לפני האכזבה הייתה ציפייה

אי אפשר להתאכזב בלי לצפות למשהו. ציפיתי שתזכור/י, שתבין/י, שתיקח/י יוזמה, שתעמוד/י לצידי, שתשים/י לב שקשה לי. ציפיתי שאחרי כל מה שכבר דיברנו עליו, הפעם תנהג/י אחרת.

אני לא חושבת שהמטרה בזוגיות היא להפסיק לצפות. אנחנו אמורים לצפות לדברים בתוך קשר משמעותי. אני רוצה כבוד, התחשבות, נאמנות, מחויבות ושותפות. יש לי גם רצונות והעדפות לגבי הדרך שבה אני רוצה לחיות בתוך הזוגיות שלי. השאלה שמעניינת אותי היא: למה בדיוק ציפיתי ממך?

יש הבדל גדול בין "אתה אף פעם לא שם בשבילי" לבין "רציתי שתתקשר אליי אחרי הפגישה שידעת שאני מפחדת ממנה". יש הבדל בין "לא אכפת לך מהזוגיות שלנו" לבין "חשוב לי שגם את תיזמי זמן עבורנו, ואני מרגיש שאני מחזיק את זה לבד".

כשהציפייה מקבלת מילים, אפשר להתחיל לראות מה באמת קורה בינינו.

האם אמרתי לך מה אני רוצה?

אחרי שנים יחד קל להרגיש שבן/בת הזוג כבר אמורים לדעת. "הרי את מכירה אותי. אתה יודע מה חשוב לי. כמה פעמים עוד אצטרך להסביר?" היכרות עמוקה אינה קריאת מחשבות. אדם יכול לאהוב אותי מאוד ולא לדעת איזו מחווה חשובה לי ברגע מסוים, מה אני מצפה שיקרה ביום משמעותי או איזו משמעות אני נותנת להתנהגות שנראית לו שולית.

יש הבדל בין ציפייה שהייתה ברורה לי לבין הסכמה שנוצרה בינינו. אם מעולם לא אמרתי שחשוב לי שנציין את יום הנישואים, ייתכן שהתאכזבתי ממשהו שהיה מובן מאליו עבורי ולא היה מובן מאליו עבורך.

אם דיברנו על כך שוב ושוב, הסברתי כמה זה חשוב לי, הסכמת ובכל זאת שנה אחר שנה דבר לא משתנה, אני כבר פוגשת מציאות אחרת. לפני שאני מסיקה מההתנהגות שלך מה אני שווה בעיניך או כמה הקשר חשוב לך, כדאי לבדוק אם ידעת למה ציפיתי. אם ידעת, השאלה הבאה כבר אינה מה ציפיתי, אלא מה הייתה התשובה שלך.

מה קורה כשכבר ביקשתי?

אמרתי מה אני רוצה. לא רמזתי ולא חיכיתי שתנחש/י. ביקשתי באופן ברור, אולי אפילו יותר מפעם אחת.

במצב הזה קל להמשיך להסביר. אני מחפשת עוד ניסוח, עוד דרך לגרום לך להבין עד כמה הדבר חשוב לי. אני אומרת לעצמי שאולי לא הסברתי מספיק טוב, ושאם אצליח לתאר לך בדיוק כמה זה כואב לי, משהו סוף סוף ישתנה.

בטיפול זוגי אני פוגשת בני זוג שמנהלים במשך שנים גרסאות שונות של אותה שיחה. אחד מהם עדיין מנסה לגרום לאחר להבין משהו שהאחר כבר הבין מזמן. בשלב מסוים כדאי להחליף את השאלה "איך אני גורמ/ת לך להבין?" בשאלה אחרת: "מה התשובה שאני מקבל/ת ממך?"

התשובה נמצאת במילים וגם בהתנהגות לאורך זמן. אדם יכול לומר "ברור שזה חשוב לי" ולא לעשות דבר. הוא יכול לומר "אני אשתדל" ולהמשיך באותה דרך. הוא יכול גם לומר בכנות: "אני מבין שזה חשוב לך, ואני לא רוצה את אותו הדבר." אלה תשובות שונות, וכדאי להקשיב להן כפי שהן.

יכול להיות שהבנת אותי מצוין, ואת/ה פשוט רוצה משהו אחר

כל עוד אני מאמינה שלא הבנת אותי, נשאר לי משהו לעשות: להסביר שוב. אולי הפעם אמצא את המילים שיגרמו לך לראות את הדברים כמוני.

קשה הרבה יותר לגלות שהבנת אותי ובכל זאת אינך רוצה את מה שאני רוצה. אני רוצה יותר זמן יחד ואת/ה רוצה יותר זמן לעצמך. אני רוצה שננהל את הכסף בדרך מסוימת ואת חושבת אחרת. אני רוצה יותר מגע, יותר יוזמה, יותר שיחות או יותר זמן זוגי, ואת/ה רוצה כמות אחרת או צורה אחרת של קרבה.

לא כל אכזבה היא בעיית תקשורת. בני זוג יכולים להבין זה את זו היטב ועדיין לרצות דברים שונים. ההכרה הזאת מוציאה מאיתנו את האפשרות לפתור כל פער באמצעות הסבר נוסף. עכשיו אני נדרשת לפגוש את האדם שמולי כפי שהוא ולבדוק מה המשמעות של השונות הזאת עבורי.

אני יכולה לבקש ממך, אני לא יכולה לגרום לך לרצות

אני יכולה לומר: "אני רוצה שנבלה יותר זמן יחד. זה חשוב לי." אני יכולה להסביר למה, לבקש, להציע פתרון, לשמוע מה חשוב לך ולנסות להגיע איתך להסכמה ששנינו יכולים לחיות איתה.

הרבה יותר קשה כאשר אני רוצה גם שתעשה משהו עבורי וגם שתרצה לעשות אותו.

"אני לא רוצה שתבוא כי ביקשתי. אני רוצה שתרצה לבוא."

"אם הייתי חשובה לך, לא הייתי צריכה לבקש."

"אני רוצה שגם לך יהיה חשוב לבלות איתי."

אני מבינה את הכאב שנמצא במשפטים האלה. בתוך קשר אנחנו רוצים להרגיש שהאדם שאנחנו אוהבים רוצה אותנו, חושב עלינו, בוחר בנו ורוצה לפחות חלק מהדברים שאנחנו רוצים. לפעמים אנחנו גם מחזיקים בתוך הקשר ציפיות וחוזים שלא ניסחנו במילים, ומגלים אותם רק כשהאדם שמולנו אינו מקיים את מה שחשבנו שהוא אמור לדעת מעצמו.

יש גבול למה שאני יכולה לדרוש מאדם אחר. אני יכולה לעמוד מאחורי הרצון שלי. אני יכולה לבקש ממך להיענות לו. אני לא יכולה להחליט במקומך מה תרצה/י. ההבחנה הזאת מאפשרת לי לראות באופן בהיר יותר מה אני רוצה, מה את/ה רוצה ומה קורה בינינו כששני הדברים אינם נפגשים.

האכזבה שלי אינה בהכרח בעיה שצריך לתקן

שפה טיפולית יכולה בקלות להפוך לכלי שאנחנו משתמשים בו נגד עצמנו. אם נפגעתי, אולי אני רגישה מדי. אם התאכזבתי, אולי הציפיות שלי גבוהות מדי. אם אני רוצה יותר קרבה, אולי אני תלותית. אם קשה לי לקבל את מה שקורה, אולי אני פשוט צריכה ללמוד לשחרר.

אני מציעה לעצור לפני המסקנות האלה. ייתכן שאני רוצה משהו לגיטימי מאוד מהזוגיות שלי ואינני מקבלת אותו. ביקשתי באופן ברור, אולי אפילו הייתה בינינו הסכמה, והמציאות שאני פוגשת שוב ושוב אינה תואמת אותה. ייתכן גם שאני מגלה שהאדם שמולי אינו רוצה או אינו יכול להיות שותף לסוג הקשר שאני מבקשת לבנות.

האכזבה יכולה להיות תגובה מדויקת למציאות שאינה מתאימה לי.

ראויות בתוך קשר מאפשרת לי להכיר במה שחשוב לי בלי להתבייש ברצון שלי ובלי להקטין אותו כדי לשמור על השקט. הרצון שלי גם אינו מחייב את האדם שמולי לרצות את אותו הדבר. עכשיו נשאר לי לברר מה אני עושה כאשר מה שחשוב לי אינו מה שאת/ה רוצה או יכול/ה לתת.

כמה פעמים אפשר לנהל את אותה שיחה?

"כבר דיברנו על זה מאה פעם…" אני שומעת את המשפט הזה לא מעט בקליניקה. כשאותה שיחה חוזרת שוב ושוב, אני מתעניינת במה בני הזוג עדיין מקווים להשיג באמצעותה.

אולי עוד לא הצלחנו להבין זה את זו, או שהבקשה יוצאת דרך כעס, ביקורת והאשמה ולכן קשה לשמוע אותה. במקרים אחרים שנינו כבר מבינים היטב מה כל אחד רוצה, והשיחה נמשכת בתקווה שהתשובה של אחד מאיתנו תשתנה.

אם אמרתי מה אני רוצה, שמעתי מה את/ה רוצה, ניסינו להגיע להסכמות וראיתי לאורך זמן מה קורה בפועל, ייתכן שכבר יש לי מספיק מידע.

עוד שיחה אינה תמיד עוד תקשורת. היא יכולה להיות דרך לדחות את המפגש עם תשובה שקשה לי לקבל. בנקודה הזאת השאלה כבר אינה איך להסביר טוב יותר, אלא מה אני עושה עם מה שאני יודעת.

מה החלק שלי בתוך האכזבה?

האכזבה יכולה להפנות את המבט גם אליי, בלי לחפש אשמה. אולי ידעתי שמשהו מפריע לי ולא אמרתי. אולי אמרתי ואז מיד חזרתי בי. אולי הסכמתי למשהו שלא התאים לי כדי להימנע מעימות. ייתכן שאני רואה כבר זמן רב את אותה מציאות וממשיכה לקוות שהיא תשתנה בלי שאצטרך להחליט מה אני עושה מולה.

השאלה שמקדמת אותי היא: "מה אני רוצה לעשות אחרת מעכשיו?"

אני לא אחראית לבחירות של בן/בת הזוג שלי. אני כן אחראית לאופן שבו אני מגיבה למה שאני רואה, לגבולות שאני מציבה, לבקשות שאני מביאה ולבחירות שאני עושה בתוך הקשר.