איך אנחנו יכולים למצוא את האיזון בין הכבוד לזיכרון לבין השחרור הנדרש לשלוות המתים? האם השכחה יכולה להיות מעשה של אהבה?
החיים והמוות הם שני קטבים שמלווים אותנו כל חיינו, אך מעטים מתעכבים לחשוב על הקשר המסתורי ביניהם ועל השפעת הזיכרון והשכחה על המתים ועל החיים. במאמר הבלוג הפעם בחרתי לתרגם טקסט מהגותו של ברט הלינגר שנקרא "מחשבות על שלום" שעוסק בהשלכות של זיכרון ושכחה על שלוות הנפטרים ועל חיינו בכאן ועכשיו. לאחר קטע התרגום, אותו השתדלתי להשאיר קרוב ככל הניתן למקור, בפרק הדיון שילבתי את הפרספקטיבות של יהודה עמיחי ומרטין בובר, שמסייעות בהבנת המורכבות של תפקיד הזיכרון בחיינו.
מקווה שתהיה לך קריאה מרתקת!
ברט הלינגר - מחשבות על שלום
רוב המתים נמצאים בשלום, וכל דאגה או מחשבה עליהם מפריעה לשלוותם. הם מעבר לעולמנו. יש לי דימוי של חיים: החיים הם הפסקה בין מה שהיה לפני ומה שיהיה אחרי. לכן גם הלא-נולדים וגם המוגשמים (אלה שנולדו) מטופלים בצורה שווה. אם מישהו רוצה ליצור קשר איתם, לדוגמה כי הם חשים אשמה כלפיהם, המתים אינם מבינים זאת.
אך אנו גם חווים שחלק מהמתים עדיין משפיעים על ההווה. הם אינם בשלום עדיין. לפעמים הם מתקשרים לחיים ומושכים אותם אל המוות. מתים אלו זקוקים לעזרה. נראה שמתים אלו אינם מבינים שהם מתים, הם עדיין מחפשים תזונה מהחיים ושואבים מהם. לעסוק בהם ולתת להם לחדור זה מסוכן.
איך נוכל לברוח מהם? אנו בורחים מהם בקיומנו הטהור. בהווה שלהם, אנו מתמוססים כביכול לתוך קשר טהור, כך שלא נשאר דבר מהם שיכול להיצמד אלינו. בקשר הטהור הזה, אחד נעשה חדיר לגמרי, מתבונן מהם אל עבר אפלה מסתורית, ואז נשאר מרוכז בנוכחותה. זה משפיע על כך שהמתים גם הם מתפנים לשם, רחוק מהחיים. אנו מאפשרים להם להתמוסס שם, למשהו שריכארד וגנר קורא לו: "שכחה ראשונית מבורכת".
איפה מתחיל השלום? איפה שהזיכרון נגמר. הכמיהה העמוקה ביותר בכל היא הכניסה לתוך השכחה הזו. יצאתי כאן מחוץ לגבול. מה שאני מדבר עליו כאן הוא רק כדי לקבל תחושה של אילו תנועות אפשריות ואילו השפעות יש להן בנשמתנו ובנשמות של אחרים.
השפעת הזיכרון על המתים
מה הכי גרוע עבור המתים? לזכור אותם! לא בהתחלה, הזיכרון עדיין חי אז. אך המוות הוא כנראה תהליך של שחרור עצמי הדרגתי. תהליך זה, תהליך השחרור, לא צריך להיעמד מולו. לדוגמה, באמצעות זיכרון. הביוגרפיה של הנפטר מתערבת בתהליך זה. כל האשמה, כל תלונה, כל צער מתמשך, מתערבים בתהליך זה.
לאחרונה פתחתי ספר על מסעי הצלב והבנתי שהמשך הקריאה עשוי להביא להסבר על הדרך לשלום בין המעוולים והקורבנות, ולכן החלטתי לסגור את הספר. השכחה היא היבט של האהבה הגבוהה ביותר.
מי בין המתים מתפקד הכי טוב? מי שהשלימו את מותם ויש להם שלום נצחי, אלה שאנו מאפשרים לשכוח. אנו יכולים גם לדמיין כיצד זה יהיה עבורנו אם נמות וניזכר, או אם נמות ונשכח. איפה ההישג? אחרי זמן מה, כל המתים צריכים לקבל את הזכות להישכח. לפעמים עדיין משהו עומד בדרכם. המתים מצפים מאיתנו שנכבד אותם, שאולי עדיין נודה להם ועדיין נתאבל עליהם. רק אז הם חופשיים מאיתנו ואנחנו מהם.
קטע מ-"הכנסיות והאל שלהן". הוצאת הלינגר, 2013 בתוך: מגזין "The Knowing Field", גיליון מס' 40, יוני 2022. תרגום חופשי שלי מאנגלית.
דיון: כשהלינגר בובר ועמיחי נפגשים (אצלי בראש)
איך מתכתבת תפיסת הזיכרון של הלינגר עם אלה של מרטין בובר ויהודה עמיחי?
כשאני קוראת בהגותו של הלינגר ומחוברת לתרבות ולשורשים שלי, אני נזכרת בשיר של יהודה עמיחי ובמרטין בובר (וכן גם בלימודי ההיסטוריה שלי באוניברסיטה). זה מרגיש כמו מפגש בין שלושה ענקים שיוצרים ביניהם משולש קונסטלטיבי בטקסטים שלהם עם דיון שמרתק אותי ואולי יעניין גם אתכן/ם.
המאמר של הלינגר מעלה שאלות עמוקות: האם הזיכרון שלנו מפריע לשלוות המתים?, האם כל המתים באמת רוצים להישכח כדי למצוא מנוחה?
זהו נושא שנוגע לא רק באמונות האישיות שלנו אלא גם בקולקטיב. בתרבות היהודית, זיכרון המתים הוא חלק בלתי נפרד מהאמונה והפרקטיקה הדתית. מצוות "זכור" מופיעה מספר פעמים בתורה ומשמשת כהנחיה מוסרית וחינוכית. אנו מציינים את זכר יקירינו באמצעות קדיש, יאירצייט (ימי השנה לנפטרים) וטקסים אחרים. זיכרון קולקטיבי כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה או יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מחזק את זהותנו הלאומית והדתית. הזיכרון הוא דרך לשמר את הערכים, התרבות והזהות של העם.
"כְּשֶאָדָם מֵת, אוֹמרִים עָלָיו, נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו.
כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ
כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג
שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת"
יהודה עמיחי
המת נאסף אל אבותיו, לאותה קבוצה גדולה שהוא חלק ממנה בשרשרת הדורות. כל עוד הוא חי, אבותיו נאספים בו, האדם שומע מהחיים איתו מה היה פשר החיים שחיו אבותיו, וכך הוא, שלא מבחירה, מייצגם עתה בחייו ובהווה שהוא חי ובמטרות שהוא משרת, בתקווה שבאמצעותה הוא ממשיך את שרשרת הדורות ומאווייהם, "כל תא ותא בגופו הוא נציג" של אותם הדורות מתחילת כל הדורות. קשה להיות נציג, אך קשה הרבה יותר להיות חסר זהות וקשר לעבר כלשהו, שבו אינך נקרא להיות נציג. דרך תחושת הנציגות האדם מרגיש שייכות. (ואלה גם שני מושגי יסוד בשיטת הקונסטלציה המשפחתית של ברט הלינגר - עקרון השייכות ותופעת הנציג בשדה המורפוגנטי - כאן באתר ניתן למצוא הרבה מידע עליהם.)
הרעיון שמבטא עמיחי הופיע שנים קודם לכן אצל מרטין בובר בספרו "הרוח והמציאות" בסעיף "היסטוריה". כך: "צריך לדעת בעמקי הנפש: הדורות שחוללוני הריני נושא אותם בקרבי ומה שמחדש אני לעשות, מקבל אך מזה את טעמו האישי." לפי מרטין בובר לכל מעשיי יש טעם רק מפני שאני חוליה בשרשרת הדורות. ואצלינו, כשאנחנו אומרים "יהי זכרו ברוך" וגם ת.נ.צ.ב.ה , הכוונה בברכה שהחיים יזכרו את המת ככל שהיה משמעותי יותר בחייהם וגם עבור חיי אנשים נוספים, ופעמים עבור עם שלם שגורלו של אותו פרט היה משמעותי עבורם. ובעניין הזה אני לא זוכרת מי היה זה שאמר שהיהודים ניחנו בשישה חושים - חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש המישוש, חוש הטעם, חוש הריח וחוש הזיכרון. אבחנה גאונית!
הלינגר מציע שזיכרון המתים מפריע להם למצוא שלווה ושכחה היא הדרך הגבוהה ביותר לאהבה ולשלום. לי נראה כי יש כאן קריאה לאיזון – לזכור את המתים, לכבד אותם ולהוקיר אותם, אך גם לדעת לשחרר ולאפשר להם לנוח בשלום. אולי זה גם שיקוף של הלך רוחו של אדם בערוב ימיו שחווה כל כך הרבה מיתות ופרידות בחייו ומבקש מקהל תלמידיו בקשה עדינה מרומזת - לא להיצמד לזיכרון, אפשר גם ומותר גם לשכוח, זה אפילו רצוי.
האם אנחנו מסוגלים למצוא את האיזון הזה?
האם אנחנו יכולים לזכור את המתים מבלי להפריע לשלוותם?
האם השכחה באמת יכולה להיות מעשה של אהבה?
ואיך את/ה רואים את תפקיד הזיכרון בחייך?
אכן, אלו שאלות שמזמינות אותנו לחשוב ולחשב מסלול מחדש ביחס שלנו למתים ולזיכרון. אני מזמינה אותך להרהר בנושאים הללו ולשתף את מחשבותיך בתגובות למטה.
אפילוג
אם אתמצת את ברט הלינגר למעין הנחיה שלו אומר: שאפו לשמור על איזון בין זיכרון ושכחה. זכרו את יקיריכם אך אפשרו להם לנוח בשלום. תוכלו לעשות זאת על ידי יצירת טקסים אישיים לזכר המתים שמכילים גם את ההיבט של השחרור. כמו שאמר יהודה עמיחי, "כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ," וכפי שבובר אמר, "הדורות שחוללוני הריני נושא אותם בקרבי." כך, דרך השחרור, נשמור על שייכות וזיכרון משמעותי.
כתבו לי ואשמח להנחות אתכם בביצוע טקס שכזה בגישת הקונסטלציה המשפחתית.
ומה אחרי שתבצעו את הטקס המשחרר את המתים לדרכם? - תתמקדו בחיים הנוכחיים שלכם, בכאן ועכשיו ובחיבור לאנשים שבמערכת שסובבת אתכם.
אם המאמר נגע לליבך והזמין אותך להרהר בנושאים עמוקים אלו, אני מזמינה אותך לשתף את מחשבותיך בתגובות למטה ולשתף את המאמר עם חברים ומשפחה.
הירשמו לניוזלטר שלי כדי לקבל עדכונים שוטפים על מאמרים חדשים וסדנאות מרתקות בקונסטלציה משפחתית.
סיון אבני, טיפול זוגי מבוסס קונסטלציה משפחתית ומובחנות בקריית טבעון ואונליין.
#זיכרון #יוםזיכרון #לזכורולאלשכוח #זכרוןהמתים #קונסטלציהמשפחתית #ברטהלינגר #מערכותיחסים #דינמיקהמשפחתית #תפקידהזכרון #איךזוכרים #סדריהאהבה #זיכרוןושכחה #יהודהעמיחי #מרטיןבובר
コメント