אני קוראת את השיר הזה כמטפלת זוגית וחושבת על אנשים שלמדו כבר בילדותם שקשר עלול לדרוש מהם לצמצם חלקים מעצמם. לא מדובר בהכרח בהחלטה מודעת. ילד לומד את גבולות הקשר מתוך מה שקורה כשהוא מביא אליו את עצמו: כשהוא כועס, זקוק, מתנגד, שונה, מאכזב או מבקש משהו שאין למבוגרים סביבו יכולת לתת.

מתוך החוויות האלה יכולה להתפתח למידה עמוקה על קשר: אילו חלקים בי מתקבלים כאן, ואילו חלקים כדאי לי להצניע כדי להמשיך להרגיש שייכת.

הילדה שלמדה איזה חלק ממנה כדאי להשאיר בחוץ

ילדים תלויים בקשר עם המבוגרים שמגדלים אותם. האפשרויות שלהם מוגבלות. הם אינם יכולים לבחור משפחה אחרת או לנהל שיחה בוגרת על גבולות, צרכים והדדיות. לכן הם לומדים להתאים את עצמם למציאות שבתוכה הם גדלים.

ילדה יכולה ללמוד שהכעס שלה מתקבל בקושי בבית, ובהדרגה להפסיק להראות אותו. ילד יכול לחוות את הצרכים שלו כמעמסה ולהיעשות עצמאי הרבה לפני זמנו. ילדה אחרת עשויה לגלות שהדרך לשמור על שקט היא להיות זו שמבינה את כולם. כך הקול, הכעס, הספונטניות, הצורך, הגבול או הרצון להיות מטופלת ולא רק לטפל יכולים לקבל פחות ופחות מקום.

ההתאמות האלה עשויות להיות דרכים חכמות לשמור על קשר בתוך המציאות שבה הילד תלוי באנשים שסביבו. הילד גדל והמציאות משתנה, בעוד שהדרך שלמד לשמור באמצעותה על קשר יכולה להישאר. על האופן שבו אנחנו לומדים כבר במשפחה הראשונה שלנו איך אמורה להיראות אהבה ומה אנחנו נדרשים לעשות כדי להישאר בתוכה כתבתי כאן.

כשהאוטוטומיה הופכת לדימוי לזוגיות

בתוך קשר זוגי אנחנו שוב נמצאים מול אדם שחשוב לנו מאוד. דעתו חשובה, האהבה שלו חשובה והקרבה אליו חשובה. דווקא משום כך יכולה לחזור התנועה המוכרת של התאמת העצמי כדי לשמור על הקשר. 

אני יודעת שאני רוצה לומר משהו ומיד בודקת איך הוא יקבל את זה. אני כועסת ומתחילה להסביר לעצמי למה בעצם אין לי סיבה לכעוס. אני רוצה להציב גבול וכבר רואה את האכזבה בפנים שלה. אני זקוקה למשהו ומנסחת את הבקשה כל כך בזהירות, עד שכמעט אי אפשר לשמוע מה ביקשתי.

אני יכולה גם להיפגע, ובמקום לומר שנפגעתי להיעשות יעילה, עניינית ומרוחקת. מבחוץ יכולה להיות כאן זוגיות שקטה מאוד. מבפנים אני הולכת ומצטמצמת.

דרך הדימוי של שימבורסקה אפשר לחשוב על הרגעים האלה כאוטוטומיה בתוך הקשר: הניסיון לשמור על מה שיקר לי באמצעות ויתור על חלקים מעצמי. זו אינה אבחנה קלינית. זו דרך להתבונן בתנועה שמתרחשת אצל אנשים מסוימים בתוך קשרים משמעותיים.

לא כל ויתור בזוגיות הוא ויתור על עצמי

זוגיות דורשת ויתורים. שני אנשים אינם יכולים לקבל תמיד בדיוק את מה שהם רוצים. אני יכולה לבחור ללכת איתך למסעדה שאתה אוהב, לשנות תוכנית, להתחשב בתקופה קשה שאתה עובר או להחליט שהפעם הצורך שלך יקבל קדימות.

ההבדל נמצא גם במה שקורה לי בתוך הוויתור. האם אני בוחרת בו? האם הרצון שלי ממשיך להיות ראוי למקום גם כאשר בחרתי שלא לממש אותו? האם אני יכולה לומר לך מה אני רוצה ולשאת את האפשרות שלא תסכים? האם יש בקשר מקום גם לחלקים בי שאינם נוחים לך?

כשאני מוותרת מתוך בחירה, אני עדיין נוכחת בתוך ההחלטה. כשאני מוחקת את הרצון עוד לפני שהעזתי להביא אותו לקשר, אני כבר משלמת מחיר אחר.

זוגיות יכולה להסתדר מצוין סביב ההיעלמות שלי

זו אחת הנקודות הכואבות בעיניי. מערכת זוגית יכולה להתארגן סביב העובדה שאחד מבני הזוג מוותר שוב ושוב על חלקים מעצמו. אחד מחליט והשני זורם, אחת מביאה צורך והשני מסתגל, אחד אומר מה מפריע לו והשנייה כבר יודעת איך למנוע את העימות הבא.

עם הזמן שני בני הזוג מכירים היטב את התפקידים שלהם. מה שהתחיל כדרך לשמור על הקשר יכול להפוך לחלק מן המבנה שלו. ואז האדם שהסתגל במשך שנים מתחיל להביא יותר מעצמו. פתאום יש לו דעה, היא אומרת לא, הוא רוצה משהו אחר, והיא כבר לא מוכנה לשאת לבדה משהו שנשאה במשך שנים.

כשהצמצום הזה כבר נעשה חלק מן החיים הזוגיים, יכולה להופיע גם התלבטות אחרת: אני יודעת שרע לי בתוך הקשר, ובכל זאת איני יודעת אם אני רוצה או יכולה לעזוב אותו. על המקום המורכב הזה כתבתי באני יודעת שרע לי בקשר, אז למה אני עדיין לא יודעת אם לעזוב?.

השינוי הזה משפיע על המערכת הזוגית כולה. בן הזוג עשוי לחוות אותו כערעור של הסדר המוכר ולשאול "מה קרה לך?" או "פעם לא הייתה לך בעיה עם זה." ויכול להיות שפעם באמת לא אמרתי שיש לי בעיה עם זה. זה עדיין לא אומר שלא הייתה לי.

המחיר של להיות קלה לאהבה

יש אנשים שהפכו עם השנים לקלים מאוד לאהבה. הם קוראים היטב את החדר, יודעים מתי לדבר ומתי לשתוק, מרגישים כשמישהו אחר מתכווץ ויודעים להרגיע, להתאים, להבין ולוותר. אלה יכולות להיות יכולות בין אישיות מפותחות מאוד, והן יכולות להיות גם חלק מדרך שלמדתי לשמור באמצעותה על קשר.

השאלה שמעניינת אותי היא מה קורה לי בזמן שאני מפעילה אותן. אם כדי להרגיש בטוחה באהבה אני צריכה להיות תמיד נוחה, רגועה, מתחשבת, חזקה או לא זקוקה מדי, אני עלולה להמשיך בתוך הזוגיות עסקה ישנה: 
"אני אשאיר חלק ממני בחוץ, ואתה תישאר."

עבור מי שחיה בלי עורף משפחתי תומך, האפשרות לערער את הקשר הזוגי יכולה לקבל משקל נוסף. כשהזוגיות היא גם מקור מרכזי לבית ולשייכות, הצורך לשמור עליה עשוי להגביר את הנטייה להתאים את עצמי. על העומס שנוצר כאשר בן או בת הזוג הופכים למקור המרכזי של שייכות וביטחון כתבתי כאן.

להחזיר את עצמי לקשר

כאן המובחנות נעשית משמעותית עבורי. היא מאפשרת לי להתחשב באדם שאני אוהבת ולהמשיך להיות בקשר גם עם עצמי. היא אינה אומרת שכל רצון שלי צריך להתממש, וגם אינה מבטיחה שבן הזוג יאהב כל חלק שאביא.

מובחנות מאפשרת לי לדעת מה אני מרגישה, מה אני רוצה, מה חשוב לי ומה הגבול שלי, ולהביא את כל אלה לקשר גם כאשר התגובה שלך שונה מזו שקיוויתי לקבל. זו עבודה משמעותית עבור מי שלמד שקשר נשמר באמצעות התאמה.

כשאני מתחילה לתת יותר מקום לחלקים שבעבר צמצמתי, אני עשויה לפגוש גם את הדבר שממנו ניסיתי להגן על עצמי: האפשרות שתכעס, שתתאכזב, שלא תבין אותי או שתרצה משהו אחר. אני יכולה לראות אותך כועס ולהישאר עם עצמי, לשמוע שאת מאוכזבת ולבדוק את עצמי בלי למהר למחוק את הרצון שלי, ולהיות קרובה אליך בלי למסור לך את האחריות להחליט מי אני צריכה להיות כדי להיות ראויה לאהבה. על האפשרות להיות בקשר עמוק עם אדם אחר ולהמשיך להחזיק גם את עצמי בתוכו כתבתי כאן.

השאלה אינה רק אם אוהבים אותי

בטיפול זוגי אפשר להתמקד בשאלה אם בני הזוג אוהבים זה את זו. אותי מעניינת גם שאלה אחרת: מי אני יכולה להיות בתוך האהבה הזאת? האם יש מקום לקול שלי, לגבול שלי, לכעס שלי, לצורך שלי ולשונות שלי?

אני רוצה לבדוק אם אני יכולה להביא יותר מעצמי אל הקשר גם כשהנוכחות הזאת דורשת משנינו לפגוש משהו חדש. השאלה הזאת משמעותית במיוחד עבור מי שלמד לשמור על קשר באמצעות צמצום עצמי. על הקשר בין קרבה זוגית לבין המקומות הישנים שמתעוררים דווקא מול האדם שאנחנו אוהבים כתבתי כאן.

לגדול מן השארית שניצלה

אני חוזרת בסוף אל שימבורסקה ואל האפשרות "לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה." עבורי כמטפלת זוגית, זו אולי התנועה החשובה שהשיר הזה מאפשר להתבונן בה: מה שעזר לי פעם לשמור על עצמי ועל הקשר אינו חייב לקבוע כמה ממני יהיה נוכח בכל קשר שאבנה בהמשך.

אני יכולה לכבד את ההתאמות שלמדתי לעשות. הן מספרות משהו על הדרך שבה שמרתי על עצמי בתוך המציאות שהייתה. בבגרות יש לי יותר אפשרויות, יותר בחירה ויותר יכולת לשאת את העובדה שאדם שאני אוהבת עשוי להיות שונה ממני, לכעוס עליי או להתאכזב ממני. ואז השאלה משתנה. לצד הרצון שהקשר יישאר, אני יכולה לשאול גם: כמה ממני אני רוצה להביא איתי אל הקשר שאני בונה היום?