ניכור משפחתי: אפשר לנתק קשר, אי אפשר למחוק שייכות

נתק וניכור משפחתי אינם אותו הדבר

לא כל מי שאינו בקשר עם משפחתו הוא אדם מנוכר. אדם יכול להפסיק קשר בעקבות פגיעה, לצמצם קשר שאינו מכבד את גבולותיו או לקחת מרחק ממערכת יחסים שגובה ממנו מחיר כבד. יש גם ניתוקים שנבנים במשך שנים של קונפליקט, אכזבה וניסיונות שלא הצליחו.

במצבים אחרים המשפחה היא זו שמתרחקת. מפסיקים להזמין, הורה מנתק קשר, אחים מצמצמים קשר או בני משפחה נוספים מצטרפים לנתק. עצם העובדה שאין קשר אינה מספרת לנו כיצד הוא נוצר, מי ביקש את המרחק ומה התרחש לפניו.

היא גם אינה מספרת לנו לבדה מי אחראי למה. יכולה להיות פגיעה ברורה של אדם אחד באחר, יכולה להיות הסלמה ששני הצדדים השתתפו בה, ויכול להיות סיפור משפחתי שבו כל אחד מחזיק חוויה אחרת של מה שהתרחש.

כשהמשפחה היא זו שמרחיקה

משפחה יכולה להרחיק אדם גם בלי לומר לו במפורש "את כבר לא חלק מאיתנו". ההזמנות מפסיקות להגיע, אירועים מתקיימים בלעדיו, בני משפחה נוספים מתרחקים, ועם הזמן הוא מגלה שהוא נמצא מחוץ למעגל.

במשפחות מסוימות אדם אחד מקבל לאורך השנים את תפקיד החריג, המורד, הרגיש מדי או "הבעייתי". לעיתים הוא מערער על נורמות משפחתיות או מסרב להמשיך בתפקיד שניתן לו, ולעיתים התמונה מורכבת יותר. עצם היותו בחוץ עדיין אינה מספרת לנו כיצד נוצר המצב. על הכבשה השחורה במשפחה ועל המחיר של להיות מסומנת כחריגה כתבתי כאן.

כאשר המשפחה היא זו שמרחיקה אותי, יש גבול למה שאני יכולה לעשות. אני יכולה לפנות, להסביר, להציע שיחה או לבקש לתקן. אינני יכולה להכריח אדם אחר להיות איתי בקשר. לא תמיד בחרתי את הנתק. אני יכולה לבחור איך אני חיה בתוכו.

כשכל אחד מחזיק סיפור אחר

אני יכולה לחוות את עצמי כמי שהציבה גבול אחרי שנים שבהן לא ראו אותה, ואמא שלי יכולה לחוות את אותו גבול כנטישה. אני יכולה לזכור משפט שפצע אותי במשך שנים, ואחי יכול להיות משוכנע שאני מוציאה אותו מהקשרו. ייתכן שלעולם לא נגיע לגרסה משותפת של מה שקרה.

שתי גרסאות שונות אינן בהכרח שתי גרסאות שוות מבחינה עובדתית או מוסרית. יש פגיעות שהתרחשו, ויש מצבים שבהם האחריות של אדם אחד גדולה מזו של האחר. מובחנות אינה דורשת ממני לייצר סימטריה במקום שבו היא אינה קיימת.

היא כן מזמינה אותי לבדוק את עצמי. אני יכולה להקשיב לסיפור שלך בלי למחוק את שלי, לבדוק אם יש משהו בדברים שלך שאני צריכה לראות על עצמי בלי לקבל את כל הפרשנות שלך, ולהכיר בכאב שלך בלי לקחת אחריות על כולו.

אני יכולה גם לשאת את האפשרות שלא אצליח לשנות את האופן שבו אתה רואה אותי.

לקחת אחריות על מה ששייך לי

לפעמים לקיחת אחריות כוללת גם הכרה באשמה. אם פגעתי, השפלתי, החרמתי או נהגתי באופן שפגע באדם אחר, האחריות שלי היא להיות מסוגלת לראות את הפגיעה ואת התוצאות שלה.

במצבים אחרים האחריות מתחלקת אחרת. אני יכולה לבדוק מה היה החלק שלי ביחסים, על מה אני מצטערת ומה הייתי עושה היום אחרת, בלי לקחת על עצמי מעשים ובחירות שאינם שלי.

ראויות אינה פוטרת אותי מהתבוננות בעצמי. אני יכולה להיות ראויה גם כשאני מגלה שטעיתי. באותה מידה, אני יכולה להכיר בפגיעה שנעשתה בי בלי להפוך את עצמי לאחראית עליה.

המטרה אינה לחלק את האחריות באופן שווה. המטרה היא לראות באופן ישר ככל האפשר מה שלי ומה של האחר.

אפשר לנתק קשר, אי אפשר למחוק שייכות

דרך העדשה של קונסטלציה משפחתית, קשר ושייכות אינם אותו הדבר. קשר יכול להתקרב, להתרחק, להצטמצם ואפילו להיפסק. השייכות למשפחת המוצא נמצאת במישור אחר.

אני בת של ההורים שלי גם אם איננו מדברים. אני אחות גם אם אחיי אינם מזמינים אותי. אני חלק מן המשפחה שאליה נולדתי גם אם אינני חלק מחיי היומיום שלה.

ההכרה בשייכות אינה דורשת ממני לחדש קשר, לסלוח או לוותר על גבול. היא מאפשרת לי להכיר בעובדה: זו המשפחה שממנה באתי, ואלה היחסים כפי שהם היום.

כשאני זו שבחרה להתרחק, אינני צריכה למחוק את המשפחה כדי להצדיק את המרחק. כשאני זו שהורחקה, אינני צריכה את הסכמת המשפחה כדי להכיר במקום שלי בתוכה.

אפשר לנתק קשר. אי אפשר לשנות את העובדה שאלה האנשים שמהם באתי.

שייכות אינה מחייבת קרבה

אני יכולה להכיר באמא שלי כאמא שלי ולבחור שלא לפגוש אותה. אני יכולה לדעת שאחי הוא אחי ולהחליט שהקשר איתו אינו נכון לי. אני יכולה לתת למשפחה שממנה באתי מקום בסיפור שלי בלי לתת לה לנהל את החיים שאני בונה היום.

זו בעיניי נקודת החיבור בין קונסטלציה משפחתית למובחנות. הראשונה מזמינה אותי להכיר בשייכות ובמקום שממנו באתי. השנייה עוזרת לי להישאר מחוברת לעצמי בתוך הקשר הזה, לבחור גבולות ולקחת אחריות על הבחירות שלי גם כשבני המשפחה אינם מסכימים איתי.

עבור מי שחיה ללא עורף משפחתי, להבחנה הזאת יש גם משמעות מעשית. משפחה יכולה להיות רשת של עזרה, חגים, טיפול בילדים והידיעה שיש למי להתקשר כשקשה. כשהרשת הזאת אינה קיימת, אנחנו נדרשים לבנות שייכות ותמיכה גם במקומות אחרים.

אחד המקומות האלה הוא הזוגיות. דווקא משום שהיא יכולה להפוך לעורף המשפחתי המרכזי, חשוב שהיא לא תידרש לשאת לבדה את כל מה שחסר. על ההבדל בין בן הזוג שהוא המשפחה שבניתי לבין הציפייה שיהיה גם המשפחה שלא הייתה לי כתבתי כאן.