת.
וכאן אני רוצה להיות נחרצת. בן הזוג שלכם אינו חייב להסכים איתכם כדי להוכיח שהוא הבין אתכם. הוא אינו חייב להשתנות כדי להוכיח שאכפת לו מכם. באותה מידה, אתם אינכם חייבים לקבל כל בחירה שלו בשם ההבנה, ההכלה או האהבה.
אפשר לבקש, להשפיע, להתעקש על שיחה, לכעוס ולהבהיר עד כמה הדבר חשוב לכם. אפשר גם להציב גבול מול משהו שאינכם מוכנים לחיות איתו. כשתשובה חוזרת ונשארת עקבית לאורך זמן, כדאי להתייחס אליה כאל מידע על העמדה של האדם שמולכם ועל מה שהוא רוצה או מוכן לתת כרגע בתוך הקשר.
יש נקודה שבה המשך ההסבר מפסיק לשרת הבנה ומתחיל לדחות את המפגש עם המציאות. אמרתם מה חשוב לכם, הקשבתם לתשובה, ניסיתם שוב והתשובה נשארה אותה תשובה. השאלה הבאה כבר אינה איך לגרום לבן הזוג להבין. השאלה היא מה אתם עושים עם מה שכבר הבנתם.
תקשורת זוגית טובה אינה מבטיחה פתרון
אפשר לנהל שיחה עמוקה, כנה ומכבדת ולגלות בסופה פער שאין לכם כרגע דרך לפתור. אחד רוצה ילד נוסף והשני לא. אחת רוצה לעבור לחו"ל והשני רוצה להישאר. אחד מבקש סוג מסוים של קרבה והשנייה אינה רוצה או אינה יכולה לתת אותו.
השיחה יכולה דווקא להצליח ולחשוף פער ממשי שלא הצלחתם לראות קודם. עכשיו אתם יודעים טוב יותר מה כל אחד מכם רוצה, מה חשוב לו ומה נמצא ביניכם. הידיעה הזאת יכולה להיות מכאיבה מאוד, והיא גם מאפשרת להפסיק להיאבק בבעיה שאולי כבר אינה בעיית ניסוח.
גם כאן ראויות ומובחנות חשובות. אתם יכולים להתאכזב מבן הזוג בלי להפוך אותו לאדם רע, ולהכיר בכך שהבחירה שלו שייכת לו בלי להסיק שאתם חייבים לחיות איתה. הוא אחראי לבחירות שלו. אתם אחראים למה שתעשו מולן.
יש פערים שאפשר לשאת, פערים שאפשר לנהל סביבם משא ומתן, ופערים שמחייבים את בני הזוג לשאול שאלות קשות יותר על החיים המשותפים שלהם. תקשורת אינה מבטיחה שתימצא פשרה בכל אחד מהם. היא מאפשרת לראות בצורה בהירה יותר עם מה אתם מתמודדים.
תרגיל זוגי: מה באמת ניסיתי להשיג בשיחה?
בחרו שיחה שחוזרת ביניכם ושאתם כבר מכירים כמעט בעל פה. כל אחד מכם יכתוב לעצמו מה רצה שבן הזוג יבין עליו, ומה שמע בפועל מהאדם שמולו. נסו להפריד בין המילים שנאמרו לבין המשמעות שנתתם להן.
אחר כך בדקו מה קרה לכם מול התשובה. האם התגוננתם, תקפתם, התרחקתם, הסברתם שוב, ניסיתם לגרום לבן הזוג להרגיש אשם או ויתרתם על עצמכם כדי לסיים את המתח? שימו לב גם לגוף: מה קרה לנשימה, ללסת, לבטן או לדחף לקום ולצאת כשהבנתם שהשיחה אינה הולכת למקום שקיוויתם.
עכשיו שאלו את עצמכם שאלה אחת: האם רציתי שבן הזוג יבין אותי, או שהייתי זקוקה לכך שיסכים איתי?
אל תמהרו לענות. יכול להיות שבחלק מהשיחות אתם מבקשים הבנה, באחרות אתם מבקשים שינוי, ובחלקן אתם כבר יודעים מה התשובה של בן הזוג ומתקשים לשאת אותה. אלה מצבים שונים, וכדאי לדעת באיזה מהם אתם נמצאים לפני שאתם פותחים שוב את אותה שיחה.
אחר כך שתפו זה את זו. מי שמקשיב יכול להתחיל במשפט: "עכשיו אני מבינ/ה שזה מה ששמעת ממני." לפני שאתם מתקנים את הפרשנות של בן הזוג, נסו להבין כיצד הדברים שלכם הגיעו אליו. אחר כך תוכלו לספר מה התכוונתם לומר ומה שמעתם בחזרה.
להבין אותך ולהישאר אני
אפשר ללמוד לדבר ברור יותר, להקשיב טוב יותר, לזהות פרשנות לפני שהופכים אותה לעובדה ולעצור שיחה כשהגוף כבר אינו מסוגל לשאת אותה. כל אלה חשובים. האתגר העמוק יותר מתגלה כשעשיתם את כל אלה והאדם שמולכם עדיין נשאר אדם אחר.
הוא רואה את האירוע אחרת, רוצה משהו אחר, מאוכזב מכם, מסרב לבקשה שלכם או מבקש מכם דבר שאינכם רוצים לתת. זוגיות אינה מבטלת את הנפרדות הזאת. היא מכניסה אותה הביתה.
אני חושבת ששם נבחנת היכולת להיות בקשר: לומר מי אתם בלי להפוך את הדברים לנשק, לשמוע מי האדם שמולכם בלי למחוק את עצמכם, ולהכיר בכך שאהבה אינה מבטיחה ששני אנשים ירצו תמיד את אותו הדבר. אפשר להיות קרובים מאוד ועדיין להישאר שני אנשים, עם שתי חוויות, שני רצונות ושתי תשובות שלא תמיד ייפגשו.
יכול להיות שהשיחה כבר הצליחה. בן הזוג שמע אתכם, ואתם שמעתם אותו. עכשיו נשארת השאלה הקשה יותר: מה תעשו עם מה ששמעתם?
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 10

תפילת האנרגיה של ברט הלינגר: המילים שכדאי לקרוא כשנגמר לך הכוח

Accepted Answer

אני חוזרת אל תפילת האנרגיה של ברט הלינגר כבר שנים, בעיקר כשהכוחות שלי מתפזרים, כשאני נאבקת במה שקורה או רוצה שהמציאות תהיה כבר אחרת. לא כל משפט בה מדבר אליי באותה מידה. על חלק מהמילים אני עוברת, ומשפט אחד יכול לתפוס אותי בדיוק במקום שבו אני נמצאת.
הלינגר נוגע כאן במשהו שאני מכירה היטב: כמות הכוח שאנחנו משקיעות בהתנגדות למה שכבר קיים. לראות את המציאות כפי שהיא אין פירושו להסכים שהכול טוב, לוותר על שינוי או להישאר במקום שפוגע בי. פירושו להתחיל ממה שנמצא כאן עכשיו.
ההכרה הזאת מחזירה משהו לידיים שלי. הכאב נמצא, הנסיבות הן כפי שהן, ומתוך המפגש איתן אפשר לברר מה חשוב לי עכשיו, על מה אני רוצה לשמור, למה אני זקוקה ולאן אני רוצה להפנות את הכוחות שלי. 
כך אני מציעה לקרוא את התפילה הזאת: בלי לחפש בה אמת שצריך לקבל בשלמותה ובלי לנסות להסכים עם כל מילה. לקרוא לאט ולשים לב למשפט שמבקש ממך לעצור.

ניווט במאמר

"תפילת האנרגיה" / ברט הלינגר
*תרגמתי את הטקסט כקריאה של אישה, כי אני אישה, אך תפילת האנרגיה פונה בשוויון לכל המגדרים. תקראו איך שנוח לכם.
מידי יום מהיום,אני אישה חדשה,מתמלאת רוחניות ואהבה,הווייתי קורנת כוח ושמחה.אני אוהבת את עצמי ואת כל שסביבי יותר.
מידי יום מהיום,גופי מרפא ומחדש עצמו,כל תאי גופי רוטטים חיים,אני מבריאה ומתחזקת עוד.
מידי יום מהיום,אני מקבלת את כולי ואת האחרים,משחררת חרדות ופחדים,אני נעשית שלוה ורגועה יותר.
מידי יום מהיום,אני חיה בהרמוניה עם הסובבים אותי,מצב רוחי משתפר,אני מחייכת עוד ועוד.
מידי יום מהיום,אני מקבלת את שפע היקום,ממוני מתעשרחיי שמחים ומספקים יותר.
מידי יום מהיום,ליבי גואה בשלווה וחמלה,אני מדברת בעדינות לסובבים אותי,אני מלאה באנרגיה וברעננות.אני אוהבת עצמי עוד ועוד.אני אוהבת את משפחתי עוד ועוד.
מידי יום מהיום,אני שומרת על הכל בסדר,ביתי מלא צחוק וגיל,משפחתי שמחה,אנו נהנים מחיי שפע וימים מאושרים.
מידי יום מהיום,יש לי שלווה נפשיתאני מגשימה את רעיונותיי ללא דיחוי.
מידי יום מהיוםאתגרים ומכשולים מתמעטים באופן טבעי,כל עוד אכבד אותם ולא אתנגד,הם במהרה יהפכו לגורלי.
מידי יום מהיוםחיי משפחתי ימתקו,בן זוגי מושלם עבוריוהוא מעריך ואוהב אותי בחזרה.
מידי יום מהיום,אני עטופה ביופי אינסופי של חסד,גם אם אפגוש בנסיגות אדע &#8211; גם זה ביטוי של אהבה,והן יחלפו בקרוב.
מידי יום מהיום,אני מגלה מחדש את תמימותי,אני מתעניינת בסובבים אותי,אני מחוברת לטבע ומקשיבה לכולם.
גופי מחלים,מוחי מתחדד,כל תאי גופי מתמלאים בחיוניות.
מידי יום מהיום,אני מלאת אנרגיה טובה,ניסים ואהבה תמיד יהיו אותי,אני יודעת, הפכתי לשליחה של אהבה,אני מבטאת את אהבתי הפנימית במילים חמותומביעה משאלות כנות,לגרום לכל מה שסביבי לזהור.
ברט הלינגר
איזה משפט נשאר איתך?
בקריאות שונות בתפילה הזאת עוצרים אותי משפטים אחרים. לא בהכרח היפים ביותר, וגם לא אלה שקל לי להסכים איתם. מעניין אותי המשפט שמעורר בי משהו בתוך החיים שאני חיה עכשיו.
אפשר להתעכב עליו ולשים לב למה שקורה. יכולה לעלות הקלה, עצב, כעס או התנגדות. גם הרצון לומר "זה ממש לא נכון עבורי" מספר משהו על המקום שבו המשפט פגש אותי.
זה אחד הדברים שאני אוהבת בקריאה של הלינגר. אני לא צריכה להסכים עם המילים שלו כדי לתת להן לפגוש אותי. חלקן נשארות בטקסט, חלקן ממשיכות איתי, ואחרות גורמות לי לחשוב מחדש על המקום שבו אני משקיעה את הכוחות שלי.
השאלה הזאת &#8211; לאן הולכת האנרגיה שלי עכשיו &#8211; היא מבחינתי לב התפילה. כמה ממנה מושקע במאבק במה שכבר קיים, וכמה נשאר לי כדי לפגוש את המציאות ולבחור את הצעד הבא שלי. על המתח הזה בין השפעה, אחריות ושליטה כתבתי גם במאמר החיים לא יתנהלו לפי התוכנית שלך: ברט הלינגר על אשליית השליטה.
אם הגעת אל תפילת האנרגיה כי נגמר לך הכוח, אין צורך לקחת ממנה הכול. בחרי את המשפט שעצר אותך. קחי אותו איתך.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 11

טראומה לא מעובדת בזוגיות: אנחנו רבים על מה שקורה עכשיו, הגוף שלי מגיב למה שקרה אז

Accepted Answer

הוא לא עונה להודעה במשך כמה שעות. כשהוא חוזר הביתה היא כבר סוערת. מבחינתה, השעות האלה מספרות משהו על המקום שלה בקשר. הוא נכנס הביתה ופוגש כעס, האשמות ושאלות. מבחינתו, הוא פשוט היה עסוק.
שניהם נמצאים באותו בית ובאותו ערב, וכל אחד מהם פוגש מציאות אחרת. ההודעה באמת נשארה ללא מענה. זו עובדה ששייכת להווה. בתוכה יכולה להתעורר גם חוויה מוכרת הרבה יותר: לא רואים אותי, אי אפשר לסמוך על מי שאני אוהבת, בסוף אשאר לבד.
כשטראומה לא מעובדת פוגשת קשר זוגי, משהו קורה בינינו עכשיו ומשהו בתוכי מכיר את התחושה הזאת ממקום אחר. היכולת להבחין בין שתי השכבות יכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו פוגשים את המריבה.

ניווט במאמר

למה דווקא האדם הקרוב אליי יכול לעורר כאב ישן
זוגיות מקרבת אותנו למקומות הרגישים ביותר שלנו. אנחנו נקשרים, נשענים, זקוקים, נחשפים ונותנים לאדם אחר מקום משמעותי בחיינו. ככל שהוא חשוב לי יותר, גם למה שקורה בינינו יש יותר כוח. דווקא האדם הקרוב אלינו יכול לעורר פצעי ילדות שנוצרו הרבה לפני שהכרנו אותו.
מרחק יכול לעורר פחד מנטישה. ביקורת יכולה לפגוש בושה ישנה. שתיקה יכולה להיחוות כאיום על הקשר. שינוי בתוכניות יכול לעורר חוסר אונים, ובקשה של בן הזוג לקחת מרחב בזמן מריבה יכולה לפגוש מקום שמכיר היטב את הפחד להישאר לבד.
התגובה יכולה להתרחש במהירות. הדופק עולה, הנשימה משתנה, השרירים מתכווצים והקשב מצטמצם. ברגע כזה קשה יותר להחזיק תמונה מורכבת של האדם שמולי ושל מה שקורה בינינו. בן הזוג פוגש את התגובה הזאת ולעיתים מגיב אליה עוד לפני ששנינו מבינים מה התעורר.
כשהעוצמה מספרת שיש כאן עוד משהו
בתוך קונפליקט זוגי מעניין אותי הפער בין מה שקרה לבין העוצמה שהתעוררה. הוא שכח משהו שהיה חשוב לה, ובתוכה מופיע מיד המשפט "אני אף פעם לא חשובה לאף אחד." היא מבקשת להפסיק את השיחה לכמה דקות, והוא כבר מרגיש שהיא בדרך החוצה מהנישואים. פצעי נטישה בזוגיות יכולים להפוך גם מרחק זמני בתוך הקשר לחוויה חזקה של סכנה ואובדן.
העוצמה הזאת יכולה להיות רמז לכך שהרגע הנוכחי פגש מקום שכבר מכיר כאב. היא מזמינה אותי להתעניין במה שהתעורר, בלי למהר להסיק שכל מה שאני מרגישה עכשיו שייך לעבר.
אם בן הזוג דיבר אליי בזלזול, יש מקום להתייחס לאופן שבו דיבר. אם הוא הפר הסכמה בינינו, יש מקום לדבר על ההפרה. ההיסטוריה שלי אינה מוחקת את מה שמתרחש בקשר היום.
מה קורה בינינו ומה קורה בתוכי
זו הבחנה שאני חוזרת אליה בעבודה עם זוגות. בת זוג אומרת לבן זוגה במהלך מריבה: "אי אפשר לדבר איתך. אתה בדיוק כמו אבא שלך." נאמר כאן משפט פוגע. זו שכבה אחת של האירוע.
בתוך בן הזוג יכולה להתעורר שכבה נוספת. אולי הוא גדל בבית שבו השפילו אותו כשהביע רגש. אולי טעות הפכה מיד לבושה. אולי הוא מכיר מילדות את התחושה שהוא אף פעם לא מספיק טוב. ברגע הזה הוא פוגש גם את בת הזוג שלו וגם משהו מוכר מתוך עצמו.
כשהוא מסוגל לזהות את שתי השכבות, נפתחת בפניו אפשרות להגיב באופן מדויק יותר. הוא יכול לומר שנפגע מהדרך שבה דיברה אליו ולבקש ממנה לא לדבר אליו כך. במקביל הוא יכול לזהות שהעוצמה שהתעוררה בו מספרת גם משהו על ההיסטוריה שלו.
הסיפור שאנחנו מביאים לזוגיות מתחיל הרבה לפני הזוגיות עצמה, ולעיתים הוא נוגע גם במה שעבר במשפחה מדור לדור. על טראומה בין דורית ועל הדרך שבה כאב משפחתי יכול להמשיך ולהשפיע על הדורות הבאים כתבתי כאן.
מובחנות מאפשרת לי להיות בקשר איתך ולהישאר בקשר עם עצמי. לראות אותך, את ההתנהגות שלך ואת הגבולות שלי, ובאותו זמן להכיר במה שאתה מעורר בי.
כששתי מערכות הגנה נפגשות
אחד מרגיש שהקשר בסכנה ומתקרב. הוא שואל, דורש תשובה, שולח עוד הודעה ורוצה לפתור הכול עכשיו. השני מרגיש מוצף ומתרחק. הוא שותק, נסגר, יוצא מהחדר או מבקש לעצור את השיחה.
ההתרחקות מגבירה את הפחד. הפחד מגביר את הלחץ. הלחץ מגביר את הצורך להתרחק. בתוך זמן קצר כבר נוצר ביניהם מעגל שבו דרך ההגנה של כל אחד מהם מפעילה עוד יותר את האחר.
"אתה תמיד בורח ממני."
"את לא נותנת לי לנשום."
"לא אכפת לך ממני."
"אי אפשר לדבר איתך."
כל אחד מהם מתאר משהו שהוא באמת חווה, וכל אחד מהם גם משפיע על מה שקורה לאחר. כשאנחנו מצליחים לראות את המעגל, השאלה משתנה. במקום להתמקד רק במי התחיל, אפשר להתעניין גם במה שקורה בינינו כאשר שנינו מרגישים מאוימים.
להבין את העבר ולקחת אחריות בהווה
היכרות עם ההיסטוריה שלי יכולה לעזור לי להבין מדוע התרחקות קטנה מעוררת בי פחד גדול, מדוע ביקורת מציפה בושה או מדוע קשה לי להישאר נוכחת בתוך קונפליקט. ההבנה הזאת חשובה. האחריות שלי מתחילה במה שאני עושה עם מה שהתעורר.
אם פחד נטישה מוביל אותי לבדוק את הטלפון של בן הזוג, אני יכולה לתת מקום לפחד ולקחת אחריות על החדירה לפרטיות שלו. אם קונפליקט מציף אותי ואני זקוקה למרחק, אני יכולה להכיר בהצפה וללמוד לקחת מרחב בדרך ששומרת גם על הקשר. אם ביקורת מפעילה בי פצע ישן ואני מגיבה בהשפלה, אני יכולה להבין מאיפה הגיעה העוצמה ולראות את הפגיעה שיצרתי.
העבר נותן הקשר. האחריות על הדרך שבה אני פועלת נמצאת בידיים שלי היום. זו עבורי תנועה משמעותית בריפוי בתוך זוגיות: להבין את עצמי טוב יותר, ומתוך ההבנה להרחיב את האפשרות לבחור.
כשהגוף מאותת שאני מוצפת
לפני שאנחנו מצליחים להסביר לעצמנו מה קרה, הגוף כבר יכול לסמן שמשהו השתנה. הלב דופק מהר יותר, הנשימה מתקצרת, הבטן מתכווצת, מופיע חום בחזה או בפנים. יכול להתעורר דחף לברוח, לתקוף, להוכיח, להיאחז או לסיים מיד את השיחה.
ברגע כזה היכולת להקשיב ולהחזיק מורכבות מצטמצמת. אפשר לזהות את זה בזמן ולומר לעצמי: "אני מוצפת עכשיו." על הצפה רגשית ועל דרכים לעבוד איתה דרך הגוף, הקשר והשורשים כתבתי בהרחבה כאן.
אפשר להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה, לשים לב למשענת שמחזיקה את הגב, להסתכל סביב ולראות את החדר שבו אני נמצאת ולתת לנשיפה להתארך מעט.
אני לא חייבת לפתור את הקשר מתוך הרגע שבו הגוף שלי משוכנע שהוא בסכנה. אפשר ליצור מעט מרחב, ואז לחזור אל השיחה עם יותר יכולת לבחור.
לראות שוב את האדם שמולי
כאשר כאב ישן מתעורר, קל לראות את בן הזוג דרך מה שכבר קרה לנו. הוא מתרחק, ואני כבר פוגשת את מי שעזב. היא מבקרת אותי, ואני כבר מרגיש את מי שהשפיל. הוא שותק, ואני כבר בתוך הבית שבו אף אחד לא דיבר על מה שכאב.
ההווה והעבר מתקרבים מאוד זה לזה. אני יכולה להפנות שוב את המבט אל האדם שנמצא מולי. יש לנו היסטוריה משלנו. יש דברים שהוא עושה שפוגעים בי, יש דרכים שבהן הוא שונה מהאנשים שפגעו בי בעבר, ויש לי אפשרות ללמוד אותו מתוך הקשר שאנחנו באמת חיים בו.
גם הוא יכול להבין שהתגובה שלי נוגעת במקום עמוק ועדיין לשמור על הגבולות שלו. חמלה כלפי הכאב אינה דורשת לקבל התנהגות שפוגעת בו. קרבה יכולה להחזיק שני אנשים שלמים.
תרגיל אחרי מריבה: שלוש שכבות שכדאי להפריד
כדאי לעשות את התרגיל אחרי שהעוצמה כבר ירדה מעט. קחו דף וחלקו אותו לשלושה חלקים.
1. מה קרה בפועל?
כתבו את האירוע כפי שמצלמה הייתה יכולה לתעד אותו: "הוא לא ענה להודעה במשך ארבע שעות." "היא אמרה שהיא רוצה להפסיק את השיחה ויצאה מהחדר." "הוא הרים את הקול."
הישארו לרגע עם העובדות, לפני שאתם מוסיפים להן את המשמעות שנתתם למה שקרה.
2. מה התעורר בי?
כתבו את החוויה שהתעוררה בעקבות האירוע: "הרגשתי שאני לא חשובה." "פחדתי שהיא עומדת לעזוב אותי." "הרגשתי שוב כמו הילדה שאף אחד לא מקשיב לה."
שימו לב גם לגוף. איפה אתם מרגישים את החוויה הזאת עכשיו? אין צורך לדעת מיד מאיפה היא הגיעה. מספיק לזהות את מה שהתעורר.
3. מה האחריות שלי עכשיו?
הסתכלו שוב על שתי השכבות שכתבתם. יכול להיות שיש משהו שאתם רוצים לבקש מבן הזוג, להציב גבול, להתנצל על הדרך שבה הגבתם או לומר באופן ברור יותר מה אתם צריכים. יכול להיות שהתגובה הזאת מוכרת לכם ממערכות יחסים נוספות ואתם רוצים להבין אותה לעומק.
אפשר לסיים במשפט:
"זה מה שהתעורר בי. עכשיו אני בוחרת איך לפגוש אותך."
העבר יכול להיות בחדר בלי לנהל את הקשר
אנחנו מגיעים לזוגיות עם כל מה שלמדנו על קרבה, ביטחון, אהבה, סכנה, נטישה ואמון. בן הזוג מגיע עם הסיפור שלו. כאשר שני הסיפורים נפגשים, המריבה שמתרחשת היום יכולה לגעת במקומות שנוצרו הרבה לפני שהכרנו.
העבודה הזוגית מזמינה אותנו לזהות מתי העבר נמצא איתנו בחדר ולראות גם את האדם שנמצא מולנו עכשיו. אני יכולה להקשיב למה שהתעורר בי ולקחת ברצינות את מה שקורה בינינו. אני יכולה להבין את הכאב שלי ולשאת באחריות לאופן שבו אני מביאה אותו אל הקשר.
ככל שההבחנה הזאת מתבהרת, העבר נשאר חלק מהסיפור שלי, ואני יכולה לבחור איך אני רוצה להיות בקשר היום.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 12

האם למשפחה יש נפש?

Accepted Answer

רוב האנשים שאני פוגשת בקליניקה מגיעים אליי עם סיפור על מה שקורה להם עכשיו. זוג שמוצא את עצמו שוב באותה מריבה. אישה שמרגישה אשמה בכל פעם שהיא מציבה גבול לאמא שלה. גבר שהתרחק ממשפחתו לפני שנים ועדיין מגיב בעוצמה לכל מפגש איתה. אנשים רוצים להבין את עצמם דרך החיים שהם חיים, ובצדק.
החיים של אף אחד מאיתנו לא התחילו איתנו. נולדנו לתוך משפחה שכבר היה לה סיפור. אנשים אהבו בה ונפרדו, נולדו ומתו, נפגעו ופגעו, עזבו ונשארו. היו בה קשרים שכולם ידעו עליהם וקשרים שכמעט לא דיברו עליהם. היו אנשים שקיבלו מקום גדול בזיכרון המשפחתי ואחרים שכמעט נעלמו ממנו.
ברט הלינגר, שפיתח את גישת הקונסטלציה המשפחתית, השתמש במושג "נפש המשפחה" כדי לתאר את המשפחה כשלם שאנחנו שייכים אליו, ולא רק כאוסף של מערכות יחסים נפרדות. המושג הזה מרחיב את גבולות התמונה: המשפחה אינה רק האנשים שאנחנו מכירים והקשרים שאנחנו מנהלים איתם היום. היא כוללת גם את מי שהיו לפנינו, את מי שאינם עוד ואת מי שכמעט אינם קיימים בסיפור שאנחנו מכירים.

ניווט במאמר

נפש המשפחה גדולה יותר מהאנשים שאנחנו מכירים
כשאנחנו אומרים "המשפחה שלי", אנחנו חושבים בדרך כלל על אנשים. אמא, אבא, אחים, סבים, בני זוג, ילדים. אולי גם על מי שאנחנו בקשר איתו ועל מי שכבר לא.
משפחה מתקיימת גם בזמן. אדם יכול למות שנים לפני שנולדנו ולהיות חלק מן המציאות המשפחתית שאליה נגיע אחריו. ילד שמת משנה את חייהם של הוריו ואת הבית שבו גדלים אחר כך אחיו. גירושים משנים את מבנה המשפחה. הגירה של סבים יכולה לקבוע היכן יחיו הדורות הבאים, באיזו שפה ידברו ואילו בני משפחה יכירו.
אנחנו מגיעים למשפחה בנקודה מסוימת בתוך הסיפור שלה. היו בה חיים לפנינו ויהיו בה חיים אחרינו. המקום שלנו בתוכה אינו המקום של מי שבאו לפנינו, גם כשהחיים שלהם השפיעו על התנאים שאליהם נולדנו.
יש את מה שקרה, ויש את מה שהמשפחה מספרת שקרה
לכל משפחה יש סיפור על עצמה. במשפחה אחת מספרים בגאווה על הסבא שבנה הכול במו ידיו. במשפחה אחרת חוזר שוב ושוב הסיפור על האישה שהחזיקה את כולם בתקופה קשה. יש משפחות שיודעות בדיוק מי הקריב למען מי, מי היה "הילד הטוב", מי הצליח ומי אכזב.
הסיפור המשפחתי הוא תמיד חלקי. לצדו נמצאים אנשים שמוזכרים מעט, אירועים שאין עליהם גרסה ברורה ושאלות שאיש כבר אינו יודע לענות עליהן. סיפור יכול לעבור מדור לדור עד שקשה לדעת מה בו עובדה, מה פרשנות ומה נוסף בדרך.
אנחנו גדלים גם בתוך הגרסה שהמשפחה מספרת על עצמה &#8211; את מי העריצו, על מי כעסו, מי אשם, מי נשכח, על מה מדברים ומה נשאר מחוץ לסיפור.
המבט של הקונסטלציה המשפחתית מתעניין גם במה שאינו נכנס לגרסה הזאת. לא כדי להשלים בכוח את החסר, אלא כדי לזכור שהסיפור שאנחנו מכירים אינו המשפחה כולה.
שייכות למשפחה אינה תלויה בקרבה
אח שמת בילדות נשאר אח גם אם שמו כמעט אינו נאמר. אב נשאר אב גם אם ילדיו אינם בקשר איתו. בן זוג קודם היה חלק מסיפור החיים גם לאחר שהקשר הסתיים. אדם שהורחק מן המשפחה היה בה לפני שהורחק.
שייכות אינה זהה לקרבה. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד במשפחות שבהן היה צורך במרחק או בנתק. הכרה בשייכות אינה דורשת סליחה, פיוס או חידוש קשר. אפשר להכיר בכך שאדם הוא אבי ולבחור שלא לפגוש אותו. אפשר לדעת שמישהי היא אמי ולשמור על גבול שמגן עליי.
עבור מי שחי ללא עורף משפחתי, יש כאן הבחנה משמעותית. אינני צריכה למחוק את המשפחה שממנה באתי כדי לבחור מרחק ממנה. המרחק קובע את היחסים שאני מקיימת היום. הוא אינו משנה את העובדה שאלה האנשים שמהם באתי.
על המתח הזה בתוך זוגיות כתבתי בהרחבה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
מה קורה למי שנעלם מהסיפור המשפחתי?
יש מי שתמונתו תלויה על הקיר ומספרים עליו לנכדים. מאדם אחר נשאר רק שם. ילד שמת ושמו כמעט אינו נאמר, קרוב משפחה שהורחק, בן זוג קודם שנמחק מן הסיפור, אדם שעשה מעשה קשה והפך למישהו שלא מדברים עליו.
מנקודת המבט של הקונסטלציה המשפחתית, דווקא האנשים האלה ראויים לתשומת לב. לא מפני שאפשר לדעת מה השפעתם על בני המשפחה החיים היום, אלא מפני שהיעדרם מן הסיפור אינו מבטל את מקומם במשפחה.
ההבחנה הזאת עדינה. לתת לאדם מקום אין פירושו להצדיק את מעשיו. אדם יכול להיות שייך למשפחה וגם לשאת באחריות לפגיעה קשה. מי שנפגע ממנו אינו נדרש להתקרב אליו, לסלוח לו או לשנות את סיפורו כדי להכיר בעובדה שהוא היה חלק מן המערכת המשפחתית.
כשמחזירים לתמונה אדם שנשכח, לא מתקנים את העבר. התמונה פשוט נעשית שלמה יותר.
האם דפוסים משפחתיים יכולים להתחיל לפני שנולדנו?
אישה שפוחדת מנטישה יכולה לגלות שבמשפחתה היו פרידות ואובדנים רבים. גבר שמתקשה להתקרב לאשתו יכול לזהות שגם בבית שבו גדל קרבה הייתה מורכבת. אישה שמרגישה שעליה לדאוג לכולם יכולה לראות לפניה כמה דורות של נשים שנשאו אחריות גדולה למשפחה.
בקונסטלציה משפחתית אנחנו עשויים להתעניין בקשרים כאלה, בלי למהר להפוך אותם להסבר. העובדה ששני סיפורים דומים אינה מוכיחה שאחד גרם לאחר. גם חוויה חזקה שעולה בקונסטלציה אינה מוכיחה מה התרחש בעבר.
הערך נמצא לעיתים בעצם האפשרות לראות את חיינו בתוך תמונה רחבה יותר. אדם שהיה משוכנע שהוא מתמודד עם דבר ששייך רק לו עשוי לגלות שהנושא מוכר היטב במשפחתו. מכאן אפשר להתבונן בו אחרת &#8211; כחלק מסיפור משפחתי וגם כחלק מחייו שלו בהווה.
כמה אנחנו באמת יודעים על המשפחה שלנו?
אנחנו יודעים משהו על ההורים שלנו, וגם אותם הכרנו קודם כל כהורים. את חייהם לפני שנולדנו אנחנו מכירים דרך מה שבחרו לספר. על הסבים והסבתות אנחנו יודעים פחות. דור נוסף לאחור, ולעיתים נשארים רק שמות, ארץ מוצא, כמה תמונות וסיפורים שעברו במשפחה.
מאחורי השמות האלה היו חיים שלמים. אהבות שלא הכרנו, אחים שלא שמענו עליהם, מלחמות, הגירה, עוני, הצלחות, מחלות, פרידות, החלטות, פחדים וסודות. רובם לא יגיעו אלינו לעולם.
יש משהו חשוב בהסכמה לא לדעת. המבט המערכתי אינו דורש מאיתנו למלא כל חלל בסיפור המשפחתי בהשערה. אנחנו יכולים להכיר בכך שהיו חיים שאיננו מכירים, אנשים שעליהם אנחנו יודעים מעט ואירועים שלעולם לא נדע בדיוק כיצד התרחשו.
גם הם חלק מן המשפחה.
נפש המשפחה בתוך טיפול רגשי וזוגי
אדם מגיע לטיפול בגלל מה שמתרחש בחייו עכשיו &#8211; קושי בזוגיות, בדידות, קשר מורכב עם ההורים, פחד שלא ברור מאין הוא מגיע או דפוס שהוא מזהה ואינו מצליח לשנות.
המבט של הקונסטלציה המשפחתית מאפשר להרחיב את התמונה. לצד מה שקורה לאדם היום, אני יכולה להתעניין גם במשפחה שאליה נולד &#8211; מי היו האנשים המשמעותיים בה, אילו אובדנים ופרידות התרחשו בה, מי נשאר קרוב, מי התרחק ומי כמעט נעלם מן הסיפור.
אני לא מחפשת בעבר תשובה שתסביר את האדם שיושב מולי. אני מתעניינת במקום שלו בתוך התמונה. מי בא לפניו, למי הוא שייך, מי היה חסר, ואילו קשרים ואירועים קדמו לחיים שלו.
בטיפול זוגי נפגשות שתי תמונות משפחתיות דרך שני אנשים. כל אחד מביא איתו היסטוריה אחרת של קרבה, אובדן ושייכות. ההיכרות עם ההיסטוריה הזאת אינה פוטרת אף אחד מאחריות למה שהוא עושה בתוך הקשר היום, והיא יכולה לעזור לנו לראות שהמפגש הזוגי אינו מתחיל מאפס.
במאמר סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד? אני מרחיבה על המקום שממנו בני זוג פוגשים זה את זו בתוך הקשר.
תרגיל בקונסטלציה משפחתית: מי נמצא בסיפור המשפחתי שלכם?
קחו דף וכתבו עליו את בני המשפחה שאתם מכירים בשלושה דורות &#8211; אתם, האחים והאחיות, ההורים, הסבים והסבתות. אין צורך לבנות עץ משפחה מדויק.
הביטו בשמות.
שימו לב ליד מי יש הרבה סיפורים וליד מי כמעט אין. האם יש אדם שאתם יודעים שהיה חלק מהמשפחה וכמעט אינכם יודעים עליו דבר? האם יש מישהו ששמו כמעט אינו נאמר?
בחרו אדם אחד כזה והניחו דף עם שמו על הרצפה. הניחו דף נוסף שמייצג אתכם ועמדו עליו. הסתכלו ממקומכם לכיוון הדף שלו.
הישארו לרגע עם העובדה הפשוטה שהאדם הזה היה כאן והיו לו חיים שאינכם מכירים במלואם.
אם המשפט מתאים לכם, אמרו:
"אני יודע/ת עליך מעט. את/ה שייך/ת למשפחה שלי."
שימו לב למה שקורה בנשימה ובגוף כשאתם אומרים את המשפט.
בסיום הסתכלו שוב על המפה המשפחתית שלכם ובדקו אם משהו באופן שבו אתם רואים אותה השתנה.
לתת מקום למה שהיה
אנחנו לא צריכים לדעת את כל מה שקרה במשפחה שלנו. גם לא לפתור את חייהם של מי שבאו לפנינו.
אפשר לתת להם את מקומם &#8211; להורים כהורים, לסבים כסבים, למי שמת כמישהו שחי והיה שייך, ולמי שהורחק כמישהו שמקומו במשפחה אינו תלוי בזיכרון שלנו.
הם באו לפנינו. החיים עברו דרכם והגיעו גם אלינו.אנחנו יכולים להביט לאחור ולראות אותם, בלי לקחת את מקומם ובלי לשאת במקומם את מה שהיה שלהם. משם להפנות את המבט קדימה &#8211; אל החיים שניתנו לנו ואל מה שאנחנו בוחרים לעשות בהם.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 13

ההורים שחיים דרכי: איך השואה ממשיכה לחיות בדורות הבאים

Accepted Answer

"השואה השעתה את משמעותה של ההיסטוריה שלנו. השפעותיה מתגלות בטווח הארוך, פזורות בחלל ובזמן, בצורת נשורת רדיואקטיבית." יולנדה גמפל
יותר משמונים שנה עברו מאז השואה. רבים מן הניצולים בנו אחריה חיים חדשים, הקימו בתים ומשפחות, ונולדו להם ילדים ואחר כך נכדים. היו מי שסיפרו על מה שעברו, היו מי שכמעט לא דיברו, ובמשפחות רבות נבנו החיים החדשים לצד היסטוריה שאי אפשר היה להשאיר מאחור.
הילדים והנכדים נולדו לתוך החיים האלה. הם לא היו שם, והסיפור שלהם אינו סיפורם של הניצולים. הם גדלו לצד הורים וסבים שנשאו זיכרונות של אובדן, רדיפה, רעב, פרידה והישרדות. גם במשפחות שבהן כמעט לא דיברו על מה שהיה, ההיסטוריה הייתה חלק מן הבית.
השואה בדור השני והשלישי היא אחת השאלות שהעסיקו במשך שנים חוקרים ומטפלים, ובהם הפסיכואנליטיקאית הישראלית פרופ' יולנדה גמפל. בספרה "ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות" היא משתמשת בדימוי חזק במיוחד להשפעות המתמשכות של טראומה היסטורית: נשורת רדיואקטיבית.
הדימוי הזה מאפשר לי להתבונן בשאלה שמעסיקה אותי גם בעבודה עם משפחות: איך אירוע שהתרחש לפני שנולדתי יכול להיות נוכח בעולם הרגשי שבתוכו גדלתי?

ניווט במאמר

הנשורת הרדיואקטיבית של יולנדה גמפל
עבור גמפל, הנשורת מתארת את העקבות שאלימות חברתית קיצונית יכולה להשאיר גם בחייהם של הדורות שנולדו אחריה. בהקשר של השואה היא עסקה בניצולים, בילדיהם ובבני הדור השלישי, ובמפגש שבין ההיסטוריה הטראומטית לבין חייהם של מי שלא חוו בעצמם את האירוע המקורי.
אני אוהבת את הדימוי הזה משום שהוא מחזיק הבחנה חשובה. הילד שנולד אחרי המלחמה לא היה במחנה. הנכדה לא איבדה את משפחתה בשואה. הסיפור שלהם אינו הסיפור של מי שהיו שם. ובכל זאת, הם גדלים בתוך משפחה שהייתה צריכה למצוא דרך להמשיך לחיות אחרי מה שקרה.
המרחק בין הדורות אינו מוחק את ההיסטוריה. הוא משנה את האופן שבו היא יכולה להיות נוכחת.
גם מה שלא נאמר נוכח בתוך המשפחה
במשפחות של ניצולי שואה התקיימו דרכים שונות מאוד לדבר על העבר. היו בתים שבהם סיפרו שוב ושוב, והיו בתים שבהם כמעט לא דיברו. השתיקה הייתה לעיתים דרך להמשיך לחיות, להגן על הילדים או לנסות לבנות עבורם בית רחוק ככל האפשר מן העולם שההורים איבדו.
ילדים לומדים את המשפחה שלהם גם דרך החיים עצמם. הם מכירים את הדברים שמעוררים פחד, את האופן שבו מגיבים לפרידה, למחסור או לילד שמאחר לחזור הביתה. הם לומדים כמה אוכל צריך לשמור, מה היחס לכסף, עד כמה אפשר לסמוך על אנשים אחרים ומה קורה בבית כאשר מישהו מפחד.
כך יכול ילד לדעת מעט מאוד על מה שעבר על הוריו, ובכל זאת להכיר היטב את העולם הרגשי שבתוכו גדל. השתיקה אינה מספרת לנו מה בדיוק עבר מדור לדור. היא מזמינה אותנו להתעניין במה שהמשפחה למדה לחיות סביבו גם בלי מילים.
כשהישרדות הופכת לדרך לחיות
דריכות יכולה להציל אדם שחי בסכנה. היכולת להסתפק במעט יכולה להיות חיונית בתקופה של מחסור. חשדנות, שליטה והיצמדות למשפחה יכולות לקבל משמעות אחרת לגמרי בעולם שבו אנשים נרדפים, נעלמים או נלקחים.
הדור הבא יכול לגדול במציאות אחרת, בזמן שחלק מדרכי ההתמודדות של המשפחה ממשיכות להיות נוכחות. ילדה יכולה לגדול בבית בטוח וללמוד שהכול עלול להיעלם. אדם יכול לחיות ברווחה ולהרגיש שקשה לו לזרוק אוכל או להוציא כסף. מישהי יכולה להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותה ולגלות שבתוכה מתקיימת דריכות שאינה נרגעת בקלות.
ההיסטוריה המשפחתית יכולה להוסיף כאן הקשר. תגובה מסוימת אינה מוכיחה שמקורה בשואה, ולא כל קושי של בן או בת הדור השני והשלישי הוא ביטוי לטראומה של הדורות הקודמים. ההבחנה הזאת מאפשרת להתייחס ברצינות למה שעבר במשפחה בלי להפוך את העבר להסבר כולל לחיים בהווה.
להיות בת או נכדה של הסיפור
כשאנחנו מתחילים להכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, פחד שהיה קשה להסביר, תגובה שחוזרת על עצמה או תחושה שמלווה אותנו שנים יכולים לקבל הקשר משפחתי רחב יותר.
אני יכולה להכיר במה שקרה לסבתא שלי ולבדוק בסקרנות מה מן הסיפור המשפחתי מהדהד בחיים שלי היום. אני יכולה לראות את הפחד שאמא נשאה ולשים לב לאופן שבו פחד מופיע בחיים שלי. גם כשאני מזהה קשר אפשרי, אני משאירה מקום למה שאיני יודעת.
דרך הקונסטלציה המשפחתית אני מתעניינת גם ביחסים שבין האדם לבין המערכת המשפחתית שממנה הגיע. תמונות, תחושות וקשרים שעולים בעבודה יכולים לפתוח אפשרות להתבוננות. הם אינם מספרים לנו בוודאות מה התרחש בעבר ואינם מוכיחים שאירוע בדור קודם יצר קושי מסוים בחיי אדם היום.
גם אני מכירה את התחושה של נאמנות לסיפור משפחתי שקדם לי. עבורי, האפשרות להביט בו באהבה ולתת לו מקום, לצד הבחירה לחיות את חיי, הייתה חלק מתנועה של ריפוי.
כשהחיים שלי שונים מהחיים שלהם
אם אני אהיה חופשית, מישהו יישאר מאחור. 
המשפט הזה מחזיק בתוכו מתח עמוק. בתוך משפחה שחלק מאנשיה לא שרדו, או שחייהם השתנו באופן בלתי הפיך בעקבות מלחמה ורדיפה, האפשרות לחיות חיים טובים יכולה לפגוש גם אשמה, נאמנות ושאלות של שייכות.
אצל אדם אחד תופיע אשמה כשהחיים נעשים קלים יותר. אצל אחרת יהיה קשה ליהנות, להצליח או לתפוס מקום. מישהו אחר עשוי להרגיש שככל שהוא חי באופן שונה יותר מהוריו או מסביו, הוא מתרחק מהם.
מעניינת אותי כאן שאלה של שייכות ונפרדות: האם אני יכולה לחיות אחרת ממי שבאו לפניי ועדיין להרגיש שאני שייכת למשפחה שלי?
אני יכולה להכיר במחיר שמי שבאו לפניי שילמו, להחזיק את הסיפור שלהם כחלק מההיסטוריה שלי ולבחור כיצד אני רוצה לחיות את החיים שקיבלתי. השייכות שלי למשפחה אינה דורשת ממני לשחזר את גורלה.
השואה בדור השני והשלישי: האפשרות לשאול
כל דור עומד במקום אחר ביחס לאירוע ההיסטורי. הניצולים נשאו את החוויה הישירה. בני הדור השני גדלו לצד מי שחוו אותה, בתוך משפחות שניסו לבנות חיים אחרי האסון. בני הדור השלישי נמצאים במרחק נוסף מן האירוע, וממנו אפשר להתעניין גם במה שסופר וגם במה שנותר מחוץ לסיפור המשפחתי.
אפשר להתחיל מן הדברים הידועים: מי היה שם, מה קרה לו, אילו סיפורים חזרו בבית ואילו תקופות או אנשים כמעט לא הוזכרו. לצד העובדות אפשר להתעניין גם באופן שבו ההורים והסבים המשיכו לחיות אחרי מה שעברו.
ההתבוננות הזאת נותנת להיסטוריה המשפחתית את מקומה. היא מאפשרת להכיר בעבר שהיה ממשי והשפיע על האנשים שגידלו אותנו, ובה בעת להבחין בינו לבין החיים שאנחנו חיים היום.
תרגיל: מה אני יודעת ומה נשאר בשתיקה?
בחרו אירוע היסטורי משמעותי שהשפיע על המשפחה שלכם. זו יכולה להיות השואה, מלחמה, הגירה, רדיפה, אובדן גדול או אירוע אחר ששינה את חיי המשפחה.
קחו דף וחלקו אותו לשני חלקים. בצד אחד כתבו "מה אני יודעת", ובצד השני "מה איני יודעת".
בחלק הראשון כתבו רק את מה שידוע לכם: מי היה שם, מה קרה, מה סופר בבית ואילו עובדות עברו במשפחה. בחלק השני רשמו את המקומות שנותרו ללא סיפור: אדם שכמעט לא דיברו עליו, תקופה שלא שאלתם עליה, חוויה שהוזכרה רק במשפט אחד או שאלה שמעולם לא קיבלה תשובה.
הניחו את הדף מולכם והרגישו את כפות הרגליים על הרצפה. הסתכלו על שני החלקים בלי לנסות להשלים את מה שחסר. יש דברים שאנחנו יודעים, ויש חלקים בהיסטוריה המשפחתית שאולי יישארו לא ידועים.
עכשיו שאלו את עצמכם:
איזו דרך לחיות למדתי בתוך המשפחה הזאת, והאם היא עדיין מתאימה לחיים שלי היום?
לתת לעבר מקום ולהישאר עם הפנים אל החיים
אני חוזרת אל הנשורת הרדיואקטיבית של גמפל. יש בדימוי הזה הכרה בכוחו של העבר להישאר נוכח הרבה אחרי האירוע עצמו. עבור משפחות שחיו בתוך השואה, מלחמות, רדיפות ואובדנים גדולים, ההיסטוריה אינה רק פרק בספר. היא הייתה החיים של האנשים שמהם הגיעו החיים שלנו.
עבורי, הכרה בעבר פירושה להתייחס ברצינות להיסטוריה שבתוכה נולדתי, להכיר במה שידוע לי ולהשאיר מקום גם למה שלא אדע. אני יכולה לראות את מי שבאו לפניי ואת מה שעבר עליהם, ולצד זה להפנות את עצמי אל החיים שנמצאים לפניי.
העבר המשפחתי הוא חלק מהסיפור שלי, הוא לא צריך להיות כל הסיפור שלי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 14

ניכור משפחתי: אפשר לנתק קשר, אי אפשר למחוק שייכות

Accepted Answer

נתק וניכור משפחתי אינם אותו הדבר. אפשר לא לדבר עם הורה במשך שנים ולהיות שלמה עם המרחק. אפשר גם להיפגש בכל חג ולהרגיש שאין לי באמת מקום בתוך המשפחה.
נתק מתאר את מצב הקשר: אנחנו מדברים או לא מדברים, נפגשים או לא נפגשים. ניכור משפחתי נוגע גם למה שהתרחש ביחסים סביב המרחק, לסיפור שכל אחד מבני המשפחה מחזיק ולמקום שניתן לכל אחד בתוך המערכת המשפחתית.
לפעמים אני זו שבחרה להתרחק. לפעמים המשפחה הרחיקה אותי. לפעמים שני הצדדים משוכנעים שהאחר הוא זה שניתק. לכן לצד השאלה מי הפסיק לדבר עם מי, מעניינת אותי שאלה נוספת: מה קורה לתחושת השייכות כשהקשר המשפחתי נשבר?

ניווט במאמר

נתק וניכור משפחתי אינם אותו הדבר
לא כל מי שאינו בקשר עם משפחתו הוא אדם מנוכר. אדם יכול להפסיק קשר בעקבות פגיעה, לצמצם קשר שאינו מכבד את גבולותיו או לקחת מרחק ממערכת יחסים שגובה ממנו מחיר כבד. יש גם ניתוקים שנבנים במשך שנים של קונפליקט, אכזבה וניסיונות שלא הצליחו.
במצבים אחרים המשפחה היא זו שמתרחקת. מפסיקים להזמין, הורה מנתק קשר, אחים מצמצמים קשר או בני משפחה נוספים מצטרפים לנתק. עצם העובדה שאין קשר אינה מספרת לנו כיצד הוא נוצר, מי ביקש את המרחק ומה התרחש לפניו.
היא גם אינה מספרת לנו לבדה מי אחראי למה. יכולה להיות פגיעה ברורה של אדם אחד באחר, יכולה להיות הסלמה ששני הצדדים השתתפו בה, ויכול להיות סיפור משפחתי שבו כל אחד מחזיק חוויה אחרת של מה שהתרחש.
כשהמשפחה היא זו שמרחיקה
משפחה יכולה להרחיק אדם גם בלי לומר לו במפורש "את כבר לא חלק מאיתנו". ההזמנות מפסיקות להגיע, אירועים מתקיימים בלעדיו, בני משפחה נוספים מתרחקים, ועם הזמן הוא מגלה שהוא נמצא מחוץ למעגל.
במשפחות מסוימות אדם אחד מקבל לאורך השנים את תפקיד החריג, המורד, הרגיש מדי או "הבעייתי". לעיתים הוא מערער על נורמות משפחתיות או מסרב להמשיך בתפקיד שניתן לו, ולעיתים התמונה מורכבת יותר. עצם היותו בחוץ עדיין אינה מספרת לנו כיצד נוצר המצב. על הכבשה השחורה במשפחה ועל המחיר של להיות מסומנת כחריגה כתבתי כאן.
כאשר המשפחה היא זו שמרחיקה אותי, יש גבול למה שאני יכולה לעשות. אני יכולה לפנות, להסביר, להציע שיחה או לבקש לתקן. אינני יכולה להכריח אדם אחר להיות איתי בקשר. לא תמיד בחרתי את הנתק. אני יכולה לבחור איך אני חיה בתוכו.
כשכל אחד מחזיק סיפור אחר
אני יכולה לחוות את עצמי כמי שהציבה גבול אחרי שנים שבהן לא ראו אותה, ואמא שלי יכולה לחוות את אותו גבול כנטישה. אני יכולה לזכור משפט שפצע אותי במשך שנים, ואחי יכול להיות משוכנע שאני מוציאה אותו מהקשרו. ייתכן שלעולם לא נגיע לגרסה משותפת של מה שקרה.
שתי גרסאות שונות אינן בהכרח שתי גרסאות שוות מבחינה עובדתית או מוסרית. יש פגיעות שהתרחשו, ויש מצבים שבהם האחריות של אדם אחד גדולה מזו של האחר. מובחנות אינה דורשת ממני לייצר סימטריה במקום שבו היא אינה קיימת.
היא כן מזמינה אותי לבדוק את עצמי. אני יכולה להקשיב לסיפור שלך בלי למחוק את שלי, לבדוק אם יש משהו בדברים שלך שאני צריכה לראות על עצמי בלי לקבל את כל הפרשנות שלך, ולהכיר בכאב שלך בלי לקחת אחריות על כולו.
אני יכולה גם לשאת את האפשרות שלא אצליח לשנות את האופן שבו אתה רואה אותי.
לקחת אחריות על מה ששייך לי
לפעמים לקיחת אחריות כוללת גם הכרה באשמה. אם פגעתי, השפלתי, החרמתי או נהגתי באופן שפגע באדם אחר, האחריות שלי היא להיות מסוגלת לראות את הפגיעה ואת התוצאות שלה.
במצבים אחרים האחריות מתחלקת אחרת. אני יכולה לבדוק מה היה החלק שלי ביחסים, על מה אני מצטערת ומה הייתי עושה היום אחרת, בלי לקחת על עצמי מעשים ובחירות שאינם שלי.
ראויות אינה פוטרת אותי מהתבוננות בעצמי. אני יכולה להיות ראויה גם כשאני מגלה שטעיתי. באותה מידה, אני יכולה להכיר בפגיעה שנעשתה בי בלי להפוך את עצמי לאחראית עליה.
המטרה אינה לחלק את האחריות באופן שווה. המטרה היא לראות באופן ישר ככל האפשר מה שלי ומה של האחר.
אפשר לנתק קשר, אי אפשר למחוק שייכות
דרך העדשה של קונסטלציה משפחתית, קשר ושייכות אינם אותו הדבר. קשר יכול להתקרב, להתרחק, להצטמצם ואפילו להיפסק. השייכות למשפחת המוצא נמצאת במישור אחר.
אני בת של ההורים שלי גם אם איננו מדברים. אני אחות גם אם אחיי אינם מזמינים אותי. אני חלק מן המשפחה שאליה נולדתי גם אם אינני חלק מחיי היומיום שלה.
ההכרה בשייכות אינה דורשת ממני לחדש קשר, לסלוח או לוותר על גבול. היא מאפשרת לי להכיר בעובדה: זו המשפחה שממנה באתי, ואלה היחסים כפי שהם היום.
כשאני זו שבחרה להתרחק, אינני צריכה למחוק את המשפחה כדי להצדיק את המרחק. כשאני זו שהורחקה, אינני צריכה את הסכמת המשפחה כדי להכיר במקום שלי בתוכה.
אפשר לנתק קשר. אי אפשר לשנות את העובדה שאלה האנשים שמהם באתי.
שייכות אינה מחייבת קרבה
אני יכולה להכיר באמא שלי כאמא שלי ולבחור שלא לפגוש אותה. אני יכולה לדעת שאחי הוא אחי ולהחליט שהקשר איתו אינו נכון לי. אני יכולה לתת למשפחה שממנה באתי מקום בסיפור שלי בלי לתת לה לנהל את החיים שאני בונה היום.
זו בעיניי נקודת החיבור בין קונסטלציה משפחתית למובחנות. הראשונה מזמינה אותי להכיר בשייכות ובמקום שממנו באתי. השנייה עוזרת לי להישאר מחוברת לעצמי בתוך הקשר הזה, לבחור גבולות ולקחת אחריות על הבחירות שלי גם כשבני המשפחה אינם מסכימים איתי.
עבור מי שחיה ללא עורף משפחתי, להבחנה הזאת יש גם משמעות מעשית. משפחה יכולה להיות רשת של עזרה, חגים, טיפול בילדים והידיעה שיש למי להתקשר כשקשה. כשהרשת הזאת אינה קיימת, אנחנו נדרשים לבנות שייכות ותמיכה גם במקומות אחרים.
אחד המקומות האלה הוא הזוגיות. דווקא משום שהיא יכולה להפוך לעורף המשפחתי המרכזי, חשוב שהיא לא תידרש לשאת לבדה את כל מה שחסר. על ההבדל בין בן הזוג שהוא המשפחה שבניתי לבין הציפייה שיהיה גם המשפחה שלא הייתה לי כתבתי כאן.
תרגיל קונסטלטיבי: לתת למשפחה מקום בלי לוותר על המקום שלי
התרגיל הזה אינו מיועד להחליט אם נכון לחדש קשר. הוא גם אינו מבקש לייצר סליחה או פיוס. המטרה היא להתבונן בתמונה כפי שהיא ולבדוק מה קורה בגוף כשאני מכירה במקום שממנו באתי.
הניחו בחדר דף שמייצג את המשפחה שממנה באתי, ודף נוסף שמייצג אותי. מקמו אותם בלי לחשוב יותר מדי על המרחק הנכון. עמדו במקום שלכם והביטו לכיוון המשפחה.
שימו לב לגוף. לנשימה, לרגליים, לרצון להתקרב או להתרחק. אין צורך לעשות דבר עם מה שעולה.
אם הדף מייצג בעיקר את ההורים שלכם, אפשר להביט אליו ולומר בשקט:
"אתם ההורים שלי. אני הילדה שלכם."
הישארו עם העובדה הזאת בלבד.
אחר כך, אם המשפט מתאים:
"מכם קיבלתי את החיים."
אין במשפט הזה אמירה על איכות ההורות שקיבלתם. הוא אינו מבטל פגיעה ואינו דורש הכרת תודה על מה שלא ניתן. הוא מכיר בעובדה הבסיסית של החיים.
עכשיו שימו לב למרחק ביניכם ואמרו:
"הקשר בינינו הוא כפי שהוא."
אם יש כרגע נתק, אין צורך לשנות אותו בתוך התרגיל. אם אתם אלה שבחרו במרחק, תנו למרחק להיות. אם הרחיקו אתכם, תנו גם לעובדה הזאת להיות.
הישארו במקום שלכם ואמרו:
"אתם שם. אני כאן."
ואחרי רגע:
"אתם שייכים. וגם אני שייכת."
עצרו כאן.
אל תוסיפו הבטחה לסלוח. אל תאמרו שתשחררו. אל תנסו להגיע לתחושה מסוימת. בדקו רק אם אתם יכולים לעמוד במקום שלכם, לראות את המשפחה שממנה באתם ולהישאר עם מה שיש.
הקשר יכול להיפסק, השייכות נשארת
יכול להיות שהקשר יתחדש, יישאר מצומצם או לא יתחדש כלל. יכול להיות שגם בעוד שנים נחזיק בסיפורים שונים לחלוטין על מה שקרה בינינו.
אני יכולה לרצות שיראו אותי ולהכיר בכך שאין לי שליטה על האופן שבו יראו אותי. אני יכולה לבדוק את עצמי ביושר, לקחת אחריות על מה ששייך לי ולהשאיר לאחרים את האחריות על הבחירות שלהם.
אני יכולה להציב גבול בלי למחוק את המשפחה שממנה באתי, ולהכיר בשייכות בלי לוותר על עצמי כדי להיות חלק ממנה.
הקשר בינינו יכול להשתנות ואפילו להיפסק. המקום שלי במשפחה שממנה באתי אינו תלוי בכך שנצליח להיות בקשר.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 15

מה אנחנו באמת אומרים כשאנחנו אומרים "אני אוהב/ת אותך”? ברט הלינגר על אהבה

Accepted Answer

"אני אוהב/ת אותך" הוא כנראה אחד המשפטים שאנחנו הכי רוצים לשמוע מאדם שאנחנו אוהבים. אנחנו אומרים אותו ברגעים של קרבה, אחרי מריבה, לפני השינה, בפרידה בשדה התעופה ובהודעה באמצע יום עבודה. נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה הוא אומר.
ברט הלינגר נותן למשפט הזה משקל אחר. אצלו, אהבה אינה מסתיימת ברגש שאני מרגישה כלפי האדם שמולי. היא מפגישה אותי עם כל מה ששייך לחייו: עם מה שהיה לפני שהכרנו, עם האנשים שמהם בא, עם מה שכבר קרה ואי אפשר לשנות, וגם עם העובדה שאינני יודעת לאן חייו עוד ייקחו אותו.
אולי משום כך הלינגר מתאר את הנפש כרועדת כשהמילים האלה נאמרות. כשאני אומרת "אני אוהבת אותך", אני נקשרת לאדם שחייו לא התחילו בי ואינם נמצאים בשליטתי.

ניווט במאמר

את המסה הבאה של ברט הלינגר תרגמתי לעברית לפני כמה שנים. אני מביאה אותה כאן כפי שהיא.
ברט הלינגר: "אני אוהב אותך"
מי זכאי לבטא משפט כזה? מה מתרחש בנפש האדם שאומר את המשפט הזה? מה קורה בנפש מי שמקבל אותו?
נפשו של הדובר רועדת, ברצינות. משהו קורה בה, משהו שמתפתח כמו גל שסוחף. ייתכן שהוא יתגונן מתוך חרדה מכך שאינו יודע לאן יוביל אותו הגל הזה.
נשוא המשפט רועד אף הוא; הוא חש שהמשפט ישנה משהו בתוכו, חושש מההתחייבות שהוא מייצג וכיצד ישפיע על חייו לנצח.
מצוי כאן פחד: האם נוכל לעמוד מול המשפט הזה? האם נסכים עם ההשלכות שהוא יגרום?
אין זה משנה מי מהשניים אומר את המשפט ולמי הוא מופנה, ואין משפט יפה יותר שמסוגל לרגש כל כך ולקשור אותנו באופן כה אינטימי עם אדם אחר.
"אני אוהב/ת אותך" הוא משפט צנוע.הוא בו זמנית מקטין אותנו וגם מגדיל מאוד. הוא הופך אותנו לאנושיים במידה עמוקה.
להמשיך לאהוב
ברצוני לומר לכם משהו בנוגע לאהבה שסביר להניח שיהיה שונה ממה שאתם מצפים. במהלך הקונסטלציות אנו שומעים לפעמים את המשפט: "שנמשיך לאהוב". מה פירוש להמשיך לאהוב?
אנו מכירים את התופעה שנקראת "להיות בקשר מתוך אהבה" &#8211; אנו קשורים באהבה מאוד מיוחדת לאנשים מסוימים: הורינו, בני/בנות זוגנו, ילדינו. עצם היותנו כה קשורים לאותם אנשים &#8211; גורם לנו להפוך נפרדים מאנשים אחרים.
"להמשיך לאהוב" פירושו לרצות את הכל כפי שהוא, לקבל אותו בנפש כפי שהוא. זה אומר שאנו מסכימים עם הכל כפי שהוא, שאנו רוצים אותו כפי שהוא. זה גם אומר שאנו מסכימים עם כל החיים כפי שהם. מסכימים עם חיינו כפי שהם, עם חיי האחרים כפי שהם, מסכימים עם הבריאה כפי שהיא.
המאבק גם הוא חלק מהחיים; חייהם של אחדים נאבקים בחייהם של אחרים על הטריטוריה. כשאנו ממשיכים לאהוב &#8211; אנו רוצים גם את המציאות הזאת: את הניגודים, את המאבק, את הניצחון, את הנפילה, לחיות ולמות, את החיים והמתים, את העבר כפי שהיה, את העתיד כפי שיהיה.
באהבה זו דעתנו פתוחה &#8211; אנו מסכימים עם ועל הכל.
אהבה זו פירושה להיכנע לכל, היא באמת דתית. באהבה זו אנו מלאים ושלווים.מביטים בשקט על מה שקורה,נכנעים לגורלנו בביטחון ומכבדים את גורל האחרים וגורל העולם.
"להמשיך לאהוב" פירושו להיות בהתמסרות מול הכל, יש לכך השלכות על חיינו היומיומיים;מי שימשיכו לאהוב באופן זה יוכלו להביט בשלום על העולם כפי שהוא:האושר והאי-אושר, החיים והמוות, הסיבוכים והסבל.
מי שאוהב את הכל ומתמסר בביטחון להכל פועל בהתאם לזרם החיים, לזרימת החיים, ללא יומרה, בהסכמה מתמדת ובהתאם לחיים. מי שיביטו באחרים ברוח זו ויעשו זאת ללא דאגה לאחרים &#8211; יהיו חופשיים. כך גם אלה שיקבלו עזרה.
לכולם אותה גדולה ואותה חשיבות.
אף אחד אינו טוב מהאחר ואינו גרוע מהאחר.
בסיכום, אנחנו פשוט כאן.
ברט הלינגר תרגום חופשי מתוך: מגזין הלינגר, מאי 2005
לאהוב אותך עם כל מה שהיה לפנַי
כשאני חוזרת אל המסה הזאת היום, אני נעצרת פחות בשאלה אם אני מסוגלת לקבל תכונה כזו או אחרת בבן הזוג שלי. הלינגר מבקש ממני להסתכל רחוק יותר.
האדם שאני אוהבת לא התחיל את חייו ביום שבו פגש אותי. היו לו הורים לפניי, משפחה לפניי, אהבות וקשרים לפניי. היו אובדנים, פגיעות, בחירות, הצלחות וכישלונות. יש אנשים ששייכים לסיפור שלו גם אם אינם נמצאים עוד בחייו, ויש אירועים שכבר התרחשו ואיש מאיתנו אינו יכול לחזור ולשנות אותם.
כשאני אוהבת אדם, כל אלה מגיעים איתו אל הקשר. אני יכולה לרצות להיות עבורו בית, מקום בטוח ואהבה משמעותית, ועדיין אני מגיעה אל חיים שכבר התחילו. לא הכול באדם שאני אוהבת התחיל איתי, ולא הכול בו יכול להיפתר דרכי.
יש בעיניי הרבה ענווה בהכרה הזאת.
אני אוהבת אותך עם המשפחה שממנה באת
מתוך המבט המערכתי של הלינגר, האדם שמולי אינו עומד לבדו. מאחוריו נמצאים הוריו, ומאחוריהם הוריהם. הוא שייך למשפחה ולסיפור שהחלו הרבה לפני שנולד.
יכול להיות שקשה לי עם המשפחה שלך. יכול להיות שאני רואה דברים שנעשו לך והלוואי שלא היו קורים. יכול להיות שמשהו מן הבית שממנו באת ממשיך לקבל ביטוי גם בזוגיות שלנו ומכאיב לשנינו. ועדיין, אלה החיים שהגיעו אליך דרך האנשים האלה.
ההכרה בשייכות הזאת אינה מחייבת אותי לאהוב את בני משפחתך, להסכים עם מה שעשו או לקיים איתם קשר. היא מבקשת לראות עובדה פשוטה: אלה האנשים שמהם באת. הם חלק מהסיפור שלך. אני פוגשת אותך כשכל זה כבר שייך לחייך.
אם אני מבקשת ממך למחוק את המשפחה שלך, את העבר שלך או את מה שעברת כדי שתוכל להיות האדם שאני רוצה שתהיה, אני מבקשת ממך להגיע אליי בלי חלקים מן החיים שלך.
הלינגר מציע תנועה אחרת: לראות את האדם יחד עם מה ששייך לו.
ויש לך גורל שאינו בידיי
כאן, בעיניי, המסה נעשית נוקבת במיוחד.
הלינגר אינו מדבר רק על העבר "כפי שהיה". הוא כותב גם על "העתיד כפי שיהיה", על החיים והמוות, על הניצחון והנפילה, ובהמשך על כיבוד גורלו של האחר.
כשאנחנו אוהבים אדם אנחנו כמעט מיד מתחילים לדמיין את העתיד איתו. אנחנו רוצים לדעת שהוא יישאר, שיהיה בריא, שנזדקן יחד, שהבית שבנינו יישאר הבית שלנו. אנחנו מתכננים את השנה הבאה ואת העשור הבא, ובתוך התכנון קל לשכוח דבר בסיסי: החיים מעולם לא נתנו לנו הבטחה.
האדם שאני אוהבת ימשיך לחיות את חייו. הוא ישתנה, יקבל החלטות ויפגוש דברים שאיש מאיתנו אינו יכול לצפות. הגוף שלו ישתנה, הגוף שלי ישתנה, וגם החיים המשותפים שלנו יפגשו מציאות שאיננו מכירים עדיין.
כשאני קוראת את הלינגר, אני שומעת בתוך הדברים שלו הכרה שקשה מאוד לשאת:
החיים של האדם שאני אוהבת אינם רכוש שלי. גם גורלו אינו שלי.
אני יכולה ללכת לצדו, לאהוב אותו, לבחור בו ולבנות איתו חיים. אנחנו יכולים להשפיע עמוקות זה על זו. אינני יכולה להבטיח את גורלו, וגם האהבה הגדולה ביותר אינה מעניקה לי שליטה על הדרך שהחיים יעשו איתו.
אולי זה חלק מן הרעד שהלינגר מתאר.
לכבד את גורלו של האחר
המילה "גורל" יכולה להישמע קשה לאוזן טיפולית עכשווית. אצל הלינגר היא מהותית, ולכן בעיניי נכון להשאיר אותה ולא למהר לתרגם אותה למונח פסיכולוגי נוח יותר.
לכבד את גורלו של אדם פירושו להכיר בכך שחייו שייכים לו. אני יכולה לדאוג לו, לעזור, להיות מעורבת, לבקש ממנו משהו ולהילחם לצדו כשצריך. בתוך כל אלה נשאר גבול שאהבה אינה מוחקת: אני יכולה לעמוד לצדך בלי לקחת ממך את חייך.
זו תנועה משמעותית מאוד בזוגיות. כשאני אוהבת אותך, טבעי שארצה להגן עליך מכאב, שתקבל החלטות טובות, שתשמור על עצמך, שתבריא, שתצליח. האהבה יכולה בקלות להפוך את הדאגה לידיעה כביכול של מה צריך לקרות בחייו של האחר.
הלינגר מזכיר לי שהאדם שמולי גדול מן הרצון שלי להציל אותו. אני יכולה להיות לצדו. את חייו אני משאירה בידיו.
ומה עם החיים שלי?
דווקא מול ההתמסרות שהלינגר מתאר, חשוב לי להחזיק גם את המקום הזה.
אם אני מכבדת את גורלו של האדם שאני אוהבת, אני נדרשת לכבד גם את שלי. לראות אותך כפי שאתה אינו מחייב אותי להישאר בכל מציאות. אני יכולה לאהוב אותך ולומר שמשהו שאתה עושה פוגע בי. אני יכולה לכבד את הדרך שלך ולבחור שלא ללכת בה. אני יכולה להציב גבול, לבקש שינוי או להכיר בכך שיש דרך שאינני רוצה שתהיה הדרך שלי.
את גורלך אני משאירה בידיך. על חיי אני לוקחת אחריות.
המשפט הזה חשוב לי במיוחד בעבודה זוגית. הוא מאפשר להכיר בגבול שבין שני בני אדם בלי להפוך אותו לניתוק: אני יכולה להיות קרובה אליך מאוד, ועדיין אינני יכולה לחיות את חייך במקומך, כפי שאתה אינך יכול לחיות את חיי במקומי.
אז מה אנחנו באמת אומרים כשאנחנו אומרים "אני אוהב/ת אותך"?
אחרי שאני קוראת את המסה הזאת, אני כבר לא שומעת במשפט הזה רק הצהרה על רגש או קבלה של תכונות האופי של האדם שמולי. אני שומעת בו משהו גדול יותר.

"אני רואה שהיו לך חיים לפניי."
"אני רואה את האנשים שמהם באת."
"אני מכירה במה שכבר קרה ואינני יכולה לשנות."
"אני רואה שיש לך דרך משלך וגורל שאינו בשליטתי."
"ואני פוגשת אותך כאן, כפי שאתה עכשיו."

אולי זו הצניעות שעליה הלינגר מדבר. האהבה אינה הופכת אותי לגדולה מן האדם שאני אוהבת, ואינה הופכת אותי לגדולה מן החיים. היא קושרת אותי אליו, ובאותה נשימה מבקשת ממני לזכור שהוא אדם שלם, עם עבר שקדם לי ועם עתיד שאינני יכולה לדעת.
"אני אוהב/ת אותך" מקבל אז משמעות אחרת: אני פוגשת אותך עם מה שהיה, עם מה שיש ועם מה שעוד יבוא. אני הולכת לצדך כל עוד דרכינו נפגשות, ומשאירה לחיים את מה ששייך לחיים.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 16

זוגיות בין תרבותית: איך בונים בית משותף כשבאים מתרבויות שונות?

Accepted Answer

נישואים בין עדות, דתות ותרבויות יכולים לחבר בין שני עולמות. השפה האחרת, האוכל, המנהגים, המשפחה והדרך שבה מסתכלים על החיים יכולים להיות חלק ממה שמשך אותנו זה לזו בתחילת הקשר.
כשבונים חיים משותפים, ההבדלים האלה נכנסים גם להחלטות היומיומיות. באיזו שפה נדבר בבית, איפה נחגוג את החגים, עד כמה ההורים יהיו מעורבים בחיים שלנו, איך נחנך את הילדים ואילו מסורות נעביר להם. מה שהיה בתחילת הקשר חלק מהשוני בינינו הופך לחלק מהבית שאנחנו צריכים לבנות יחד.
זוגיות בין תרבותית יכולה להתקיים בין בני עדות שונות, בין בני דתות שונות, בין דתייה לחילוני, בין עולה חדשה לישראלי ותיק, בין ישראלית למי שגדל במדינה אחרת ובין שני אנשים שגדלו בקהילות בעלות מסורות וערכים שונים.
הבדל תרבותי יכול לחיות היטב בתוך זוגיות. הקושי גדל כשהוא מקבל משמעות של אהבה, כבוד, נאמנות או שייכות. אז עולה שאלה עמוקה יותר: האם אנחנו יכולים ליצור בית משותף שיש בו מקום אמיתי לשתי התרבויות שמהן באנו?

ניווט במאמר

נישואים בין עדות, דתות ותרבויות מפגישים שתי מערכות של משמעות
תרבות נמצאת באוכל, בשפה ובחגים, וגם בדרך שבה אנחנו מבינים משפחה, זוגיות, הורות, מחויבות, פרטיות, כסף, כבוד וסמכות. הרבה מהמשמעויות האלה נלמדו עוד לפני שפגשנו את האדם שאיתו בחרנו לחיות.
אצל אחד מבני הזוג, קשר קרוב עם ההורים יכול לכלול שיחות יומיומיות והתייעצות בהחלטות חשובות. אצל האחר, עצמאות מההורים היא חלק מהאופן שבו הוא מבין זוגיות בוגרת. בתרבות אחת תמיכה כלכלית בהורים ובאחים יכולה להיתפס כחלק מהמחויבות המשפחתית. באחרת, החלטה כזאת נתפסת קודם כול כהחלטה זוגית.
כך שני בני הזוג יכולים להסתכל על אותה התנהגות ולראות משהו אחר לגמרי. אחד רואה קרבה, האחר רואה התערבות. אחת רואה מחויבות למשפחה, האחר רואה קושי להציב גבול.
הפער נמצא במה שאנחנו עושים וגם במשמעות שאנחנו נותנים למה שנעשה.
כשהוויכוח על החג הוא גם ויכוח על שייכות
נניח שאחד מבני הזוג גדל במשפחה שבה כל חג נחגג עם המשפחה המורחבת. מבחינתו, היעדרות מארוחת החג יכולה להיות קשורה להתרחקות מההורים, מהאחים, מהמסורת ומתחושת השייכות שלו. בת הזוג שלו רוצה להתחיל לחגוג חלק מהחגים בבית, עם הילדים שלהם, וליצור מסורות ששייכות למשפחה שהם הקימו.
אפשר לחלק את לוח השנה בין שתי המשפחות ועדיין להישאר עם הקושי שמתחת לחלוקה. עבורו, הבחירה להישאר בבית יכולה להרגיש כמו התרחקות ממשפחתו. עבורה, עוד חג אצל הוריו יכול לעורר תחושה שהמשפחה שהם הקימו עדיין לא קיבלה מקום משל עצמה.
בנישואים בין דתות נוספת לחג שכבה של זהות דתית ותרבותית. הבחירה אילו חגים יצוינו בבית ואיך יצוינו נוגעת גם בשאלה מה מכל אחת מהמסורות ימשיך אל הדור הבא.
שני אנשים יכולים לדבר על אותו חג ולמעשה לדבר על שתי חוויות שונות מאוד של בית ושייכות. ההבנה הזאת משנה את השיחה עוד לפני שנמצאה החלטה מעשית.
אותה התנהגות יכולה לקבל משמעות אחרת בכל תרבות
במשפחה אחת, הורה שמגיע ללא הודעה מוקדמת יכול לבטא קרבה: "אנחנו משפחה. אצלנו לא צריך הזמנה." בן הזוג שגדל בתוך תרבות אחרת יכול לחוות בדיוק את אותה התנהגות כחציית גבול: "זה הבית שלנו. אני רוצה שיתקשרו לפני שמגיעים."
גם התייעצות עם ההורים יכולה לקבל שתי משמעויות שונות. אדם שגדל בתרבות שבה ילדים בוגרים משתפים את הוריהם בהחלטות משמעותיות עשוי לראות בכך כבוד וקשר. בת הזוג שלו יכולה לחוות את אותה התייעצות כהכנסה של ההורים לתוך החלטה ששייכת לזוג.
החוויה של כל אחד מבני הזוג ראויה להתייחסות. הפרשנות שלנו לגבי כוונותיו או אופיו של האדם שמולנו דורשת בדיקה נוספת. אני יכולה לחוות את המשפחה שלך כפולשנית בלי לקבוע שאין לך גבולות, ואתה יכול לחוות את הצורך שלי בפרטיות כריחוק בלי להסיק שאני דוחה את משפחתך.
ההבחנה בין החוויה שלי לבין מה שאני קובעת עליך מאפשרת לנו לדבר על הפער בלי להפוך אותו להגדרה של האדם שאיתי.
איזו תרבות הפכה לברירת המחדל בבית שלנו?
בזוגיות בין תרבותית כדאי לבדוק גם איזו תרבות קיבלה יותר מקום בתוך החיים המשותפים. השאלה בולטת במיוחד כשאחד מבני הזוג הוא עולה חדש והשני גדל בישראל, או כשאחד מהם עבר מדינה כדי לבנות את החיים המשותפים.
השפה של אחד מבני הזוג יכולה להיות השפה שמדברים מחוץ לבית. המשפחה שלו יכולה לגור קרוב יותר. החגים שלו מופיעים בלוח השנה הרשמי, והוא מכיר את הקודים החברתיים ואת המערכות שבהן המשפחה חיה. התרבות שלו מקבלת נוכחות גם בלי שהוא צריך לפעול כדי לשמר אותה.
בן הזוג האחר עשוי להשקיע יותר כדי שהתרבות שממנה בא תישאר נוכחת בבית. הוא מלמד את הילדים שפה נוספת, שומר על קשר עם משפחה רחוקה, מציין חג שאינו חלק מהמרחב הציבורי ומעביר לילדים מנהגים וסיפורים שהם אינם פוגשים באופן טבעי בסביבה.
המצב הזה אינו מעיד בהכרח שמישהו פעל שלא כשורה. הוא מזמין לבדוק אם שנינו יכולים לזהות את עצמנו בבית המשותף, וכמה התאמה נדרשת מכל אחד מאיתנו כדי להשתייך אליו.
שתי משפחות ושתי תרבויות נפגשות בתוך הזוגיות
דרך הקונסטלציה המשפחתית אני מסתכלת על זוגיות גם כמפגש בין שתי מערכות. כל אחד מבני הזוג מגיע עם משפחה, היסטוריה, שפה, מנהגים ודרכים שלמד לזהות כבית. בזוגיות בין תרבותית ההבדל בין המערכות נעשה לעיתים גלוי במיוחד.
ההתבוננות המערכתית מזכירה לנו שהחיים של כל אחד מבני הזוג התחילו הרבה לפני ההיכרות ביניהם. כשאני פוגשת את התרבות שלך, אני פוגשת גם משהו שקדם לי ושקשור לאנשים שמהם באת. ההכרה בכך אינה מחייבת אותי לאמץ את התרבות שלך או להסכים עם כל מה שמקובל בה.
אפשר לתת מקום לשתי המערכות ובאותו זמן לבחור כיצד אנחנו רוצים לחיות היום. אני יכולה להכיר במשפחה ובתרבות שמהן באתי, לקחת איתי את מה שאני רוצה להמשיך ולבחור אחרת במקומות שאינם מתאימים לחיי. גם אתה יכול לעשות זאת מול התרבות שממנה באת.
מתוך ההכרה בשני המקומות שמהם באנו, אנחנו יכולים להפנות את המבט אל המשפחה שאנחנו יוצרים עכשיו.
כשהתרבות שלי הופכת למדד שלפיו אני שופטת אותך
הפער נעשה פוגעני יותר כשהדרך שבה גדלתי הופכת למדד שלפיו אני מעריכה את האדם שאיתי.

"המשפחה שלך מתערבת בכל דבר."
"אתם פשוט קרים."
"אצלכם אין גבולות."
"איך אפשר לגדל ילדים בלי המסורת הזאת?"

המשפטים האלה הופכים הבדל תרבותי להגדרה של האדם או המשפחה שמולי. הדרך שלי מקבלת מעמד של דרך טבעית ונכונה יותר, והדרך שלך נבחנת ביחס אליה.
הנטייה הזאת יכולה להתחזק כשהתרבות שלי היא התרבות הדומיננטית במקום שבו אנחנו חיים. מה שמקובל סביבי אינו דורש ממני הסבר. בן הזוג שמביא איתו שפה, מנהג או תפיסה אחרת עלול למצוא את עצמו מסביר שוב ושוב מדוע משפחתו נוהגת כפי שהיא נוהגת.
היכולת להחזיק בעמדה שלי ובאותו זמן לראות את האדם שמולי כאדם שלם היא חלק מהמובחנות בתוך קשר. על היכולת להישאר אני בתוך הקשר הרחבתי במדריך השלם למובחנות בזוגיות. במאמר הזה השאלה ממוקדת בפער התרבותי: האם אני יכולה לתת לתרבות שלך מקום בלי שהיא תצטרך להפוך לתרבות שלי?
כשהפער התרבותי מגיע לילדים
הורות הופכת חלק מהשאלות התרבותיות להחלטות ממשיות. בני זוג צריכים לבחור באיזו שפה ידברו עם הילדים, אילו חגים יציינו, איזה קשר יהיה לילדים עם דת ומסורת, אילו טקסים יקיימו ומה ירצו להעביר לדור הבא.
בנישואים בין דתות או בין תרבויות שונות מאוד, החלטה שנראית לאחד מבני הזוג חינוכית או מעשית יכולה לגעת אצל האחר בשאלה אם הילדים יישאו איתם חלק מהזהות שלו. הרצון ללמד את הילדים שפת אם, למשל, יכול להיות קשור ליכולת שלהם לדבר עם סבא וסבתא, להכיר סיפורים משפחתיים ולהחזיק קשר ישיר עם התרבות שממנה הגיע אחד מהוריהם.
לכן כדאי להבין מה הבחירה מחזיקה עבור כל אחד מבני הזוג לפני שמנסים להגיע להסכמה. "חשוב לי שהילדים ידברו את השפה שלי" מקבל משמעות אחרת כשאפשר להוסיף: "חשוב לי שהם יוכלו לדבר עם אמא שלי ולהרגיש שגם המקום שממנו באתי שייך להם."
הבנת המשמעות אינה מבטיחה ששנינו נרצה אותו דבר. היא מאפשרת לקבל החלטה מתוך היכרות עמוקה יותר עם מה שכל אחד מאיתנו מבקש לשמור.
ליצור תרבות זוגית ששייכת לשנינו
ג'ון וג'ולי גוטמן משתמשים במושג משמעות משותפת לתיאור העולם שבני זוג יוצרים באמצעות ערכים, טקסים, תפקידים, מטרות וסמלים שמקבלים משמעות בתוך הקשר. בזוגיות בין תרבותית הרעיון הזה מאפשר לעבור מהשאלה איך נהגו בכל אחת מהמשפחות לשאלה איך אנחנו רוצים לחיות בבית שלנו.
תרבות זוגית משותפת יכולה לכלול מסורות משני הבתים, בחירות שמגיעות בעיקר מאחת המשפחות ומנהגים חדשים שנוצרו בתוך הקשר. בני זוג מדתות שונות יכולים לבחור כיצד יציינו חגים משתי המסורות. זוג שבו אחד מבני הזוג עלה לישראל יכול לבחור ששתי השפות יהיו חלק מחיי הילדים.
השיתוף אינו נמדד בחלוקה שווה של כל מנהג. יש נושאים שבהם הדרך המשותפת תהיה קרובה יותר לתרבות של אחד מבני הזוג, ובנושאים אחרים לתרבות של האחר. מה שחשוב הוא שהבחירות האלה יהיו גלויות וששני בני הזוג יוכלו לזהות את עצמם בתוך הבית שהם יוצרים.
עם הזמן, הבחירות האלה הופכות לתרבות של המשפחה החדשה.
חלק מהפערים יכולים להישאר בינינו
גם אחרי שנים של חיים משותפים, בני זוג יכולים להרגיש אחרת כלפי משפחה, מסורת, דת או קהילה. אחד יכול להישאר מחובר יותר למסורת, האחר יכול להזדקק ליותר מרחק מהמשפחה המורחבת, וכל אחד מהם יכול להמשיך להחזיק חלקים מהזהות שאיתה הגיע לקשר.
חלק מהפערים דורשים החלטה משותפת מפני שהם משפיעים על החיים של שנינו. אחרים יכולים להישאר שונים. היכולת להבחין ביניהם חשובה יותר מהניסיון להגיע להסכמה בכל נושא.
על היכולת להישאר קרובים גם כשאנחנו רוצים דברים שונים הרחבתי במאמר פערים בזוגיות: למה זוגות שאוהבים מאוד מתחילים להרגיש לבד זה לצד זו?. בזוגיות בין תרבותית נוספת לשונות שכבה של זהות ושייכות, ולכן חלק מהבחירות נוגעות גם לקשר של כל אחד מאיתנו עם התרבות שממנה בא.
הבית המשותף נבנה מתוך הבחירות שאנחנו צריכים לקבל יחד ומתוך היכולת להשאיר מקום גם להבדלים שאינם זקוקים לפתרון.
תרגיל קונסטלציה זוגי: לתת מקום לשתי התרבויות
זהו תרגיל ברוח הקונסטלציה המשפחתית. הוא נועד לאפשר לכל אחד מכם לראות את המקום שממנו האחר הגיע לפני שאתם פונים אל ההחלטות המעשיות.
הניחו שני דפים על הרצפה במרחק של כמה צעדים זה מזה. על דף אחד כתבו "המשפחה והתרבות שממנה באתי". על הדף השני כתבו "המשפחה והתרבות שממנה באת".
כל אחד יעמוד תחילה על הדף שמייצג את התרבות שלו. הישארו שם לרגע ושימו לב לכפות הרגליים, לנשימה ולמה שקורה בגוף כשאתם עומדים במקום הזה. הביטו בבן או בת הזוג ואמרו, כל אחד בתורו:

"זה המקום שממנו באתי."
"יש דברים שקיבלתי כאן שחשובים לי גם היום."
"אני לוקח/ת איתי את מה שאני רוצה להביא לחיים שלנו."

לאחר ששניכם אמרתם את המשפטים, רדו מהדפים ועמדו זה מול זו, כך ששני הדפים נמצאים מאחוריכם. הביטו לרגע אל הדף שמאחורי בן או בת הזוג, ואז חזרו להביט זה בזו.
אמרו, כל אחד בתורו:

"אני רואה את המקום שממנו באת."
"הוא היה בחייך לפניי."
"אני מכבד/ת את מה שחשוב לך בו."
"אני לא צריך/ה להיות כמוך כדי לתת לו מקום."

לבסוף התקרבו צעד אחד זה אל זו, אם המרחק הזה נוח לשניכם, ואמרו:

"אני בא/ה מהעולם שלי, ואת/ה מהעולם שלך."
"עכשיו אנחנו בונים יחד את הבית שלנו."

הישארו עוד רגע בלי לדבר ושימו לב למה שקורה בגוף ובמרחק ביניכם. אחר כך שאלו זה את זו:
מה מהתרבות שממנה באת חשוב לך שאדע לשמור לו מקום בבית שלנו?
כששתי תרבויות הופכות לבית אחד
זוגיות בין תרבותית מפגישה שני אנשים שנושאים איתם גם סיפורים של שייכות. כל אחד מגיע עם אנשים, שפה, מסורות וזיכרונות שהיו בחייו לפני הקשר.
עם השנים הבית המשותף מקבל תרבות משלו. היא נמצאת בשפה שמדברים סביב השולחן, בדרך שבה חוגגים, בקשר עם המשפחות, במה שמעבירים לילדים ובבחירות הקטנות שחוזרות והופכות לחיים.
אנחנו יכולים להביט אל המקומות שמהם באנו, להכיר במה שאנחנו רוצים לקחת מהם, ואז להפנות את המבט אל האדם שבחרנו ואל המשפחה שאנחנו יוצרים.
אני באה מהעולם שלי.אתה בא מהעולם שלך.את הבית הזה אנחנו בונים יחד.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 17

איך לשמור על עצמך בזוגיות ולהעמיק את הקשר - המדריך השלם למובחנות בזוגיות

Accepted Answer

"אני יודעת מה אני רוצה, עד שהוא מתנגד." "אני אומרת כן כדי שלא נריב, ואחר כך כועסת עליו שוויתרתי." "כשהיא נפגעת ממני אני מיד מתחיל להסביר את עצמי." "אני צריכה שהוא יבין אותי. כל עוד הוא לא מבין, אני לא מצליחה להרפות מהשיחה."
כל אחד מהמשפטים האלה מספר משהו על מובחנות בזוגיות. אנשים שומעים "לשמור על עצמי בתוך הזוגיות" וחושבים שמדובר בעצמאות, בהצבת גבולות או ביכולת לעמוד על שלי. מובחנות בזוגיות עוסקת בשאלה מורכבת יותר: מה קורה לי מול אדם שאני אוהבת, שדעתו עליי חשובה לי, כשהוא אינו חושב כמוני, אינו רוצה את מה שאני רוצה או מאוכזב ממני? האם אני יכולה להחזיק את עצמי בנוכחותך גם כשמה שקורה בינינו מפעיל עליי לחץ להשתנות, לוותר, לשכנע או להתרחק, ובאותו זמן להמשיך לראות גם אותך?

ניווט במאמר

מהי מובחנות בזוגיות?
מובחנות היא היכולת להחזיק תחושת עצמי ברורה בתוך קשר רגשי משמעותי. לדעת מה אני חושבת, מרגישה, רוצה ובוחרת, תוך יכולת לראות את האדם שמולי כאדם נפרד, שגם לו יש עולם פנימי, רצונות ועמדות משלו. מובחנות אינה מבטלת את התלות ההדדית שיש בזוגיות. בני זוג משפיעים זה על זו, זקוקים זה לזו, נפגעים זה מזו ומקבלים החלטות שמשפיעות על חיי שניהם.
המושג Differentiation of Self מזוהה עם עבודתו של הפסיכיאטר מאריי בואן, מפתח תיאוריית המערכות המשפחתיות. The Bowen Center for the Study of the Family מתאר מובחנות כיכולת להחזיק חשיבה ועמדה ברורות גם מול לחץ רגשי, קונפליקט, ביקורת או דחייה, בלי להיכנע אוטומטית ללחץ של האחר ובלי לנסות לכפות עליו להשתנות. בתוך זוגיות, השאלה המעניינת היא מה קורה לעצמי שלי בתוך כל ההשפעה ההדדית הזאת. כשאני מובחנת יותר, אני מסוגלת להקשיב לך, לבדוק את עצמי ואפילו לשנות את דעתי, ועדיין לחוות את ההחלטה כהחלטה שלי.
מובחנות מתגלה תחת לחץ
קל יחסית להחזיק עמדה כשהאדם שמולי מסכים איתי. המבחן נעשה משמעותי יותר כשהעמדה שלי מעוררת בו תגובה. את רוצה יותר זמן ביחד והוא רוצה יותר זמן לעצמו; אתה רוצה להוציא כסף והיא רוצה לחסוך; אחד רוצה יותר קרבה מינית והשני פחות; את רוצה להציב גבול למשפחה המורחבת והוא חושב אחרת. דווקא במקומות שבהם הרצונות שלנו נפגשים ולא מתיישבים זה עם זה, אפשר לראות מה קורה למובחנות שלנו.
הפער בינינו יוצר לחץ. אני יכולה להתחיל לשכנע אותך עד שתראה את הדברים כמוני, לוותר כדי שלא תכעס, להתרחק או להתקשח. אני יכולה גם לתת לרצון שלך משמעות גדולה יותר ממה שנאמר בפועל: אם אתה רוצה משהו אחר ממני, אולי לא אכפת לך ממני מספיק. מובחנות מאפשרת לי לזהות מה קורה לי תחת הלחץ הזה, להישאר מחוברת לעצמי מספיק כדי לבחור את העמדה וההתנהגות שלי, ובו בזמן להישאר במגע עם האדם שמולי.
איך נראית מובחנות נמוכה בזוגיות?
מובחנות אינה תכונה שיש לנו או שאין לנו. לכולנו יש מצבים שבהם קל לנו יותר להחזיק את עצמנו ומצבים שבהם אנחנו נעשים תגובתיים מאוד. כשקשה לי להחזיק את עצמי, התגובה של בן הזוג מתחילה לנהל אותי. אם אתה כועס עליי, אני מיד מרגישה שאני צריכה לתקן משהו; אם את לא מסכימה איתי, אני חייב לגרום לך להבין; אם אתה מתרחק, אני רודפת אחריך כדי להחזיר את הקרבה; ואם את מבקרת אותי, אני עסוק מיד בהתגוננות ובהוכחה שאת טועה.
התגובה יכולה לנוע גם לכיוון ההפוך: להיסגר, להתרחק, להפסיק להקשיב או להחזיק בעמדה באופן נוקשה כדי לצמצם את ההשפעה של האדם שמולי. בשני הכיוונים אני נעשית תגובתית יותר ופחות חופשייה לבחור. במקום לשאול את עצמי מה אני חושבת, מה חשוב לי וכיצד אני רוצה לפעול, אני עסוקה במה שצריך לקרות אצלך כדי שאוכל להירגע. המוקד עובר בהדרגה מהעמדה שלי לניסיון לנהל את התגובה שלך.
מובחנות אינה לעמוד על שלי
קל לטעות ולחשוב שאדם מובחן הוא אדם שיודע מה הוא רוצה ואינו זז מעמדתו. משפטים כמו "ככה אני", "זה הגבול שלי" או "זו הבחירה שלי" יכולים לבטא עמדה ברורה, והם יכולים להיות גם דרך להימנע ממפגש. אדם שמסרב להיות מושפע מבן הזוג אינו בהכרח מובחן יותר. לעיתים הנוקשות עצמה היא תגובה ללחץ שנוצר בקשר.
היכולת להיות מושפעת היא חלק ממובחנות. אני יכולה להקשיב לך ולגלות שלא ראיתי משהו, להשתכנע, להתגמש או לוותר משום שהקשר איתך חשוב לי. השאלה היא מאיזה מקום השתניתי: האם בחנתי את מה שאמרת ובחרתי אחרת, או שהייתי חייבת לשנות את עמדתי כדי להפחית את הלחץ בינינו? גם הישארות בעמדה אינה מעידה כשלעצמה על מובחנות, אם הדרך היחידה שבה אני יכולה לעמוד על שלי היא להפסיק להקשיב לך, להקטין אותך או להתנתק ממך.
מובחנות ואחריות
אחד המקומות החשובים בעיניי בהבנת מובחנות הוא האחריות. אם אמרתי "כן" כשבעצם רציתי לומר "לא", ייתכן ששילמתי מחיר אמיתי על הוויתור שלי. לצד הכאב חשוב שאוכל לראות שגם אני הייתי שותפה ליצירת המצב. בן הזוג אינו יכול להיות אחראי ל"לא" שלא אמרתי.
אותה עמדה נדרשת ממני כשאני פוגעת. העובדה שהייתה לי זכות לבחור אינה פוטרת אותי מלראות כיצד פעלתי ומה הייתה ההשפעה של הפעולה שלי על האדם שאיתי. אני יכולה לשאול את עצמי אם הייתי ישרה, אם התנהלתי בכבוד ואם יש משהו בהתנהגות שלי שאני רוצה לתקן. מובחנות מאפשרת לי לקחת אחריות בלי להפוך כל טעות להוכחה שמשהו בי פגום, ולהכיר בכאב של בן הזוג בלי לקחת אחריות על כל מה שהוא מרגיש.
במקום להיתקע בשאלה מי אשם, אני יכולה לשאול: מה מתוך מה שקורה בינינו שייך לי? ההבחנה הזאת מחזירה אליי את החלק שעליו יש לי השפעה, בלי לקחת מבן הזוג את האחריות על החלק שלו. הרחבתי על ההבחנה בין מה ששייך לי, מה ששייך לבן הזוג ומה שקורה בתוך המערכת הזוגית במאמר "סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד?".
מובחנות וראויות
קשה להחזיק את עצמי כשהערך שלי תלוי באופן שבו בן הזוג רואה אותי. אם כדי לדעת שאני בת זוג טובה אני זקוקה לכך שתהיה מרוצה ממני, האכזבה שלך אינה נשארת רק אכזבה. היא עלולה להפוך לאיום על האופן שבו אני תופסת את עצמי. אז אני מסבירה, מתגוננת, תוקפת בחזרה או מוותרת במהירות, וחלק מהמאבק בינינו כבר אינו על הנושא שעליו אנחנו מדברים.
ככל שהערך שלי מוחזק יותר בתוכי, מתפנה בי יותר מקום לבדוק את עצמי. אני יכולה לגלות שטעיתי בלי להפוך לטעות, לשמוע את הטענה שלך ברצינות ולהגיע גם למסקנה שאינני מסכימה איתה. ראויות אינה פוטרת אותי מאחריות; היא מאפשרת לי לקחת אחריות בלי שהערך שלי יהיה תלוי בתוצאה של השיחה. על הקשר שבין ערך פנימי לבין היכולת להישאר נוכחים בתוך מערכת יחסים הרחבתי גם בעמוד "ראויות".
לשאת את האכזבה של בן הזוג
נניח שאת רוצה לנסוע לסוף שבוע עם חברות ובן הזוג שלך מאוכזב. אם קשה לך לשאת את האכזבה שלו, את עשויה לוותר מיד. את יכולה גם לנוע לקצה השני ולהחליט שהרגשות שלו הם עניינו בלבד. מובחנות מאפשרת לך להישאר מולו, להקשיב למה שחשוב לו, לתת לדברים שלו להשפיע עלייך ולבדוק את עצמך.
אולי תחליטי לנסוע ואולי תחליטי להישאר. אי אפשר לקבוע את רמת המובחנות שלך לפי ההחלטה שקיבלת. השאלה היא איך קיבלת אותה. האם פעלת מתוך העמדה שלך לאחר שפגשת גם את העמדה שלו, או שהיית זקוקה לכך שהוא ירגיש אחרת כדי שתוכלי לבחור? האפשרות שבן הזוג יישאר מאוכזב היא חלק מהנפרדות בזוגיות, משום שכששני אנשים נפרדים חיים יחד, כל אחד מהם יפגוש גם בחירות של האחר שלא היה בוחר בעצמו.
על הציפייה שבן הזוג יספק את מה שחסר לנו ועל המשמעות שאנחנו נותנים לאכזבה ממנו כתבתי כאן.
לשאת חוסר הסכמה
קושי במובחנות מופיע גם בצורך לקבל הסכמה. אני מסבירה שוב, מוסיפה עוד דוגמה, מנסחת בדרך אחרת. אולי אם תבין אותי באמת, תראה שאני צודקת. מתחת למאמץ הזה יכולה להיות משאלה שהפער בינינו ייעלם.
אדם מובחן יכול לרצות מאוד שבן הזוג יסכים איתו, ובאותו זמן לפגוש את האפשרות שזה לא יקרה. "אני מבינה איך אתה רואה את זה. אני רואה את זה אחרת." המשפט הזה דורש ממני לוותר על הניסיון לשלוט במה שאתה חושב, בלי לוותר על מה שאני חושבת. הרחבתי על ההבחנה הזאת במאמר על תקשורת זוגית: גם כאשר בני זוג מבינים היטב זה את זו, ההבנה אינה מבטיחה הסכמה.
האם אתם חיים בזוגיות מובחנת?
אין זוג שהוא "מובחן" או "לא מובחן" באופן מוחלט. מובחנות נעה בין מצבים, נושאים ותקופות בחיים, ולכן השאלות הבאות אינן מבחן ואין להן ציון. המטרה היא לזהות באילו מקומות אתם מצליחים להישאר מחוברים לעצמכם גם בנוכחות השונות של בן הזוג, ובאילו מקומות התגובה שלו מתחילה לנהל אתכם.
קראו את השאלות וחפשו בעיקר את אלה שמעוררות בכם אי-נוחות, התנגדות או צורך להסביר.
1. האם אני יודעת מה אני חושבת ורוצה גם כשבן הזוג רוצה משהו אחר?
2. האם אני מסוגלת לומר את עמדתי בלי להזדקק לכך שבן הזוג יסכים איתי?
3. כשבן הזוג מאוכזב ממני, האם אני יכולה להקשיב לפני שאני ממהרת להתגונן, לוותר או לתקוף?
4. האם אני יכולה להיות מושפעת מבן הזוג ולשנות את דעתי בלי לחוות זאת כמחיקה של עצמי?
5. האם אני יכולה להישאר בעמדה שלי גם כשהאדם שאני אוהבת אינו מרוצה ממנה?
6. האם אני מצליחה להבחין בין "בן הזוג שלי כועס עליי" לבין "אני אשמה"?
7. האם אני יכולה לקחת אחריות על ההתנהגות שלי בלי לקחת אחריות על כל הרגשות של בן הזוג?
8. האם אני מסוגלת לבקש משהו ולהכיר בכך שלבן הזוג יש אפשרות לומר לי "לא"?
9. האם אני מסוגלת לשמוע "לא" בלי להפוך אותו מיד לדחייה שלי?
10. בזמן קונפליקט, האם אני עדיין מסוגלת לחשוב על עצמי ועל מה שקורה בינינו, או שאני בעיקר מגיבה?
11. האם אני יכולה להיות קרובה מאוד לבן הזוג ועדיין להחזיק רצונות, מחשבות ובחירות משלי?
12. האם אני מסוגלת לפגוש שונות בינינו בלי להזדקק מיד לכך שאחד מאיתנו ישתנה?
אל תחפשו כמה פעמים עניתם "כן".יכול להיות שקל לכם להחזיק עמדה וקשה לכם יותר להיות מושפעים;יכול להיות שאתם קשובים מאוד לבן הזוג ומתקשים לזהות את הרצון שלכם.המובחנות שלכם יכולה להיות יציבה ברוב תחומי החיים ולהתערער דווקא מול כעס, מיניות, כסף, הורות או המשפחה המורחבת.
חפשו את המקומות שבהם אתם מוותרים כדי להרגיע את בן הזוג, מתעקשים כדי לקבל את הסכמתו, מתגוננים כדי לא להרגיש אשמים או מתרחקים כדי לא להיות מושפעים.
אז מהי זוגיות מובחנת?
זוגיות מובחנת כוללת תלות, קונפליקט, אכזבה וגם ויתורים. שני אנשים שחיים יחד משפיעים זה על זו כל הזמן, וההבדל נמצא ביכולת של כל אחד מהם להחזיק את עצמו בתוך ההשפעה הזאת. אני יכולה להזדקק לך בלי להפוך אותך לאחראי לערך שלי, להיות מושפעת ממך בלי למסור לך את ההכרעה על מי אני, ולקחת אחריות על החלק שלי בלי לקחת בעלות על החלק שלך. אני יכולה להקשיב לך גם כשאני לא מסכימה, ולהישאר איתך בקשר גם כשלא הצלחנו לפתור את הפער בינינו.
מובחנות אינה נמדדת בכמה חזק אני עומדת על שלי. השאלה היא כמה אני מסוגלת להיות אני בנוכחותך, וכמה אני מסוגלת לפגוש אותך בלי לדרוש ממך להיות אני.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 18

החיים לא יתנהלו לפי התוכנית שלך: ברט הלינגר על אשליית השליטה

Accepted Answer

אנחנו מתכננים את החיים הרבה לפני שאנחנו יודעים מה הם מתכננים עבורנו. איך תיראה הזוגיות שלנו, איזו משפחה נבנה, מה נעשה, איפה נגור, איך יגדלו הילדים ואיך ייראו השנים הבאות. אנחנו בוחרים, משקיעים, מתאמצים ומנסים להשפיע על הכיוון שאליו החיים שלנו הולכים.
החיים עצמם אינם מחויבים לתוכנית. קשר משתנה, אדם שאנחנו אוהבים מתרחק, תוכנית שעליה בנינו מתפרקת, הגוף משתנה, משהו מסתיים מוקדם מכפי שחשבנו. בתוך הפער הזה אנחנו פוגשים את ההבדל בין היכולת שלנו להשפיע על חיינו לבין המשאלה העמוקה שהם יתנהלו כפי שרצינו.
בטקסט "החיים", ברט הלינגר לוקח את הפער הזה רחוק. הוא כותב על חיים שמאכזבים, לוקחים, מפילים, מטעים, מפחידים, שוברים ומרסקים. זו תפיסה חדה מאוד, ובחלקים ממנה גם מוחלטת.
אני קוראת את הטקסט הזה בזהירות. איני יודעת אם לכל כאב יש תכלית, ואיני מניחה שכל דבר קשה שקורה לנו הגיע כדי ללמד אותנו שיעור. מעניינת אותי שאלה אחרת שהטקסט מעורר: מה קורה לנו כשאנחנו מגלים שהחיים אינם מתכוונים לציית לנו?

ניווט במאמר

את הטקסט הבא תרגמתי והעליתי לאתר לפני כמה שנים. אני משאירה אותו כאן כפי שהוא.
ברט הלינגר &#8211; החיים
החיים מאכזביםכדי לעזור לנו להפסיק לחיות באשליותולראות את המציאות כפי שהיא.
החיים הורסים כל מה שמיותר,עד שנותר רק מה שבאמת חשוב.
החיים לא נותנים לנו מנוחה,כדי שנפסיק להילחםונתחיל לקבל את המציאות כפי שהיא,על כל צדדיה &#8211; היפים והמאתגרים.
החיים לוקחים מאיתנו,עד שנפסיק להתלונןונתחיל להודות על מה שיש לנו.
החיים מזמנים אלינו אנשים שנוטים לקונפליקטיםכדי שנוכל להבריאולהפסיק להקרין החוצה את מה שבתוכינו.
החיים מאפשרים לנו ליפול פעם אחר פעם,עד שנחליט ללמוד את הלקח ולקום בחוזקה.
החיים מטעים ומציבים צמתים,עד שנפסיק לרצות לשלוטונסכים לזרום כמו נהר,בחופש ושחרור.
החיים מציבים בדרכינו אויבים,עד שנפסיק להיות תגובתייםונלמד להתנהל מתוך שקט פנימי.
החיים מפחידים אותנו בכל פעם שצריך,כדי שנתגבר על הפחדונשיב את האמונה בעצמנו ובעולם.
החיים לוקחים מאיתנו את האהבה האמיתית,לא מעניקים ולא מאפשרים אותה,עד שנפסיק לרצות לקנות אותה עם קישוטיםונבין שהיא מגיעה מבפנים.
החיים מרחיקים מאיתנו את אהובינו,עד שנבין שאיננו הגוף הזהאלא הנשמה שבתוכו.
החיים צוחקים עלינו פעמים רבות,עד שנפסיק לקחת את עצמנו כל כך ברצינותונלמד לצחוק על עצמנו.
החיים מפוררים אותנו לחתיכות רבות ככל שנדרש, כדי שמהן נוכל להאיר את האור שבתוכנו.
החיים חוזרים על אותו מסר עם מכות ואזעקות,עד שנתחיל להקשיב באמת.
החיים שולחים לעברינו סופות וברקיםכדי שנוכל להתעורר ולגלות את העוצמה שבנו.
החיים משפילים ומביסים אותנו,עד שנחליט לתת לאגו למות ולגלות את הענווה והחכמה שבנו.
החיים מונעים מאיתנו רכוש וגדולה,עד שנפסיק לרצות רכוש וגדולהונתחיל לשרת אחרים בלב פתוח.
החיים קוטעים את כנפינו ומקצצים את שורשינו,עד שלא נזדקק לכנפיים ולשורשים,ונוכל לנסוק מעצם הווייתנו.
החיים מונעים מאיתנו ניסים,עד שנבין שהכל הוא נס,וכל רגע הוא הזדמנות לפלא.
החיים מקצרים לנו את הזמן,כדי שנלמד לחיות במלוא הרגע,להנות מההווה ולמצות כל שניה.
החיים מבזים אותנו עד שנהפוך לאין,כך שנהפוך להכל ונגלה את האחדות שבנו.
החיים לא נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים,אלא את מה שאנחנו צריכים כדי להתפתח ולהתעצם.
החיים פוגעים, מכאיבים, מייסרים,עד שנשחרר את הגחמותונלמד להנות מהנשימה ומהקיום הפשוט.
החיים מסתירים מאיתנו אוצרות,עד שנתחיל את המסעונצא לחפשם מתוך תשוקה וסקרנות.
החיים מונעים מאיתנו את האלוהים,עד שנראה אותו בכל ובכל דבר,בכל רגע ובכל חוויה.
החיים מבקשים, לוקחים, קוטעים,שוברים, מאכזבים, מרסקים,עד שבתוכנו תישאר רק אהבה.
ברט הלינגר 16/12/1925 &#8211; 19/9/2019
לקבל את המציאות כפי שהיא
אני חוזרת אל הטקסט הזה של הלינגר לאורך השנים, ובכל קריאה משפט אחר נשאר איתי. הפעם אני נעצרת מול ההזמנה שלו לקבל את המציאות כפי שהיא.
אנחנו בוחרים, מתכננים, אוהבים ומשקיעים, ובכל זאת לא הכול נמצא בידינו. אנשים שאנחנו אוהבים בוחרים את דרכם, קשרים משתנים, הגוף משתנה, תוכניות מתפרקות והחיים מקבלים צורה אחרת מזו שדמיינו.
אני מכירה את התנועה הזאת גם מתוך הקונסטלציה המשפחתית. אנחנו פוגשות את מה שהיה כפי שהיה: את ההורים שקיבלנו, את האובדנים, את הקשרים ואת הסיפור המשפחתי שאליו נולדנו. העבר נשאר במקומו, ומתוך ההכרה בו אפשר להפנות את המבט אל החיים שישנם עכשיו.
החיים לא יתנהלו לפי התוכנית שלנו
ההכרה בגבולות השליטה אינה מבטלת את הבחירה שלנו. אני עדיין יכולה לבחור, להשפיע, לשנות, להציב גבולות ולהשקיע במה שיקר לי. אני פשוט לא מחזיקה גם בבחירות של אחרים ובכל מה שהחיים יביאו איתם.
השאלה הזאת &#8211; לאן הולכת האנרגיה שלי &#8211; מלווה אותי גם בקריאה של תפילת האנרגיה של ברט הלינגר. כמה כוח מושקע במאבק במה שכבר קיים, וכמה ממנו פנוי לחיים עצמם.
אולי זו ההזמנה שאני לוקחת איתי מהטקסט הזה: לראות את מה שיש, לכבד את מה שהיה, ולעמוד מול החיים כפי שהם.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 19

כך תנטרלו את ארבעת פרשי האפוקליפסה בזוגיות שלכם ותשפרו את התקשורת והאינטימיות

Accepted Answer

"אתה אף פעם לא חושב עליי." "ברור. כי את הרי תמיד יודעת הכול." "מה את רוצה ממני? גם את עושה בדיוק אותו דבר." ואז מגיע שקט&#8230; אחד מדבר, והשני כבר אינו באמת בשיחה.
מריבות הן חלק מזוגיות. גם זוגות שיש ביניהם אהבה, חברות וקרבה כועסים, נפגעים ולא מסכימים. השאלה החשובה אינה אם יש ביניכם קונפליקטים, אלא מה קורה לכם בתוכם &#8211; ומה אתם מתחילים לעשות זה לזו כשהמתח עולה.
מתוך עשרות שנות מחקר על זוגות זיהו ד"ר ג'ון גוטמן ועמיתיו ארבעה דפוסי תקשורת שנקשרו לחוסר יציבות זוגית: ביקורת, זלזול, התגוננות והתבצרות. גוטמן כינה אותם "ארבעת פרשי האפוקליפסה". בהמשך, עבודתם המשותפת של ג'ון וד"ר ג'ולי שוורץ גוטמן הפכה את גוף המחקר הזה למודל קליני לעבודה עם זוגות.
השם דרמטי, והרעיון דווקא פשוט: בתוך מריבה כדאי לשים לב לא רק על מה אנחנו רבים, אלא לאופן שבו אנחנו מתחילים להתייחס זה לזו. ארבעת הדפוסים האלה יכולים להיכנס גם לזוגיות שיש בה הרבה אהבה. העבודה מתחילה כשאנחנו לומדים לזהות אותם בזמן ולשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים.

ניווט במאמר

ארבעת פרשי האפוקליפסה: מה קורה לנו בתוך קונפליקט
אפשר לריב על כסף, ילדים, סקס, חלוקת מטלות, משפחה מורחבת או הודעה שלא נשלחה בזמן. התוכן משתנה, ודפוס השיחה יכול להישאר דומה מאוד. בתוך כמה דקות, שיחה שהתחילה בנושא קונקרטי הופכת להתקפה, לעג, התגוננות או ניתוק. הנושא שעליו התחלנו לדבר כמעט נעלם, ובמקומו אנחנו עסוקים בהגנה על עצמנו מפני האדם שמולנו.
לכל אחד מארבעת הפרשים יש גם נוגדן &#8211; תגובה אחרת שאפשר ללמוד ולתרגל. וכדאי לשים לב לעוד דבר: מה קרה לי מולך רגע לפני שהפרש הופיע? מה היה לי קשה לשאת באותו רגע &#8211; את הכעס שלך, את האכזבה, את חוסר ההסכמה, את האפשרות שטעיתי, או את העובדה שאינני יכולה לקבוע כיצד תגיב אליי?
הפרש הראשון: ביקורת
יש הבדל חשוב בין תלונה לבין ביקורת. תלונה מתייחסת למשהו שקרה: "סיכמנו שתתקשר אם אתה מאחר, ודאגתי כשלא שמעתי ממך." ביקורת כבר מספרת לבן הזוג מי הוא: "אתה אף פעם לא חושב על אף אחד חוץ מעצמך."
אפשר להתמודד עם תלונה על התנהגות מסוימת. קשה הרבה יותר להישאר פתוחים כאשר אנחנו מרגישים שהאופי שלנו עומד למשפט. במקום לדבר על הכלים שנשארו בכיור, אנחנו מדברים על כך שאתה עצלן. במקום לדבר על האיחור, אנחנו מגיעים למסקנה שלא אכפת לך ממני.
ביקורת יכולה להפוך לניסיון להשיג שינוי באמצעות התקפה. אני רוצה ממך משהו, ובמקום לבטא את הרצון שלי, אני מנסה לגרום לך להשתנות באמצעות אמירה על מי שאתה. ככל שאני זקוקה יותר לכך שתשתנה כדי שאוכל להירגע, כך גדל הסיכוי שהבקשה שלי תהפוך לביקורת.
הנוגדן לביקורת: פתיחה רכה
במקום לתאר מה לא בסדר בבן הזוג, אפשר לדבר על מה שקרה, על מה שאני מרגישה ועל מה שאני צריכה.
במקום "אתה אף פעם לא עוזר בבית", אפשר לומר: "נשארו הרבה כלים במטבח ואני עייפה. אני צריכה שתעזור לי לסדר אותם." במקום "לא אכפת לך ממני", אפשר לומר: "נפגעתי כשלא התקשרת. חשוב לי שתעדכן אותי כשאתה מתעכב."
המעבר הזה דורש יותר מהחלפת מילים. הוא דורש ממני לבטא צורך בלי לדעת מראש כיצד האדם שמולי יגיב. אני יכולה לבקש ממך משהו באופן ברור, ואתה עדיין יכול לענות אחרת מכפי שקיוויתי. בקשה אמיתית משאירה מקום גם לתשובה שלא רציתי לקבל.
הפרש השני: זלזול
זלזול וביקורת אינם אותו הדבר. בביקורת אני תוקפת את אופיו של בן הזוג; בזלזול מתווספת עמדה של עליונות. סרקזם עוין, לעג, כינויי גנאי, חיקוי מבזה, גלגול עיניים וטון שמביע בוז יכולים כולם להיות ביטויים שלו. המסר כבר אינו רק "עשית משהו שפגע בי", אלא משהו קרוב יותר ל-"אני מעליך."
מבין ארבעת הפרשים, זלזול הוא הדפוס שנמצא קשור באופן החזק ביותר לגירושים. לכן, כשהוא הופך לחלק קבוע מהשפה הזוגית, כדאי להתייחס אליו ברצינות ולא לנרמל אותו כ-"זה פשוט ההומור שלנו".
ברגע שאני מחזיקה אותך כקטן, טיפש, חלש או פגום, מצטמצמת היכולת שלי להיות סקרנית לגבי מה שקורה בינינו ולבדוק גם את החלק שלי. העליונות יכולה לתת לרגע תחושת כוח או צדק, ובאותו זמן היא גובה מחיר כבד מהקשר.
הנוגדן לזלזול: כבוד והערכה
הנוגדן לזלזול נבנה גם מחוץ למריבה. הוא נמצא בדרך שבה אנחנו מדברים זה על זו, במה שאנחנו עדיין מסוגלים להעריך וביכולת לזכור שהאדם שמכעיס אותי עכשיו הוא אדם שאני אוהבת ושבחרתי לחיות איתו.
אפשר לכעוס מאוד על אדם ועדיין לדבר אליו כאדם בעל ערך. אם נשארתי לבד עם כל הסידורים, אני יכולה לומר: "כעסתי שנשארתי עם כל זה לבד. אני צריכה שנחלק את זה אחרת." הכעס יכול להיות ברור מאוד גם בלי להפוך את בן הזוג לאדם נחות.
עבורי, זו גם שאלה של ראויות. הערך שלי אינו גדל כאשר אני מקטינה אותך, והערך שלך אינו נעלם משום שפגעת בי או אכזבת אותי. אני יכולה לראות התנהגות שפגעה בי, לדבר עליה ואפילו להציב מולה גבול, בלי להפוך אותה להגדרה של האדם שמולי.
הפרש השלישי: התגוננות
כשאני מרגישה שמאשימים אותי במשהו שאינו הוגן, מתעורר בי רצון להסביר למה אני בעצם בסדר. ההסבר הזה יכול להפוך במהירות להעברת האחריות בחזרה אל בן הזוג.
"לא התקשרת להגיד שאתה מאחר." "כי לא היה לי רגע פנוי. את יודעת איזה יום היה לי. למה את לא התקשרת אליי?" מבחינתי סיפקתי הסבר; מבחינת בת הזוג, הדבר שהיא ניסתה לומר כלל לא קיבל מקום.
התגוננות יכולה לכלול תירוצים, הצדקה עצמית, הצגת עצמי כקורבן או התקפת-נגד. היא מובנת במיוחד כשאני באמת מרגישה מותקפת, ועדיין היא כמעט שאינה מאפשרת לנו לפגוש את הדבר שעליו התחלנו לדבר.
הנוגדן להתגוננות: לקחת אחריות על החלק שלי
לקיחת אחריות על החלק שלי אינה דורשת ממני להסכים עם כל מה שנאמר עליי. אני יכולה לחשוב שחלק מהטענות של בן הזוג מוגזמות, לא מדויקות או נאמרו בדרך שפגעה בי, ועדיין למצוא בתוכן משהו שאני יכולה להכיר בו.
"נכון, הייתי צריך להודיע לך שאני מאחר." המשפט הזה אינו אומר שבת הזוג צודקת בכל דבר ושאני אשם בכל מה שקרה. הוא אומר שיש בתוך מה שהיא אומרת משהו שאני מסוגל לראות ולקחת עליו אחריות.
כדי לעשות זאת אני צריכה להיות מסוגלת לשאת רגע שבו טעיתי, אכזבתי או פגעתי, בלי להפוך את הרגע הזה להגדרה של הערך שלי. מובחנות מאפשרת לי לראות את החלק שלי בלי לקחת אחריות על כל הסיפור ובלי לחכות שאתה תכיר קודם בחלק שלך. אחריות אינה אשמה, והיא גם אינה כניעה.
הפרש הרביעי: התבצרות &#8211; Stonewalling
התבצרות נראית אחרת משלושת הפרשים הקודמים. האדם שמולי הולך ונעלם מתוך השיחה. הוא מפסיק להגיב, מסיט את המבט, פונה לטלפון, נעשה עסוק במשהו אחר או יושב מולי בשתיקה. מבחוץ זה עלול להיראות כמו אדישות, ענישה או חוסר אכפתיות.
התבצרות קשורה פעמים רבות להצפה פיזיולוגית &#8211; flooding. כשהמערכת מוצפת, הגוף נכנס לעוררות גבוהה והיכולת להקשיב, לעבד מידע ולנהל שיחה מורכבת נפגעת. שתיקה יכולה להיות פוגעת מאוד בתוך קשר, והיא יכולה גם להופיע כאשר האדם כבר מתקשה להישאר נוכח בשיחה.
האדם שמוצף זקוק למרחק כדי להתארגן, והמרחק שלו עלול להגביר מאוד את המצוקה של בן הזוג שרוצה להמשיך לדבר. ככל שאחד נסוג, השני עלול לרדוף; ככל שהשני רודף, הראשון זקוק ליותר מרחק. כך נוצר מעגל שבו התגובה של כל אחד מגבירה את המצוקה של האחר.
הנוגדן להתבצרות: לעצור ולחזור
כשאנחנו מוצפים, המשך השיחה בכל מחיר בדרך כלל אינו מקדם אותנו. אפשר לומר: "אני מוצפת כרגע ולא מצליחה להמשיך את השיחה בצורה טובה. אני רוצה שנעצור ונחזור לדבר אחרי שאירגע."
הגוף זקוק לזמן כדי שהעוררות תרד. הפסקה של לפחות כ-20 דקות יכולה לאפשר את זה, במיוחד אם משתמשים בזמן כדי להירגע ולא כדי להמשיך את המריבה בראש.
יש הבדל משמעותי בין הפסקה לבין היעלמות. מי שמבקש לעצור אחראי להבהיר שהוא מתכוון לחזור לשיחה ולחזור בזמן שסוכם. בן הזוג השני נדרש לאפשר את המרחב הזה. כך ההפסקה אינה נטישה של השיחה, אלא דרך לחזור אליה כשאפשר באמת להיות בה.
ארבעה פרשים &#8211; וארבעה נוגדנים
המפה פשוטה: מול ביקורת &#8211; פתיחה רכה ובקשה ברורה. מול זלזול &#8211; כבוד והערכה. מול התגוננות &#8211; לקיחת אחריות על החלק שלי. מול התבצרות &#8211; עצירה, הרגעה וחזרה לשיחה.
אנחנו לא צריכים להיבהל בכל פעם שאחד הפרשים מופיע. מה שחשוב הוא היכולת לזהות אותו מוקדם יותר, לעצור את הרצף ולבחור תגובה אחרת. גם בתוך דפוס זוגי שנוצר בין שני אנשים, לכל אחד מאיתנו יש אחריות על הדרך שבה הוא משתתף בו.
ניסיונות תיקון: הרגע שבו מנסים לחזור זה לזו
לא כל תיקון נראה כמו התנצלות גדולה. "רגע, התחלתי לא טוב. אפשר לנסות שוב?" "אני לא רוצה לריב איתך ככה." "אני מבינה למה נפגעת." גם הומור משותף, מגע או משפט שמוכר רק לשניכם יכולים לעצור את ההסלמה ולהזכיר שאתם עדיין באותו צד.
בתוך מריבה אנחנו יכולים להיות עסוקים כל כך בפגיעה עד שנפספס את הרגע שבו בן הזוג כבר מנסה לחזור אלינו. לקבל ניסיון תיקון אינו מחייב אותי לוותר על הנושא או להחליט שהכול בסדר. אפשר לקבל את היד שמושטת אליי ולהמשיך לדבר על מה שעדיין דורש התייחסות.
אל תהפכו את ארבעת הפרשים לכלי נשק חדש
אחרי שמכירים את המודל, מפתה מאוד להתחיל לזהות את הפרשים אצל האדם שמולנו. "הנה, עכשיו את ביקורתית." "זה זלזול." "אתה שוב מתבצר." כך גם ידע שנועד לעזור לנו לראות את הדפוס יכול להפוך לעוד דרך להוכיח לבן הזוג מה לא בסדר בו.
השאלה המועילה יותר היא: איזה פרש אני מכניסה עכשיו לשיחה? האם אני תוקפת את האישיות שלך במקום לדבר על מה שאני צריכה? האם נכנס לקול שלי זלזול? האם אני עסוקה בהוכחה שאני לא אשמה? האם אני כבר מוצפת ולא באמת מסוגלת להישאר בשיחה?
להפנות את המבט אל עצמי לא פוטר את בן הזוג מאחריות ולא מטשטש התנהגות שפוגעת בי. זה מחזיר אליי את החלק שעליו אני יכולה לעבוד בעצמי. אפשר להעמיק עוד בשאלה הזאת דרך ההתבוננות בדרך שבה למדנו מהי אהבה ומה אנחנו אמורים לעשות כדי לשמור עליה.
תרגיל קטן: איזה פרש הגיע אליי?
חשבו על המריבה האחרונה שלכם ושאלו את עצמכם: איזה מארבעת הפרשים הופיע אצלי?
אם זו הייתה ביקורת &#8211; נסחו מחדש את מה שרציתם לומר כבקשה ברורה.
אם זה היה זלזול &#8211; אמרו את מה שמפריע לכם בלי להקטין את בן הזוג.
אם זו הייתה התגוננות &#8211; מצאו דבר אחד קטן שאתם יכולים לקחת עליו אחריות.
אם זו הייתה התבצרות &#8211; חשבו על המשפט שתוכלו לומר בפעם הבאה לפני שתתנתקו מהשיחה: "אני מוצפת וצריכה הפסקה. אני רוצה שנחזור לדבר על זה אחר כך."
זה הכול. לא צריך לפתור עכשיו את המריבה ולא לנתח את הזוגיות שלכם.
פרש אחד. נוגדן אחד. תגובה אחת שאפשר לנסות אחרת בפעם הבאה.
בפעם הבאה שהפרש נכנס לחדר
ארבעת הפרשים אינם מספרים לכם אם יש או אין אהבה בזוגיות שלכם. הם מאפשרים לראות מה קורה לאופן שבו אתם מתייחסים זה לזו כשהקשר נמצא תחת לחץ.
אולי בפעם הבאה תזהו את הרגע קצת מוקדם יותר. לפני שהבקשה הופכת לביקורת. לפני שהכעס מקבל טון של זלזול. לפני שהצורך להגן על עצמכם הופך להתגוננות, או שההצפה סוגרת את השיחה.
השאלה המעניינת באמת היא לא רק איזה פרש נכנס ביניכם, אלא מי אתם בוחרים להיות זה מול זו ברגע שאתם מזהים שהוא כבר בחדר.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 20

מה האכזבה שלי מבן/בת הזוג מספרת לי על הזוגיות שלנו?

Accepted Answer

אכזבה מבן/בת הזוג יכולה להתחיל ממשהו קטן. יום שהיה חשוב לי ושכחת. שיחה שקיוויתי שתיזום/י ולא הגיעה. ביקשתי שתהיה/י איתי וקיבלתי עצה במקום הקשבה. שוב אני זו שמארגנת את הזמן שלנו יחד, שוב אני זה שיוזם קרבה, שוב ביקשתי משהו שכבר דיברנו עליו ושום דבר לא השתנה.
"אני פשוט מאוכזב/ת ממך."
אני אוהבת להתעכב על המשפט הזה בטיפול זוגי, כי אכזבה בזוגיות מחזיקה בתוכה מידע חשוב. אם התאכזבתי, יש פער בין מה שקיוויתי שיקרה לבין מה שקרה בפועל. האכזבה עדיין לא מספרת לי מה יצר את הפער הזה: האם ציפיתי למשהו שלא ביקשתי, האם ביקשתי וקיבלתי תשובה אחרת מזו שקיוויתי לקבל, האם הייתה בינינו הסכמה שאינה מתקיימת, או שאנחנו פשוט רוצים דברים שונים.
אכזבה אינה בהכרח סימן שמשהו לא בסדר בזוגיות. היא מסמנת פער בין מה שקיוויתי לקבל לבין מה שאני פוגשת בפועל. השאלה היא איזה פער זה.

ניווט במאמר

לפני האכזבה הייתה ציפייה
אי אפשר להתאכזב בלי לצפות למשהו. ציפיתי שתזכור/י, שתבין/י, שתיקח/י יוזמה, שתעמוד/י לצידי, שתשים/י לב שקשה לי. ציפיתי שאחרי כל מה שכבר דיברנו עליו, הפעם תנהג/י אחרת.
אני לא חושבת שהמטרה בזוגיות היא להפסיק לצפות. אנחנו אמורים לצפות לדברים בתוך קשר משמעותי. אני רוצה כבוד, התחשבות, נאמנות, מחויבות ושותפות. יש לי גם רצונות והעדפות לגבי הדרך שבה אני רוצה לחיות בתוך הזוגיות שלי. השאלה שמעניינת אותי היא: למה בדיוק ציפיתי ממך?
יש הבדל גדול בין "אתה אף פעם לא שם בשבילי" לבין "רציתי שתתקשר אליי אחרי הפגישה שידעת שאני מפחדת ממנה". יש הבדל בין "לא אכפת לך מהזוגיות שלנו" לבין "חשוב לי שגם את תיזמי זמן עבורנו, ואני מרגיש שאני מחזיק את זה לבד".
כשהציפייה מקבלת מילים, אפשר להתחיל לראות מה באמת קורה בינינו.
האם אמרתי לך מה אני רוצה?
אחרי שנים יחד קל להרגיש שבן/בת הזוג כבר אמורים לדעת. "הרי את מכירה אותי. אתה יודע מה חשוב לי. כמה פעמים עוד אצטרך להסביר?" היכרות עמוקה אינה קריאת מחשבות. אדם יכול לאהוב אותי מאוד ולא לדעת איזו מחווה חשובה לי ברגע מסוים, מה אני מצפה שיקרה ביום משמעותי או איזו משמעות אני נותנת להתנהגות שנראית לו שולית.
יש הבדל בין ציפייה שהייתה ברורה לי לבין הסכמה שנוצרה בינינו. אם מעולם לא אמרתי שחשוב לי שנציין את יום הנישואים, ייתכן שהתאכזבתי ממשהו שהיה מובן מאליו עבורי ולא היה מובן מאליו עבורך.
אם דיברנו על כך שוב ושוב, הסברתי כמה זה חשוב לי, הסכמת ובכל זאת שנה אחר שנה דבר לא משתנה, אני כבר פוגשת מציאות אחרת. לפני שאני מסיקה מההתנהגות שלך מה אני שווה בעיניך או כמה הקשר חשוב לך, כדאי לבדוק אם ידעת למה ציפיתי. אם ידעת, השאלה הבאה כבר אינה מה ציפיתי, אלא מה הייתה התשובה שלך.
מה קורה כשכבר ביקשתי?
אמרתי מה אני רוצה. לא רמזתי ולא חיכיתי שתנחש/י. ביקשתי באופן ברור, אולי אפילו יותר מפעם אחת.
במצב הזה קל להמשיך להסביר. אני מחפשת עוד ניסוח, עוד דרך לגרום לך להבין עד כמה הדבר חשוב לי. אני אומרת לעצמי שאולי לא הסברתי מספיק טוב, ושאם אצליח לתאר לך בדיוק כמה זה כואב לי, משהו סוף סוף ישתנה.
בטיפול זוגי אני פוגשת בני זוג שמנהלים במשך שנים גרסאות שונות של אותה שיחה. אחד מהם עדיין מנסה לגרום לאחר להבין משהו שהאחר כבר הבין מזמן. בשלב מסוים כדאי להחליף את השאלה "איך אני גורמ/ת לך להבין?" בשאלה אחרת: "מה התשובה שאני מקבל/ת ממך?"
התשובה נמצאת במילים וגם בהתנהגות לאורך זמן. אדם יכול לומר "ברור שזה חשוב לי" ולא לעשות דבר. הוא יכול לומר "אני אשתדל" ולהמשיך באותה דרך. הוא יכול גם לומר בכנות: "אני מבין שזה חשוב לך, ואני לא רוצה את אותו הדבר." אלה תשובות שונות, וכדאי להקשיב להן כפי שהן.
יכול להיות שהבנת אותי מצוין, ואת/ה פשוט רוצה משהו אחר
כל עוד אני מאמינה שלא הבנת אותי, נשאר לי משהו לעשות: להסביר שוב. אולי הפעם אמצא את המילים שיגרמו לך לראות את הדברים כמוני.
קשה הרבה יותר לגלות שהבנת אותי ובכל זאת אינך רוצה את מה שאני רוצה. אני רוצה יותר זמן יחד ואת/ה רוצה יותר זמן לעצמך. אני רוצה שננהל את הכסף בדרך מסוימת ואת חושבת אחרת. אני רוצה יותר מגע, יותר יוזמה, יותר שיחות או יותר זמן זוגי, ואת/ה רוצה כמות אחרת או צורה אחרת של קרבה.
לא כל אכזבה היא בעיית תקשורת. בני זוג יכולים להבין זה את זו היטב ועדיין לרצות דברים שונים. ההכרה הזאת מוציאה מאיתנו את האפשרות לפתור כל פער באמצעות הסבר נוסף. עכשיו אני נדרשת לפגוש את האדם שמולי כפי שהוא ולבדוק מה המשמעות של השונות הזאת עבורי.
אני יכולה לבקש ממך, אני לא יכולה לגרום לך לרצות
אני יכולה לומר: "אני רוצה שנבלה יותר זמן יחד. זה חשוב לי." אני יכולה להסביר למה, לבקש, להציע פתרון, לשמוע מה חשוב לך ולנסות להגיע איתך להסכמה ששנינו יכולים לחיות איתה.
הרבה יותר קשה כאשר אני רוצה גם שתעשה משהו עבורי וגם שתרצה לעשות אותו.
"אני לא רוצה שתבוא כי ביקשתי. אני רוצה שתרצה לבוא."
"אם הייתי חשובה לך, לא הייתי צריכה לבקש."
"אני רוצה שגם לך יהיה חשוב לבלות איתי."
אני מבינה את הכאב שנמצא במשפטים האלה. בתוך קשר אנחנו רוצים להרגיש שהאדם שאנחנו אוהבים רוצה אותנו, חושב עלינו, בוחר בנו ורוצה לפחות חלק מהדברים שאנחנו רוצים. לפעמים אנחנו גם מחזיקים בתוך הקשר ציפיות וחוזים שלא ניסחנו במילים, ומגלים אותם רק כשהאדם שמולנו אינו מקיים את מה שחשבנו שהוא אמור לדעת מעצמו.
יש גבול למה שאני יכולה לדרוש מאדם אחר. אני יכולה לעמוד מאחורי הרצון שלי. אני יכולה לבקש ממך להיענות לו. אני לא יכולה להחליט במקומך מה תרצה/י. ההבחנה הזאת מאפשרת לי לראות באופן בהיר יותר מה אני רוצה, מה את/ה רוצה ומה קורה בינינו כששני הדברים אינם נפגשים.
האכזבה שלי אינה בהכרח בעיה שצריך לתקן
שפה טיפולית יכולה בקלות להפוך לכלי שאנחנו משתמשים בו נגד עצמנו. אם נפגעתי, אולי אני רגישה מדי. אם התאכזבתי, אולי הציפיות שלי גבוהות מדי. אם אני רוצה יותר קרבה, אולי אני תלותית. אם קשה לי לקבל את מה שקורה, אולי אני פשוט צריכה ללמוד לשחרר.
אני מציעה לעצור לפני המסקנות האלה. ייתכן שאני רוצה משהו לגיטימי מאוד מהזוגיות שלי ואינני מקבלת אותו. ביקשתי באופן ברור, אולי אפילו הייתה בינינו הסכמה, והמציאות שאני פוגשת שוב ושוב אינה תואמת אותה. ייתכן גם שאני מגלה שהאדם שמולי אינו רוצה או אינו יכול להיות שותף לסוג הקשר שאני מבקשת לבנות.
האכזבה יכולה להיות תגובה מדויקת למציאות שאינה מתאימה לי.
ראויות בתוך קשר מאפשרת לי להכיר במה שחשוב לי בלי להתבייש ברצון שלי ובלי להקטין אותו כדי לשמור על השקט. הרצון שלי גם אינו מחייב את האדם שמולי לרצות את אותו הדבר. עכשיו נשאר לי לברר מה אני עושה כאשר מה שחשוב לי אינו מה שאת/ה רוצה או יכול/ה לתת.
כמה פעמים אפשר לנהל את אותה שיחה?
"כבר דיברנו על זה מאה פעם&#8230;" אני שומעת את המשפט הזה לא מעט בקליניקה. כשאותה שיחה חוזרת שוב ושוב, אני מתעניינת במה בני הזוג עדיין מקווים להשיג באמצעותה.
אולי עוד לא הצלחנו להבין זה את זו, או שהבקשה יוצאת דרך כעס, ביקורת והאשמה ולכן קשה לשמוע אותה. במקרים אחרים שנינו כבר מבינים היטב מה כל אחד רוצה, והשיחה נמשכת בתקווה שהתשובה של אחד מאיתנו תשתנה.
אם אמרתי מה אני רוצה, שמעתי מה את/ה רוצה, ניסינו להגיע להסכמות וראיתי לאורך זמן מה קורה בפועל, ייתכן שכבר יש לי מספיק מידע.
עוד שיחה אינה תמיד עוד תקשורת. היא יכולה להיות דרך לדחות את המפגש עם תשובה שקשה לי לקבל. בנקודה הזאת השאלה כבר אינה איך להסביר טוב יותר, אלא מה אני עושה עם מה שאני יודעת.
מה החלק שלי בתוך האכזבה?
האכזבה יכולה להפנות את המבט גם אליי, בלי לחפש אשמה. אולי ידעתי שמשהו מפריע לי ולא אמרתי. אולי אמרתי ואז מיד חזרתי בי. אולי הסכמתי למשהו שלא התאים לי כדי להימנע מעימות. ייתכן שאני רואה כבר זמן רב את אותה מציאות וממשיכה לקוות שהיא תשתנה בלי שאצטרך להחליט מה אני עושה מולה.
השאלה שמקדמת אותי היא: "מה אני רוצה לעשות אחרת מעכשיו?"
אני לא אחראית לבחירות של בן/בת הזוג שלי. אני כן אחראית לאופן שבו אני מגיבה למה שאני רואה, לגבולות שאני מציבה, לבקשות שאני מביאה ולבחירות שאני עושה בתוך הקשר.
תרגיל: מה האכזבה הזאת מספרת לי?
בחרו אכזבה אחת שחוזרת בזוגיות. מצב אחד, ברור וקונקרטי.
השלימו ארבעה משפטים:

"ציפיתי ממך ש&#8230;"
"אמרתי/לא אמרתי לך שזה מה שאני רוצה."
"התשובה שאני מקבל/ת ממך, במילים ובהתנהגות, היא&#8230;"
"עכשיו, כשאני רואה את זה, אני רוצה&#8230;"

אין צורך לפתור את כל מערכת היחסים. התבוננו באכזבה אחת ובפער שהיא מסמנת.
אכזבה בזוגיות לא תמיד מבקשת מאיתנו לצפות פחות
אני לא שואפת לזוגיות שאין בה אכזבות. שני אנשים שחיים יחד יאכזבו זה את זו. אנחנו נשכח, נטעה, נפספס, נרצה דברים שונים ולא תמיד נהיה האדם שבן/בת הזוג קיוו לפגוש באותו רגע.
בתחילת הדרך האכזבה יכולה להישמע כמו משפט על האדם שמולי: "אני מאוכזב/ת ממך." אחרי שמתעכבים עליה, היא יכולה לספר לי הרבה יותר. היא מספרת על מה שקיוויתי לקבל, על מה שביקשתי, על התשובה שקיבלתי ועל הפער שאני פוגשת עכשיו.
הפער הזה אינו אומר לי מיד מה לעשות. יש פערים שאפשר לקבל, יש כאלה שאפשר לנהל עליהם משא ומתן, ויש כאלה שנוגעים בדברים מהותיים עבורי. מה שאני יכולה לעשות הוא להסתכל על מה שנמצא בינינו בלי להקטין את הרצון שלי ובלי לדרוש מהאדם שמולי להפוך למישהו אחר כדי שאוכל להרגיש בסדר.
מה האכזבה הזאת מלמדת אותי עלינו, ומה אני רוצה לעשות עם מה שאני יודעת עכשיו?
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 21

נכנסים לאותו ריב שוב ושוב? משולש הדרמה שמנהל את הזוגיות שלכם

Accepted Answer

אתמול רבתם על הילדים. לפני שבוע זה היה כסף. בחודש שעבר הריב התחיל מזה שאחד מכם היה בטלפון בזמן שהשני ניסה לדבר.
הנושא משתנה, ובכל זאת בשלב מסוים מתגנבת תחושה מוכרת: כבר היינו כאן.
אולי אפילו אפשר לדעת מראש מה יקרה. מי ילחץ יותר, מי ייסגר, מי ינסה להסביר, מי יאמר "עזוב, אין טעם לדבר איתך" ומי ימהר לפתור את הבעיה כדי שהמתח כבר ייגמר.
זה אחד הדברים המעניינים בריבים שחוזרים בזוגיות. אנחנו חושבים שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו נושא, ובפועל אנחנו עשויים לחזור לאותן עמדות ולאותו רצף של תגובות.
אחת המפות שיכולות לעזור להבין את התנועה הזאת היא משולש הדרמה בזוגיות, המבוסס על המודל שפיתח סטיבן קרפמן.

ניווט במאמר

מהו משולש הדרמה בזוגיות?
הפסיכיאטר סטיבן קרפמן הציג את משולש הדרמה בשנת 1968 במסגרת התאוריה של ניתוח עסקאות. הוא תיאר שלוש עמדות שאנשים יכולים לנוע ביניהן בתוך אינטראקציות טעונות: תוקף, קורבן ומושיע.
קרפמן הדגיש את המעברים בין התפקידים. אדם יכול להתחיל אינטראקציה בעמדה אחת ולמצוא את עצמו זמן קצר אחר כך בעמדה אחרת. לכן המשולש מעניין אותי פחות כדרך לסווג אנשים ויותר כמפה שמאפשרת להתבונן בתנועה שמתרחשת ביניהם. כאן תוכלו לקרוא את המאמר המקורי של Stephen B. Karpman, Fairy Tales and Script Drama Analysis.
השמות "תוקף", "קורבן" ו"מושיע" יכולים להישמע חריפים. אלה עמדות בתוך מודל, ולא הגדרות של האישיות שלנו.
חשוב במיוחד להבחין בין עמדת "הקורבן" במשולש לבין אדם שנפגע בפועל. כאשר מתקיימים אלימות, איום, כפייה, שליטה או התעללות, האחריות לפגיעה שייכת למי שפוגע. משולש הדרמה אינו כלי לחלוקת אחריות שווה במצבים שבהם האחריות אינה שווה.
בקונפליקטים זוגיים אחרים, המודל יכול לעזור לנו לזהות כיצד תגובה אחת פוגשת תגובה אחרת ואיך נוצר רצף מוכר שקשה לעצור.
התוקף: כשאני מנסה לגרום לך להשתנות
עמדה תוקפת יכולה להישמע כך:

"כמה פעמים אני צריכה לבקש ממך את אותו הדבר?"
"אתה אף פעם לא מקשיב."
"אם באמת היה אכפת לך, לא הייתי צריכה להסביר לך את זה."

בעמדה הזאת תשומת הלב שלי מופנית בעיקר אליך: למה אתה מתנהג כך, מה לא בסדר במה שעשית ומה אתה צריך לשנות כדי שאני אוכל להרגיש אחרת.
מאחורי תגובה כזאת יכולים להימצא כעס, עלבון, פחד, חוסר אונים, אכזבה או צורך שלא קיבל מענה. אצל כל אדם הסיפור יכול להיות אחר. אני מעדיפה להיות סקרנית ולבדוק מה מתרחש שם, במקום להניח מראש שאני יודעת.
השאלה שמעניינת אותי היא מה קורה לי ברגע שבו אני עוברת מביטוי של העמדה, הצורך או הגבול שלי לניסיון לנהל את האדם שמולי. יש הבדל בין לומר "קשה לי כשאני נשארת לבד עם כל האחריות הזאת. אני רוצה שנחשוב יחד איך אנחנו מחלקים אותה" לבין "אי אפשר לסמוך עליך בשום דבר." בשני המשפטים יכולה להיות מצוקה גדולה. בראשון אני מספרת לך משהו עליי ועל מה שאני צריכה. בשני אני מספרת לך מי אתה.
הקורבן: כשאני מרגישה שאין לי השפעה
עמדת הקורבן יכולה להישמע כך:

"לא משנה מה אעשה, זה אף פעם לא יספיק לך."
"אין לי כבר מה להגיד."
"את תמיד הופכת אותי לאשם."

בעמדה הזאת יכולה להיות חוויה חזקה של חוסר אונים. נדמה שהיכולת שלי להשפיע על מה שקורה בינינו נמצאת בעיקר בידיו של האדם שמולי.
הכאב שאני מרגישה יכול להיות אמיתי מאוד. לצד ההכרה בכאב, אני יכולה לבדוק מה עדיין נמצא בידיים שלי. אני יכולה לומר מה פגע בי, לבקש משהו באופן ישיר, להציב גבול ולבחור כיצד אני רוצה לפעול גם כשהאדם שמולי ממשיך לחשוב או להתנהג בדרך שאינה מתאימה לי.
כשאני מזהה מחדש את האפשרויות האלה, אני מחזירה לעצמי משהו מהכוח ומהבחירה שלי בתוך הקשר.
המושיע: כשאני לוקחת אחריות על מה ששייך לך
המושיע יכול להיראות בתחילה כמו האדם שמנסה לשמור על הזוגיות. הוא מרגיע, מסביר, מתקן, מוותר, לוקח עוד משימה, מנסה למנוע את הריב הבא.

"עזבי, אני אעשה את זה."
"אני אדבר איתו."
"רק תגידי לי מה לעשות כדי שלא תהיי כועסת."

אכפתיות, תמיכה ונתינה הן חלק חשוב מקשר. ההבחנה נמצאת במקום שבו העזרה הופכת לאחריות שאני לוקחת על רגשותיו, בחירותיו או התפקידים של האדם שמולי. אני יכולה לתמוך בך כשקשה לך, להקשיב, לעזור ולהיות לצדך, ולהשאיר אצלך את מה ששייך לך. כשהגבול הזה מיטשטש, המושיע עלול לעבוד קשה מאוד בתוך הקשר ולצבור בהדרגה כעס ותסכול: "עשיתי כל כך הרבה בשבילך. ויתרתי, החזקתי, פתרתי. איך יכול להיות שאתה עדיין לא מרוצה?" &#8211; וברגע הזה המושיע עשוי לעבור לעמדה תוקפת.
אנחנו לא נשארים באותו תפקיד
זו אחת הנקודות החשובות במודל של קרפמן: העמדות יכולות להתחלף במהירות.
דמיינו שאחד מבני הזוג חוזר הביתה ורואה שהמטבח נשאר כפי שהיה בבוקר.

הוא אומר: "שוב לא עשית את מה שסיכמנו."
בת הזוג עונה: "היה לי יום מטורף. אתה באמת לא רואה כמה דברים עשיתי היום?"
הוא משיב: "בסדר, עזבי. אני כבר אעשה את זה בעצמי."

הוא התחיל בעמדה תוקפת ועבר לעמדת המושיע. עכשיו הוא מסדר את המטבח בכעס.

כעבור כמה דקות הוא אומר: "זה תמיד ככה. בסוף הכול נופל עליי."

עכשיו הוא חווה את עצמו כחסר כוח בתוך הדינמיקה.

בת הזוג, שהתחילה בתחושה שהיא מותקפת, יכולה לענות: "אתה עושה את זה רק כדי שתוכל אחר כך להגיד שאתה עושה הכול&#8230;" וגם היא עוברת לעמדה תוקפת.

בתוך כמה דקות שניהם עברו בין כמה פינות של המשולש. לכן השאלה "מי מאיתנו התוקף ומי הקורבן?" פחות מעניינת אותי, אני רוצה להבין את הרצף: מה אני עושה, איך אתה מגיב, מה התגובה שלך מעוררת בי ולאן אני עוברת משם?
אותו ריב הוא מערכת של תגובות
מנקודת מבט מערכתית, ריב זוגי הוא רצף של פעולות ותגובות שמשפיעות זו על זו. אני לוחצת יותר כדי שתבין ואתה מתרחק כדי לא להרגיש מותקף. ככל שאתה מתרחק אני חווה יותר בדידות ומגבירה את הלחץ. ככל שאני מגבירה אותו אתה נסגר עוד יותר. בשלב מסוים נוצר מעגל שמזין את עצמו.
ההסתכלות המערכתית משאירה את האחריות האישית אצל כל אחד מבני הזוג ובו בזמן מאפשרת לראות את הרצף שנוצר ביניהם. כשאני מזהה את החלק שלי במעגל, אני יכולה להתחיל לבדוק היכן נמצאת האפשרות שלי לפעול אחרת.
הנושא שעליו אנחנו רבים עדיין חשוב. אפשר לריב על כלים בכיור ולהרגיש שלא רואים כמה אני נושאת. אפשר לריב על כסף ולחוות שאין לי השפעה על החיים שלנו. אפשר לריב על זמן בטלפון ולפגוש כאב סביב המקום שיש לי בחייך.
כשהעומס גדל, אנחנו עלולים להפסיק לדבר על הדבר שממנו הריב התחיל ולהתחיל להגיב זה לתגובה של זו. שם הדפוס נעשה חזק יותר מהנושא.
האם זה קשור למשפחה שבה גדלנו?
המשפחה שבה גדלנו היא המערכת הראשונה שבה פגשנו קרבה, כעס, גבולות, תלות, נפרדות, שתיקה, פיוס ומחלוקת.
אדם אחד גדל בבית שבו היה חשוב לדבר מיד על כל קושי. אחר למד שהדרך הבטוחה ביותר לעבור סערה היא להתרחק. מישהי למדה לזהות במהירות מה כולם צריכים ולנסות להשיב את השקט. מישהו אחר גילה שכדי שישמעו אותו הוא צריך להגביר את הקול.
מנקודת מבט מערכתית וקונסטלטיבית אפשר להתעניין במה שמוכר לנו מהמערכת שממנה באנו ולבדוק אילו עמדות, דרכי קשר וחלוקות אחריות נעשו מוכרות לנו.
אפשר לשאול:

"מה אני מכירה מהבית שבו גדלתי על הדרך שבה אנשים מתנהגים כשמישהו כועס?"
"מי היה אחראי להרגיע את מי?"
"מה קרה כאשר מישהו הציב גבול או חשב אחרת?"
"איזו עמדה נעשית זמינה לי כמעט באופן אוטומטי כשאני מרגישה שהקשר מאוים?"

ההיכרות עם הסיפור שממנו באתי יכולה להרחיב את הבחירה שלי. אני יכולה לזהות משהו מוכר מאוד ועדיין לבחור כיצד אני רוצה לפעול בתוך הזוגיות שלי היום.
מה קורה כשמכניסים מובחנות למשולש?
מובחנות מוסיפה למודל של משולש הדרמה שאלה שמעניינת אותי מאוד בעבודה עם זוגות: האם אני יכולה להישאר בקשר איתך, להחזיק את העמדה שלי ולשאת את העובדה שאתה עשוי לחשוב, להרגיש או לבחור אחרת ממני?
כאשר אני בעמדה תוקפת, אני יכולה לחזור אל עצמי ולשאול מה אני רוצה, מה חשוב לי ואיך אני רוצה להביא את זה אל הקשר. כאשר אני חווה את עצמי כחסרת כוח, אני יכולה להכיר בכאב שלי ולבדוק מה נמצא באחריותי ובבחירתי. כאשר אני נעה להצלה, אני יכולה להישאר אכפתית וקרובה ולהשאיר אצלך את האחריות ששייכת לך.
ראויות מוסיפה כאן נדבך נוסף. אני יכולה לטעות, לכעוס, להתבלבל ולגלות שנכנסתי שוב לדפוס שאני כבר מכירה, ועדיין להחזיק בערך שלי. מתוך המקום הזה אני יכולה לקחת אחריות, לראות היכן פגעתי ולבחור כיצד אני רוצה לפעול עכשיו.
השינוי שלי אינו תלוי בכך שבן הזוג ייצא ראשון מהמשולש, אני יכולה להתחיל לשנות את העמדה שלי גם כשהאדם שמולי עדיין נמצא בעמדה שלו.
תרגיל זוגי קונסטלטיבי: איפה אני עומדת בתוך משולש הדרמה?
קחו שלושה דפי נייר וכתבו עליהם: תוקף, קורבן, מושיע.
הניחו את שלושת הדפים על הרצפה במרחק מסוים זה מזה. אין צורך למדוד או ליצור משולש מדויק. הניחו אותם במקום שמרגיש לכם נכון.
בחרו יחד נושא אחד של מריבה שחוזרת ביניכם.
כל אחד מכם יעמוד ליד הייצוג שמרגיש כמו העמדה שאליה הוא נוטה להגיע בתוך הריב הזה. כל אחד בוחר את המקום שלו, בלי לקבוע עבור האחר איפה הוא עומד.
הישארו שם לרגע ושימו לב.

איך זה מרגיש לעמוד בעמדה הזאת?
איפה בן או בת הזוג נמצאים ביחס אליי?
לאן המבט שלי הולך?
האם אני רוצה להתקרב, להתרחק או לשנות מקום?
האם זו העמדה שבה אני מתחילה את הריב, או המקום שאליו אני מגיעה בהמשך?

אם במהלך הריב אתם עוברים לעמדה אחרת, עברו גם עכשיו אל הייצוג האחר. בדקו את התנועה כפי שהיא מוכרת לכם: מאיפה אני מתחילה, לאן אני עוברת ומה קורה במרחב בינינו כשאני משנה מקום.
הישארו עם מה שאתם רואים. המטרה היא לפגוש את המפה הזוגית שלכם מבחוץ: אילו עמדות אתם תופסים ואיך אתם נעים ביניהן בתוך הריב המוכר.
בסיום צאו שניכם מהייצוגים והביטו בשלושת הדפים מבחוץ.
שימו לב למה שאתם יכולים לראות עכשיו, כשאתם כבר לא עומדים בתוך אחת העמדות.
הריב החוזר יכול להפוך למפה
כשאותו ריב חוזר שוב ושוב, קל לראות בו הוכחה לכך שמשהו בזוגיות תקוע. אפשר להתייחס אליו גם כאל מידע. הריב מראה לנו איפה אנחנו נעשים רגישים, לאיזו עמדה אנחנו נוטים לנוע כשהמתח עולה, איך התגובה שלנו פוגשת את האדם שמולנו ואיך התגובה שלו משפיעה על הצעד הבא שלנו.
ברגע שאנחנו מצליחים לראות את הרצף, מתרחב גם מרחב הבחירה. בפעם הבאה אולי עדיין נתווכח על הילדים, על הכסף או על הכלים שנשארו בכיור. הנושא לא חייב להיעלם. השינוי מתחיל כשאני יכולה לזהות את המקום שלי בתוך הריקוד, להישאר בקשר עם עצמי ועם האדם שמולי, ולבחור איך אני רוצה לפעול משם.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 22

תסמונת אותלו: מתי קנאה בזוגיות מאבדת אחיזה במציאות?

Accepted Answer

"למה מחקת את ההודעה? מי היה איתך כשיצאת מהעבודה? ראיתי איך הסתכלת עליו. אל תגידי לי שלא קורה כלום. אני יודע שאת מסתירה ממני משהו."
קנאה יכולה לעורר חרדה, כעס, צורך באישור, בדיקות חוזרות ופחד עמוק לאבד את האדם שאנחנו אוהבים. גם קנאה עזה ומכאיבה אינה מעידה בפני עצמה על תסמונת אותלו. ההבדל אינו נמצא רק בעוצמת הקנאה. אחת ההבחנות החשובות נמצאת ביכולת לבדוק את החשד מול המציאות ולהחזיק באפשרות שהפרשנות שלי אינה נכונה.
המונח "תסמונת אותלו" משמש לעיתים בשפה היומיומית לתיאור בן או בת זוג קנאים מאוד. מבחינה קלינית מדובר בתופעה אחרת, וההבחנה הזאת חשובה גם להבנת הקנאה וגם לבחירת הדרך המתאימה להתמודד איתה.

ניווט במאמר

קנאה היא רגש אנושי
קנאה מופיעה בתוך קשר שיש בו משהו יקר שאנחנו חוששים לאבד. היא יכולה להתעורר בעקבות אירוע ממשי, פגיעה קודמת באמון או פחד שאנחנו מביאים איתנו אל הקשר. גם כשאין בגידה, חוסר ודאות יכול לעורר מחשבות מטרידות מאוד.
בקנאה שאינה דלוזיונלית נשמרת בדרך כלל מידה כלשהי של יכולת לבחון את החשד. אדם יכול לפחד מאוד ואפילו להשתכנע לרגע שמשהו מתרחש, ועדיין לומר: "אני יודעת שאין לי הוכחה, ועדיין קשה לי להשתחרר מהמחשבה הזאת."
יש גם קנאה אובססיבית, שבה האדם עשוי להיות מוצף במחשבות חוזרות על האפשרות שבן הזוג אינו נאמן ולעסוק בבדיקות חוזרות, ובכל זאת לזהות שהחשדות שלו עשויים להיות מוגזמים או לא מבוססים. קנאה עזה, קנאה אובססיבית וקנאה דלוזיונלית אינן אותו הדבר, גם כאשר מבחוץ חלק מההתנהגויות נראות דומות.
מהי תסמונת אותלו?
תסמונת אותלו היא צורה של קנאה דלוזיונלית שבה קיימת אמונה מקובעת שבן או בת הזוג אינם נאמנים. האדם עשוי להיות משוכנע שמתקיימת בגידה ללא ראיות מספקות ולפרש אירועים ניטרליים או פרטים שוליים כהוכחות המחזקות את האמונה.
השם לקוח מאותלו, גיבור המחזה של שייקספיר, שמשתכנע שדסדמונה בוגדת בו. מבחינה קלינית חשוב יותר לדעת שהתופעה תוארה במגוון מצבים פסיכיאטריים, נוירולוגיים ורפואיים, וגם בהקשר של תרופות וחומרים מסוימים. סקירה שיטתית שפורסמה ב־2024 ובחנה 73 מקרים שתוארו בספרות מצאה תסמונת אותלו בהקשר של הפרעות פסיכיאטריות ראשוניות, מצבים רפואיים ונוירולוגיים ותרופות או חומרים. לקריאת הסקירה הקלינית על תסמונת אותלו.
לכן אמונה דלוזיונלית בבגידה אינה משהו שכדאי להסביר רק דרך מצב הזוגיות, פחד נטישה או חוויות מהעבר. היא מצריכה הערכה מקצועית רחבה.
השאלה אינה רק כמה אני מקנאה
נניח שבת זוג חוזרת מאוחר מהעבודה. אדם שמוצף בקנאה עשוי לחשוב: "אני מפחד שהיא הייתה עם מישהו אחר. אני יודע שאין לי הוכחה, אבל המחשבה לא עוזבת אותי."
בתסמונת אותלו אותו איחור עשוי להשתלב במערכת שלמה של "ראיות": הבגד שלבשה, הדרך שבה הניחה את הטלפון, שינוי בטון הדיבור, מכונית שחנתה ברחוב או משפט שאמרה כמה ימים קודם. מידע שסותר את החשד עלול לקבל בעצמו פרשנות שתומכת בו.
ההבחנה אינה רק בעוצמת הרגש. היא קשורה גם ליכולת לשקול שהמציאות עשויה להיות שונה ממה שאני חושבת שהיא.
הרגש שלי אמיתי. הפרשנות שלי עדיין זקוקה לבדיקה
עבור מי שמתמודדת עם קנאה ועדיין יכולה להתבונן בה, מובחנות מציעה הבחנה חשובה: רגש הוא אמת על החוויה שלי, ולא בהכרח עובדה על האדם שמולי.
אם אני מפחדת שתעזוב אותי, הפחד אמיתי. אם משהו בהתנהגות שלך עורר בי חשד, אני רוצה לקחת את החשד ברצינות. לצד זה, יש הבדל בין "אני מרגישה לא בטוחה בקשר שלנו" לבין "אתה בוגד בי", ובין "כשראיתי את ההתכתבות הזאת עלה בי חשד" לבין "ההתכתבות הזאת מוכיחה שיש לך רומן."
ראויות מאפשרת לי לא לבטל את עצמי רק מפני שעדיין אין לי תשובה. מובחנות מאפשרת לי לא להפוך את החוויה שלי לפסק דין עליך. אני יכולה לקחת ברצינות גם את עצמי וגם את המציאות.
מה קורה לזוגיות כשהקנאה מנהלת אותה?
גם קנאה שאינה דלוזיונלית יכולה ליצור דינמיקה זוגית קשה. אחד חושד ושואל, השני מסביר. ההסבר מרגיע לזמן קצר, ואז מופיע פרט חדש שמחזיר את הספק. מגיעה עוד שאלה, עוד בקשה לראות את הטלפון ועוד ניסיון לקבל ודאות.
בהדרגה אחד נעשה החוקר והשני הנחקר. "אם אין לך מה להסתיר, למה שלא תראי לי?" נשמע כמו טיעון הגיוני בתוך החרדה. הוכחה יכולה להרגיע את החשד הנוכחי, ובאותו זמן ללמד את המערכת שבכל פעם שמתעוררת חרדה, בן הזוג נדרש לספק עוד הוכחה או לוותר על עוד פרטיות.
בעבודה זוגית מבוססת מובחנות אני מתעניינת במעגל שנוצר בין שני בני הזוג. האדם המקנא יכול לבדוק מה הוא יודע, מה הוא מפרש ומה קורה לו כשהוא אינו מקבל ודאות. בן הזוג יכול להתייחס למצוקה ברצינות בלי לקבל על עצמו אחריות אינסופית להרגיע אותה. לכל אחד יש אחריות להתנהגות שלו, ולשניהם יש אפשרות לראות כיצד התגובות שלהם מזינות את הדפוס שנוצר ביניהם.
ומה אם באמת הייתה בגידה?
לא כל חשד הוא השלכה ולא כל קנאה היא בעיה של האדם המקנא. אנשים מסתירים, משקרים ובוגדים. אחרי בגידה ממשית גם התנהגות ניטרלית יכולה לעורר דריכות וחשד, ובמצב כזה יש פגיעה באמון שצריך לפגוש ויש אחריות למי שפגע בו.
לא נכון לקחת תגובה למציאות של הסתרה או בגידה ולהפוך אותה מיד לבעיה של "קנאה". מובחנות עוזרת לי להבחין בין מה שאני יודעת, מה שאני מרגישה, מה שאני מפרשת ומה שאני עדיין לא יודעת. ההבחנה הזאת מאפשרת לדבר באופן מדויק יותר גם על אחריות, תיקון ואפשרות לבנות מחדש אמון.
כשהזוגיות היא גם העורף המשפחתי שלי
כאשר בן או בת הזוג הם גם העורף המשפחתי המרכזי שלי, איום על הזוגיות יכול לקבל משקל עצום. האפשרות לאבד את הקשר יכולה לגעת לא רק באהבה אלא גם בבית, בשייכות ובשאלה מי יהיה שם בשבילי. המציאות הזאת יכולה להעצים פחד נטישה וקנאה, אך היא אינה גורמת לתסמונת אותלו ואינה מסבירה קנאה דלוזיונלית.
כתבתי על המשקל המיוחד שהזוגיות יכולה לשאת במצב כזה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
כמה שאלות לחשיבה כשהקנאה מתעוררת
אם את מתמודדת עם קנאה או חשד ועדיין מסוגלת להתבונן במה שקורה, לשקול יותר מאפשרות אחת ולבדוק את המציאות, אפשר להיעזר בכמה שאלות. הן אינן מיועדות לאבחן תסמונת אותלו או להכריע אם החשד שלך מוצדק. הן נועדו לעזור לך להבחין בין מה שאת מרגישה, מה שאת יודעת ומה שאת עדיין מנסה להבין.

מה אני יודעת שקרה, ומה אני מסיקה שקרה? למשל, "ראיתי הודעה ממישהי" הוא מידע. "יש ביניהם רומן" היא מסקנה. ייתכן שהמסקנה נכונה וייתכן שלא. ההבחנה מאפשרת לי לראות איפה מסתיימות העובדות הידועות לי ומתחילה הפרשנות שלי.
האם אני מסוגלת להחזיק באפשרות שיש הסבר נוסף למה שראיתי או שמעתי? אין צורך לבחור בהסבר האחר או לשכנע את עצמי שהכול בסדר. אפשר לבדוק אם אני עדיין מסוגלת להחזיק יותר מאפשרות אחת כל עוד אין לי מספיק מידע.
כשאני מבקשת הסבר, האם אני מחפשת מידע או ודאות? מידע יכול לעזור לי להבין מה התרחש. ודאות מוחלטת קשה הרבה יותר לספק. אם כל תשובה מרגיעה אותי לזמן קצר בלבד ומיד מתעורר צורך בהוכחה נוספת, אפשר להתבונן גם במה שאני מבקשת מבן הזוג לעשות עבורי.
האם יש משהו ממשי בהתנהגות שלו שפגע באמון בינינו ודורש ממנו לקחת אחריות? השאלה הזאת חשובה לא פחות מהשאלות שאני מפנה לעצמי. מובחנות אינה הופכת כל חשד לבעיה פנימית שלי. אם היו שקרים, הסתרה, הפרת הסכמות או בגידה, האחריות עליהם אינה שלי.
מה קורה לי כשאני עדיין לא יודעת? האם אני יכולה לשאת זמן מה את חוסר הוודאות בלי לבטל את מה שאני מרגישה ובלי להפוך את החשד לעובדה? היכולת להישאר זמן מה במקום שבו עדיין אין תשובה היא חלק משמעותי מהיכולת להישאר בקשר עם עצמי ועם האדם שמולי.

השאלות האלה מפרידות בין רגש, מידע, פרשנות ואחריות. אני יכולה לקחת ברצינות את מה שאני מרגישה, לבדוק ברצינות את מה שקורה בינינו, ולהשאיר מקום גם למה שאני עדיין לא יודעת.
מתי קנאה דורשת הערכה מקצועית רחבה יותר?
המאמר הזה עוסק בעיקר בקנאה שאפשר להתבונן בה, לדבר עליה ולעבוד איתה בתוך קשר. תסמונת אותלו נמצאת במקום אחר על המפה הקלינית.
כאשר קיימת אמונה מקובעת בבגידה ללא ראיות מספקות והיכולת לשקול הסברים אחרים נפגעת באופן משמעותי, חשוב לפנות להערכה מקצועית מתאימה. הופעה חדשה או חריגה של אמונה כזאת, במיוחד לצד שינויים קוגניטיביים, נוירולוגיים או התנהגותיים, שימוש בחומרים או שינוי תרופתי, מחזקת את הצורך בבירור רפואי או פסיכיאטרי. לקריאת מחקר על המאפיינים הקליניים והנוירולוגיים של תסמונת אותלו.
גם בטיחות היא חלק מהתמונה. בסקירה השיטתית מ־2024 דווחה אלימות ב־25 מתוך 73 המקרים שנכללו. מאחר שמדובר במקרים שפורסמו בספרות, אי אפשר להסיק מכך שזהו שיעור האלימות בקרב כלל האנשים עם תסמונת אותלו. הנתון כן מחזק את הצורך להתייחס ברצינות לאיומים, מעקב, שליטה, חקירות, אלימות או פחד מפני תגובת בן או בת הזוג. לקריאת הסקירה השיטתית.
כאשר אחד מבני הזוג חושש לביטחונו, בטיחות והערכה מקצועית קודמות לעבודה זוגית רגילה. אם לצד הקנאה קיימים גם דפוסים של שליטה, פחד או צמצום, אני ממליצה לך לקרוא גם את המאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר.
בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני יודעת
קנאה יכולה לספר לי שמשהו חשוב לי מאוד. היא יכולה להצביע על פחד לאבד, על פגיעה באמון, על חוסר ביטחון בקשר או על משהו בהתנהגות של בן הזוג שראוי לבדיקה.
החוויה שלי ראויה להקשבה. הפרשנות שלי ראויה לבדיקה.
ההבחנה הזאת מאפשרת לי להקשיב לעצמי באופן מדויק יותר: לקחת ברצינות את מה שאני מרגישה, לבדוק את מה שאני חושבת שאני יודעת ולשאת גם את מה שעדיין אינו ברור. כל עוד יש אפשרות לבדוק, לשאול ולהחזיק יותר מאפשרות אחת, יש מרחב לעבודה רגשית וזוגית.
כאשר האפשרות לבדוק את המציאות עצמה הולכת לאיבוד, הזוגיות אינה צריכה לשאת את זה לבדה.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 23

תלות רגשית בזוגיות: איך להישאר אני גם כשאני זקוקה לך

Accepted Answer

הוא לא עונה להודעה ואת כבר בודקת מתי היה מחובר לאחרונה. היא כועסת עליך וקשה לך להתרכז בעבודה. השיחה ממשיכה להתנהל לך בראש: מה אמרת, מה היא הבינה, ומה צריך לקרות כדי שתהיו שוב בסדר. הוא מבקש ערב לעצמו ואת שומעת התרחקות, היא מאוכזבת מהחלטה שקיבלת ואתה מתחיל לבדוק מחדש החלטה שקודם היית שלם איתה.
אנחנו זקוקים לאנשים שאנחנו אוהבים. אנחנו רוצים בקרבתם, נשענים עליהם ומושפעים ממה שהם מרגישים כלפינו. זוגיות אינה מבחן בעצמאות. תלות רגשית בזוגיות מתחילה לצמצם אותי כשהיכולת שלי להישאר יציבה בתוך עצמי תלויה יותר ויותר במה שקורה אצלך.
אם אתה רגוע איתי, גם אני רגועה. אם אתה מתרחק, משהו בי מתערער. אם אתה מאוכזב ממני, אני מתחילה לפקפק בעצמי. היציאה מתלות רגשית אינה דורשת ממני להפסיק להזדקק לך. היא מזמינה אותי ללמוד להישאר אני גם כשאני זקוקה לך.

ניווט במאמר

תלות היא חלק מזוגיות
קשר קרוב יוצר תלות הדדית. דעתו של בן הזוג חשובה לי, המרחק שלו יכול להכאיב לי וכשקשה לי אני רוצה להישען עליו. אני רוצה לדעת שאני אהובה ורצויה בעיניו. כל אלה שייכים לאינטימיות.
ההבחנה נעשית ברורה יותר כשהאדם שאני אוהבת אינו נותן לי את מה שאני רוצה ממנו. הוא אינו פנוי, אינו מסכים איתי, רוצה מרחק, כועס או מחזיק בעמדה אחרת. שם מתברר כמה מקום יש בקשר לשני אנשים נפרדים.
אני יכולה לרצות בקרבתך ולהתאכזב כשאינך פנוי אליי. אני יכולה להיות מושפעת מהכעס שלך ועדיין להחזיק בדעה אחרת. אני יכולה לבקש ממך הרגעה בלי להפוך את ההרגעה שלי לאחריות שלך.
המתח בין קרבה לבין נפרדות נמצא גם במחקר על יחסים קרובים. במחקר ששילב בין תיאוריית ההכוונה העצמית לבין תיאוריית המערכות המשפחתיות נמצא שהשילוב בין תחושת קרבה לבין אוטונומיה קשור לדרכי תגובה בונות יותר בתוך מערכת היחסים. החוקרים מצביעים על החשיבות של שמירת תחושת העצמי לצד החיבור לבן או בת הזוג. לקריאת המחקר על אוטונומיה וקרבה ביחסים.
מובחנות מאפשרת את התנועה הזאת: להיות בקשר עמוק, להזדקק ולהישען, בלי לאבד את הקשר שלי עם עצמי.
כשהשקט שלי תלוי במה שקורה אצלך
תלות רגשית מתגלה היטב ברגעים של חוסר ודאות. בן הזוג שותק ואת חייבת לדעת למה. הוא רוצה זמן לעצמו ואת מרגישה צורך להחזיר מיד את הקרבה. הוא כועס ואת מתקשה לנוח עד שהכעס יחלוף. הוא אינו מסכים איתך ואת מסבירה את עצמך שוב ושוב בתקווה שתצליחי לגרום לו לראות את הדברים כמוך.
הקשב עובר בהדרגה החוצה: מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, האם הוא עדיין קרוב, האם הוא מרוצה ממני, האם אנחנו בסדר. התגובה שלו הופכת למדד שדרכו אני בודקת את עצמי.
הדפוס הזה יכול להופיע גם בתוך קשר שאינו פוגעני. אם לצד התלות את מזהה פחד מתמשך, שליטה, השפלה, ערעור על תפיסת המציאות שלך או צמצום הולך וגדל של החיים שלך, כדאי להתבונן בדפוס היחסים הרחב יותר. במאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר הרחבתי על ההבחנה הזאת.
אני רוצה שתירגע כדי שאני אוכל להירגע
כשהכעס שלך קשה לי לשאת, אני יכולה למצוא את עצמי מסבירה שוב, מתנצלת, מתקרבת כשאתה מבקש מרחק או מוותרת על משהו שהיה חשוב לי. לצד הרצון האמיתי בתיקון ובקרבה יכולה לפעול בקשה נוספת: שתפסיק להרגיש את מה שאתה מרגיש, כדי שאני אוכל לחזור להרגיש בטוחה.
אם פגעתי בך, יש לי אחריות להתבונן בהתנהגות שלי, להקשיב להשפעה שלה עליך ולתקן כשנדרש תיקון. האחריות שלי אינה מעניקה לי שליטה על השאלה אם תכעס, תיעלב או תתאכזב ממני.
אני יכולה להיות ראויה גם כשאתה מאוכזב ממני. ראויות אינה אומרת שההתנהגות שלי תמיד ראויה. אני יכולה לטעות ולקחת אחריות על הטעות, בלי שהערך שלי כאדם ייקבע מחדש על פי התגובה שלך אליי.
תלות רגשית היא גם דינמיקה זוגית
קל לזהות אדם אחד כ"תלותי", בעוד שהמציאות הזוגית מורכבת יותר. אחד מבני הזוג חושש מהמרחק ומנסה להתקרב, השני מרגיש את הלחץ ומתרחק. המרחק מגביר את החרדה ולכן הראשון מחפש עוד קרבה, וככל שהוא מתקרב השני מרגיש פחות מרחב ונסוג עוד יותר.
בתוך המעגל הזה כל אחד רואה היטב את ההתנהגות של האחר. "אני רודפת אחריך כי אתה כל הזמן מתרחק", אומרת האחת. "אני מתרחק כי את לא נותנת לי לנשום", אומר האחר. שני המשפטים יכולים לתאר חוויה אמיתית, ושניהם משאירים את האחר אחראי לצעד הבא שלי.
מובחנות מזמינה כל אחד לזהות גם את התנועה שלו בתוך המעגל. אני יכולה לראות שאתה מתרחק ולבדוק מה קורה לי כשאני רודפת אחריך. אתה יכול להרגיש את הלחץ שלי ולבדוק מה קורה לך כשאתה נסגר. התגובה של האחר משפיעה עליי, והאחריות לאופן שבו אני פועלת בתוכה נשארת שלי.
גם להיות "הצד החזק" יכול להפוך לתפקיד
במערכות יחסים מסוימות אחד מבני הזוג נעשה הכתובת כמעט לכל החלטה. "מה אתה חושב שכדאי לי לעשות?" "זה בסדר שאקנה את זה?" "את חושבת שהגבתי נכון?" מי שנמצא בצד השני יכול להרגיש נחוץ ומשמעותי. הוא יודע, מייעץ, מחליט ומרגיע.
עם הזמן אותה עמדה יכולה להפוך למעמסה. האדם שהיה רגיל להיות הכתובת מתחיל לומר: "אני צריך להחליט הכול" או "נמאס לי להיות אחראי על איך שהיא מרגישה." אם במשך שנים הייתי האדם שיודע, מחזיק ומרגיע, השינוי של בן הזוג יכול לערער גם את המקום שלי.
כשהאחד מתחיל לסמוך יותר על עצמו, לקבל החלטות ולשאת יותר מהחוויה הרגשית שלו, משהו משתנה גם עבור השני. שינוי בתלות הרגשית משנה את הדינמיקה שנוצרה בין שני בני הזוג.
מה למדתי על אהבה ושייכות?
אנחנו מגיעים לזוגיות עם ניסיון קודם בקשר. מי שלמדה בילדות לקרוא היטב את מצב הרוח של המבוגרים סביבה עשויה לזהות במהירות שינוי קטן בטון של בן הזוג. מי שחוותה קונפליקט כאיום על השייכות עשויה למהר לפייס. במשפחה אחרת דווקא התרחקות הייתה הדרך להתמודד עם מתח.
אלה אפשרויות להתבוננות, ולא הסבר אוטומטי לתלות רגשית. מנקודת מבט מערכתית אפשר לבדוק איזו צורה הייתה לקרבה במשפחה שממנה באתי: כמה נפרדות התאפשרה בה, מה קרה כשמישהו רצה משהו אחר, איך הגיבו לכעס ולמרחק ומי דאג לרגשות של מי.
העבר יכול לעזור לי להבין מדוע תנועה מסוימת נעשתה מוכרת. בהווה אני יכולה לראות כיצד אני משתתפת בה ומה היא גובה ממני.
כשהזוגיות היא גם העורף המשפחתי שלי
עבור מי שאין לה משפחת מוצא תומכת, הזוגיות יכולה לשאת משקל גדול במיוחד. בן הזוג הוא האדם שאיתו אני חולקת את היומיום, ובמקרים רבים גם מי שנמצא איתי בחגים, מי שמגיע כשאני חולה, מי שמכיר את ההיסטוריה שלי ומי שאני מתקשרת אליו כשקורה משהו.
אובדן של קשר כזה עלול לגעת בהרבה יותר מפרידה מאדם אהוב. הוא יכול לגעת גם בשייכות, בבית ובשאלה מי יהיה שם בשבילי. המציאות הזאת ראויה להכרה ואינה מעידה בפני עצמה על תלות רגשית.
כתבתי על העומס המיוחד שהזוגיות יכולה לשאת במצב כזה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי. ככל שהזוגיות היא העורף המרכזי שלי, יש ערך לבניית עולם שיש בו עוד קשרים ומקומות של שייכות: חברות, קהילה, עבודה, טיפול, תחומי עניין ואנשים שמכירים אותי גם מחוץ לזהות הזוגית שלי.
כך הזוגיות יכולה להישאר מקום מרכזי של אהבה ושייכות בלי לשאת לבדה את כל משקל השייכות שלי.
השינוי מתחיל לפני הפעולה
אפשר להחליט לשלוח פחות הודעות, להתייעץ פחות או לעשות יותר דברים לבד. הצעדים האלה יכולים לעזור, ובכל זאת העבודה המעניינת מתרחשת רגע קודם: שלחתי הודעה והוא לא ענה, אני רואה את המסך, משהו מתכווץ, עולה מחשבה והיד כבר רוצה לשלוח הודעה נוספת.
אולי אני מפחדת שהוא מתרחק. אולי קשה לי לא לדעת. אולי אני זקוקה לאישור שאנחנו בסדר. אם אצליח להישאר לרגע עם מה שקורה בתוכי, נוצר מרווח קטן בין החוויה לבין הפעולה.
מחקר בתחום Relationship Mindfulness בחן קשיבות בתוך מערכת יחסים לצד דפוסי התקשרות והתנהגויות זוגיות. הממצאים אינם אחידים בכל המדדים, והמחקר אינו בוחן את התרגיל שלפנייך, אך הוא מציע בסיס מעניין להתבוננות בתפקיד של קשיבות בתוך האינטראקציה הזוגית. לקריאת המחקר על Relationship Mindfulness.
תרגיל מיינדפולנס: להישאר בגוף כשהקשר מתערער
בחרי רגע שבו משהו בקשר מפעיל אותך: בן הזוג אינו עונה, הוא מתרחק, כועס, מבקש מרחב או אומר משהו שמעורר בך פחד שאולי אינכם בסדר. במקום לפנות מיד אליו, נסי להישאר לכמה רגעים עם מה שהתרחש בתוכך.
עצרי ושימי לב לגוף. אין צורך לנשום עמוק, להרגיע את עצמך או לנסות להרגיש אחרת. בדקי מה כבר קורה בגוף ברגע הזה. אולי הנשימה נעשתה קצרה יותר, הבטן התכווצה, הלסת התהדקה, יש לחץ בחזה או דחף חזק לקחת את הטלפון, להסביר או להתקרב.
בחרי תחושה גופנית אחת שקל לך יחסית להיות איתה, לא את התחושה החזקה ביותר. הפני אליה מעט תשומת לב ובדקי את האיכויות שלה: האם היא כבדה או קלה, חמה או קרה, צפופה או פתוחה, נעה או קפואה? האם יש לה גבולות ברורים או שהיא מתפשטת?
בדקי אם אפשר לתת לתחושה הזאת מעט יותר מקום בגוף. אם יש לחץ בחזה, הרגישי גם את האזור שסביבו. אם הבטן מכווצת, שימי לב גם לגב, לאגן ולרגליים. אם הגרון נסגר, הרגישי במקביל את הכתפיים ואת כפות הידיים. אין צורך לגרום לכיווץ להיעלם. הגוף יכול להחזיק יותר מתחושה אחת באותו זמן.
שימי לב גם למה שהגוף רוצה לעשות. אולי הוא רוצה להתכווץ, לדחוף משהו הרחק, להושיט יד, לבכות, להסתתר או להתקרב. אל תבצעי מיד את הפעולה ואל תעצרי אותה בכוח. הרגישי לרגע את הדחף עצמו בגוף.
אם עולה פחד, אפשר לתת לו משפט פשוט: "אני מפחדת שתתרחק." אם עולה כאב: "כואב לי שאתה לא פנוי אליי עכשיו." ואם עולה צורך: "אני רוצה שתהיה קרוב אליי." אמרי את המשפט ושימי לב למה שקורה בגוף כשאת אומרת אותו. אולי משהו מתכווץ, מתרחב, מתחמם או מתרכך. אין תגובה נכונה שצריכה להתרחש.
עכשיו הרחיבי מעט את תשומת הלב. הרגישי את הכיסא שמחזיק אותך, את הרצפה מתחת לרגליים ואת משקל הגוף. הסתכלי סביבך והבחיני בחדר שבו את נמצאת. אפשר להיות בקשר עם הפחד ובאותו זמן גם עם הגוף, החדר והדברים שתומכים בך ברגע הזה.
הישארי כך עוד מעט ובדקי:
כמה מהרגש הזה אני יכולה לשאת בגוף כרגע, בלי לדרוש מעצמי להעלים אותו ובלי לדרוש מבן הזוג להעלים אותו עבורי?
רק אחר כך בדקי מה את רוצה לעשות. אולי תרצי לשלוח הודעה, לבקש חיבוק, לומר שנפגעת או לחכות. המטרה אינה לבחור באפשרות העצמאית ביותר. המטרה היא שהפעולה תגיע אחרי שפגשת את החוויה שלך, ולא רק מתוך הדחף לשנות מיד את מה שקורה אצל בן הזוג.
במקום "למה אתה לא עונה לי? אתה יודע מה זה עושה לי", ייתכן שתוכלי לומר: "שמתי לב שהמרחק בינינו מעורר בי הרבה פחד. אני רוצה קרבה אליך, וכשתוכל אני רוצה שנדבר."
הצורך בבן הזוג נשאר. מה שמתרחב הוא היכולת שלי לשאת בגוף את מה שהקשר מעורר בי ולפנות אליו כשאני מחוברת גם למה שקורה בתוכי.
אני זקוקה לך, ואני נשארת אני
אהבה הופכת אותנו לפגיעים. האדם שאני אוהבת יכול לשמח אותי באופן שאנשים אחרים אינם יכולים, והוא גם יכול לאכזב אותי, להתרחק ממני ולגעת במקומות הרגישים ביותר שלי. חופש בתוך זוגיות אינו אדישות לכל זה.
אני רוצה להיות מסוגלת להישען עליך ולהמשיך להרגיש את הקרקע שלי. לבקש ממך משהו ולהישאר ראויה גם אם תגיד לא. להקשיב ברצינות לכעס או לאכזבה שלך, לבדוק את עצמי כשצריך, ולא למסור להם אוטומטית את ההחלטות שלי.
אם קשר קודם לימד אותך שקרבה דורשת ממך להיעלם, השאלה הזאת מקבלת משמעות נוספת גם כשנכנסים שוב לזוגיות. במאמר איך להתחיל קשר חדש בלי לחזור על דפוסים של קשר רעיל אני עוסקת במעבר הזה: כיצד להתקרב מחדש בלי לחזור אוטומטית לצורות הקשר שכבר פגעו בך.
אני לא צריכה לבחור בין קשר לבין נפרדות. אני יכולה להזדקק לך ולהישאר אני.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 24

רעש לבן רגשי בזוגיות - מה מספר השקט שביניכם?

Accepted Answer

הבית מתפקד. מדברים על הילדים, העבודה, הקניות, ההסעות ומה עושים בסוף השבוע. אולי אתם אפילו יוצאים יחד מדי פעם. אין משבר גדול שאפשר להצביע עליו, ובכל זאת משהו שהיה פעם חי ביניכם נעשה שקט.
אפשר לחיות כך הרבה זמן. אפשר לדבר בכל יום, לנהל משפחה ואפילו להסתדר לא רע, ובתוך כל התפקוד הזה לפגוש זה את זו פחות ופחות. אני קוראת לזה רעש לבן רגשי: כל מה שממשיך להתרחש בינינו בזמן שהמפגש עצמו הולך ונחלש.

ניווט במאמר

מהו רעש לבן רגשי בזוגיות?
רעש לבן רגשי נוצר בהדרגה. אנחנו ממשיכים לדבר, רק שחלק מהדברים שהיו פעם חלק מהקשר כבר אינם מגיעים אליו. אני פחות מספרת לך מה מעסיק אותי באמת. אתה פחות שואל. אני כבר לא מבקשת משהו שהתאכזבתי ממנו כמה פעמים, ואתה שומר לעצמך מחשבה שאתה מניח שלא ארצה לשמוע.
אף אחד מאיתנו לא החליט להתרחק. למדנו עם הזמן אילו שיחות מסתבכות, אילו בקשות מסתיימות באכזבה ואילו חלקים שלנו קשה יותר להביא למפגש. כל אחד עושה התאמות קטנות, כמעט בלתי מורגשות, והחיים נעשים שקטים יותר.
השקט הזה יכול להיות נעים. הוא יכול להפחית מריבות ולהקל על החיים המשותפים. המחיר מתחיל להתברר כשאנחנו מגלים שכדי לשמור עליו, הבאנו לקשר פחות ופחות מעצמנו.
שקט יכול להיות גם סימן לקרבה
זוגות שקטים יכולים להיות קרובים מאוד. הם אינם צריכים לדבר ללא הפסקה, לנתח כל רגש או לקיים שיחת עומק בכל ערב. אפשר לשבת יחד על הספה, לעבוד בגינה או לנסוע שעה כמעט בלי לדבר ולהרגיש בבית זה עם זו.
לכן מספר השיחות אינו מדד טוב לקרבה. אני מתעניינת יותר בתנועה שמתקיימת בתוך הקשר: האם אני עדיין מביאה אליך משהו מעצמי, האם אני עדיין סקרנית כלפיך, האם אני פונה אליך כשאני רוצה קרבה, והאם אני יכולה להביא גם משהו שאולי לא תאהב לשמוע.
שקט שיש בו מפגש מרגיש אחרת משקט שנשען על זהירות.
כששקט הופך להסכם זוגי
אף זוג לא יושב ערב אחד ומחליט: "מהיום נדבר רק על דברים שלא מערערים אותנו." ההסכם הזה נוצר בלי שנחתם.
אני לומדת שנושא מסוים כמעט תמיד מסתיים בוויכוח, ולכן מפסיקה להעלות אותו. אתה לומד שכאשר אתה מבקש יותר מרחב אני נפגעת, ולכן מפסיק לבקש ומוצא את המרחב בדרך אחרת. אני מספרת לחברה על האכזבה שלי במקום לדבר איתך. אתה מתגעגע למגע שהיה בינינו ושומר את הגעגוע לעצמך, כי אינך רוצה להרגיש שוב דחוי.
בהדרגה נוצר בינינו הסכם שאפשר לנסח בערך כך:
"אני אשמור אצלי את מה שקשה לך לפגוש, ואת/ה תשמור/י אצלך את מה שקשה לי לפגוש."
זה הסכם יעיל מאוד אם המטרה היא לצמצם חיכוך. הוא הרבה פחות יעיל אם אנחנו רוצים להמשיך להכיר את האדם שחי לצדנו.
איך נראה רעש לבן רגשי בתוך החיים?
רוב השיחות עוסקות בניהול החיים
אתם יכולים לדבר הרבה מאוד. השיחות פשוט עוסקות בעיקר במה שצריך לעשות: מי אוסף, מי קונה, מה קורה עם הילדים, מתי מגיעים ולמי צריך לענות.
השיחות האלה חשובות. זוגיות ומשפחה זקוקות לתיאום ולתפקוד. השאלה היא מה עוד מתקיים לצד ניהול החיים, והאם שני האנשים שמנהלים אותם עדיין פוגשים זה את זו.
כשהתפקוד הזוגי עצמו מתחיל לתפוס את מקומו של המפגש, כדאי לשאול גם: אתם עדיין זוג, או שכבר הפכתם לשותפים מצוינים לניהול הבית?
חלקים מסוימים שלכם נשארים מחוץ לקשר
אולי יש משהו שאת רוצה וכבר אינך מבקשת. משהו שמפריע לך ואת כבר לא אומרת. אולי אתה שומר לעצמך מחשבה מפני שאתה בטוח שבת הזוג שלך לא תאהב אותה.
אדם אינו צריך לחלוק כל מחשבה וכל רגש עם בן/בת הזוג. פרטיות היא חלק מקשר בין שני אנשים נפרדים. אני מתעניינת דווקא בדברים שאנחנו משאירים בחוץ שוב ושוב מפני שאנחנו מתקשים לשאת את מה שעלול לקרות אם נביא אותם פנימה.
אתם כבר יודעים מראש מי האדם שמולכם
"אני יודעת בדיוק מה הוא יגיד."
"אין טעם לדבר איתה על זה."
"הוא כזה."
שנים של חיים משותפים יוצרות היכרות עמוקה, והיכרות יכולה בהדרגה להפוך גם לוודאות. אני כבר לא צריכה לשאול אותך מפני שהחלטתי שאני יודעת מה אתה חושב, מה אתה מרגיש ואיך תגיב.
כשאני מפסיקה להיות סקרנית לגביך, אני פוגשת יותר ויותר את התמונה שכבר בניתי עליך ופחות את האדם שאתה היום.
הפסקתם לצפות למשהו מהמפגש ביניכם
אני כבר לא פונה אליך כדי שתנחם אותי, כי התרגלתי להסתדר לבד. אני לא מספרת לך משהו משמח בציפייה שתתרגש איתי. אני לא מנסה להצחיק אותך ולא מחפשת את המבט שלך בחדר.
גם הכעס יכול להיחלש בשלב הזה. לא מפני שהדברים שהכאיבו נפתרו, אלא מפני שהציפייה שמשהו בינינו ישתנה הלכה ונחלשה.
בעיניי זה אחד המקומות שכדאי להתעכב עליהם. אכזבה עדיין מחזיקה בתוכה ציפייה. אדישות כבר יכולה לספר סיפור אחר.
על מה השקט הזה שומר?
אם אני מביאה את עצמי לקשר, אני מסתכנת בתגובה שאינני יכולה לשלוט בה. אני יכולה לומר שאני רוצה יותר קרבה ולשמוע שאתה רוצה פחות. אני יכולה לספר שנפגעתי ולגלות שאת רואה את מה שקרה אחרת. אני יכולה לבקש משהו ולקבל תשובה שלילית.
השקט חוסך מאיתנו חלק מהמפגשים האלה. הוא מגן מפני אכזבה, דחייה, כעס וחוסר הסכמה. הוא גם מאפשר לי להמשיך להחזיק תמונה מסוימת של הקשר בלי לבדוק מה יקרה אם אומר בקול את מה שאני באמת רוצה.
זו אחת הסיבות שרעש לבן רגשי יכול להתקיים במשך שנים. הוא אינו רק בעיה. במידה מסוימת הוא גם פתרון שמצאנו.
רק שלפתרון הזה יש מחיר.
יכול להיות שהשקט הזה מוכר לי
הדרך שבה אנחנו מגיבים לקרבה, לקונפליקט ולחשיפה אינה מתחילה בהכרח בזוגיות הנוכחית. מי שגדלה בבית שבו רגשות קיבלו מעט מקום עשויה לגלות שקל לה יותר להסתדר מאשר לבקש. מי שלמד שכעס מאיים על הקשר עשוי להשקיע הרבה אנרגיה בשמירה על שקט.
הסיפור המשפחתי יכול להוסיף כאן שכבה. הוא יכול לעזור לי להבין מדוע תגובה מסוימת מרגישה טבעית כל כך, או מדוע דווקא חוסר הסכמה מפעיל בי צורך לסגת.
ההבנה הזאת אינה מסיימת את העבודה. היום אני כבר בתוך קשר שבחרתי, ואני יכולה לבדוק מה אני עושה עם הדרך שלמדתי פעם להגן על עצמי.
מה החלק שלי בשקט שנוצר בינינו?
קל לזהות את המקומות שבהם בן/בת הזוג הפסיקו לפנות אליי. קשה יותר לראות את התנועה המקבילה שלי.
יכול להיות שאני מחכה שתיזום קרבה כדי שאדע שאני חשובה, ובינתיים איני פונה. אני יכולה לכאוב את העובדה שאינך שואל מה עובר עליי ובאותו זמן לראות שכבר חודשים אני עונה "הכול בסדר". אני יכולה להרגיש שאינך מכיר אותי יותר ולבדוק גם כמה מעצמי אני עדיין מאפשרת לך להכיר.
ההתבוננות הזאת אינה הופכת אותי לאחראית לריחוק של שנינו. היא מחזירה אליי את החלק היחיד שעליו יש לי השפעה ישירה: הדרך שבה אני נמצאת בתוך הקשר.
אני יכולה להביא משהו מעצמי גם בלי לדעת מראש כיצד תגיב. אני יכולה לבקש בלי להבטיח לעצמי שאקבל. אני יכולה לומר אמת על החוויה שלי בלי לקבוע באמצעותה מי אתה ומה אתה מרגיש כלפיי. היכולת הזאת &#8211; להישאר בקשר ולהישאר מחוברת לעצמי &#8211; היא חלק משמעותי מהיכולת להחזיר תנועה לקשר.
קרבה דורשת את הנכונות להיראות גם כשאין לי שליטה מלאה במה שאפגוש בחזרה.
תרגיל: מה הפסקתי להביא אליך?
בחרו רגע שקט לעצמכם, לפני שאתם פותחים שיחה זוגית. השלימו את ארבעת המשפטים הבאים בלי לנסות לנסח אותם יפה:

"הפסקתי לספר לך&#8230;"
"הפסקתי לבקש ממך&#8230;"
"הפסקתי לשאול אותך&#8230;"
"הפסקתי להראות לך&#8230;"

עכשיו קראו את מה שכתבתם ובחרו דבר אחד שאתם רוצים להחזיר למפגש ביניכם. לא כמבחן לאהבה של בן/בת הזוג ולא כדי לגרום להם להגיב בדרך מסוימת. הביאו אותו מפני שאתם רוצים שהחלק הזה בכם יהיה שוב נוכח בתוך הקשר.
ואז תנו מקום גם לתשובה שתקבלו.
אם אתם מגלים שהשקט כבר הפך לדרך הקבועה שבה הקשר שלכם מתנהל ושקשה לכם לשנות את התנועה הזאת לבד, טיפול זוגי יכול ליצור מרחב שבו אפשר להתחיל לפגוש מחדש את מה שכל אחד מכם הפסיק להביא לקשר.
מה נשאר כשמפסיקים להקשיב רק לשקט?
בתחילת המאמר השקט יכול היה להיראות כמו הבעיה. אחרי שמתבוננים בו מקרוב, אפשר לראות שהוא מספר משהו מורכב יותר. הוא מספר גם על הדרכים שמצאנו כדי לחיות יחד בלי להיפגע יותר מדי.
אני פחות מתעניינת בשאלה כמה בני זוג מדברים. אני רוצה לדעת אם הם עדיין מוכנים לפגוש זה את זו כאנשים נפרדים: להביא רצון, לשמוע תשובה, לגלות שהאדם שמולם השתנה, לשאת חוסר הסכמה ולהישאר סקרנים.
הבית יכול להמשיך לתפקד גם בלי המפגש הזה.
השאלה היא כמה מעצמכם עדיין מגיע הביתה.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 25

אני יודעת שרע לי בקשר, אז למה אני עדיין לא יודעת אם לעזוב?

Accepted Answer

את כבר יודעת שמשהו בקשר הזה לא טוב לך. את שמה לב לכמה את נזהרת, לכמה פעמים את מוותרת על שיחה כי אין לך כוח למה שיגיע אחריה, ולכמה אנרגיה מושקעת בניסיון להבין מה קרה, מי התחיל, האם הגזמת, האם ביקשת יותר מדי.
אולי כבר אמרת לעצמך שאת צריכה לעזוב. אולי אפילו אמרת את זה לחברה. ואז מגיע יום טוב, שיחה אחרת, התנצלות, קרבה או זיכרון של מי שהייתם פעם, ואת שוב לא יודעת.
מבחוץ השאלה יכולה להישמע פשוטה: אם כל כך רע לך, למה את נשארת? מבפנים יכולים לחיות יחד דברים סותרים. את יכולה לאהוב אותו ולכעוס עליו, לרצות להתרחק ולהתגעגע כשהוא מתרחק, לדעת שמשהו בקשר מצמצם אותך ועדיין לקוות שהוא ישתנה. את יכולה לרצות להישאר ולא להסכים יותר לחיות כפי שאת חיה עכשיו.
את לא חייבת לפתור מיד את הסתירה הזאת. עוד לפני ההחלטה אם להישאר או לעזוב, אפשר להתחיל לחזור אל מי שאמורה לקבל אותה: אלייך.

ניווט במאמר

את לא חייבת להחליט היום כדי להתחיל לראות
הצורך להחליט אם להישאר או לעזוב יכול בעצמו להפוך לעומס. כל אירוע בקשר נהיה ראיה במשפט שאת מנהלת בתוכך. אחרי ריב את בטוחה שאת צריכה ללכת, ואחרי סוף שבוע טוב את חושבת שאולי בכל זאת אפשר לתקן. את אוספת הוכחות לכאן ולכאן ומחכה לרגע שבו הכול יהיה ברור.
בהירות לא תמיד מגיעה כך. לפני השאלה "האם להישאר או לעזוב?" אפשר להתקרב למה שקורה עכשיו ולשאול: "מי אני נעשית בתוך הקשר הזה?" האם אני נעשית חופשייה יותר או זהירה יותר? האם יש מקום לרצונות שלי, והאם אני יכולה לומר שנפגעתי בלי לחשוש מהתגובה?
אפשר לבדוק גם: "מה אני כבר יודעת, גם אם אני עדיין לא יודעת מה לעשות עם זה?" אולי את עדיין לא יודעת אם לעזוב, ויחד עם זה כבר יודעת שאת מפחדת ממנו כשהוא כועס, שאת לא מוכנה יותר לצורת דיבור מסוימת, שאת מרגישה בודדה בתוך הקשר או שאת רוצה לתת לזוגיות הזדמנות נוספת.
עמדה אינה החלטה. אפשר להתחיל לזהות את העמדה שלך עוד לפני שאת יודעת איזו פעולה תצמח ממנה.
הקושי לעזוב אינו אומר שהקשר טוב לך
אנחנו נוטות לחשוב שאם מצב באמת קשה, הרצון לצאת ממנו אמור להיות ברור. יחסים אנושיים מורכבים יותר. את לא קשורה רק למה שקורה היום. את קשורה לאדם, להיסטוריה שלכם, לבית שבניתם, לילדים אם ישנם, לזיכרונות, לתוכניות, למשפחה המשותפת, למצב הכלכלי ולעתיד שדמיינת.
את יכולה להיות קשורה גם לתקווה. אולי כבר ראית אותו משתנה לתקופה, אולי היו ביניכם שנים אחרות, ואולי את מכירה צדדים שלו שאנשים מבחוץ אינם רואים. אחרי משבר יכולה להגיע קרבה שמזכירה לך בדיוק מדוע התאהבת. כל אלה יכולים להתקיים לצד העובדה שאת נפגעת.
את לא צריכה להפוך אותו כולו לרע כדי לתת תוקף למה שפוגע בך. הרגעים הטובים אינם מוחקים את המקומות שבהם את נשחקת. הקושי לעזוב אינו אומר שהמצב אינו חמור, והוא גם אינו הופך אותך לחלשה, תלותית או חסרת יכולת. יש כאן קשר שיש לו משמעות בחיים שלך, ולכן גם ההחלטה לגביו משמעותית.
לפני ההחלטה הגדולה, בדקי כמה מקום נשאר לך
כשאנחנו עסוקות רק בשאלה "האם אני צריכה להיפרד?" קל לפספס את מה שמתרחש יום אחר יום. שחיקה בתוך קשר יכולה להתרחש דרך התאמות קטנות: את מפסיקה להעלות נושא מסוים, נמנעת מלפגוש אדם שהוא לא אוהב, משנה את הדרך שבה את מדברת או מביעה כעס, ומספרת פחות לחברות כי את לא רוצה שהן ישפטו אותו, או אותך.
כל התאמה בפני עצמה יכולה להיראות שולית. לאורך זמן כדאי להתבונן בתמונה שנוצרת. על מה אני כבר לא מדברת כדי לשמור על השקט? מה הפסקתי לעשות מאז שאני בקשר הזה? איפה אני כבר יודעת מראש איזו גרסה שלי תתקבל ואיזו תעורר תגובה?
שאלה נוספת נוגעת ליכולת שלכם להיות שני אנשים נפרדים: האם אני יכולה לומר "לא" ולהישאר בקשר גם כשהאדם שמולי מאוכזב? קשר זוגי אינו דורש מאיתנו להסכים. הוא דורש יכולת לשאת את העובדה שהאדם שאני אוהבת הוא אדם נפרד ממני. אם הנפרדות שלך עצמה הופכת שוב ושוב לאיום על הקשר, זה מידע שכדאי להתייחס אליו.
אם את מנסה להבין האם מדובר בתקופה קשה בזוגיות או בדפוס שכבר מצמצם אותך, הרחבתי על ההבחנה הזאת במאמר 7 סימני אזהרה לזוגיות רעילה: איך לזהות שאת מתחילה לאבד את עצמך בקשר.
גם הגוף מחזיק מידע על מה שקורה לך בקשר
כשאת חושבת על שיחה מסוימת איתו, שימי לב למה שקורה בגוף. לא צריך לעצום עיניים, לנשום בצורה מיוחדת או לנסות להירגע. אולי הכתפיים מתקשות, הנשימה נעשית קצרה או הבטן מתכווצת. אולי עולה דחף להסביר את עצמך מהר, להתנצל, לשתוק, לברוח או לסיים את השיחה.
התגובה הזאת אינה פסק דין על הזוגיות. הגוף אינו מכריע אם את צריכה להישאר או לעזוב. הוא נותן עוד מידע על מה שקורה לך ברגע מסוים.
אפשר להישאר כמה שניות עם התחושה ולבדוק מה קורה כשאת לא ממהרת להסביר אותה. האם את יכולה לשים לב לפחד בלי לשכנע את עצמך מיד שאין לך סיבה לפחד? כשאני נותנת מקום לחוויה לפני שאני מסבירה אותה, אני יכולה להתחיל לזהות דברים שכבר התרגלתי לעקוף.
לחזור לעצמי לא אומר להתרחק מיד מבן הזוג
אפשר להתחיל להחזיר לעצמך מרחב גם כשאת עדיין בתוך הקשר. להתקשר שוב לחברה שהתרחקת ממנה, לחזור לפעילות שהייתה שלך, לשים לב למה שאת רוצה לפני שאת בודקת מה הוא רוצה, ולשמור על קשר עם אנשים שמכירים אותך מחוץ לזוגיות. אפשר גם לקבל החלטה קטנה בלי לבקש עליה אישור.
אלה פעולות פשוטות לכאורה, והמשמעות שלהן עמוקה. כשכל העולם הרגשי מתארגן סביב הזוגיות, קשה לראות אותה בפרספקטיבה. כל שינוי במצב הרוח של בן הזוג מרגיש עצום, כל התרחקות מאיימת וכל רגע טוב יכול להפוך להוכחה שאולי הכול הסתדר.
ככל שאת חוזרת להיות אדם שיש לו עוד קשרים, עוד מקומות של שייכות, עוד רצונות ועוד מקורות של משמעות, נוצר יותר מרחב פנימי להתבונן גם בזוגיות. זו האפשרות להיות בקשר בלי להיעלם מתוכו.
גבול פנימי מגיע לפני ההכרזה עליו
כשאישה מתחילה לחזור לעצמה, יכול להתעורר רצון להציב מיד גבולות ברורים: לומר מה היא לא מוכנה לקבל, לסרב, לעמוד על שלה. יש שלב שקודם לכך. אני צריכה להתחיל לדעת בתוכי איפה הגבול שלי.
אולי המשפט הפנימי הוא "הדרך שבה דיברת אליי עכשיו אינה מקובלת עליי." אולי "אני רוצה להמשיך לפגוש את החברה הזאת." ואולי "אני לא מוכנה שיבדקו לי את הטלפון." עוד לפני שאמרתי את המשפט בקול, יש משמעות לכך שאני מסוגלת לשמוע אותו בתוכי בלי למחוק אותו מיד מפני שהאדם האחר עלול לכעוס.
במערכת יחסים שיש בה יכולת להקשיב, אפשר בהמשך להביא את הגבול אל הקשר. בן הזוג יכול להיפגע, לכעוס או לא להסכים, ועדיין להכיר בכך שאת אדם נפרד ממנו.
במערכת יחסים שיש בה הפחדה, איומים, מעקב, בידוד, שליטה כלכלית, אלימות או ניסיון מתמשך לשלוט בחופש שלך, התמונה שונה. הצבת גבול ישירה אינה תמיד הצעד הבטוח ביותר. שליטה כפייתית היא דפוס רחב יותר ממריבה קשה או תקשורת זוגית גרועה, והיא יכולה לכלול בידוד, מעקב, איומים, הגבלת גישה לכסף או למשאבים וצמצום מתמשך של החופש והאוטונומיה של האדם האחר. סקירה שיטתית ומטא־אנליזה בתחום מצאה קשר בין חשיפה לשליטה כפייתית לבין תסמיני PTSD ודיכאון. לקריאת הסקירה על coercive control והשלכותיו הנפשיות.
כאשר זה סוג הקשר שבו את חיה, החזרה לעצמך כוללת גם שמירה על הביטחון שלך, חיבור לאנשים מחוץ לקשר ופנייה לעזרה מקצועית שמתאימה למציאות הזאת. את לא צריכה להוכיח את המובחנות שלך באמצעות עימות שמסכן אותך.
תרגול קטן: מה אני כבר יודעת?
בחרי רגע שבו את לבד ויש לך מעט מרחב. אל תנסי לענות כרגע על השאלה אם להישאר או לעזוב. שאלי את עצמך: מה אני כבר יודעת על איך שאני מרגישה בתוך הקשר הזה? שימי לב לתשובה הראשונה שעולה, וגם למה שקורה בגוף כשאת אומרת אותה לעצמך.
אולי עולה "אני עייפה." הישארי לרגע עם העייפות. אולי עולה "אני מפחדת ממנו כשהוא כועס." שימי לב איך הגוף מגיב כשאת נותנת למשפט הזה מקום. אולי עולה "אני עדיין אוהבת אותו ורוצה לנסות." גם לחוויה הזאת יש מקום.
אולי התשובה היא "אני לא יודעת." בדקי אם אפשר להישאר לרגע גם עם אי הידיעה, בלי למהר להפוך אותה לתשובה. אין צורך לשכנע את עצמך בשום דבר.
בסוף אמרי לעצמך: "זה מה שאני יודעת כרגע." את לא מתחייבת להרגיש כך מחר. את רק מפסיקה להתווכח לרגע עם מה שנמצא בך היום.
כשאין עורף משפחתי, ההתלבטות נעשית גדולה יותר
כשאין עורף משפחתי, השאלה אם לעזוב יכולה להיות גדולה במיוחד. פרידה אינה מאיימת רק על הזוגיות. היא יכולה לאיים על תחושת הבית כולה. אם בן הזוג הוא האדם המרכזי בחייך, המשפחה שבנית והכתובת העיקרית שלך בשעת קושי, עצם המחשבה על חיים בלעדיו יכולה להרגיש כמו נפילה בלי רשת.
במצב כזה יש ערך גדול לבניית עורף עוד לפני שמתקבלת החלטה. חברה אחת שאפשר לדבר איתה בכנות, אשת מקצוע, קשר שהתנתק ואפשר לחדש בזהירות, קהילה או אדם שיודע מה עובר עלייך ולא דורש ממך לבחור מיד. עורף כזה מאפשר לך לפגוש את השאלה כשאת פחות לבד.
כתבתי על המשקל שאנחנו עלולות להניח על הזוגיות כשהיא הופכת למשפחה המרכזית או היחידה שלנו במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.
מתי יש אפשרות לעבוד על הקשר?
קשרים יכולים להשתנות. השאלה אינה רק כמה את רוצה להציל את הקשר, אלא מה קורה בין שניכם כאשר הקושי מגיע לחדר. האם שניכם מסוגלים להכיר בהשפעה של ההתנהגות שלכם על האחר? האם אפשר לשמוע כאב בלי להפוך מיד את האדם שכואב לאשם? האם כל אחד מכם יכול לפגוש משהו על עצמו בלי שהשיחה כולה תעבור לעיסוק בפגמים של השני?
אפשר לבדוק גם מה קורה לנפרדות. כשאת מביעה עמדה אחרת, האם בן הזוג יכול להישאר איתך בקשר גם כשהוא לא אוהב אותה? כשאת אומרת "לא", האם הוא יכול לשאת אכזבה בלי לדרוש ממך לבטל את הגבול כדי להרגיע אותו? וכשהוא אומר לך משהו שקשה לך לשמוע, האם גם את מסוגלת לבדוק את עצמך בלי למחוק את עצמך?
התנצלות אחרי משבר יכולה להיות משמעותית. שינוי ניכר גם במה שקורה בשבועות ובחודשים שאחריה: האם יש יותר יכולת לדבר, יותר אחריות, יותר חופש להיות שני אנשים שונים ופחות צורך שאחד מכם יצטמצם כדי שהקשר יישאר יציב.
כאשר יש פחד ממשי, אלימות, כפייה או שליטה מתמשכת, השאלה כבר אינה רק כיצד לשפר את התקשורת הזוגית. במצב כזה נדרשת קודם כול התייחסות לביטחון ולפגיעה עצמה ובחירה של מענה מקצועי שמתאים למציאות הזאת.
את יכולה להתלבט בלי לעזוב את עצמך
ייתכן שתסיימי לקרוא את המאמר הזה ועדיין לא תדעי אם להישאר או לעזוב. את יכולה עדיין לא לדעת. העמדה שלך יכולה להתחיל ביכולת להרגיש משהו בלי לבטל אותו, לדעת משהו בלי למהר להוכיח אותו, ולרצות משהו גם כשהאדם שאת אוהבת רוצה אחרת.
אפשר להתחיל לחזור לדבר עם אנשים שאת סומכת עליהם, לשים לב למה שקורה בגוף שלך, להחזיר לחיים משהו שהיה שלך ולקרוא בשם למה שפוגע בך. אפשר לתת מקום לאהבה, לפחד, לכעס ולתקווה בלי לדרוש מאחד מהם לנצח מיד את כל האחרים. מתוך המקום הזה יכולה בהמשך לצמוח החלטה.
אם תבחרי להישאר, חשוב שתהיי שם. אם תבחרי לעזוב, חשוב שתהיי שם.
עוד לפני שאת יודעת מה יקרה לזוגיות, אפשר להתחיל להחזיר אלייך את מי שתחיה עם הבחירה.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 26

למה דווקא מי שאוהב אותך הכי הרבה מפעיל את הכאב הכי ישן שלך?

Accepted Answer

הוא יכול לאהוב אותך מאוד, ובכל זאת משפט אחד שלו יכאיב יותר ממשפט דומה שאמר אדם אחר. היא יכולה להיות האדם שאת מרגישה איתו הכי בבית, ודווקא מבט שלה, שתיקה או התרחקות קטנה יגעו במקום שאף אחד אחר כמעט לא מצליח להגיע אליו.
ככל שהקשר משמעותי יותר, יש בו גם יותר מה להפסיד. האדם שאני אוהבת מחזיק עבורי משהו שאדם זר אינו מחזיק: האפשרות לבחור בי, לראות אותי, להישאר איתי, לרצות בקרבתי. לכן דווקא בתוך אהבה יכולים להתעורר פחדים שנוצרו הרבה לפני שהכרנו את האדם שנמצא מולנו היום.
אנחנו מבקשים בקשר אינטימי ביטחון, קרבה ושייכות. הקרבה הזאת יכולה לגעת גם במקומות שבהם למדנו בעבר שאהבה עלולה להיות כרוכה באכזבה, בחוסר ודאות, בהתאמה או בפחד לאבד את הקשר.

ניווט במאמר

הבית שבו למדנו מהי קרבה
הקשרים הראשונים שלנו לימדו אותנו הרבה לפני שידענו לקרוא למה שאנחנו מרגישים בשם. דרך היחסים עם האנשים שטיפלו בנו למדנו איך מרגישה קרבה, מה קורה כשאנחנו זקוקים למישהו, איך מגיבים אלינו כשאנחנו בוכים, כועסים או מבקשים, ומה קורה כשאנחנו שונים ממה שמצפים מאיתנו להיות.
ילדה יכולה ללמוד שכדי לשמור על הקרבה כדאי לה להיות טובה, מתחשבת ולא להכביד. ילד יכול ללמוד שעדיף לא להזדקק, מפני שצורך מביא איתו אכזבה. בבית אחר אהבה יכולה להיות נוכחת מאוד, ובאותו זמן גם ביקורת, חדירה לגבולות, שתיקות ארוכות או חוסר יציבות.
אנחנו לומדים בתוך המשפחה גם מהי אהבה וגם מי אנחנו צריכים להיות כדי להרגיש שיש לנו מקום בתוכה. הלמידה הזאת נעשית חלק מהאופן שבו אנחנו מגיעים אל קשרים קרובים, גם כאשר החיים שלנו היום שונים מאוד מן הבית שבו גדלנו. על האופן שבו אנחנו לומדים בבית מהי אהבה ואילו תפיסות על קשר אנחנו ממשיכים להביא איתנו לזוגיות כתבתי כאן.
ככל שאני אוהבת אותך יותר, יש לך יותר כוח לגעת בי
קל יותר להישאר יציבים מול אדם שאין לנו הרבה מה להפסיד מולו. כשהקשר חשוב לי, למה שקורה בתוכו יש משמעות אחרת. אם למדתי שאנשים שאני אוהבת עלולים להיעלם, המרחק שלך יכול להכאיב לי במיוחד. אם גדלתי בתחושה שאני צריכה להוכיח את הערך שלי, האכזבה שלך ממני יכולה להישמע בתוכי כמו פסק דין. אם למדתי שצרכים מכבידים על אחרים, ייתכן שיהיה לי קשה לבקש ממך משהו ולהישאר יציבה גם כאשר התשובה שלך שונה מזו שקיוויתי לקבל.
דווקא האדם שאיתו אני רוצה להרגיש הכי בטוחה יכול לגעת בפחדים העמוקים ביותר שלי. אצל חלק מאיתנו הפחד הזה מתבטא דווקא בדחף להתרחק כשהקשר נעשה משמעותי. על פחד מקרבה ועל השאלה למה אנחנו יכולות לרצות אהבה ובאותו זמן להירתע ממנה כתבתי כאן.
בני זוג גם פוגעים זה בזה, מאכזבים, מתרחקים, מפספסים ולעיתים חוצים גבולות. לכן חשוב לי לא להפוך כל כאב שמתעורר בזוגיות לסיפור על הילדות. ההיסטוריה שלנו מצטרפת אל מה שקורה בקשר ויכולה להשפיע על המשמעות שאנחנו נותנים לו.
החוזה הסמוי שאני מביאה איתי לאהבה
מתוך מה שלמדנו על קשר יכולים להיווצר בתוכנו כללים שלא ניסחנו מעולם בקול.

"אם אתה אוהב אותי, תדע לבד מה אני צריכה."
"אם אני חשובה לך, תרצה להיות קרוב אליי תמיד."
"אם אגיד לך כמה אני זקוקה לך, יהיה לך יותר מדי ממני."
"אם אתה כועס עליי, הקשר שלנו בסכנה."
"אם אראה לך את כל מי שאני, אולי כבר לא תרצה בי."

אלה יכולים להפוך לציפיות עמוקות שאנחנו מביאים אל הקשר, מתוך מה שלמדנו על התנאים שבהם אפשר להרגיש אהובים ובטוחים, ואז בן הזוג מקבל תפקיד בתוך חוזה שהוא מעולם לא חתם עליו: הוא אמור להוכיח שהפעם לא יעזבו אותי. לדעת מראש מה חסר לי, לא לאכזב אותי במקום שבו כבר התאכזבתי, לתת לי ביטחון בדיוק במקום שבו אני מתקשה להרגיש בטוחה.
המשקל הזה יכול להיות גדול במיוחד כשאין מאחורינו עורף משפחתי תומך והזוגיות הופכת למקור מרכזי של בית ושייכות. על המקום שבו בן הזוג מתחיל לשאת גם את מה שהיה חסר במשפחה שממנה באנו כתבתי כאן.
וכשהוא אינו מצליח למלא את  התפקיד הזה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מגיבים לא רק למה שהוא עשה, אלא גם למשמעות שהמעשה שלו קיבל בתוכנו.
כשהאירוע קטן והמשמעות גדולה
בת הזוג שלי רוצה ערב לעצמה. מבחינתה זו בקשה למרחב. בתוכי היא יכולה לפגוש כלל ישן: "כשמישהו רוצה להתרחק ממני, אני כבר לא חשובה לו."
אני מספרת לבן הזוג על משהו שכואב לי והוא אינו מגיב בדרך שקיוויתי. בתוכי יכול להופיע חוזה אחר: "מי שאוהב אותי צריך לדעת איך להרגיע אותי."
המעבר מן האירוע אל המשמעות יכול להיות מהיר מאוד:

אתה לא רק רוצה ערב לעצמך, אתה לא רוצה אותי.
את לא רק מאוכזבת ממני, אני מאכזב אותך כמו שתמיד אכזבתי את כולם.
אתה לא רק לא מבין אותי כרגע, אף אחד אף פעם לא באמת רואה אותי.

הכאב אמיתי, המשמעות שאנחנו נותנים לו ראויה לבדיקה. אני יכולה לשאול את עצמי:

מה ביקשתי ממך ברגע הזה?
מה אני זקוקה לקבל ממך בתוך הקשר שלנו היום?
ואיזה חלק בעוצמה שהתעוררה בי מוכר לי ממקומות אחרים בחיי?

האדם שמולי והאדם שאני זוכרת
כאשר קשר נוגע בפצע ישן, האדם שנמצא מולי עכשיו יכול להתערבב לרגע עם אדם שמולו למדתי בעבר משהו על אהבה.

בן הזוג שותק, ואני פוגשת גם את השתיקה של אבא.
בת הזוג מבקרת, ואני מרגיש שוב את המבט של אמא.
בן הזוג רוצה מרחב, ובתוכי חוזרת התחושה של הילדה שלא ידעה אם מישהו יחזור.

החוויה יכולה להיות דומה מאוד, אלא שהאדם שמולי היום הוא אדם אחר. יש לו כוונות משלו, גבולות משלו, חולשות משלו ודרך משלו להיות בקשר. כדי לפגוש אותו כפי שהוא, אני רוצה להיות מסוגלת לראות גם את הדמיון למה שכבר הכרתי וגם את ההבדל.
אם בן הזוג שלי פוגע בי היום, חשוב שאוכל לראות את הפגיעה. אם הוא אוהב אותי בדרך ששונה מן האופן שבו למדתי לצפות לאהבה, חשוב שאוכל לראות גם את זה. ההבחנה מאפשרת לי לפגוש את הקשר שאני באמת נמצאת בו.
אני יכולה להזדקק לך ולהישאר אחראית לעצמי
קשר זוגי כולל תלות. אנחנו זקוקים זה לזו. אנחנו רוצים אהבה, מגע, נאמנות, התחשבות, הקשבה ונוכחות. בעיניי, מובחנות אינה דורשת מאיתנו להיות אנשים שאינם זקוקים לאף אחד. היא מאפשרת לי להכיר בצורך שלי ולהביא אותו אל הקשר כאדם בוגר. על האפשרות להיות בקשר עמוק עם אדם אחר ולהמשיך להחזיק גם את עצמי בתוכו כתבתי כאן.
אני יכולה לומר "אני זקוקה עכשיו לקרבה" ולשמוע שגם לך יש צורך במרחב. אני יכולה להיפגע ממך ולבדוק מה קרה בינינו לפני שאני הופכת את הפגיעה להוכחה שאינך אוהב אותי. אני יכולה לבקש ממך לראות אותי, ובאותו זמן להישאר בקשר עם עצמי. הראויות שלי אינה תלויה באישור שלך, והחשיבות שלך עבורי אינה נעלמת בגלל זה. כך שני אנשים יכולים להיות משמעותיים מאוד זה לזו, בלי שאחד מהם יקבל את האחריות לתקן עבור האחר חיים שלמים.
תרגיל קונסטלטיבי: מי באמת עומד מולי?
בחרו מקום שקט והניחו על הרצפה שני ייצוגים. אפשר להשתמש בדפים, בכריות או בשני חפצים פשוטים.
על הראשון כתבו:

בן או בת הזוג שלי

ועל השני:

מה שאני מכירה מקרבה בעבר

אין צורך להחליט מראש מי נמצא בייצוג השני או איזה אירוע הוא מייצג. השאירו את הניסוח פתוח.
עמדו מול הייצוג של בן או בת הזוג.הסתכלו עליו ושימו לב למה שקורה בגוף. האם מתעורר רצון להתקרב או להתרחק? מה קורה לנשימה? האם עולה משפט, תחושה או תמונה?
עברו אל הייצוג השני. 
עמדו מול "מה שאני מכירה מקרבה בעבר". שימו לב למה שמופיע, בלי לחפש הסבר ובלי לנסות לפתור דבר.הישארו שם כמה רגעים.
כעת התרחקו מעט כך שתוכלו לראות את שני הייצוגים.
שימו לב למרחק ביניהם, למבט שלכם ולתחושה בגוף.
חזרו לעמוד מול הייצוג של בן או בת הזוג.
אם המשפט מרגיש נכון עבורכם, אמרו בשקט:

"אתה אתה. אני רואה אותך כפי שאתה היום."

אפשר להוסיף:

"אני רוצה לפגוש את מה שיש בינינו מתוך החיים שלנו עכשיו."

הישארו שם עוד רגע ושימו לב אם משהו משתנה במרחק, בנשימה, במבט או בתחושה בגוף.
התרגיל מזמין אתכם לחוות את ההבדל בין האדם שאיתו אתם נמצאים היום לבין מה שכבר למדתם על קרבה. אין צורך להגיע להסבר מסוים או למצוא אדם מן העבר שעומד מאחורי החוויה.
לראות אותך ולהישאר אני
מובחנות בתוך זוגיות מאפשרת לי להחזיק שתי אמיתות חשובות: אתה משמעותי לי, ואני נשארת אחראית לעצמי.
אני יכולה לרצות שתישאר וללמוד לשאת גם רגעים שבהם אתה זקוק למרחק. אני יכולה לרצות שתבין אותי ולדעת שגם אדם שאוהב אותי לא תמיד יבין. אני יכולה לומר שנפגעתי ולהישאר סקרנית לגבי מה שבאמת קרה בינינו.
אני יכולה לראות את הפצע שלי בלי להפוך אותך למי שיצר אותו, ואני יכולה לראות אותך כפי שאתה היום, יחד עם הגבולות, הצרכים והכאב שלי. כך הקרבה יכולה להכיל יותר משני הסיפורים שהבאנו איתנו. היא יכולה להפוך למפגש בין שני אנשים שממשיכים ללמוד זה את זו ואת עצמם.
דווקא מפני שאתה חשוב לי
האדם שאני אוהבת יכול לגעת במקומות שאנשים אחרים כמעט אינם מגיעים אליהם, מפני שנתתי לו מקום שאנשים אחרים אינם מקבלים. יש משמעות למבט שלו, למילים שלו, לקרבה שלו וגם למרחק שלו.
כאב שמתעורר בתוך אהבה יכול לספר לי משהו על מה שקורה בינינו היום, ולפתוח גם שאלה על מה שאני כבר מכירה מקרבה. אני יכולה לראות מה האהבה הזאת מעוררת בי, בלי להפוך אותך למי שפגע בי ובלי לוותר על מה שאני צריכה ממך היום. ככל שאני מצליחה לראות אותך כפי שאתה, אני יכולה לפגוש גם את עצמי כפי שאני היום.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

Question 27

פחד מהצלחה: למה להצליח יותר מהמשפחה שלך יכול להרגיש כמו בגידה?

Accepted Answer

את יודעת מה את רוצה. השקעת, למדת, צברת ניסיון, ואולי ההזדמנות כבר נמצאת מולך. דווקא כשהדרך מתחילה להיפתח, משהו נעצר. את דוחה את הצעד הבא, מקטינה את מה שכבר השגת, מתקשה לבקש יותר כסף או מחכה עוד קצת, עד שתרגישי מוכנה באמת.
אנחנו מכירות היטב את הפחד להיכשל. הפחד מהצלחה פחות מדובר, ואולי מפני שהוא מבלבל יותר. הרי רציתי להגיע לכאן. עבדתי בשביל זה. למה דווקא עכשיו מתעורר בי רצון לסגת?
דרך הסתכלות מערכתית אפשר להוסיף לשאלה הזאת עוד שכבה. הצלחה עשויה לשנות את האופן שבו אני חווה את מקומי ביחס למשפחה שממנה באתי. מתחת לקושי להתקדם יכולה להסתתר שאלה עמוקה על שייכות: "אם אהיה באמת מי שאני רוצה להיות, עדיין יהיה לי מקום אצלכם?"

ניווט במאמר

כשההצלחה שלי לוקחת אותי למקום שההורים שלי לא הגיעו אליו
להצליח פירושו לעיתים להיות נראית יותר, לתפוס יותר מקום, להרוויח יותר, לקבל הכרה או להחזיק בסמכות. עבור חלק מאיתנו, ההצלחה גם מביאה אותנו למקומות שההורים שלנו לא הגיעו אליהם.
אישה יכולה למצוא את עצמה מרוויחה יותר מאמה, שבמשך שנים ויתרה על ההתפתחות המקצועית שלה. אדם שגדל לצד אב שחווה אכזבות מקצועיות יכול להגיע להישגים שאביו רצה לעצמו ולא השיג. מי שגדלה בבית שבו כסף היה מקור קבוע לדאגה יכולה לבנות לעצמה רווחה כלכלית ולגלות שקשה לה לנוח בתוכה.
החיים מתקדמים, ובתוכנו יכולה להתעורר תחושה שהמרחק מהמשפחה גדל יחד איתם. זו אינה בהכרח המציאות ביחסים, וגם אינה תנועה שמתרחשת אצל כל אדם. זו אפשרות שכדאי להתבונן בה כאשר התקדמות מעוררת אשמה, הצטמצמות או דחף לחזור למקום מוכר.
נאמנות משפחתית יכולה להסתתר גם בתוך עצירה
כילדות אנחנו לומדות הרבה על שייכות בלי שמישהו מסביר לנו את חוקי המשפחה. אנחנו מרגישות כמה בטוח לבלוט, איך מתייחסים לכסף ולהצלחה, מה קורה למי שבוחר בדרך אחרת, ואילו בחירות מתקבלות בקלות רבה יותר בבית.
אף אחד לא חייב לומר לילדה "אל תצליחי יותר ממני." היא יכולה לקלוט מתח סביב הצלחה מתוך מבטים, שתיקות, הערות או הסיפורים שחוזרים במשפחה. בבגרות אפשר לבדוק אם משהו מהתנועה הזאת עדיין חי בתוכה.
דרך הקונסטלציה המשפחתית אפשר להתבונן באפשרות שבתוך העצירה יש גם נאמנות. לא מפני שהמשפחה בהכרח מבקשת לעצור אותי, ולא מפני שכל קושי להתקדם מתחיל במשפחת המוצא. השאלה המעניינת היא אם חלק בי מנסה לשמור על קרבה למישהו שאני אוהבת באמצעות הישארות במקום שמוכר לשנינו.
"אם אשאר קרובה לגורל שלכם, אשאר קרובה אליכם."
להצליח יותר מההורים בלי להיות גדולה מהם
בסדר המשפחתי, ההורים באו לפנינו ואנחנו באנו אחריהם. את החיים קיבלנו דרכם. כסף, השכלה, קריירה, מעמד והישגים אינם משנים את העובדה הפשוטה הזאת.
אני יכולה להרוויח יותר מאבא שלי ולהישאר הבת שלו. אני יכולה להגיע למקום שאמא שלי לא הגיעה אליו ולהמשיך להיות בתה. אני יכולה לקבל הזדמנויות שלא היו להוריי, לבנות זוגיות אחרת או לבחור חיים שונים מאלה שהם חיו.
ההבחנה הזאת מאפשרת לי לתת מקום למה שהיה עבורם, למה שהצליחו לעשות וגם למה שלא התאפשר להם, בלי להפוך את גבולות חייהם לגבולות חיי. אני לא צריכה לחזור על הסיפור שלהם כדי לכבד אותו.
הם נשארים ההורים שלי. אני נשארת הבת שלהם. ומתוך המקום הזה אני יכולה להמשיך.
כשהשייכות למשפחה מעולם לא הרגישה בטוחה
עבור מי שגדלה במשפחה שבה הקרבה לא תמיד הרגישה יציבה, נראות ועצמאות יכולות לשאת משמעות נוספת. כשילדה לומדת שהקשר עלול להיפגע כשהיא מביעה עמדה, מציבה גבול או נעשית עצמאית יותר, היא עשויה ללמוד לקרוא היטב את הסביבה. היא מרגישה כמה מקום אפשר לתפוס, אילו חלקים בעצמה מתקבלים וכמה נפרדות הקשר מסוגל לשאת.
הרגישות הזאת יכולה להמשיך איתנו גם בבגרות. הצלחה מביאה איתה לעיתים יותר עצמאות, יותר נראות ויותר אפשרות לבחור. עבור מי שכבר מכירה את המחיר של התרחקות ממשפחה, התנועה קדימה יכולה לגעת בפחד ישן מאובדן המקום בתוכה.
גם כשאנחנו רחוקות מהמשפחה בפועל, שאלת השייכות יכולה להישאר חיה בתוכנו. אני יכולה להכיר באמא שלי כאמא ובאבא שלי כאבא, ולבחור את המרחק שנכון לי מהם. הגבולות שאני שמה ביחסים אינם מוחקים את העובדה שזו המשפחה שממנה באתי.
פחד מהצלחה לא תמיד נראה כמו פחד
הוא יכול להיראות כמו פרויקט שנשאר כמעט גמור, צורך בעוד הכשרה לפני שתסכימי לראות בעצמך בעלת מקצוע, קושי לבקש שכר שתואם את הניסיון שלך או נטייה להקטין הישג מיד אחרי שמישהו הכיר בו.
יש מי שמגיעות למקום שאליו רצו וממהרות להסביר שהיה להן מזל, שההישג אינו כזה גדול או שכל אחת הייתה יכולה לעשות אותו. אחרות מגלות אי נוחות כשהן מסתכלות על החיים שבנו ורואות שהם בטוחים, רחבים או נוחים יותר מהחיים שהכירו בבית.
במקום להאשים את עצמי שאני שוב מחבלת בהצלחה שלי, אני מעדיפה להתעניין במה שהעצירה מנסה לשמור. אפשר לשאול:
"למי אני נשארת נאמנה כשאני עוצרת את עצמי?"
ייתכן שהתשובה תהיה קשורה למשפחה. ייתכן שיתברר שהקושי נמצא במקום אחר. עצם השאלה מאפשרת לפגוש את העצירה בסקרנות ולבדוק מה היא מבקשת להגן עליו.
אני יכולה לאהוב אתכם ולחיות את החיים שלי
אני יכולה לראות מאין באתי בלי להפוך את המקום הזה ליעד שאליו אני חייבת לחזור. אני יכולה לכבד את אמא שלי בלי לחזור על הוויתורים שלה, ולאהוב את אבא שלי בלי לשאת את האכזבות שלו במקומו. אני יכולה להכיר במחסור שהיה בבית שבו גדלתי ולבנות חיים שיש בהם רווחה.
אני יכולה גם לקבל מקום, כסף, הכרה והצלחה בלי לבדוק בכל פעם אם למישהו אחר היה פחות. מה שבניתי בחיי אינו הופך אותי לטובה יותר מהאנשים שמהם באתי, והקרבה אליהם אינה דורשת ממני להקטין את עצמי.
החיים שלי אינם תחרות בחיים של הוריי. ההצלחה שלי אינה הוכחה שניצחתי במקום שבו הם נכשלו. אני הבת שלהם, ועם החיים שקיבלתי אני ממשיכה מכאן.
תרגיל ברוח הקונסטלציה המשפחתית: מהמשפחה אל ההצלחה
בחרי שלושה ייצוגים, למשל שלושה דפים. דף אחד ייצג את אמא, דף שני את אבא ודף שלישי את ההצלחה שאליה את מבקשת להתקרב.
הניחי את הייצוגים של ההורים מאחורייך ואת ייצוג ההצלחה לפנייך.
עמדי ביניהם ושימי לב לנשימה, לכפות הרגליים ולכיוון שאליו הגוף מבקש לפנות.
הסתובבי אל ההורים. הסתכלי על שני הייצוגים ובדקי מה קורה בגוף כשאת עומדת מולם. אם המשפטים מתאימים לך, אמרי אותם לאט:

"אתם הגדולים ואני הקטנה."
"את החיים קיבלתי מכם."
"אתם נשארים ההורים שלי, ואני נשארת הבת שלכם."

הישארי שם עוד רגע. אחר כך הסתובבי אל ההצלחה. שימי לב מה קורה בנשימה ובכפות הרגליים כאשר היא נמצאת לפנייך וההורים מאחורייך.
אמרי:
"עם החיים שקיבלתי מכם, אני הולכת בדרכי."
בדקי אם הגוף רוצה לעשות צעד אחד לכיוון ההצלחה. אין צורך להגיע אליה. צעד אחד מספיק.
בסיום שאלי את עצמך: איזה צעד בחיים שלי אני מוכנה לעשות עכשיו בלי להקטין את עצמי כדי להישאר שייכת?
להצליח בלי להפוך את ההצלחה לבגידה
בתחילת המאמר שאלתי אם אהיה באמת מי שאני רוצה להיות, עדיין יהיה לי מקום אצלכם?, אני חושבת שהשאלה הזאת נוגעת בלב של פחד מהצלחה אצל מי שחווה את הגדילה שלו גם כהתרחקות. במשך שנים יכול להיות שחלק בי חיכה לדעת שהמשפחה תוכל לשאת את מי שאהיה לפני שאסכים ללכת לשם.
היום אני יכולה להשאיר את השאלה אצל האנשים שאליהם היא שייכת, ולקחת אחריות על החלק ששייך לי. אני יכולה להכיר במקום שממנו באתי, לתת מקום למה שקיבלתי ולמה שהיה חסר, ולבחור מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו.
להצליח יותר מההורים שלי לא הופך אותי לגדולה מהם. לבחור אחרת לא מוחק את מה שקיבלתי מהם. אני יכולה להשתייך למשפחה שלי בלי להישאר בגודל שבו הכרתי את עצמי בתוכה.
אני נשארת הבת שלהם, ואני פונה אל החיים שלי.
אולי יעניין אותך גם
					skip render: ucaddon_post_carousel
					skip render: ucaddon_remote_control_bullet_navigation

בלוג

מה שמבקש לזוז

על קשרים, רגשות, ומה שעובר בין הדורות.

בלוג

מה שמבקש לזוז

על קשרים, רגשות, ומה שעובר בין הדורות.

המסע שלכם מתחיל כאן

כמה פרטים לפני שנעבור לוואטסאפ