נפש המשפחה גדולה יותר מהאנשים שאנחנו מכירים

כשאנחנו אומרים "המשפחה שלי", אנחנו חושבים בדרך כלל על אנשים. אמא, אבא, אחים, סבים, בני זוג, ילדים. אולי גם על מי שאנחנו בקשר איתו ועל מי שכבר לא.

משפחה מתקיימת גם בזמן. אדם יכול למות שנים לפני שנולדנו ולהיות חלק מן המציאות המשפחתית שאליה נגיע אחריו. ילד שמת משנה את חייהם של הוריו ואת הבית שבו גדלים אחר כך אחיו. גירושים משנים את מבנה המשפחה. הגירה של סבים יכולה לקבוע היכן יחיו הדורות הבאים, באיזו שפה ידברו ואילו בני משפחה יכירו.

אנחנו מגיעים למשפחה בנקודה מסוימת בתוך הסיפור שלה. היו בה חיים לפנינו ויהיו בה חיים אחרינו. המקום שלנו בתוכה אינו המקום של מי שבאו לפנינו, גם כשהחיים שלהם השפיעו על התנאים שאליהם נולדנו.

יש את מה שקרה, ויש את מה שהמשפחה מספרת שקרה

לכל משפחה יש סיפור על עצמה. במשפחה אחת מספרים בגאווה על הסבא שבנה הכול במו ידיו. במשפחה אחרת חוזר שוב ושוב הסיפור על האישה שהחזיקה את כולם בתקופה קשה. יש משפחות שיודעות בדיוק מי הקריב למען מי, מי היה "הילד הטוב", מי הצליח ומי אכזב.

הסיפור המשפחתי הוא תמיד חלקי. לצדו נמצאים אנשים שמוזכרים מעט, אירועים שאין עליהם גרסה ברורה ושאלות שאיש כבר אינו יודע לענות עליהן. סיפור יכול לעבור מדור לדור עד שקשה לדעת מה בו עובדה, מה פרשנות ומה נוסף בדרך.

אנחנו גדלים גם בתוך הגרסה שהמשפחה מספרת על עצמה – את מי העריצו, על מי כעסו, מי אשם, מי נשכח, על מה מדברים ומה נשאר מחוץ לסיפור.

המבט של הקונסטלציה המשפחתית מתעניין גם במה שאינו נכנס לגרסה הזאת. לא כדי להשלים בכוח את החסר, אלא כדי לזכור שהסיפור שאנחנו מכירים אינו המשפחה כולה.

שייכות למשפחה אינה תלויה בקרבה

אח שמת בילדות נשאר אח גם אם שמו כמעט אינו נאמר. אב נשאר אב גם אם ילדיו אינם בקשר איתו. בן זוג קודם היה חלק מסיפור החיים גם לאחר שהקשר הסתיים. אדם שהורחק מן המשפחה היה בה לפני שהורחק.

שייכות אינה זהה לקרבה. ההבחנה הזאת חשובה במיוחד במשפחות שבהן היה צורך במרחק או בנתק. הכרה בשייכות אינה דורשת סליחה, פיוס או חידוש קשר. אפשר להכיר בכך שאדם הוא אבי ולבחור שלא לפגוש אותו. אפשר לדעת שמישהי היא אמי ולשמור על גבול שמגן עליי.

עבור מי שחי ללא עורף משפחתי, יש כאן הבחנה משמעותית. אינני צריכה למחוק את המשפחה שממנה באתי כדי לבחור מרחק ממנה. המרחק קובע את היחסים שאני מקיימת היום. הוא אינו משנה את העובדה שאלה האנשים שמהם באתי.

על המתח הזה בתוך זוגיות כתבתי בהרחבה במאמר בן הזוג שלי לא יכול להיות המשפחה שלא הייתה לי.

מה קורה למי שנעלם מהסיפור המשפחתי?

יש מי שתמונתו תלויה על הקיר ומספרים עליו לנכדים. מאדם אחר נשאר רק שם. ילד שמת ושמו כמעט אינו נאמר, קרוב משפחה שהורחק, בן זוג קודם שנמחק מן הסיפור, אדם שעשה מעשה קשה והפך למישהו שלא מדברים עליו.

מנקודת המבט של הקונסטלציה המשפחתית, דווקא האנשים האלה ראויים לתשומת לב. לא מפני שאפשר לדעת מה השפעתם על בני המשפחה החיים היום, אלא מפני שהיעדרם מן הסיפור אינו מבטל את מקומם במשפחה.

ההבחנה הזאת עדינה. לתת לאדם מקום אין פירושו להצדיק את מעשיו. אדם יכול להיות שייך למשפחה וגם לשאת באחריות לפגיעה קשה. מי שנפגע ממנו אינו נדרש להתקרב אליו, לסלוח לו או לשנות את סיפורו כדי להכיר בעובדה שהוא היה חלק מן המערכת המשפחתית.

כשמחזירים לתמונה אדם שנשכח, לא מתקנים את העבר. התמונה פשוט נעשית שלמה יותר.

האם דפוסים משפחתיים יכולים להתחיל לפני שנולדנו?

אישה שפוחדת מנטישה יכולה לגלות שבמשפחתה היו פרידות ואובדנים רבים. גבר שמתקשה להתקרב לאשתו יכול לזהות שגם בבית שבו גדל קרבה הייתה מורכבת. אישה שמרגישה שעליה לדאוג לכולם יכולה לראות לפניה כמה דורות של נשים שנשאו אחריות גדולה למשפחה.

בקונסטלציה משפחתית אנחנו עשויים להתעניין בקשרים כאלה, בלי למהר להפוך אותם להסבר. העובדה ששני סיפורים דומים אינה מוכיחה שאחד גרם לאחר. גם חוויה חזקה שעולה בקונסטלציה אינה מוכיחה מה התרחש בעבר.

הערך נמצא לעיתים בעצם האפשרות לראות את חיינו בתוך תמונה רחבה יותר. אדם שהיה משוכנע שהוא מתמודד עם דבר ששייך רק לו עשוי לגלות שהנושא מוכר היטב במשפחתו. מכאן אפשר להתבונן בו אחרת – כחלק מסיפור משפחתי וגם כחלק מחייו שלו בהווה.

כמה אנחנו באמת יודעים על המשפחה שלנו?

אנחנו יודעים משהו על ההורים שלנו, וגם אותם הכרנו קודם כל כהורים. את חייהם לפני שנולדנו אנחנו מכירים דרך מה שבחרו לספר. על הסבים והסבתות אנחנו יודעים פחות. דור נוסף לאחור, ולעיתים נשארים רק שמות, ארץ מוצא, כמה תמונות וסיפורים שעברו במשפחה.

מאחורי השמות האלה היו חיים שלמים. אהבות שלא הכרנו, אחים שלא שמענו עליהם, מלחמות, הגירה, עוני, הצלחות, מחלות, פרידות, החלטות, פחדים וסודות. רובם לא יגיעו אלינו לעולם.

יש משהו חשוב בהסכמה לא לדעת. המבט המערכתי אינו דורש מאיתנו למלא כל חלל בסיפור המשפחתי בהשערה. אנחנו יכולים להכיר בכך שהיו חיים שאיננו מכירים, אנשים שעליהם אנחנו יודעים מעט ואירועים שלעולם לא נדע בדיוק כיצד התרחשו.

גם הם חלק מן המשפחה.

נפש המשפחה בתוך טיפול רגשי וזוגי

אדם מגיע לטיפול בגלל מה שמתרחש בחייו עכשיו – קושי בזוגיות, בדידות, קשר מורכב עם ההורים, פחד שלא ברור מאין הוא מגיע או דפוס שהוא מזהה ואינו מצליח לשנות.

המבט של הקונסטלציה המשפחתית מאפשר להרחיב את התמונה. לצד מה שקורה לאדם היום, אני יכולה להתעניין גם במשפחה שאליה נולד – מי היו האנשים המשמעותיים בה, אילו אובדנים ופרידות התרחשו בה, מי נשאר קרוב, מי התרחק ומי כמעט נעלם מן הסיפור.

אני לא מחפשת בעבר תשובה שתסביר את האדם שיושב מולי. אני מתעניינת במקום שלו בתוך התמונה. מי בא לפניו, למי הוא שייך, מי היה חסר, ואילו קשרים ואירועים קדמו לחיים שלו.

בטיפול זוגי נפגשות שתי תמונות משפחתיות דרך שני אנשים. כל אחד מביא איתו היסטוריה אחרת של קרבה, אובדן ושייכות. ההיכרות עם ההיסטוריה הזאת אינה פוטרת אף אחד מאחריות למה שהוא עושה בתוך הקשר היום, והיא יכולה לעזור לנו לראות שהמפגש הזוגי אינו מתחיל מאפס.

במאמר סדרי האהבה: אתם אוהבים זה את זו. אז למה כל כך קשה לכם יחד? אני מרחיבה על המקום שממנו בני זוג פוגשים זה את זו בתוך הקשר.