"השואה השעתה את משמעותה של ההיסטוריה שלנו. השפעותיה מתגלות בטווח הארוך, פזורות בחלל ובזמן, בצורת נשורת רדיואקטיבית." יולנדה גמפל
יותר משמונים שנה עברו מאז השואה. רבים מן הניצולים בנו אחריה חיים חדשים, הקימו בתים ומשפחות, ונולדו להם ילדים ואחר כך נכדים. היו מי שסיפרו על מה שעברו, היו מי שכמעט לא דיברו, ובמשפחות רבות נבנו החיים החדשים לצד היסטוריה שאי אפשר היה להשאיר מאחור.
הילדים והנכדים נולדו לתוך החיים האלה. הם לא היו שם, והסיפור שלהם אינו סיפורם של הניצולים. הם גדלו לצד הורים וסבים שנשאו זיכרונות של אובדן, רדיפה, רעב, פרידה והישרדות. גם במשפחות שבהן כמעט לא דיברו על מה שהיה, ההיסטוריה הייתה חלק מן הבית.
העברה בין דורית של חוויות טראומטיות היא אחת השאלות שהעסיקו במשך שנים חוקרים ומטפלים, ובהם הפסיכואנליטיקאית הישראלית פרופ' יולנדה גמפל. בספרה "ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות" היא משתמשת בדימוי חזק במיוחד להשפעות המתמשכות של טראומה היסטורית: נשורת רדיואקטיבית.
הדימוי הזה מאפשר לי להתבונן בשאלה שמעסיקה אותי גם בעבודה עם משפחות: איך אירוע שהתרחש לפני שנולדתי יכול להיות נוכח בעולם הרגשי שבתוכו גדלתי?
עבור גמפל, הנשורת מתארת את העקבות שאלימות חברתית קיצונית יכולה להשאיר גם בחייהם של הדורות שנולדו אחריה. בהקשר של השואה היא עסקה בניצולים, בילדיהם ובבני הדור השלישי, ובמפגש שבין ההיסטוריה הטראומטית לבין חייהם של מי שלא חוו בעצמם את האירוע המקורי.
אני אוהבת את הדימוי הזה משום שהוא מחזיק הבחנה חשובה. הילד שנולד אחרי המלחמה לא היה במחנה. הנכדה לא איבדה את משפחתה בשואה. הסיפור שלהם אינו הסיפור של מי שהיו שם, ובכל זאת, הם גדלים בתוך משפחה שהייתה צריכה למצוא דרך להמשיך לחיות אחרי מה שקרה. המרחק בין הדורות אינו מוחק את ההיסטוריה. הוא משנה את האופן שבו היא יכולה להיות נוכחת.
במשפחות של ניצולי שואה התקיימו דרכים שונות מאוד לדבר על העבר. היו בתים שבהם סיפרו שוב ושוב, והיו בתים שבהם כמעט לא דיברו. השתיקה הייתה לעיתים דרך להמשיך לחיות, להגן על הילדים או לנסות לבנות עבורם בית רחוק ככל האפשר מן העולם שההורים איבדו.
ילדים לומדים את המשפחה שלהם גם דרך החיים עצמם. הם מכירים את הדברים שמעוררים פחד, את האופן שבו מגיבים לפרידה, למחסור או לילד שמאחר לחזור הביתה. הם לומדים כמה אוכל צריך לשמור, מה היחס לכסף, עד כמה אפשר לסמוך על אנשים אחרים ומה קורה בבית כאשר מישהו מפחד.
כך יכול ילד לדעת מעט מאוד על מה שעבר על הוריו, ובכל זאת להכיר היטב את העולם הרגשי שבתוכו גדל. השתיקה אינה מספרת לנו מה בדיוק עבר מדור לדור. היא מזמינה אותנו להתעניין במה שהמשפחה למדה לחיות סביבו גם בלי מילים.
דריכות יכולה להציל אדם שחי בסכנה. היכולת להסתפק במעט יכולה להיות חיונית בתקופה של מחסור. חשדנות, שליטה והיצמדות למשפחה יכולות לקבל משמעות אחרת לגמרי בעולם שבו אנשים נרדפים, נעלמים או נלקחים.
הדור הבא יכול לגדול במציאות אחרת, בזמן שחלק מדרכי ההתמודדות של המשפחה ממשיכות להיות נוכחות. ילדה יכולה לגדול בבית בטוח וללמוד שהכול עלול להיעלם. אדם יכול לחיות ברווחה ולהרגיש שקשה לו לזרוק אוכל או להוציא כסף. מישהי יכולה להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותה ולגלות שבתוכה מתקיימת דריכות שאינה נרגעת בקלות.
ההיסטוריה המשפחתית יכולה להוסיף כאן הקשר. תגובה מסוימת אינה מוכיחה שמקורה בשואה, ולא כל קושי של בן או בת הדור השני והשלישי הוא ביטוי לטראומה של הדורות הקודמים. ההבחנה הזאת מאפשרת להתייחס ברצינות למה שעבר במשפחה בלי להפוך את העבר להסבר כולל לחיים בהווה.
כשאנחנו מתחילים להכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, פחד שהיה קשה להסביר, תגובה שחוזרת על עצמה או תחושה שמלווה אותנו שנים יכולים לקבל הקשר משפחתי רחב יותר.
אני יכולה להכיר במה שקרה לסבתא שלי ולבדוק בסקרנות מה מן הסיפור המשפחתי מהדהד בחיים שלי היום. אני יכולה לראות את הפחד שאמא נשאה ולשים לב לאופן שבו פחד מופיע בחיים שלי. גם כשאני מזהה קשר אפשרי, אני משאירה מקום למה שאיני יודעת.
דרך הקונסטלציה המשפחתית אני מתעניינת גם ביחסים שבין האדם לבין המערכת המשפחתית שממנה הגיע. תמונות, תחושות וקשרים שעולים בעבודה יכולים לפתוח אפשרות להתבוננות. הם אינם מספרים לנו בוודאות מה התרחש בעבר ואינם מוכיחים שאירוע בדור קודם יצר קושי מסוים בחיי אדם היום.
גם אני מכירה את התחושה של נאמנות לסיפור משפחתי שקדם לי. עבורי, האפשרות להביט בו באהבה ולתת לו מקום, לצד הבחירה לחיות את חיי, הייתה חלק מתנועה של ריפוי.
אם אני אהיה חופשית, מישהו יישאר מאחור.
המשפט הזה מחזיק בתוכו מתח עמוק. בתוך משפחה שחלק מאנשיה לא שרדו, או שחייהם השתנו באופן בלתי הפיך בעקבות מלחמה ורדיפה, האפשרות לחיות חיים טובים יכולה לפגוש גם אשמה, נאמנות ושאלות של שייכות.
אצל אדם אחד תופיע אשמה כשהחיים נעשים קלים יותר. אצל אחרת יהיה קשה ליהנות, להצליח או לתפוס מקום. מישהו אחר עשוי להרגיש שככל שהוא חי באופן שונה יותר מהוריו או מסביו, הוא מתרחק מהם.
מעניינת אותי כאן שאלה של שייכות ונפרדות: האם אני יכולה לחיות אחרת ממי שבאו לפניי ועדיין להרגיש שאני שייכת למשפחה שלי?
אני יכולה להכיר במחיר שמי שבאו לפניי שילמו, להחזיק את הסיפור שלהם כחלק מההיסטוריה שלי ולבחור כיצד אני רוצה לחיות את החיים שקיבלתי. השייכות שלי למשפחה אינה דורשת ממני לשחזר את גורלה.
כל דור עומד במקום אחר ביחס לאירוע ההיסטורי. הניצולים נשאו את החוויה הישירה. בני הדור השני גדלו לצד מי שחוו אותה, בתוך משפחות שניסו לבנות חיים אחרי האסון. בני הדור השלישי נמצאים במרחק נוסף מן האירוע, וממנו אפשר להתעניין גם במה שסופר וגם במה שנותר מחוץ לסיפור המשפחתי.
אפשר להתחיל מן הדברים הידועים: מי היה שם, מה קרה לו, אילו סיפורים חזרו בבית ואילו תקופות או אנשים כמעט לא הוזכרו. לצד העובדות אפשר להתעניין גם באופן שבו ההורים והסבים המשיכו לחיות אחרי מה שעברו.
ההתבוננות הזאת נותנת להיסטוריה המשפחתית את מקומה. היא מאפשרת להכיר בעבר שהיה ממשי והשפיע על האנשים שגידלו אותנו, ובה בעת להבחין בינו לבין החיים שאנחנו חיים היום.
בחרו אירוע היסטורי משמעותי שהשפיע על המשפחה שלכם. זו יכולה להיות השואה, מלחמה, הגירה, רדיפה, אובדן גדול או אירוע אחר ששינה את חיי המשפחה.
קחו דף וחלקו אותו לשני חלקים. בצד אחד כתבו "מה אני יודעת", ובצד השני "מה איני יודעת".
בחלק הראשון כתבו רק את מה שידוע לכם: מי היה שם, מה קרה, מה סופר בבית ואילו עובדות עברו במשפחה. בחלק השני רשמו את המקומות שנותרו ללא סיפור: אדם שכמעט לא דיברו עליו, תקופה שלא שאלתם עליה, חוויה שהוזכרה רק במשפט אחד או שאלה שמעולם לא קיבלה תשובה.
הניחו את הדף מולכם והרגישו את כפות הרגליים על הרצפה. הסתכלו על שני החלקים בלי לנסות להשלים את מה שחסר. יש דברים שאנחנו יודעים, ויש חלקים בהיסטוריה המשפחתית שאולי יישארו לא ידועים.
עכשיו שאלו את עצמכם:
איזו דרך לחיות למדתי בתוך המשפחה הזאת, והאם היא עדיין מתאימה לחיים שלי היום?
אני חוזרת אל הנשורת הרדיואקטיבית של גמפל. יש בדימוי הזה הכרה בכוחו של העבר להישאר נוכח הרבה אחרי האירוע עצמו. עבור משפחות שחיו בתוך השואה, מלחמות, רדיפות ואובדנים גדולים, ההיסטוריה אינה רק פרק בספר. היא הייתה החיים של האנשים שמהם הגיעו החיים שלנו.
עבורי, הכרה בעבר פירושה להתייחס ברצינות להיסטוריה שבתוכה נולדתי, להכיר במה שידוע לי ולהשאיר מקום גם למה שלא אדע. אני יכולה לראות את מי שבאו לפניי ואת מה שעבר עליהם, ולצד זה להפנות את עצמי אל החיים שנמצאים לפניי.
העבר המשפחתי הוא חלק מהסיפור שלי, הוא לא צריך להיות כל הסיפור שלי.
החוברת תעזור לכם לזהות את הדפוס שחוזר ביניכם ואת החלק שלכם בתוכו.
+
לאנשים ללא עורף משפחתי תומך.
נחשוף איך העדר עורף משפחתי מאתגר ומחשל את הקשר הזוגי, את המחירים הגבוהים שזה גובה מכם ומהקשר שלכם.
הטיפול הזוגי יחזק בכם את תחושת הביטחון והשייכות, כך שתוכלו להיות קרובים בלי לאבד את עצמכם בדרך.
קליניקה אונליין / פרונטלי
+
טיפול פרטני הוא מרחב בטוח בו תגלו מחדש את כוחותיכם, תבנו ביטחון פנימי ותיצרו לעצמכם חיים מלאים ומשמעותיים, בדיוק כמו שאתם חולמים.
קליניקה אונליין / פרונטלי
+
מוזמנ/ת להיכנס למרחב ייחודי: שיחה אינטראקטיבית עם GPTs מיוחד שיצרתי - כלי ראשון מסוגו שמתבונן איתך פנימה בשפה ובתדר הקונסטלציה המערכתית.
אם יש משהו לא פתור בזוגיות, במשפחה או בלב - הצ׳אט יפגוש אותך בעדינות בלי לנסות לתקן, מזמין מבט אחר, איטי מדויק ושקט. אין צורך להבין, רק לראות ולתת לזה לפעול.
מומחית לטיפול זוגי בקשרים ללא עורף משפחתי תומך
מפתחת גישת הקונסטלציה הזוגית: טיפול רגשי-מערכתי שמפגיש את הדינמיקה הזוגית עם הדפוסים המשפחתיים הלא מדוברים, ועם כלים מעשיים שמאפשרים תנועה, חיבור, ויצירת שותפות עמוקה.
נתחיל בשיחת היכרות קצרה,
ללא עלות והתחייבות.
לפעמים, הצעד הקטן הזה – משנה הכל.
המפגשים מתקיימים
אונליין בזום / פרונטלי בטבעון לבחירתכם
