הכבשה השחורה במשפחה: למה זה קורה ואיך משתחררים מהתפקיד?

למה בכלל נוצרת כבשה שחורה במשפחה?

משפחות מתמודדות עם מתח בדרכים שונות. בחלקן המתח מתחלק בין בני המשפחה ומשתנה עם הזמן. באחרות הוא מתחיל בהדרגה להתארגן סביב אדם אחד, במיוחד כשקשה לדבר ישירות על קונפליקט, שונות, כעס, בושה או אי־ודאות.

בתוך מציאות משפחתית מורכבת יכול להיווצר עם הזמן הסבר פשוט יותר: "אם רק הוא היה מסתדר, היה כאן שקט." "אם היא לא הייתה כל כך רגישה, לא היינו רבים." "כולם מסתדרים במשפחה הזאת חוץ ממנה."

המיקוד באדם אחד יכול להקל באופן זמני על המערכת. כשכולם עסוקים בילד שמסתבך, פחות תשומת לב מופנית למתח שבין ההורים. כשאחות אחת היא זו שתמיד "עושה דרמות", בני המשפחה האחרים יכולים להרגיש שהם דווקא מסתדרים. כשאדם אחד נתפס כמי שמפרק את המשפחה, קל יותר להתמקד בהתנהגות שלו ופחות במה שהתרחש ביחסים עוד קודם.

בתיאוריה המשפחתית של מורי בואן מתואר תהליך ההשלכה המשפחתית – Family Projection Process, שבו חרדה משפחתית יכולה להתמקד בילד מסוים. ההורים נעשים רגישים יותר לסימנים שמשהו אינו כשורה אצלו, מפרשים את התנהגותו דרך הדאגה הזאת ומגיבים בהתאם. גם הילד מגיב למיקוד בו, וכך נוצר מעגל שמחזק את עצמו. זו אחת הדרכים להבין כיצד קושי ששייך למערכת יחסים שלמה יכול עם הזמן להיראות כאילו הוא נמצא בעיקר אצל אדם אחד.

דפוס כזה יכול להתבסס ביתר קלות במשפחה שבה חשוב מאוד שכולם יסכימו, שבה חריגה מן המקובל נחווית כאיום על הלכידות או שבה חשוב מאוד "מה יגידו". הוא יכול להתפתח גם סביב חרדה הורית גבוהה, קונפליקטים שקשה לדבר עליהם או תקופות ממושכות של עומס משפחתי.

במשפחות שנמצאות לאורך זמן תחת מתח אפשר לראות דרכי הסתגלות שונות. אחד נעשה אחראי מאוד, אחר משתדל לא להכביד, ואדם אחר נעשה מוקד של דאגה, ביקורת וכעס. אלה תפקידים גמישים שיכולים להשתנות לאורך החיים, ולא תכונות אופי קבועות.

למה דווקא אני הפכתי לכבשה השחורה?

אין תשובה אחת. המקום שאדם מקבל במשפחה יכול להיווצר מתוך שילוב בין הטמפרמנט שלו, הקשר שנוצר בינו לבין הוריו, הציפיות שהופנו אליו והאופן שבו הוא מגיב למתח. ילד אחד נעשה שקט ומסתגל. אחר מנסה להיות אחראי על כולם. ויש ילד שמוחה, כועס, מתווכח או מסרב.

מי שהופך לכבשה השחורה אינו בהכרח החלש במשפחה וגם לא בהכרח "זה שרואה את האמת". לעיתים הוא שונה יותר מן הנורמה המשפחתית. לעיתים הוא מבטא את המצוקה באופן הבולט ביותר. יכול גם להיווצר בינו לבין אחד ההורים מעגל רגיש במיוחד, או שבחירות שהוא עושה בהמשך החיים מערערות משהו שהמשפחה רגילה אליו.

ברגע שאדם מסוים הופך למוקד, מתחיל מעגל שקל מאוד להמשיך. המשפחה מצפה ממנו להיות זה שיתפרץ, יתרחק או יעשה בעיות, ולכן נעשית רגישה יותר להתנהגויות שמאשרות את הציפייה. הוא מרגיש שממילא רואים בו את הבעיה, נעשה דרוך יותר, מתגונן, מסביר, כועס או מתרחק. התגובה שלו הופכת בעיני המשפחה להוכחה נוספת לכך שהסיפור עליו נכון.

"אי אפשר לדבר איתך."
"כי אתם אף פעם לא מקשיבים לי."
"את רואה? בדיוק על זה אנחנו מדברים."

גם בני משפחה אחרים יכולים להשתתף בדפוס בלי להתכוון לכך. הורה אחד מבקר והאחר שותק. אח מצטרף לביקורת. אחות מבינה בפרטי, אך אינה אומרת דבר מול המשפחה. בהדרגה התפקיד נעשה חלק מן הסיפור המשפחתי המשותף.

כדי להבין את המקום שקיבלתי שם, אני רוצה להרחיב את המבט: מה התרחש במשפחה שלי באותה תקופה? מה העסיק אותה? אילו ציפיות הופנו אליי? ואיך היחסים בינינו עיצבו בהדרגה את המקום שתפסתי בתוכה?

איך תפקיד משפחתי הופך לזהות?

ילדים לומדים מי הם גם דרך המבט של האנשים המשמעותיים סביבם. כשאותו מסר חוזר במשך שנים, הוא יכול להפוך לחלק מן הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו:

"את רגישה מדי."
"אתה תמיד עושה בעיות."
"אי אפשר לדבר איתך."
"את שונה מכולם."

עם הזמן כבר לא צריך שמישהו יאמר את המשפט. אנחנו מתחילים לומר אותו לעצמנו.

אם הם מרוצים ממני, אני בסדר. אם הם כועסים, אולי עשיתי משהו לא בסדר. אם הם רואים בי את הבעיה, אני צריכה לשכנע אותם שאני לא. כך יכולה להיבנות תחושת עצמי שתלויה מאוד במבט שמגיע מבחוץ.

גם ההגדרה "אני הכבשה השחורה" יכולה להפוך לזהות קשיחה. היא עשויה לתת מילים לחוויה שהייתה במשך שנים מבלבלת וכואבת, ובהמשך כדאי לשאול מי אני מעבר לתפקיד הזה. החלפת התווית "אני הבעיה" בתווית "אני השעיר לעזאזל של המשפחה שלי" עדיין משאירה תווית במרכז הזהות.

העבודה הבוגרת מזמינה בנייה הדרגתית של תחושת עצמי יציבה יותר: לדעת מה אני חושבת, מה אני מרגישה, על מה אני עומדת ואיך אני רוצה להתנהל גם כאשר אדם משמעותי רואה את הדברים אחרת.

התפקיד המשפחתי יכול לעבור איתנו למערכות יחסים אחרות

ביקורת של בן זוג יכולה להרגיש כמו הוכחה ששוב אנחנו הבעיה. מנהלת שלא מסכימה איתנו מעוררת צורך להוכיח שהיא טועה. חברה שמתרחקת לכמה ימים יכולה לעורר את התחושה הישנה ששוב נשארנו בחוץ.

בתוך זוגיות התפקיד יכול להתעורר במהירות. בן הזוג אומר "נפגעתי ממה שאמרת", ואני שומעת "שוב את הבעיה." הוא אינו מסכים איתי, ואני מרגישה שאני שוב עומדת לבד מול משפחה שלמה.

אצל מי שחיים בלי עורף משפחתי עלול להיווצר עומס נוסף על הזוגיות. בן הזוג נעשה האדם המרכזי, ולעיתים היחיד, שממנו מצפים להרגיש "אתה איתי". כשהוא חולק עליי, מציב גבול או רואה אירוע אחרת ממני, הכאב יכול להיות גדול בהרבה מן המחלוקת שמתרחשת עכשיו.

ההיסטוריה עוזרת לנו להבין את עוצמת התגובה. בבגרות אפשר ללמוד לזהות את הרגע שבו ההווה פוגש את המקום הישן, ולהחזיר לעצמנו בהדרגה את הבחירה באופן שבו נגיב.

גם המאבק בתפקיד יכול להשאיר אותנו בתוכו

הרצון שבני המשפחה יבינו מה קרה, יכירו בכאב ויראו אותנו אחרת הוא אנושי. הקושי גדל כשהיכולת שלי להיות שלמה עם עצמי תלויה בכך שזה אכן יקרה.

אני יכולה להקדיש שנים לניסיון להוכיח למשפחה שאני לא אנוכית, לא דרמטית ולא הילדה הבעייתית שהם חשבו שאני. גם הצלחה יכולה לומר "אני אראה להם", התרחקות יכולה לומר "אני לא צריכה אף אחד מכם", והסברים אינסופיים יכולים להמשיך לבקש "סוף סוף תבינו מי אני באמת." כך המבט המשפחתי ממשיך לארגן את החיים גם מתוך המאבק בו.

אצל חלק מהאנשים המקום הזה נעשה ברור במיוחד כשהם מתחילים להציב גבולות, להגיע פחות למפגשים משפחתיים, לבחור אחרת או להפסיק להשתתף בשיחות שפוגעות בהם. השינוי עצמו יכול להיקרא דרך הסיפור הישן: "מאז שהכרת אותו השתנית." "את הורסת את המשפחה." "רק איתך תמיד יש בעיות."

עבור חלק מהאנשים שחיים היום בלי עורף משפחתי, המרחק ממשפחת המוצא הגיע אחרי שנים שבהן היה קשה למצוא בתוכה מקום בלי לוותר על חלקים משמעותיים בעצמם. בתוך הסיפור הזה חשוב להתבונן גם בדרך שבה אנחנו פועלים היום. אפשר להציב גבול מתוך עמדה ברורה, ואפשר להשתמש בהתרחקות כדי להעניש. אפשר לשאת את אי־ההסכמה של המשפחה, ואפשר להמשיך לדרוש ממנה להכיר בכך שאנחנו צודקים.

כשהמשפחה מזמינה אותי שוב אל המקום המוכר, אני רוצה לשים לב לתגובה שלי. האם אני חוזרת להסביר, להתגונן, להתרחק או להילחם על כך שיראו אותי אחרת? האם אני יכולה לבחור תגובה אחרת גם כשהם נשארים בדיוק כפי שהם?

כתבתי על התנועה הזאת גם במאמר "מה יוכל לקרות כשנפסיק לחכות שהורינו ישתנו?".

להשתייך למשפחה בלי למסור לה את ההגדרה של מי שאני

המשפחה שממנה באנו היא חלק מסיפור חיינו גם כאשר היחסים איתה מורכבים. היא יכולה להישאר משמעותית גם כשאנחנו חיים אחרת ממנה, בוחרים מרחק או מחליטים שלא להיות בקשר.

אפשר לגור רחוק מאוד ועדיין לקבל החלטות מתוך פחד מהתגובה של המשפחה. אפשר לא לדבר עם ההורים במשך שנים ועדיין לנהל איתם ויכוח פנימי בכל בחירה משמעותית. ואפשר להיות בקשר ולדעת היטב היכן הם מסתיימים ואיפה אני מתחילה.

מעניין אותי כמה מן העצמי שלי עדיין תלוי בכך שבני המשפחה יבינו אותי, יסכימו איתי או יחשבו עליי אחרת. אני יכולה להכיר במקום שממנו באתי, בכאב שהיה בו ובמה שקיבלתי ממנו, ולבחור כיצד אני רוצה לחיות היום.

כתבתי עוד על התנועה הזאת במאמר "איך להיות נאמנה לעצמך גם כשגדלת בלי עורף משפחתי תומך".

מה קורה כשהמשפחה צודקת בחלק מהדברים?

בעיניי, זו אחת השאלות החשובות ביותר בעבודה עם מי שגדלו ככבשה השחורה. אם כל ביקורת מחזירה אותי מיד לעמדה של הילדה שתמיד מאשימים אותה, אני עדיין פוגשת את ההווה דרך התפקיד הישן. גם הצורך לדחות כל ביקורת כדי להגן על עצמי משאיר אותי קשורה אליו.

יכול להיות שהביקורת שקיבלתי בילדות הייתה קשה, לא הוגנת או משפילה, ובכל זאת אדם שמבקר אותי היום יכול לראות משהו שכדאי לי לבדוק. יכול להיות גם שהוא טועה לחלוטין. אני רוצה להיות מסוגלת לברר את זה.

מה מתוך הדברים שנאמרו לי שייך לאדם שמולי?
מה מפעיל בי משהו ישן?
מה מתוך הדברים שנאמרו אני רוצה לקחת ברצינות?

זו אחת היכולות שאנחנו מפתחים בעבודה עם מובחנות בקליניקה: להישאר מחוברים לעצמנו גם כאשר אדם משמעותי חושב עלינו משהו שקשה לנו לשמוע. אני יכולה להסכים עם חלק מדבריו, לחלוק על חלק אחר ולקחת אחריות על מה ששייך לי. העובדה שסומנתי בעבר אינה פוטרת אותי מהאחריות לאופן שבו אני מתנהלת היום.

מובחנות וראויות: מי אני ואיך אני רוצה להתנהל?

העבודה על מובחנות מחזקת את היכולת להישאר מחוברת לעצמי בנוכחות אדם שחושב, מרגיש או רוצה משהו אחר ממני. ראויות מוסיפה לכך את האופן שבו אני בוחרת להתנהל: האם אני יכולה לקחת אחריות כשפגעתי? להתנצל בלי להתפרק? להציב גבול בלי להשפיל? לומר אמת גם כשלא נוח לומר אותה? לעמוד מאחורי בחירה שלי גם כשמישהו אחר מאוכזב ממנה?

ההבחנה בין אשמה לאחריות חשובה במיוחד למי שגדלה בתחושה שהיא תמיד הבעיה. אשמה מחזירה אותי אל "שוב משהו בי לא בסדר." אחריות מאפשרת לי לשאול: "מה מתוך מה שקרה שייך לי, ומה אני רוצה לעשות איתו עכשיו?"

כילדים לא היינו אחראים למקום שקיבלנו במשפחה, לאופן שבו הורינו התמודדו עם מתח או לסיפורים שנוצרו סביבנו. בבגרות האחריות שלנו נמצאת בדרך שבה אנחנו פועלים כשהמקום הישן מתעורר. אני יכולה לראות את עצמי ואת האדם שמולי, לשאת אי־הסכמה ולבחור בהתנהגות שאני יכולה לכבד.

הגוף יכול לחזור למקום הישן עוד לפני שאנחנו מספיקים לחשוב

מפגש משפחתי יכול להפעיל תגובה עוד לפני שנאמר משהו מפורש. מבט, טון מוכר או שתיקה יכולים להספיק. הנשימה מתקצרת, הלסת מתהדקת, הבטן מתכווצת ותשומת הלב עוברת מיד אל האחרים.

כשאני מזהה את הרגע הזה, יכול להיווצר מרווח קטן בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני עושה. בתוך המרווח אפשר לשאול: "איזו עמדה אני רוצה להחזיק כאן, ואיך אני רוצה להתנהג מתוכה?" כך הפגיעה מקבלת מקום בלי להחליט במקומי מה אעשה ברגע הבא.

מה קורה בטיפול?

אישה בשנות הארבעים לחייה הגיעה אליי עם תחושה שהיא תמיד הייתה החריגה במשפחה. מילדות תיארו אותה כמי שמגזימה, רגישה ועושה דרמות. גם בבגרותה מפגש משפחתי החזיר אותה במהירות לאותו מקום.

בתחילת העבודה נתנו מקום לסיפור שלה, ובהמשך הרחבנו את המבט אל המערכת שבה הוא נוצר. מה קרה בבית בתקופות שבהן נעשתה "הילדה הבעייתית"? מה קרה בין בני המשפחה כשהיא התנגדה? ומה התאפשר לאחרים כאשר תשומת הלב הופנתה אליה?

אחר כך התחלנו להתעניין במה שקורה היום. היא גילתה שברגע שבו היא מרגישה שלא מבינים אותה, היא נכנסת למאבק על הכרה: מסבירה, מביאה עוד דוגמאות ומנסה לגרום לאדם שמולה להבין מדוע הוא טועה לגביה. כשההכרה אינה מגיעה, היא נסגרת ומתרחקת.

שאלנו: "מה חשוב לך להחזיק בעצמך ברגע שבו אדם משמעותי עדיין לא מבין אותך, ואיך את רוצה לפעול משם?" בהדרגה מרכז הכובד עבר מן המאבק על הסיפור המשפחתי אל היכולת שלה לבחור כיצד היא רוצה להתנהל היום.