אתם מכירים את סיפור החיים שלכם. אתם יודעים מה עברתם, מי גידל אתכם, איפה נפגעתם ואילו חוויות עיצבו אתכם. ובכל זאת, יכולים להיות פחדים, תגובות או תחושות שקשה למצוא עבורם התחלה ברורה בסיפור האישי.
דריכות שקשה להרגיע. פחד גדול מאובדן גם כשהחיים יציבים. תחושה שהכול עלול להיעלם. קושי ליהנות מהצלחה. אשמה שמופיעה דווקא כשהחיים נעשים טובים יותר. לפעמים דווקא המשפטים שאנחנו אומרים לעצמנו שוב ושוב מגלים עד כמה הפחד הזה עמוק: "בסוף כולם עוזבים אותי." "אסור לי להוריד את ההגנות." "אם יהיה לי טוב מדי, משהו רע יקרה."
בעבודתו על טראומה משפחתית מורשת, Inherited Family Trauma, מארק וולין מציע להקשיב היטב למשפטים האלה. לצד השאלה מה קרה לי, הוא מתעניין גם בשאלה מה קרה במשפחה שממנה באתי, ואילו אירועים בהיסטוריה המשפחתית עשויים להוסיף הקשר למה שאני מרגישה היום.
עבורי, האפשרות הזאת מחזיקה יחד סקרנות וזהירות. הסיפור המשפחתי יכול להוסיף שכבה משמעותית להבנת החיים שלנו. הוא משאיר מקום גם למה שאנחנו יודעים על עצמנו, למה שלמדנו בתוך היחסים שבהם גדלנו ולמה שאיננו יכולים לדעת בוודאות.
מארק וולין הוא מחבר הספר It Didn't Start With You: How Inherited Family Trauma Shapes Who We Are and How to End the Cycle. חלק מרכזי בעבודתו מוקדש לאפשרות שחוויות טראומטיות שלא עובדו במשפחה יכולות להמשיך להיות נוכחות בדורות הבאים דרך פחדים, דפוסים, יחסים והשפה שבה אדם מתאר את עולמו.
אחד הכלים המרכזיים בעבודתו הוא Core Language Approach. וולין מקשיב למילים, לתיאורים ולמשפטים שחוזרים אצל האדם, במיוחד לאלה שמחזיקים בתוכם את הפחד העמוק ביותר שלו. הוא מכנה את אחד המרכיבים האלה Core Sentence, משפט קצר שמבטא את התרחיש שהאדם חושש ממנו יותר מכול.
משפט כזה יכול להיות "אני אשאר לבד", "ייקחו ממני את כל מה שיש לי" או "משהו נורא יקרה לילדים שלי". וולין מציע להתעניין בשפה הזאת ולבדוק אם אירועים משמעותיים בהיסטוריה המשפחתית יכולים להוסיף לה הקשר. אני מוצאת ערך רב בחקירה הזאת כאשר אנחנו מחזיקים אותה כאפשרות להתבוננות. משפט שחוזר בתוכי יכול לפתוח דלת אל הסיפור המשפחתי. הוא אינו מוכיח מה נמצא מאחוריה.
אנחנו נוטים להתייחס למשפטים פנימיים כאלה כאילו הם תיאור של המציאות.
מעניין לעצור לפני התוכן של המשפט ולהקשיב למבנה שלו;
אפשר להתחיל מהחיים שלי. אולי באמת חוויתי נטישה, אולי גדלתי עם הורה שלא היה אפשר להישען עליו. אולי נדרשתי להיות אחראית בגיל צעיר. ההיסטוריה האישית שלי ראויה לבדיקה לפני שאני מחפשת תשובה בדורות שקדמו לי.
כשהמשפט עדיין מעורר סקרנות, אפשר להרחיב את המבט. מי במשפחה שלי איבד אדם קרוב? מי נאלץ לעזוב בית? מי נשאר לבד? מי איבד כסף, מעמד או ביטחון? מי נדרש להחזיק משפחה שלמה בתקופה קשה?
כך ההיסטוריה המשפחתית מצטרפת לחקירה. היא אינה מחליפה את סיפור החיים שלי.
השאלה "למי זה שייך?" מוכרת גם מתוך החשיבה המערכתית והקונסטלטיבית. אני אוהבת אותה דווקא כשהיא נשארת שאלה. נניח שהמשפט שחוזר בתוכי הוא "אני חייבת להחזיק את כולם." אפשר לבדוק קודם כיצד הוא חי בחיים שלי היום. מתי אני פועלת מתוכו? מה קורה ביחסים שלי כשאני מאמינה לו? מה המחיר שאני משלמת כשאני מחזיקה אחריות שאיש לא ביקש ממני לקחת?
אחר כך אפשר להתבונן לאחור. ייתכן שאזהה אמא שהחזיקה בית שלם לבדה, סבתא שנאלצה לשרוד בתנאים קשים או משפחה שבה חולשה הייתה מסוכנת. ההיסטוריה הזאת יכולה לתת למשפט שלי הקשר נוסף.
"למי זה שייך?" אינה חייבת להסתיים בשם של אדם מהעבר. היא יכולה לעזור לי להבחין בין מה שאני חווה היום, מה שלמדתי בתוך המשפחה ומה שאני רק משערת לגבי הדורות שקדמו לי. ההבחנה הזאת חשובה לי. היא מאפשרת לעבוד עם הסיפור המשפחתי בלי להפוך השערה לעובדה.
אנחנו מקבלים מהמשפחה הרבה יותר מגנים. אנחנו גדלים בתוך שפה, יחסים, תגובות, אמונות, שתיקות ודרכים להתמודד עם העולם. ילד לומד את החיים גם מהאופן שבו המבוגרים סביבו חיים אותם.
ילדה שגדלה עם אמא שמפחדת מאוד מאובדן יכולה ללמוד להיות דרוכה גם בלי לקבל שיעור מפורש על סכנות העולם. בבית שבו כסף קשור למחסור, בושה או חרדה, הילדים פוגשים את היחס הזה שוב ושוב. משפחה שאינה מדברת על כאב עדיין מגדלת ילדים בתוך היחסים שנוצרו סביבו.
אלה מסלולים ממשיים שדרכם ההיסטוריה המשפחתית יכולה להיות נוכחת בדור הבא. על הדרכים השונות שבהן טראומה בין דורית יכולה לעבור ולהשפיע על הדורות הבאים כתבתי בהרחבה כאן.
וולין מקשר את עבודתו גם למחקר על אפיגנטיקה ולהשערה שלטראומה עשויים להיות מסלולי העברה ביולוגיים בין דורות. המחקר בתחום הזה מעניין ומתפתח, והמשמעות שלו עבור אדם מסוים מוגבלת יותר מן הסיפור שאפשר לעיתים לבנות סביבו. אי אפשר להסיק מסימפטום של אדם שהוא נושא בגופו טראומה מסוימת של סבו או סבתו.
דוגמה אחרת לאופן שבו חוויה היסטורית יכולה להישאר נוכחת בתוך משפחה נמצאת בעבודתה של יולנדה גמפל. במאמר על השואה והדורות שנולדו אחריה אני מתבוננת בשתיקה המשפחתית, בזיכרון ובחיים שנבנו בדורות שלא חוו את האירועים בעצמם.
עבורי, ההיסטוריה המשפחתית היא שכבה שאפשר לבדוק. היא מרחיבה את התמונה בלי לסגור אותה.
כשאנחנו אומרים משפט שמחזיק פחד עמוק, הגוף יכול להגיב עוד לפני שסיימנו לומר אותו.
אמרו לעצמכם בשקט משפט שאתם מכירים היטב, למשל "בסוף אשאר לבד." שימו לב לנשימה. ללסת. לכתפיים. לכפות הרגליים.
האם מופיע כיווץ, דחף להתרחק, רצון לעצור את המשפט?
התגובה הזאת אינה מספרת לנו מה מקורו של הפחד או מאיזה דור הגיע. היא מספרת לנו שהמשפט משמעותי עבורנו עכשיו.
מכאן אפשר להתחיל לעבוד.
המשפט "זה לא התחיל בך" יכול להביא הקלה. קושי שהיה נדמה לי כהוכחה שמשהו בי פגום מקבל פתאום הקשר רחב יותר.
אני רוצה להוסיף להקלה הזאת עוד תנועה.
גם כאשר אני מזהה דפוס משפחתי שקדם לי, אני זו שחיה אותו עכשיו. אני זו שנמצאת בתוך הזוגיות שלי, מגדלת את הילדים שלי, מקבלת החלטות ומגיבה לאנשים שסביבי.
העבר יכול לעזור לי להבין מאיפה באתי, ההווה מאפשר לי לראות מה אני עושה עם מה שהבאתי איתי.
עבורי, זו אחת האפשרויות המשמעותיות בעבודה עם היסטוריה משפחתית. אני יכולה לכבד את מה שהיה, לראות את מי שבאו לפניי ולהכיר במחיר שהם שילמו. מתוך המקום שלי בהווה אני יכולה לבדוק אילו דרכי חיים עדיין משרתות אותי ואילו אני רוצה לשנות.
קחו דף וכתבו עליו משפט שאתם מוצאים את עצמכם אומרים או חושבים שוב ושוב ברגעים של פחד, לחץ או כאב.
נסו לכתוב אותו בדיוק כפי שהוא מופיע בתוככם.
"אני אשאר לבד."
"אני חייבת להחזיק את כולם."
"אם ארפה, הכול יתפרק."
"אסור לי להיות חלשה."
קראו את המשפט בקול ושימו לב למה שקורה בגוף. אל תנסו להסביר אותו. הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה ושימו לב לנשימה.
עכשיו הניחו מאחוריכם דף נוסף ועליו כתבו "המשפחה שממנה באתי".
עמדו שוב מול המשפט שלכם, כשהמשפחה מיוצגת מאחוריכם. בדקו אם משהו משתנה כאשר אתם יודעים שהיא שם.
אפשר לומר:
"זה המשפט שאני נושאת היום."
הפנו לרגע את תשומת הלב אל הדף שמאחוריכם ואמרו:
"אני מתעניינת במה שקיבלתי מכם ובמה שלמדתי בחיים שלי."
אין צורך להחליט מה הגיע ממי. אין צורך למצוא אירוע שיסביר את המשפט. הישארו כמה רגעים עם מה שעולה.
כעת הניחו לפניכם דף שלישי ועליו כתבו "החיים שלי היום".
הסתכלו עליו ושאלו את עצמכם:
איך אני רוצה לחיות היום כשהמשפט הזה כבר אינו התשובה היחידה שלי?
עשו צעד אחד לכיוון הדף.
העבודה של מארק וולין מציעה דרך מעניינת להקשיב למילים שאנחנו אומרים שוב ושוב ולבדוק אותן בתוך הקשר משפחתי רחב יותר. משפט שנראה אישי מאוד יכול לפתוח שאלות על אנשים ואירועים שהיו כאן לפנינו.
אני אוהבת את האפשרות הזאת דווקא כשהיא אינה דורשת מאיתנו למצוא הסבר לכל דבר.
אפשר לדעת חלק מהסיפור המשפחתי ולהישאר עם חלקים שאיננו יודעים. אפשר לזהות דמיון בין הפחד שלי לבין סיפור של אדם מהמשפחה בלי לקבוע שהאחד גרם לאחר. אפשר להכיר במה שקיבלנו ולבחור כיצד אנחנו רוצים לחיות איתו.
"זה לא התחיל בי" יכולה להיות תחילתה של חקירה. השאלה שמחזירה אותי אל החיים היא: "מה אני בוחרת לעשות עם זה עכשיו?"
החוברת תעזור לכם לזהות את הדפוס שחוזר ביניכם ואת החלק שלכם בתוכו.
+
לאנשים ללא עורף משפחתי תומך.
נחשוף איך העדר עורף משפחתי מאתגר ומחשל את הקשר הזוגי, את המחירים הגבוהים שזה גובה מכם ומהקשר שלכם.
הטיפול הזוגי יחזק בכם את תחושת הביטחון והשייכות, כך שתוכלו להיות קרובים בלי לאבד את עצמכם בדרך.
קליניקה אונליין / פרונטלי
+
טיפול פרטני הוא מרחב בטוח בו תגלו מחדש את כוחותיכם, תבנו ביטחון פנימי ותיצרו לעצמכם חיים מלאים ומשמעותיים, בדיוק כמו שאתם חולמים.
קליניקה אונליין / פרונטלי
+
מוזמנ/ת להיכנס למרחב ייחודי: שיחה אינטראקטיבית עם GPTs מיוחד שיצרתי - כלי ראשון מסוגו שמתבונן איתך פנימה בשפה ובתדר הקונסטלציה המערכתית.
אם יש משהו לא פתור בזוגיות, במשפחה או בלב - הצ׳אט יפגוש אותך בעדינות בלי לנסות לתקן, מזמין מבט אחר, איטי מדויק ושקט. אין צורך להבין, רק לראות ולתת לזה לפעול.
מומחית לטיפול זוגי בקשרים ללא עורף משפחתי תומך
מפתחת גישת הקונסטלציה הזוגית: טיפול רגשי-מערכתי שמפגיש את הדינמיקה הזוגית עם הדפוסים המשפחתיים הלא מדוברים, ועם כלים מעשיים שמאפשרים תנועה, חיבור, ויצירת שותפות עמוקה.
נתחיל בשיחת היכרות קצרה,
ללא עלות והתחייבות.
לפעמים, הצעד הקטן הזה – משנה הכל.
המפגשים מתקיימים
אונליין בזום / פרונטלי בטבעון לבחירתכם
