יום הכיפורים מתקרב, ואיתו חוזרות אל השפה שלנו מילים כמו סליחה, מחילה וכפרה. אנחנו חושבים על האנשים שפגענו בהם, על הדברים שאמרנו ועל אלה שלא אמרנו, ועל המקומות שבהם היינו רוצים לנהוג אחרת.
בתוך זוגיות, בקשת סליחה נדמית כמעט מובנת מאליה. פגעתי באדם שאני אוהבת, ולכן אני אומרת לו: "תסלח לי."
בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מתעכבת דווקא על שתי המילים האלה. מה אני בעצם מבקשת ממך כשאני אומרת לך "תסלח לי"? האם אני באמת רואה אותך ואת הפגיעה שלי בך, או שאני מבקשת ממך לעזור לי להפסיק להרגיש אשמה? האם אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי, או מעבירה אליך, בלי לשים לב, את האחריות למה שיקרה בינינו עכשיו?
בקשת סליחה בזוגיות יכולה לפתוח פתח לתיקון כשהיא כוללת הכרה בפגיעה, לקיחת אחריות ונכונות לשינוי. כשאני זקוקה לכך שבן הזוג יסלח לי כדי להפסיק להרגיש אשמה, אני עלולה להעביר אליו את האחריות להרגיע אותי. הסליחה שייכת לאדם שנפגע, האחריות על המעשה שייכת למי שפגע, והתיקון, אם יתאפשר, נבנה בין שניהם.
בעיניי, אלה שאלות שכדאי לנו לשאול במיוחד בימים שלפני יום הכיפורים. לא כדי לוותר על הסליחה, אלא כדי להבין מה הופך בקשת סליחה בזוגיות לתנועה שיש בה אחריות, אהבה ותיקון.
אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ביקשתי סליחה ממישהו שאהבתי באמת. אני כן זוכרת היטב שלא ידעתי איך לעשות את זה, כי בבית שבו גדלתי לא היו שיחות של תיקון. היו שתיקות.
השתיקות של אמי לא היו שקט. הן היו ענישה ב"אני לא מדברת איתך". כילדה הרגשתי אותן כחרם. כשנעלבתי, בכיתי או העזתי להתקומם, נדרש ממני דבר אחד: לבקש סליחה.
זו הייתה תנועה חד-סטרית. הילדה מבקשת סליחה מהוריה. ההורים, הגדולים, לא ביקשו סליחה מאיתנו, הילדות. כך נוצרה בי הבנה של ילדה: הגדול אינו מבקש סליחה מהקטן. מי שמבקש סליחה הוא מי שהפסיד.
גם בין הוריי לא זכורות לי שיחות של תיקון. היו משקעים, התחשבנויות, שתיקות ודינמיקות של כוח. בבית הוריי למדתי שלסלוח פירושו להפסיק להתנגד, ושלבקש סליחה פירושו להתכווץ ולהודות בתבוסה.
לקח לי שנים להבין שיש אפשרות אחרת.
מנקודת מבט מערכתית, אנחנו מביאים אל הזוגיות גם את השפה הרגשית של המשפחה שממנה באנו; את הדרכים שבהן כעסו אצלנו, שתקו, הענישו, התפייסו או המשיכו כאילו דבר לא קרה. אנחנו נושאים איתנו את מה שראינו שקורה אחרי פגיעה וגם את מה שמעולם לא ראינו.
לכן השאלה "איך אנחנו מבקשים סליחה בזוגיות?" מתחילה למעשה הרבה לפני הזוגיות עצמה.
נניח שפגעתי בבן הזוג שלי. אמרתי משהו אכזרי בזמן מריבה, הפרתי הבטחה, התעלמתי ממשהו שהיה חשוב לו, הסתרתי ממנו משהו או חזרתי על התנהגות שאני כבר יודעת שמכאיבה לו.
עכשיו אני רואה את הפגיעה שלו ובתוכי מתחילות לעלות רגשות של אשמה, בושה, פחד. ייתכן שאני חוששת שהוא יתרחק ממני. אולי קשה לי לפגוש את עצמי כאדם שפגע במישהו שהוא אוהב. אני רוצה שהתחושה הזאת תיפסק, ואז אני אומרת: "תסלח לי". לכאורה אני פונה אליו, כאן אני מציעה שכדאי לעצור ולשאול בכנות: למען מי נאמרת כרגע בקשת הסליחה?
לפעמים "תסלח לי" פירושו בעצם "תגיד לי שאני עדיין בסדר". לפעמים אני מבקשת לדעת שאתה עדיין אוהב אותי. לפעמים אני רוצה שנחזור כבר למצב שבו נעים בינינו. בפעמים אחרות אני אבקש ממך, בלי לדעת במודע שזה מה שאני עושה, שיעזור לי להפסיק להרגיש אשמה.
בקשת סליחה יכולה להיות תנועה של קרבה ואחריות, היא יכולה גם להפוך לבקשה מהאדם שנפגע לטפל באי הנוחות של האדם שפגע בו.
יש הבדל חשוב בין היכולת להרגיש אשמה לבין שקיעה בבושה. אשמה יכולה להפנות אותי אל המעשה: עשיתי משהו שפגע בך. היא יכולה לספר לי שהתנהגתי באופן שאינו תואם את הערכים שלי ולהניע אותי לקחת אחריות ולתקן. בושה מפנה את המבט אל הזהות שלי: אם עשיתי דבר כזה, כנראה משהו בי לא בסדר. כשאני נשאבת לבושה, אני נעשית עסוקה מאוד בעצמי. אני עלולה להתכווץ, להתגונן, להסביר, לתקוף בחזרה או להזדקק לכך שבן הזוג שלי יאמר לי שאני עדיין טובה וראויה.
דווקא היכולת להישאר ראויה מאפשרת לי לשאת את הידיעה שטעיתי בלי להתפרק ממנה. אני יכולה לראות שעשיתי משהו שאינו תואם את האדם שאני רוצה להיות, ללמוד ממנו ולתקן, בלי להפוך את הטעות שלי להגדרה של מי שאני. הראויות שלי אינה מבטלת את חומרת המעשה שלי. היא מאפשרת לי להסתכל עליו בלי להסיט את המבט, וככל שאני עסוקה פחות בהגנה על הערך שלי, מתפנה בי יותר מקום לראות את האדם שפגעתי בו.
יש עוד תנועה שמתרחשת לעיתים בתוך ה"סלח לי". אני זו שפגעתי בך, אבל מהרגע שביקשתי סליחה השאלה המרכזית עלולה להפוך להיות: "האם אתה סולח לי?" – כלומר מרכז הכובד עובר אליך. אם סלחת, אפשר לכאורה להתקדם ואם אינך מוכן לסלוח, קל להגיע מכאן למשפטים כמו "אבל כבר ביקשתי סליחה", "כמה זמן עוד תכעס עליי?" או "מה עוד אתה רוצה שאני אעשה?"… כך השיחה כבר אינה עוסקת במה שעשיתי ובמה שהמעשה שלי עשה לך. היא עוסקת בקושי שלך לסלוח לי.
בעבודה שלי עם זוגות אני פוגשת את התנועה הזאת שוב ושוב. אחד מבני הזוג אומר בכאב: "אבל התנצלתי. ביקשתי סליחה. מה עוד אני יכול לעשות?", כשאנחנו נשארים עוד קצת עם המשפט הזה, לעתים מתברר שמתחתיו נמצאת בקשה אחרת: "אני כבר לא מסוגל לשאת את זה שאת עדיין פגועה ממני". משם יכולה להתחיל תנועה חדשה; במקום לנסות לגרום לאדם שנפגע להתקדם מהר יותר, אפשר לומר "אני רואה שאת עדיין פגועה. קשה לי לפגוש את זה, ואני רוצה להישאר כאן ולשמוע." כך בקשת הסליחה היא בעצם ניסיון לסיים את הכאב לפני שבאמת הסכמנו לפגוש אותו.
פגיעה בזוגיות אינה מתקיימת רק בתוך האדם שנפגע, היא משנה משהו גם במרחב שבין בני הזוג. משהו באיזון של הנתינה והלקיחה הופר. אולי נפגע האמון, אולי נפגעה תחושת הביטחון, אולי הכבוד, האינטימיות או הידיעה שאפשר להישען זה על זו קיבלו מכה. מילת סליחה לבדה אינה בהכרח משיבה את האיזון. התיקון זקוק לתנועה ממשית: להכרה במה שהיה, לנכונות לשאת בתוצאות ולמעשים שיכולים בהדרגה להשיב אל היחסים משהו ממה שנפגע.
אם פגעתי באמון שלך, התיקון שלי צריך להיות קשור לאמון.
אם השפלתי אותך, אני צריכה לבדוק כיצד אני משיבה כבוד למרחב שבינינו.
אם נעדרתי ממך שוב ושוב ברגעים שבהם היית זקוק לי, השאלה היא כיצד אני מתחילה להיות נוכחת אחרת.
תיקון צריך להיות קשור לפגיעה. בקשת סליחה יכולה לפתוח את הדלת, מה שנעשה אחריה הוא שיקבע אם משהו ביחסים אכן יוכל להשתנות.
מנקודת מבט קונסטלטיבית מעניין להתבונן גם במקומות שאנחנו תופסים זה מול זו כאשר אנחנו מבקשים סליחה. כאשר אני זקוקה למחילה שלך כדי לחזור ולהרגיש ראויה, אני עלולה להתמקם מולך כקטנה מול גדול: אני האשמה והמבקשת, ואתה בעל הסמכות להעניק לי מחילה או למנוע אותה ממני. לכאורה הכוח נמצא עכשיו אצלך. יחד עם הכוח, העברתי אליך גם אחריות: בידיך להחליט אם אני אוכל להרגיש שוב בסדר ואם היחסים שלנו יוכלו להמשיך הלאה.
עצם אמירת המילים "תסלח לי" אינה יוצרת בהכרח את המבנה הזה. אפשר לבקש סליחה גם מעמדה בוגרת, אחראית ומובחנת. השאלה שמעניינת אותי היא: עד כמה אני זקוקה לכך שתסלח לי כדי שאוכל לשאת את עצמי ואת מה שעשיתי?
אפשר לעמוד זה מול זו כשני אנשים שווי ערך, גם כאשר אחד מהם פגע באחר.
אחד הדברים שמקשים עלינו לקחת אחריות הוא הבלבול בין מי שאנחנו לבין מה שעשינו. אם אני זקוקה לראות את עצמי תמיד כאדם טוב, מוסרי, מתחשב ורגיש, הידיעה שפגעתי בך מאיימת על הזהות שלי. אז אני עשויה להתחיל להסביר: "לא התכוונתי", "לא הבנת אותי", "גם אתה עושה לי את זה" או "אתה יודע כמה קשה היה לי באותו יום". ייתכן שכל העובדות האלה נכונות, ובכל זאת, ברגע הזה הן עלולות להרחיק אותי מהמפגש עם הפגיעה שלי בך.
ראויות מאפשרת תנועה אחרת – אני יכולה להיות אדם ראוי שעשה משהו שאינו ראוי ושפגע באדם אחר. הערך שלי אינו נמחק בגלל הטעות שלי. אני לא זקוקה לך כדי להחזיר לי אותו, ולכן אני יכולה להתבונן באופן ישר יותר בהתנהגות שלי. לקיחת אחריות דורשת ממני להסכים לראות את עצמי באופן שלם: אדם שיש בו אהבה, כוונות טובות וערך, ושמסוגל/ת גם לטעות, לפגוע ולהיות אחראי/ת לתוצאות של מעשיי.
אחד המבחנים העמוקים של מובחנות בזוגיות מגיע דווקא אחרי שפגענו. אני אומרת לך שאני מצטערת, ואתה עדיין כועס. אולי אינך רוצה כרגע להתקרב אליי ואולי אתה זקוק לעוד זמן. אולי ההתנצלות שלי אינה מספיקה לך.
זו בעיניי לקיחת אחריות מובחנת. אני נשארת מחוברת לעצמי ובו בזמן נשארת במגע עם ההשפעה שהייתה למעשה שלי עליך.
יש כאן עוד חלק קשה והוא להסכים לכך שאין לי שליטה על תוצאת התיקון. ייתכן שאקח אחריות, אתנצל בכנות, אקשיב ואשנה את ההתנהגות שלי, ובן הזוג שלי עדיין יזדקק לזמן, ייתכן שהאמון יחזור לאט. לפעמים לפגיעה יהיו השלכות שאינני רוצה בהן.
לקיחת אחריות אינה מטבע שבאמצעותו אני קונה בחזרה קרבה. אני יכולה לקחת אחריות על מה שעשיתי בלי לקבל בתמורה את התוצאה שאני רוצה.
גם לאדם שנפגע יש מקום מלא בתוך התהליך הזה. הוא ראוי לזמן שלו ולכאב שלו. הוא אינו נדרש למחול כדי להרגיע את האדם שפגע בו, ואינו חייב לחזור לקרבה לפני שהוא מוכן לכך. בו בזמן, גם הוא נשאר אדם בעל בחירה ואחריות. הוא אחראי לאופן שבו הוא מבטא את הפגיעה ולבחירות שהוא עושה בעקבותיה. סליחה, אם תגיע, יכולה להיות בחירה שלו. גם גבול, מרחק או בקשה לשינוי יכולים להיות בחירה שלו.
האחריות על הפגיעה אינה מתחלקת באופן אוטומטי בין שני בני הזוג. האחריות על המעשה שייכת למי שעשה אותו; האחריות על עצמי שייכת לכל אחד מאיתנו. כך אפשר להישאר שני אנשים שווי ערך גם כאשר האחריות על אירוע מסוים אינה שווה.
סליחה ותיקון אינן אותה תנועה. הסליחה נמצאת בידיו של האדם שנפגע. אני לא יכולה לקבוע אם יסלח לי, מתי יסלח לי ואיך תיראה הסליחה עבורו.
האחריות על המעשה שלי נמצאת אצלי. אני יכולה להכיר במה שעשיתי, להקשיב למה שזה עשה לך, לקחת אחריות, לבדוק מה גרם לי לפעול כפי שפעלתי ולבחון מה אני צריכה לעשות אחרת כדי שהדפוס הזה לא ימשיך לנהל אותי ואת הקשר שלנו.
תיקון זוגי זו כבר תנועה שנוצרת בינינו. אני יכולה להציע תיקון, אך איני יכולה לכפות אותו. אתה יכול לבחור אם וכיצד לפגוש אותו. אם שנינו נוכל להישאר במגע עם מה שקרה ולנוע מתוכו, משהו חדש עשוי להיבנות ביחסים: הסליחה שלך שייכת לך. האחריות שלי שייכת לי. התיקון, אם יתאפשר, נוצר בינינו.
אני מציעה להתחיל בהכרה ברורה בפגיעה:
"אני רואה שפגעתי בך."
ואז לקחת אחריות:
"אני מצטערת על הפגיעה שלי בך. אני לוקחת אחריות על מה שעשיתי."
אפשר להוסיף:
"אני רוצה להבין טוב יותר מה הפגיעה הזאת עשתה לך, ולבדוק מה אני צריכה ללמוד ולשנות כדי לא לחזור על זה שוב."
אפשר לומר גם:
"את התוצאות של מה שעשיתי אני מוכנה לשאת. אני אעשה את החלק שלי בתיקון."
אין במשפטים האלה דרישה למחילה ואין בקשה להרגעה. יש אדם אחד שעומד מול אדם אחר ואומר: "אני רואה אותך. אני רואה את מה שעשיתי. אני מוכנה לשאת את החלק שלי."
אם תגיע סליחה, היא תוכל להגיע כתנועה חופשית של האדם שנפגע, בקצב שלו.
הצעד הראשון הוא לראות את ההשפעה של המעשה שלי על בן או בת הזוג, גם אם לא התכוונתי לפגוע. הכוונה שלי חשובה, וגם החוויה של האדם שמולי חשובה. הכרה בפגיעה אינה דורשת ממני להסכים עם כל הפרשנות של האחר. היא דורשת ממני להיות מוכנה לפגוש את העובדה שההתנהגות שלי השפיעה עליו.
אני מסכימה לראות שטעיתי בלי להפוך את עצמי לטעות. אני יכולה להקשיב, להצטער וללמוד בלי לקרוס לבושה ובלי להעביר לבן הזוג את האחריות להחזיר לי את תחושת הערך.
אני שואלת מה נפגע בינינו ומה נדרש ממני עכשיו. אם נפגע האמון, איזה מעשה עקבי יכול להתחיל להשיב אותו? אם נפגע הכבוד, איך ייראה כבוד במעשים שלי? אם בן הזוג חווה אותי כנעדרת, מהי נוכחות עבורו ועבורי?
לקיחת אחריות אינה מסתיימת במשפט, היא מקבלת משמעות במה שקורה אחריו.
אני חוזרת לילדה שהייתי. לילדה שלמדה שהקטן מבקש סליחה מהגדול, לילדה שהבינה שבקשת סליחה היא כניעה ושמי שמתנצל הוא מי שהפסיד. מנקודת מבט מערכתית, אנחנו מביאים אל הזוגיות את הדרכים שבהן המשפחה שלנו התמודדה עם אשמה, פגיעה ותיקון. לרוב אנחנו ממשיכים אותן בלי לדעת שזה מה שאנחנו עושים.
ההבנה מהיכן הגיע הדפוס שלי יכולה להביא חמלה, הקשר ומשמעות. היא איננה פוטרת אותי מהאחריות עליו, להפך, ברגע שאני כבר רואה אותו, נפתחת בפניי האפשרות לבחור כיצד אני רוצה לפעול איתו.
הקונסטלציה עוזרת לי לראות מאיפה באתי. המובחנות מחזירה אותי אל השאלה: מה אני בוחרת לעשות עכשיו?, אני לא צריכה לתקן בדיעבד את המשפחה שממנה באתי כדי לחיות אחרת בזוגיות שלי. אני יכולה לראות את הוריי כפי שהם, לקבל מהם את החיים ולפנות קדימה אל החיים שלי ואל האדם שבחרתי להיות איתו.
לקראת יום הכיפורים אני מזמינה אתכם לבחור פגיעה אחת שאתם יודעים שפגעתם בבן/ בת הזוג שלכם.
אין צורך להתחיל מהאירוע הגדול ביותר ביחסים. בחרו משהו שאתם מסוגלים כרגע להתבונן בו בכנות.
עימדו לבד מול מראה.
הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה ושימו לב לנשימה ולגוף.
הביטו בדמות שלכם במראה ודמיינו שמאחוריכם נמצאים ההורים שלכם, ומאחוריהם ההורים שלהם.
אינכם צריכים לראות אותם בבירור או להרגיש משהו מסוים.
רק תנו להם מקום מאחוריכם.
שאלו את עצמכם:
אל תחפשו תשובה נכונה. שימו לב למה שעולה בגוף, בזיכרון ובמחשבה.
עכשיו הרגישו את ההורים מאחוריכם ואמרו, בשקט או בקול:
"אמא, אבא, מכם באתי.
גם את הדרך שבה למדתי אהבה, כעס, אשמה וסליחה קיבלתי בתוך הבית שלנו.
אני משאיר/ה את מה שהיה ביניכם כפי שהיה.
את החיים שקיבלתי מכם אני לוקח/ת במלואם
ומה שאני עושה איתם עכשיו בזוגיות שלי הוא באחריותי."
הישארו לרגע עם ההורים מאחוריכם.
אחר כך קחו נשימה והפנו את תשומת הלב קדימה.
העבר נמצא מאחוריכם.
בן או בת הזוג נמצאים מולכם.
דמיינו אותם עומדים מולכם במקום הדמות שבמראה. אל תבקשו מהם דבר.
אמרו:
"אני רואה אותך,
אני רואה שפגעתי בך.
אני מצטער/ת על הפגיעה שלי בך.
אני לוקח/ת אחריות על מה שעשיתי.
את התוצאות של מה שעשיתי אני מוכנ/ה לשאת.
אני אעשה את החלק שלי בתיקון."
עצרו.
שימו לב אם עולה בכם דחף להסביר, להתגונן, להזכיר שגם הוא פגע, לבקש שיסלח או לקבל ממנו סימן שהכול בסדר.
אל תילחמו בדחף.
רק הבחינו בו והישארו עוד רגע.
ואז אמרו:
"הסליחה שלך שייכת לך,
האחריות שלי שייכת לי.
את התיקון, אם יתאפשר, ניצור בינינו."
הישארו מול המראה עוד כמה נשימות ולבסוף שאלו את עצמכם:
לא הצהרה גדולה ולא הבטחה להפוך לאדם אחר, חפשו מעשה ממשי שאפשר יהיה לראות במציאות – שם מתחיל התיקון.
יום הכיפורים מזמין אותנו לבקש סליחה, אני רוצה להוסיף להזמנה הזאת עוד תנועה: לפני שאני מבקשת ממך לסלוח לי, אני רוצה לראות אותך. לראות את מה שעשיתי. להסכים לפגוש את העובדה שפגעתי בלי לברוח מיד אל ההסברים שלי ובלי לבקש ממך להקל על רגשות האשמה שלי.
אני רוצה לקחת אחריות על החלק שלי ולבדוק מה נפגע בינינו ומה אני יכולה לעשות כדי להתחיל לתקן.
אני עושה את זה לא כדי להוכיח שאני אדם טוב, אלא מפני שהאדם שפגעתי בו יקר לי והקשר בינינו יקר לי.
אני מוכנה להסתכל על מה שעשיתי דווקא מפני שאני רוצה לשמור על האהבה בלי לבקש ממנה להסתיר את מה שכואב.
הילדה שהייתי חשבה שבקשת סליחה פירושה שהפסדתי. היום אני מבינה שאחריות אינה הופכת אותי לקטנה. אני יכולה לעמוד מול האדם שאני אוהבת כשוות ערך, לראות את הכאב שלו, ולראות את החלק שלי ביצירתו ולהישאר.
אני יכולה גם לדעת שלקיחת האחריות שלי אינה מבטיחה את התוצאה שאני רוצה. אינני יכולה לקבוע מתי תחזור הקרבה, מתי יחזור האמון או מתי תגיע הסליחה.
אני יכולה לעשות את החלק שלי. הסליחה שלך שייכת לך, האחריות שלי שייכת לי, והתיקון, אם יתאפשר, נוצר בינינו.
זו אחת האפשרויות העמוקות שסליחה בזוגיות יכולה לפתוח: לא למחוק את מה שהיה ולא למהר לחזור למה שהיה קודם, אלא לפגוש את הפגיעה, לקחת עליה אחריות ולראות אם מתוך מה שקרה אנחנו יכולים ליצור בינינו משהו חדש.
החוברת תעזור לכם לזהות את הדפוס שחוזר ביניכם ואת החלק שלכם בתוכו.
+
לאנשים ללא עורף משפחתי תומך.
נחשוף איך העדר עורף משפחתי מאתגר ומחשל את הקשר הזוגי, את המחירים הגבוהים שזה גובה מכם ומהקשר שלכם.
הטיפול הזוגי יחזק בכם את תחושת הביטחון והשייכות, כך שתוכלו להיות קרובים בלי לאבד את עצמכם בדרך.
קליניקה אונליין / פרונטלי
+
טיפול פרטני הוא מרחב בטוח בו תגלו מחדש את כוחותיכם, תבנו ביטחון פנימי ותיצרו לעצמכם חיים מלאים ומשמעותיים, בדיוק כמו שאתם חולמים.
קליניקה אונליין / פרונטלי
+
מוזמנ/ת להיכנס למרחב ייחודי: שיחה אינטראקטיבית עם GPTs מיוחד שיצרתי - כלי ראשון מסוגו שמתבונן איתך פנימה בשפה ובתדר הקונסטלציה המערכתית.
אם יש משהו לא פתור בזוגיות, במשפחה או בלב - הצ׳אט יפגוש אותך בעדינות בלי לנסות לתקן, מזמין מבט אחר, איטי מדויק ושקט. אין צורך להבין, רק לראות ולתת לזה לפעול.
מומחית לטיפול זוגי בקשרים ללא עורף משפחתי תומך
מפתחת גישת הקונסטלציה הזוגית: טיפול רגשי-מערכתי שמפגיש את הדינמיקה הזוגית עם הדפוסים המשפחתיים הלא מדוברים, ועם כלים מעשיים שמאפשרים תנועה, חיבור, ויצירת שותפות עמוקה.
נתחיל בשיחת היכרות קצרה,
ללא עלות והתחייבות.
לפעמים, הצעד הקטן הזה – משנה הכל.
המפגשים מתקיימים
אונליין בזום / פרונטלי בטבעון לבחירתכם
