כמה שנים אפשר לחכות שמישהו אחר ישתנה?

מכל המשפטים בטקסט הזה, אני נעצרת מול "אני מרשה לאחרים להיות כפי שהם." זה משפט קשה במיוחד כשמדובר באנשים שמהם אנחנו עדיין מחכות למשהו: שאמא תראה אותי סוף סוף, שאבא יבין מה עשה, שבן הזוג יבין עד כמה הוא פוגע בי. שמישהו יכיר במה שהיה, יתנצל, יתקרב, יבחר אחרת.

אפשר לחכות לזה שנים. גם אחרי שהצבנו גבולות, התרחקנו ואפילו ניתקנו קשר. האדם כבר אינו נמצא בחדר, והשיחה איתו ממשיכה להתקיים בתוכנו. משהו עדיין מחכה לסוף אחר.

יש קשרים שממשיכים להחזיק אותנו דרך הציפייה שהאדם האחר עוד ישתנה.

להרשות לאדם להיות כפי שהוא מתחיל בנכונות לראות אותו: את מה שמגיע ממנו אליי ואת מה שאינו מגיע, את המקומות שבהם הוא קרוב ואת המקומות שבהם הוא נשאר רחוק. היחסים עם ההורים פוגשים את המקום הזה בעוצמה מיוחדת. גם בטקסט של הלינגר על קבלת ההורים כתבתי על המפגש עם ההורים כפי שהם ועל הכאב שבהיפרדות מההורים שקיווינו שיהיו לנו.

אותה תנועה מתקיימת גם בזוגיות. אני יכולה לאהוב אותך, להזדקק לך, לבקש ממך ולרצות שתנוע לקראתי. ובאותו זמן לראות את התשובה שמגיעה ממך.

כשאני רואה אותך כפי שאתה, אני יכולה לפגוש גם את עצמי כפי שאני לידך.

הבט. רק הבט.

הלינגר מסיים במילים "הבט. רק הבט." אני אוהבת אותן מפני שהן מחזירות אותי אל הלב של העבודה הקונסטלטיבית: לראות את מה שנמצא כאן לפני שאני מסבירה אותו.

זה האדם שמולי. אלה ההורים שלי. זה בן הזוג שלי. זה מה שקרה. זאת התחושה שעולה בי עכשיו. וזאת אני.

גם בתפילת האנרגיה של ברט הלינגר אני מוצאת את התנועה הזאת, של מפגש עם החיים כפי שהם ועם מה שמתעורר בי מולם.

כל עוד המבט שלי מופנה אל האדם שאני מקווה שהאחר עוד יהיה, חלק ממני ממשיך לחכות. כשאני פוגשת את האדם שנמצא מולי, משהו יכול להתחיל לנוע גם בי.

"הבט. רק הבט."

ההרשאה מתחילה שם.