כשאין על מי להישען במשפחת המוצא

"אני לבד בזה"

זה לא שאנשים כאלה חלשים – להפך, הם לרוב דווקא מהחזקים. מצליחים, אחראיים, נראים מתפקדים מאוד מבחוץ. אבל בפנים יש שקט מסוג אחר – שקט שמכביד ואומר שאין לי באמת על מי להישען.

כשהכול מתערער – אני זו שמחזיקה, כשהלב נשבר – אני זו שאוספת את עצמי, כי אין מי שיעשה את זה בשבילי. 
אין שיחה שמרגיעה, אין מבט שמחזיק אותי, אין עורף. לפעמים הכי כואב זה שגם את הכאב עצמו, אני נושאת לבד, כאילו אין מקום שבו מותר להתעורר לתוך חולשה. 
זה לא רק שאין עזרה – זו היעדרות מערכתית. חוסר נוכחות של מישהו שהיה אמור להיות שם לפנַי – ולא היה.

מה באמת חסר כשאין עורף משפחתי?

כשאין עורף משפחתי, חסרה התחושה שמישהו גדול ממני מחזיק את החיים. שהייתה מסירה, שהייתה נתינה, שהיה מי שאפשר לי להיות רק ילדה. 
כשזה לא קרה, משהו בתוכי התהפך מוקדם מדי – והפכתי להיות מי שמחזיקה אחרים, במקום להישען. עם השנים, זה מתגלגל הלאה, אני עדיין מחזיקה לבד – גם בזוגיות, גם בהורות, גם בתוך עצמי.

התחושה ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח. אצל גברים זה מתבטא לעיתים בעומס אחריות שאין לו סוף. אצל נשים – בתחושת ערנות מתמדת וחוסר מנוחה פנימי. אצל שניהם השורש זהה: אין עורף פנימי, ואז הקשר הזוגי, שאמור להיות מקום של הדדיות, הופך למקום שמנסה לפצות על מה שלא התקבל. הציפייה היא שבן/בת הזוג אמורים לדעת לבד, להבין בלי שנבקש. כך נוצרת מערכת יחסים שמבקשת תיקון, במקום מערכת יחסים שבונה קירבה אמיתית.

הסדר של האהבה

ברט הלינגר אבי הקונסטלציה המשפחתית, ניסח שלושה עקרונות פשוטים שמאפשרים לאהבה לזרום:

כשאהבה לא זרמה בחופשיות מדור לדור, כשהנתינה לא הגיעה אלינו בצורה מיטיבה, נוצר חוסר חוסר בתדר, ברצף, בשורש. החוסר הזה לא נעלם, הוא מחפש ביטוי בזוגיות, בהורות ובאופן שבו אנחנו נושאים עצמנו בעולם.